פעם כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטה הלכתי ברחבי הקמפוס וראיתי חברה שלומדת שנה מתחתיי יושבת על הדשא מתחת לעץ שעשה לה צל (בכל זאת, חם בבאר שבע) וקוראת ספר. עיקום צוואר אחד וקצת צמצום עיניים גילה לי שהספר שהיא קוראת הוא המחזה “רומיאו ויוליה”, סבירות גבוהה שהיא קראה אותו בשביל איזה קורס.
“הם מתים בסוף.” אמרתי כשהתקרבתי עליה.
“ספוילר!” היא צחקה, דיברנו קצת על הלימודים ואז אני המשכתי בדרכי והיא המשיכה לקרוא.
נזכרתי בסיטואציה הזו כשניגשתי לקרוא את “שניהם מתים בסוף” של אדם סילברה. הכותרת היא ספוילר, משוכה שיש לעבור כדי להתחיל בכלל את הספר. מעין הבטחה או חוזה בין הכותב לקוראים, כמו שהסופרת מעיין רוגל אומרת בסדנאות הכתיבה שלה.
המחזה השייקספירי “רומיאו ויוליה” נעשה שם קוד לא רק לאהבה אסורה או בלתי אפשרית אלא גם לסיפור אהבה טרגי שהאוהבים לא שורדים אותו, ובכל זאת אנשים ממשיכים להעלות אותו על במות, להסריט אותו, לעבד אותו, לקרוא, לצפות ולדון בו.
כמו בספר של אדם סילברה, זה לא משנה שיודעים את הסוף. הידיעה הזו ששניהם מתים בסוף משחררת אותנו מהמתח של “איך זה יסתיים”, ומפנה אותנו להסתכל על איך זה נכתב, מושכת את תשומת הלב שלנו אל מה שקורה בדרך, ומה שהסיפור עושה לנו בעודו דוהר לעבר הבלתי נמנע. הוא מראה לנו שוב כמה השפעה יש לנו על הסובבים אותנו, גם אם נדמה לנו שאנחנו מנהלים חיים קטנים ולא חשובים, וגם אם האינטרקציה שלנו עם העולם מצומצמת במקרה הטוב.
אדם סילברה מראה לנו שה”מתי” וה”איך” יכולים להיות מותחים לא פחות מה”האם”. על הדרך הוא גם בוחן בעין ביקורתית מעט את הסקרנות המורבידית שהמוות מעורר בנו, וככל הנראה הניעה אותו לכתוב רומן כמו “שניהם מתים בסוף”; אנחנו קוראים את הספר כשסקרנות וחשש אוכלים בנו בכל פה במידה שווה, מחכים ומחכים לראות כבר “איך זה יקרה”, כשכותרת הספר משתמשת כמעט כקליק-בייט.
אבל רגע, בואו נתחיל מהפרטים היבשים: לסיפור יש עשרים ארבע שעות בלבד לפרוש בפנינו את סיפור חייהם של שני הגיבורים שלנו, רופוס שמתגורר כבר ארבעה חודשים בבית אומנה לנוער, ומתיאו המתבודד שמתמודד עם מה שנראה כמו חרדה חברתית ומעדיף לבלות את חייו בחדרו. בתוך יממה אחת הסיפור צריך להפגיש ביניהם, לגרום להם להיפתח זה כלפי זה, להתאהב זה בזה ולאבד זה את זה באופן שיניע משהו בלבבות שלנו הקוראים.
הספר, יש לומר, הפתיע אותי במד”ביותו.
מהכריכה והשיח עליו ברשתות החברתיות ציפיתי לסיפור אהבה, ולכן לא קלטתי כמה בניית העולם סביבו מדוייקת ומפורטת עד שממש צללתי פנימה. העולם הוא אותו עולם כמו שלנו, רק שמתישהו לאורך השנים האחרונות פיתוח בשם “תחזית מוות” מתקשר לאנשים על מנת לבשר להם שהם עומדים למות באותו יום. הם לא אומרים איך זה עומד לקרות, או מתי. האנשים שמקבלים את השיחה עלולים למצוא את עצמם מתים בתוך שעה עד עשרים וארבע שעות.
אחד הדברים המרתקים שאדם סילברה עושה זה לשתול בספר את השינויים הקטנים והמשמעותיים שזורמים לשינוי אחד ענק ברגע שהאנושות החלה להשתמש ב”תחזית מוות”. סילברה מראה לנו אילו אפליקציות, אטרקציות, מנהגים ותרבות מתפתחים בחברה שיש לה את הטכנולוגיה לחזות מוות.
הוא מראה איך היחסים בין אנשים מושפעים מתחזית המוות, את ההשפעות של “תחזית מוות” על תהליך האבל של העומדים למות ושל הסובבים אותם. ובעיקר, הוא בוחן איך שני נערים בריאים נפרדים מהחיים כשהם יודעים שזה היום האחרון שלהם עלי אדמות.
הספר מבטיח צלילת עומק לתוך הנושאים שהוא עוסק בהם, ולא מכזיב. נראה שהוא בוחן את החיים והמוות והחשיבה שלנו עליהם מכל זווית אפשרית. הגיבורים שלו מתמודדים עם שאלות כמו איך לחיות בצל המוות, איך להתכונן למוות ואיך הידיעה שנמות בקרוב משפיעה על האופן שבו אנחנו בוחרים לחיות את חיינו.
במובן הזה, הספר לא מצליח להשתחרר מהחשיבה האמריקאית ההוליוודית הרגילה שבה ל”לחיות את החיים כמו שצריך” יש משמעות צרה למדי שמתנקזת לשלושה אלמנטים: להתנשק, לשיר ולרקוד במסיבה, לקפוץ לבריכה מתוך מפל על רקע נוף אקזוטי. אז כן, ברגעים מסויימים נדמה שהרומן מנסה למכור חבילת נופש, ובכל זאת הוא עושה עבודה מעולה בלגרום לנו להרהר מה זה אומר “לחיות את החיים במלואם” מבחינתנו.
זה מסוג הספרים שגורמים לנו לשים לב לחוטים הדקיקים שמחברים בין הסיפורים השונים של כל האנשים סביבנו. הוא מלא בחיבורים בלתי צפויים, בסיפורים קטנים ויומיומיים שפוגשים זה את זה בנקודות שונות. זה ספר על אומץ ועל מערכות יחסים, זה סיפור אהבה מקסים וכואב ויפהפה. סילברה יודע להשתמש היטב בסימליות, החל מהמטאפורה של הושטת היד לעזרה וכלה במשחק המרהיב שלו עם האלמנטים של אש ומים.
“שניהם מתים בסוף” מצליח להיות סוחף ומעורר מחשבה בעת ובעונה אחת וגם לתת אגרוף בבטן על הדרך. מומלץ בחום.
