מרוצי העקרב



1

פּאק

אנשים אומרים שהאחים שלי היו אבודים בלעדי, אבל האמת היא שאני הייתי אבודה בלעדיהם.

בדרך כלל, אם תשאלו מישהו מהאי מאיפה הוא, הוא יגיד משהו בסגנון "מסביבות סְקארמות" או "במאחורה של תיסְבּי, החלק הקשה" או "מרחק יריקה מתוֹלָה". אבל לא אני. אני זוכרת את עצמי כשהייתי קטנה, מחזיקה בידו חרושת הקמטים של אבא שלי, ואיזה חוואי זקן וסחוף רוחות שנראה כאילו חפרו אותו מהאדמה שואל, "מאיפה את, ילדה?" אני עניתי, בקול רם מדי יחסית לממדי המנומשים הזעירים, "בית קוֹנוֹלי." הוא שאל, "כן, מה זה?" ואני השבתי, "איפה שמשפחת קוֹנוֹלי גרה. כי אני אחת מהם." ואז — אני עדיין קצת נבוכה מהחלק הזה, הוא מעיד על משהו אפל באופי שלי — הוספתי, "ואתה לא."

ככה זה. יש בני קוֹנוֹלי, ויש שאר העולם — אם כי כשגרים בתיסְבּי, שאר העולם לא מאוד גדול. עד הסתיו האחרון, ככה זה היה תמיד: אני, אחי הצעיר פין, אחי המבוגר גֵייבּ וההורים שלנו. בגדול, היינו משפחה שקטה למדי. פין תמיד הרכיב דברים ופירק אותם ושמר חלקי חילוף בקופסה מתחת למיטה שלו. גם גייב לא היה איש שיחה גדול. הוא היה מבוגר ממני בשש שנים והשקיע את כל האנרגיה שלו בצמיחה; בגיל שלוש־עשרה הוא כבר הגיע לגובה מטר שמונים. אבא שלנו ניגן במשרוקית הפח כשהיה בבית, ואמא שלנו ערכה את נס הלחם והדגים בכל ערב, אם כי לא הבנתי איזה נס זה עד שהיא כבר לא היתה.

לא שלא היינו ידידותיים כלפי שאר האי. פשוט היינו יותר ידידותיים בינינו לבין עצמנו. בני קונולי עמדו במקום ראשון. זה היה הכלל היחיד. יכולת לפגוע בכל הרגשות כמה שתרצה כל עוד לא פגעת ברגשות של בן קונולי.

אמצע אוקטובר עכשיו. כמו כל ימי הסתיו באי, היום מתחיל קר, אבל מתחמם ולובש צבע ככל שהשמש מטפסת בשמים. אני לוקחת מסרק קרצוף ומברשת ומברישה את האבק מהפרווה הצהבהבה של דאב עד שהאצבעות שלי מתחממות. עד שאני מהדקת את האוכף, היא נקייה, ואני מטונפת. היא הסוסה שלי וחברתי הטובה ביותר, ואני לא מפסיקה לחשוש שמשהו רע יקרה לה כי אני אוהבת אותה יותר מדי.

כשאני מושכת את החבק כלפי מעלה, דאב דוחקת את האף שלה אל צד הגוף שלי, כמעט בנשיכה קלה, ומושכת את הראש במהירות לאחור; גם היא אוהבת אותי. אין לי זמן לרכיבה ארוכה; בקרוב אצטרך לחזור ולעזור לפין לאפות עוגיות עבור החנויות המקומיות. אני גם צובעת קומקומים למכירה לתיירים, וכיוון שהמרוצים מתקרבים, הצטברו לי לא מעט הזמנות. אחרי המרוצים לא יגיעו מבקרים מהיבשת עד האביב. האוקיינוס הפכפך מדי כשקר. גייב לא יהיה בבית כל היום, הוא עובד במלון סְקארמות, מכין את החדרים עבור הצופים במרוצים. יתומים בתיסבי צריכים לעבוד קשה למחייתם.

לא באמת הבנתי שלא נשאר הרבה מהאי עד לפני כמה שנים, כשהתחלתי לקרוא מגזינים. אני לא מרגישה בזה, אבל מתברר שתיסבי זעיר: ארבעת אלפים איש על צוק סלעי שמזדקר מהים, מרחק כמה שעות מהיבשת. כולו מצוקים וסוסים וכבשים וכבישים חד־מסלוליים שמתפתלים על פני שדות חסרי עצים עד סְקארמות, העיירה הגדולה באי. האמת היא שכל עוד לא מכירים משהו אחר, די והותר באי.

למעשה, אני מכירה. ועדיין הוא די והותר בשבילי.

ואז אני מתחילה לרכוב, בבהונות קפואות בתוך מגפי הרכיבה המלוכלכים שלי, ופין יושב במכונית המוריס שבחנייה ומצמיד בזהירות סרט דביק שחור לקרע במושב הנוסע. הקרע היה שי מפּאפין, חתולת האסם. לפחות עכשיו פין ילמד שלא להשאיר את חלונות המכונית פתוחים לעולם. הוא מעמיד פנים שהתיקונים מעצבנים אותו, אבל אני יכולה לראות שלמעשה הוא נהנה מזה. פין לא מאמין בחשיפה מרובה מדי של אושר.

כשפין רואה שאני רוכבת על דאב, הוא נותן בי מבט משונה. פעם, לפני השנה שעברה, המבט המשונה הזה היה מתחלף בחיוך ערמומי והוא היה מתניע והיינו מתחרים, אני על דאב, הוא במכונית, גם אם טכנית הוא היה צעיר מכדי לנהוג. הרבה יותר מדי צעיר. אבל מה זה משנה. מי היה עוצר אותנו? אז היינו מתחרים, אני לאורך השדות, הוא על הכביש. עד החוף, והמפסיד מסדר את המיטה של המנצח שבוע ימים.

אבל לא התחרינו כבר כמעט שנה. לא מהיום שההורים שלי נהרגו בַּסירה.

אני מַפנה את דאב, מסתובבת במעגלים קטנים בחצר הצדדית. היא להוטה ומתוחה מכדי להתרכז הבוקר, וקר לי מכדי להשקיע זמן עד שתתרכך עם המתג. היא רוצה לדהור.

אני שומעת את המנוע של המוריס מתעורר לחיים. אני מסתובבת ורואה את המכונית דוהרת לאורך השביל בליווי עננה חשודה מכיוון צינור הפליטה. אני שומעת את הקריאה של פין כעבור רגע. הוא משרבב את הראש מהחלון, פניו חיוורות תחת שערו המאובק, ומחייך חיוך שחושף את כל השיניים.

"את מחכה להזמנה מיוחדת?" הוא קורא אלי. ואז הוא נסוג בחזרה פנימה, והמנוע מטרטר כשהוא מעביר הילוך.

"הלך עליך," אני אומרת לו, אף על פי שהתרחק מטווח שמיעה. האוזניים של דאב מסתובבות לאחור אלי ואז מזדקרות לכיוון הדרך, רועדות. הבוקר פראי וקר, וממש לא צריך לבקש ממנה. אני דוחקת שוקיים אל צדי גופה ומצקצקת.

דאב מזנקת לפעולה, פרסותיה מתיזות סהרוני עפר מאחוריה, ואנחנו דוהרות בעקבות פין.

הנתיב שפין ייסע בו ברור; הוא חייב להישאר על הכביש, ויש רק כביש ראשי אחד שחולף על פני הבית שלנו לכיוון סקארמות. אבל הוא לא מתמשך בקו ישר. הכביש מתפתל סביב מעשה הטלאים של השדות המוגנים בחומות אבן ובגדרות חיות. אין טעם לעקוב אחר נתיבו העקלקל, המסומן עכשיו בעננת אבק. במקום זאת, דאב ואני חוצות את השדות. דאב אינה גדולה — אף אחד מסוסי האי הטבעיים אינו גדול כי אין כאן מרעה מי־יודע־מה מוצלח — אבל היא מוכשרת ואמיצה. היא ואני מדלגות מעל גדרות חיות כרצוננו כל עוד הקרקע מוצקה.

אנחנו חותכות בפינה הראשונה ומפחידות בדרך כמה כבשים. "מצטערת," אני אומרת להם מעבר לכתף. הגדר החיה הבאה מתקרבת בזמן שאני שקועה בכבשים, ודאב נאלצת להתפתל במהירות כדי לזנק מעליה. אני מרפה מהמושכות בדרך הכי גרועה שאפשר, אבל לפחות מצליחה שלא למשוך בכוח בפה שלה, והיא אוספת רגליים היטב מתחתיה ומצילה את שתינו. כשהיא מתרחקת בדהרה קלה מהגדר, אני אוחזת שוב במושכות וטופחת על כתפה כדי להראות לה שהבחנתי שהצילה אותנו, ואוזניה מבזיקות לאחור לרגע להראות שהיא מעריכה את העובדה שאכפת לי.

בשלב הזה אנחנו שועטות על פני שדה שהוחזקו בו פעם כבשים, אבל עכשיו אין בו דבר מלבד שיחים נמוכים שממתינים לביעור. מכונית המוריס עדיין מקדימה אותנו קצת, דמות כהה בחזית עמוד אבק. הפער שהוא פתח לא מדאיג אותי; כדי להגיע עם המכונית לחוף הוא יצטרך לנסוע דרך העיירה, מקום הפניות החדות והולכי הרגל החוצים, או לעקוף אותה ולאבד כמה דקות, מה שיעניק לנו סיכוי טוב להשיג אותו.

אני שומעת את המוריס מהססת בכיכר התנועה ואז מזנקת לכיוון העיירה. אני יכולה לרכוב בכביש העוקף את סקארמות ולהימנע מקפיצות נוספות — או לדהור קרוב מאוד לשולי העיירה ולחצות כמה גינות אחוריות ולהסתכן בכך שגייב יראה אותי מבית המלון.

אני כבר יכולה לדמיין איך אני דוהרת ראשונה לחוף.

אני מחליטה להסתכן בכך שגייב יראה אותי. עבר מספיק זמן מאז שעשינו את זה, כך שהגברות התרבותיות המבוגרות לא יתלוננו יותר מדי על סוס שחוצה את החצרות שלהן כל עוד לא נרמוס שום דבר חשוב.

"קדימה, דאב," אני לוחשת. היא חוצה את הכביש בדהרה ופורצת מבעד לפתח בגדר חיה. יש כאן בתים שנראים כאילו צמחו מהסלעים, וגינות אחוריות צפופות מלאות רכוש שגלש מהבתים, ומעברם האחר מתמשכת רצועת אבן נוקשה שלא מומלץ לשום סוס לדהור עליה. כדי לעבור מכאן אין בררה אלא לחצות בדהרה את חמש־שש החצרות ולחלוף על פני בית המלון שנמצא מהעבר האחר.

אני מקווה שכולם שקועים בעבודתם בנמל או במטבח. אנחנו פורצות מבעד לגינות, חצי־מזנקות מעל מריצות בראשונה, נמנעות מלרמוס חלקת עשבי תיבול בשנייה, ובשלישית נובח עלינו כלב טרייר מרושע. ואז אנחנו קופצות מעל אמבט ישן וריק שנח משום־מה בחצר האחרונה ומגיעות אל הדרך המובילה אל המלון.

וגייב עומד שם, כמובן, ורואה אותי מיד.

הוא מטאטא את השביל שבחזית בית המלון במטאטא ענקי. בית המלון הוא מבנה מאיים מכוסה קיסוס, הענפים גזוזים בריבועים מסודרים כדי לאפשר לשמש להגיע לחלונות בעלי האדנים הכחולים־בהירים. בשל גובהו המלון חוסם את אור הבוקר ומטיל צל כחול עמוק על שביל האבן שהוא מטאטא. גייב נראה גבוה ומבוגר בז'קט החום המתוח על כתפיו הרחבות. שערו הג'ינג'י הבהיר מתגנב במורד עורפו, קצת ארוך, אבל הוא בכל זאת נאה. אני נמלאת פרץ פתאומי של גאווה עזה על כך שהוא אחי. הוא מפסיק לטאטא, נשען על קצה המטאטא וצופה בי דוהרת על פניו על גבה של דאב.

"אל תכעס!" אני צועקת אליו.

חיוך עולה על צד אחד של פניו, אבל לא על האחר. כמעט נדמה שהוא ממש מאושר, אבל רק אם מעולם לא ראית את אחד החיוכים האמיתיים שלו. הקטע העצוב הוא שהתרגלתי לחיוך המזויף הזה. השלמתי עם ההמתנה לחיוך אמיתי שיחזור, בלי להבין שהייתי צריכה לעבוד קשה כדי למצוא אותו שוב.

אני אצה הלאה, דוחקת בדאב לדהור ברגע שאנחנו יורדות מהשביל בחזרה לעשב. הקרקע כאן רכה וחולית ומתחילה לצנוח בשיפוע תלול. הדרך הולכת וצרה בין הגבעות לבין הדיונות שמובילות אל החוף. אין לי מושג אם פין לפני או מאחורי. אני חייבת לבלום את דאב לטפיפה כשהקרקע הופכת תלולה מדי. בסופו של דבר היא קופצת את הקפיצה המגושמת שמורידה אותנו לגובה הים. כשאנחנו עוקפות את הדיונה האחרונה, אני משמיעה קול נרגז: המוריס כבר חונה במקום שבו העשב הופך לחול. ריח אדי הפליטה תלוי באוויר, כלוא בין מדרונות הקרקע סביבנו.

"את בכל זאת ילדה טובה," אני לוחשת לדאב. היא קצרת נשימה, אבל נושפת נשיפה גדולה. לטעמה, זה היה מרוץ מוצלח.

פין עומד כשחצי גופו בתוך המכונית, דלת הנהג פתוחה, ורגליו על המדרגה. זרוע אחת נחה על הגג, והאחרת על הדלת הפתוחה. הוא משקיף אל הים, אבל כשדאב נושפת שוב, הוא מעיף מבט לאחור לכיווני וכף ידו מצילה על עיניו. אני רואה שפניו מודאגות, ולכן דוחקת בדאב להתקרב למכונית. אני מרופפת את המושכות כדי שתוכל לרעות בעודנו עומדים שם, אבל היא לא מנמיכה את ראשה. במקום זאת, גם היא מפנה מבט אל הים, המשתרע מאה מטרים מאיתנו.

"מה?" אני שואלת. יש לי תחושת בטן לא טובה.

אני עוקבת אחר מבטו. אני מצליחה לראות רק ראש אפור מזדקר מעל הגלים, רחוק כל כך ודומה כל כך לצבע האוקיינוס הסוער, שאני כמעט מאמינה שאני מדמיינת אותו. אבל העיניים של פין לא היו פעורות כך אלמלא היה משוכנע. ואכן, הראש מגיח שוב, והפעם אני רואה נחיריים כהים מתרחבים במידה כזאת שאפילו מהמקום שבו אני נמצאת אני רואה שמץ של אודם בתוכם. ואז שאר הראש מגיח, והצוואר, הרעמה המסולסלת דבקה בעורו ממי מלח, ואז הכתפיים רבות העוצמה, נוצצות ולחות. סוס המים גואה מהים ומזנק זינוק אדיר, כאילו הצעדים האחרונים במימי הגאות הם מכשול עצום.

פין נרתע כשהסוס דוהר לאורך החוף לכיווננו, ואני מניחה יד על מרפקו, אף שלבי שלי הולם בכוח באוזני.

"אל תזוז," אני לוחשת. "אל־תזוז־אל־תזוז־אל־תזוז."

אני נצמדת למה שנאמר לנו שוב ושוב — שסוסי המים מעדיפים מטרות נעות; הם אוהבים את המרדף. אני מנסחת רשימה של סיבות לכך שהוא לא יתקוף אותנו: אנחנו עומדים חסרי תנועה, אנחנו לא קרובים למים, אנחנו ליד המוריס, וסוסי מים שונאים ברזל.

ואכן, סוס המים דוהר וחולף על פנינו בלי לעצור. אני רואה את פין בולע רוק, הגרגרת שלו עולה ויורדת בצווארו הרזה, וזה כל כך נכון, כל כך קשה שלא להירתע עד שהסוס ידהר בחזרה אל האוקיינוס.

הם שוב כאן.

כך קורה בכל סתיו. ההורים שלי לא עקבו אחרי המרוצים, אבל אני מכירה את הקווים הכלליים של הסיפור. ככל שנובמבר מתקרב, הים פולט עוד סוסים. תושבי האי שמתכננים להתחרות ב"מרוצי עקרב" עתידיים יוצאים לעתים קרובות בחבורות ציד גדולות ללכוד את הקאפיל אישקה החדשים, עניין מסוכן תמיד משום שהסוסים רעבים ועדיין מטורפים מהים. ברגע שהסוסים החדשים מגיחים, זהו סימן לאלה שעומדים להתחרות בשנה הנוכחית להתחיל באימונים עם הסוסים שלכדו בשנים קודמות — סוסים שהיו נוחים יחסית עד שריח הים הסתווי התחיל לעורר את הקסם בתוכם.

במהלך חודש אוקטובר ועד אחד בנובמבר האי הופך למפה של אזורים בטוחים ולא בטוחים, משום שאם אתה לא אחד הרוכבים, אתה ממש לא רוצה להימצא בסביבה כשקאפל אישקה מתחיל להשתולל. ההורים שלנו התאמצו מאוד לגונן עלינו מפני האמיתות הקשורות לסוסי האישקה, אבל לא היה אפשר להתחמק מזה. חברים היו מחמיצים ימי לימודים כי סוס אישקה הרג את הכלב שלהם בלילה. אבא היה נאלץ לעקוף פגרים מרוטשים בדרך לסקארמות, ראיות לקטטה בין סוס מים לסוס יבשה. הפעמונים של כנסיית סנט קוֹלוּמְבָּה היו מצטלצלים בצהרי היום בהלווייתו של דייג שהותקף במפתיע על החוף.

אין צורך לומר לפין ולי כמה מסוכנים הסוסים האלה. אנחנו יודעים. אנחנו יודעים את זה בכל יום.

"בוא," אני אומרת לו. כשהוא משקיף כך על הים, נתמך זקוף על זרועותיו הרזות, אחי הקטן נראה צעיר מאוד באותו רגע, אף שלמעשה הוא לכוד בשטח ההפקר המשונה הזה שבין ילד לגבר. אני מרגישה דחף פתאומי לגונן עליו מהצער שאוקטובר עומד להביא. אבל אין זה צער אוקטובר הזה שצריך להדאיג אותי; זהו צער אוקטובר שחלף מזמן.

פין לא עונה, רק נכנס בחזרה למוריס וטורק את הדלת בלי להביט בי. היום התחיל גרוע. וזה עוד לפני שגייב חזר הביתה.