אפשר לחשוב שבאתי ודרשתי שכל העולם יאהב בדיוק את מה שאני אוהבת – מה אני, לואי ה-14? קים ג’ונג און? זה גורם לי להרגיש כמו איזה שליט עריץ שמכריח את האוכלוסייה המפוחדת לחבר שירי הלל לסופרים האהובים עליו ואני לא מתה על ההרגשה הזו בכלל.
הנימה הביקורתית והאמירה “הלוואי שהיה לי זמן לקרוא” גרועה אפילו יותר.
היא באה לרמוז שיש משהו כמעט ילדותי שבזמן שאנשים אחרים עוסקים בדברים חשובים בהרבה אני יכולה להרשות לעצמי לשבת רגל על רגל עם הקפה והספר שלי, להצביע למשרתים שלי על אחת הבלטות במטבח ולהגיד “פספסת פה כתם” – וזה ממש לא המצב; אני למשל מנקה את הבית תוך כדי שאני מאזינה לספרי שמע, למשל – מדהים כמה ביעילות אפשר לנקות עם ספר על ספנות במאה התשע עשרה באוזניים, ההרגשה שהמפקד עלול לצוץ מאחורייך בכל רגע תורמת רבות למהירות הקרצוף.
מה שמשותף גם לנימה הביקורתית וגם לנימה המתנצלת שבה נאמרות המילים המאוסות “אין לי זמן לקרוא ספרים”, היא ששתיהן מדגישות עד כמה לספרים היום עדיין יש הילה.
כן, גם בעידן הרשתות החברתיות, ההתמכרות למסכים, נטפליקס, ריאליטי, משחקי מחשב, דחיית סיפוקים לקויה וכל שאר הרעות החולות שהחברה שלנו אשמה ומאשימה אותנו בהם, הספרים עדיין שמרו על ההילה שלהם, אדם שקורא או כותב עדיין זוכה לקריאות התפעלות ולפעמים יראת כבוד.
הספרים עדיין שמרו על איזשהו מוניטין של אלמנט שמפריד את הקוראים מהעולם הרגיל שלהם, וזה לא משנה אם אנחנו קוראים ספר פנטזיה אורבנית שמתרחש בבואנוס איירס של שנות השישים עם אנשי זאב או אם הם קוראים רומן ישראלי עכשווי על משפחה שיכלה בקלות להיות המשפחה שגרה בבניין ממול – כשאנחנו קוראים אנחנו בתוך ספר ולא בכאן והעכשיו.
לכן לא מאוד מפתיע אותי לשמוע שזה מעורר באנשים פליאה ומחלץ מהם את התגובות האלה, הביקורתיות או המתנצלות.
מאיפה ההילה הזו מגיעה? איך הספרים שמרו עליה? ולמה בניגוד לכל התחזיות הספרים לא התפוגגו ונעלמו מהעולם והקריאה היא עדיין בילוי לגיטימי ואפילו כזה שמעורר ביקורת או קנאה באלו שמספיקים לקרוא הרבה?
האנושות תמיד סיפרה סיפורים, תמיד נזקקה להם מסיבות כאלה ואחרות, בצורות שהלכו והשתנו והשתכללו במשך מאות ואלפי שנים. החיים שלנו מורכבים מנרטיבים, העולם שלנו בנוי מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליו, ממה שאנחנו יודעים עליו.
אנחנו מוקפים בטקסטים, מקבלים מסרים ושומעים סיפורים קרוב ל-24 שעות ביממה. אפילו החלומות שלנו הם סיפורים שהמוח שלנו מספר לנו, גם אם אנחנו לא זוכרים שום דבר מהסיפורים האלה כשאנחנו מתעוררים.
סיפורים תמיד היו קשורים בתודעה שלנו לידע, להיכרות עם העולם – מהתקופה שבה אנשי דת וכוהנים סיפרו סיפורים על אלים וענקים שמשפיעים על כוחות הטבע ועד לימינו אנו שבהם אנחנו מתפעלים מכותבים שמצליחים לספר באמינות פנומנלית על חוויית חיים שונה מאוד משלהם.
הצורך בסיפורים זה משהו שכל כך טבוע בנו, וייקח לנו שנים רבות להשתחרר מאופן החשיבה שלפיו סיפורים נושאים ידע והיכרות עם העולם, מההרגשה שהילד שקורא ספר מולך יודע עכשיו על העולם קצת יותר ממך, גם אם הספר הזה הוא קומיקס או ספר בדיחות מהסוג שגורם להורים ולמחנכים רבים לצקצק בלשון ולהתחנם בפני הילדים שיקראו “ספרים אמיתיים” – מה שזה לא אומר.
וכשסיפור כתוב באותיות ומילים ולא מצויר או מצולם או מסופר לנו בטלפון או בפאב בתור אנקדוטה משונה ומצחיקה, הוא נוטה להיתפס בתודעה שלנו כנצחי. לא ניתן לדעת כיצד תיראה הטכנולוגיה בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה. אבל ספרים, בין אם הם על המדף ובין אם הם שמורים לך באפליקציה על הטלפון הנייד, לא שינו בהרבה את מהותם, את תפקודם.
וזה בדיוק מה שאני רוצה לענות לכל אותם אנשים ש”אין להם זמן לקרוא ספרים” – הספרים לא הולכים לשום מקום. הם היו פה הרבה לפנינו והם יהיו פה הרבה אחרינו.
איך אמרה מדריכת הכתיבה החביבה עליי מכולן? תנשמו. הכל טוב. תקראו כשיהיה לכם זמן.
אה, והבטחתי להגיד מה הרגלי הקריאה שלך אומרים עליך נכון?
שום דבר. שום דבר בכלל. ספרים זה עניין של תקופות, יש לנו תקופות של קריאה מרובה שבהן אנחנו בולעים ספר אחרי ספר ויש תקופות של מחסומי קריאה ארוכים ומתסכלים שצריך לחצות כמו שחוצים את מדבר סהרה.
היחס שלך לאנשים שקוראים או לא קוראים דווקא כן אומר עליך משהו, אז שווה לוודא שזה אומר עליך משהו טוב.
אגב, אחת התגיות האהובה עליי באתר היא: ספרים על ספרות וכתיבה!
