מהמשפט הראשון היה לי ברור שאני עומדת לאהוב את הספר הזה ואת הגיבורה הנוכחת – נעדרת שלו, קייקו אישידה. בנוסף על כך, כבר מהפרק הראשון ברור מאוד שהתעלומה הבלשית היא לא לב הספר, למרות שהיא בהחלט מציתה את הסקרנות הראשונית של הקוראים.
קייקו אישידה נרצחה באכזריות בדקירות סכין בעיר אקאקאווה. מי שנותר לגלות ולספר את הסיפור שלה הוא אחיה הצעיר רן, שמגיע לבדו אל המקום שבו היא נרצחה. כמו מתוך אינסטינקט מתחיל רן להתחקות אחר עקבות חייה בעיר, חיים שרן לא הכיר ולא ידע עליהם כמעט כלום אף על פי שעד כמה שהוא יודע הייתה אחותו האדם הקרוב אליו ביותר בעולם. הוא מתחיל לחיות את חייה כפי שהיא חייתה אותם, נכנס לנעליה במלוא מובן המילה, ורק אז הוא מתחיל להבין מה באמת קרה לה.
הרצח של קייקו לא תופס את מרכז הבמה ברומן, אבל ההיעדר והאובדן בהחלט כן.
המחברת פורשת את סיפור חייהם של רן ושל קייקו לאט כמו קפלים של מניפה אלגנטית, לאט ובלי למהר. כל קפל שנפתח מגלה עוד חלק מתמונה אנושית יפהפייה ועצובה, רשת של סיפורים שנמתחת בין הדמויות השונות וקושרת ביניהן במקומות בלתי צפויים. מעל הכל, או אולי מתחת להכל, מה שנמצא בלב המערבולת ומניע את הדמויות הוא הצורך באהבה. הוא משפיע על הכל, על מערכות היחסים בין הורים לילדים, בין אחים לאחיות, וכמובן על מערכות היחסים הרומנטיות.
הדמויות כולן, בלי יוצאת מן הכלל, בורחות או נופלות אל תוך התנהגות מזיקה במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע, כאשר הצורך באהבה פוגש בחברה מודרנית מנוכרת בעלת מדדים בלתי מתפשרים להצלחה וכללים נוקשים מאוד לגבי מה שמקובל ואינו מקובל. בחברה שגונוון מיטיבה כל כך לתאר ישנו מסלול חיים אחד ברור שעל האדם לעבור: לימודים-קריירה-חתונה-ילדים, מסלול שמשאיר מעט מאוד מקום לאינדיווידואלים להתנסות, לבחון, למצוא את הדרך. גונאוון מצליחה להראות איך ההדחקה וההסתרה של בעיות, של כאב, של חולשה, והפחד להיות חריג גובים מחיר מזעזע. כאשר מגיעים כבר לפתרון תעלומת הרצח, אנו מגלים שזה כבר לא משנה בכלל. אנחנו לא מחפשים עונש או נקמה או צדק, רק החלמה. זה תהליך נהדר שהקוראים עוברים יחד עם רן אישידה, כואבים ומתבגרים איתו.
חקירתו של רן פותחת תיבת פנדורה שממנה יוצאים סודות משפחתיים, יצרים אפלים וחולשות אנושיות שהכניעה להן היא בעלת פוטנציאל הרס אדיר, אבל כמו בתיבת פנדורה המיתולוגית, אחרי כל הצרות משתחררת גם התקווה. היא קטנה ושברירית אבל היא שם, והיא מצליחה בסופו של דבר לעוף בכוחות עצמה. גונאוון רומזת לנו שמעל הריסות הקשרים המעוותים והמפוצלים אולי יצליחו קשרים אחרים, חזקים יותר להכות שורש. היא מראה שניתן להיאחז בכאבי העבר, לשחזר ולשכפל אותם, אבל שישנה גם דרך אחרת. אפשר להשלים איתם, להרפות מהם ולהירפא מהם.
כראוי לספר העוסק ביפן, מקומו של העל טבעי לא נפקד מהספר. לחלומות יש משמעות, ורוחות רפאים אינם רק תעתוע או צל של זיכרון; הם מלאים תפקיד חשוב בהובלת הגיבור אל האמת.
זה ספר נוקב, ביקורתי וכתוב היטב, השפה שלו עשירה, ועם זאת מדודה ומדוייקת. דימויים יפהפיים כובשים אותי תמיד כקוראת, וכאן הדימויים בהחלט עשו את עבודתם נאמנה.
ואגב עבודה נאמנה, התרגום בספר הזה היה ככל הנראה אתגר מיוחד, מכיוון שהיה עליו להעביר לעברית אנגלית שזורמת כמו יפנית. יש שיאמרו שאנימציה יפנית זה לא מקום טוב לבחון בו את ההיכרות עם השפה, אבל אני חושבת שגם בז’אנר הזה, כמו בכל ז’אנר אחר, יש ויש. הטונים שעברו בתרגום בהחל הצליחו להדהד לי כמה מסדרות האנימציה היותר יפות ורציניות שיצא לי לראות, ובמחינתי לפחות זה אומר שהתרגום ממש מוצלח, אז שאפו לאורה דנקנר שבהחלט תרגמה מכל הלב.
