פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א’ לספרות אנגלית.
היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.
“מה את עושה עכשיו?” הוא שאל אותי בעדינות.
“לומדת למבחן על ‘רומיאו ויוליה’ בסוף השבוע.” עניתי.
הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.
“לא. את לא.” קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. “עכשיו את קוראת.”
נאלצתי לציית.
לקרוא או ללמוד?
הוא נטל אל ידי בעדינות, ג’נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של “רומיאו ויוליה” יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.
הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.
הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג’אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.
אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.
הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.
האי גרנזי – המקום שבו הקסם קורה
הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.
יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של “רומיאו ויוליה” ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ’וסר דרך שייקספיר ועד ג’יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.
הייתי חלק מהמועדון.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.
זהו ספר מופלא שנכתב בידי שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא.
זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. זה סיפור על השנים שאחרי המלחמה, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים.
ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של “מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים”, שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז “אהבה וידידות” של אוסטן ותו לא.
ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:
גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי.
לרכישת הספר (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)
