חיים חלופיים

1

יום ראשון, 16 ביולי 2006

הטלפון צילצל קצת אחרי חמש. היום כבר החל בחוצפתו בהכנות לזרוח, התמתחות כחוּלה כהה על פני השמים. האם הלילה לא התחיל ממש לפני רגע? כך טען ראשו של סְלָבָה. אבל בריבוע הכחול־קובלט של החלון חיפשה השמש דרך לטפס, המגדלים האדירים של האפר איסט סייד נכונים להזהבה.

מי טועה במספר בשעה חמש בבוקר ביום ראשון? הטלפון הקווי של סְלָבָה אף פעם לא צילצל. אפילו אנשי הטלמרקטינג התייאשו ממנו, וגם זה הישג. בני משפחתו הפסיקו להתקשר כי אסר עליהם. בדירת הסטודיו שלו, שעלותה, בדרך נס, היתה סבירה אפילו עבור עובד זוטר של מגזין במידטאון, הילך ההד, שכן לא היה בה דבר מלבד פוטון, שולחן כתיבה, מנורה עומדת עטופה גפנים מברזל יצוק (שסבו הכריח אותו לקחת) וטלוויזיה מגושמת שלא הדליק אף פעם. מפעם לפעם הוא דמיין את עצמו נבלע בקירות, כמו רוח רפאים אצל פּוֹ, וצחק לעצמו במרירות.

הוא שקל לקום, להתנפל על היום בהפתעה. לפעמים הוא קם מוקדם במכוון כדי להריח את האוויר בפארק קארל שוורץ לפני שהשמש הופכת אותו לתערובת מבחילה של ריחות אשפה, קרם הגנה וגללי כלבים. בעוד משאיות הזבל מעוררות את האוויר המנומנם בפעמוניהן, הוא נהג לעמוד מול המעקה בעיניים עצומות, הנהר עדיין שחור ומאיים מלילה, והריח המלוח של אוקיינוס, עתיק ולא מושג, ממלא את נחיריו. השכמה מוקדמת תמיד מילאה אותו בתקווה המיוחדת הזאת שאפשרית רק לפני שבע או שמונה בבוקר, לפני שהולכים למשרד.

הטלפון צילצל שוב, שיהיו בריאים. מובס, הוא הושיט אליו יד. האמת שהוא כן חש אסירות תודה במידת־מה על כך שהתקשרו אליו. גם אם יתברר שזאת בסך הכול שיחת טלמרקטינג. הוא יקשיב לשאלה בנוגע לקניית איגרות חוב של בתי ספר, יקשיב לה ברצינות רבה.

"סלבה," קול רווי מים — הקול של אמא שלו — לחש ברוסית. הוא חש כעס, ואז משהו פחות מוגדר. כעס משום שאמר לא להתקשר. המשהו האחר משום שבימים אלה היא צייתה בדרך כלל. "סבתא שלך כבר לא," היא אמרה. היא פרצה בבכי.

כבר לא. חסרו כאן מילים. ברוסית לא היה צורך בתואר השם כדי להשלים את המשפט, אבל באנגלית כן. באנגלית היא עדיין היתה יכולה להיות בחיים.

"אני לא מבין," הוא אמר. הוא לא דיבר עם איש מהם כבר שבועות, אם לא חודש, אבל במחשבתו סבתא שלו, הסובלת בשתיקה משחמת כבד שידה על העליונה כבר שנים, עודה מקובעת במיטתה במידווּד, כאילו האופן שבו זכר אותה הוא האופן שבו תישאר עד שיבוא לבקר אותה שוב, עד שיאשר התפתחויות חדשות. משהו שהיה עד כה ממוקם היטב חרג ממקומו בבטנו.

"לקחו אותה ביום שישי," אמרה אמא שלו. "חשבנו שזה שוב רק בשביל נוזלים."

הוא בהה בשמיכה שסביב כפות רגליו. היא היתה בלויה ודקה כמו חולצה ישנה. כמה רבות הפעמים שסבתא קירצפה אותה בכביסה. הגֶלמָנים הביאו אותה איתם ממינסק, כאילו לא מכרו שמיכות באמריקה. ולא מכרו, לא כאלה, עם אווז שלם בפנים. הציפה נפתחה במרכז, לא בצד. בחורה הסתבכה פעם בפנים ברגע קריטי. "אני חושבת שאני צריכה שירותי חילוץ," היא אמרה. הם פרצו בצחוק ונאלצו להתחיל מחדש.

"סלבה?" אמרה אמא שלו. היא היתה שקטה ומפוחדת. "היא מתה לבד, סלבה. אף אחד לא היה איתה."

"אל תעשי את זה," הוא אמר, אסיר תודה על חוסר הרציונליות שלה. "היא לא ידעה."

"לא ישנתי לילה קודם, אז הלכתי הביתה," היא אמרה. "סבא שלך היה אמור להגיע הבוקר. אבל היא מתה." שערי הסכר נפתחו שוב, יפחות בכי מעורבות בנזלת. "נישקתי אותה ואמרתי 'נתראה מחר.' סלבה, נשמתי, הייתי צריכה להישאר."

"היא לא היתה יודעת שאת שם," הוא אמר בקול צרוד. הוא הרגיש בקיא מטפס לו בגרון. הבוקר הכחול האפיר. המזגן טירטר מהחלון, הלחות ממתינה בחוץ כמו גנב.

"לבדה, היא נלקחה." אמא קינחה את אפה. האפרכסת היטלטלה מהצד שלה. "אז מה," היא אמרה בפראות פתאומית. "עכשיו תבוא, סלבה?"

"כמובן," הוא אמר.

"עכשיו הוא יבוא," היא אמרה בארסיות. אמו של סלבה החזיקה בשיא העולמי למעבר המהיר ביותר מעדינות לאכזריות, אבל נימת קול כזאת לא נשמעה אפילו בוויכוחים שלהם על נטישתו את המשפחה. "עכשיו זו סיבה מספיק טובה סוף־סוף? האישה שהיתה שוחטת את עצמה בשבילך. האישה שביקרת, כמה — פעם אחת, סלבה, בשנה האחרונה?" היא החליפה נימת קול כדי להדגיש כמה לא אכפת לה מדעתו: "אנחנו הולכים להלוויה היום. הם אומרים שזה חייב להיות בעשרים וארבע שעות."

"מי אומרים?" הוא שאל.

"אני לא יודעת, סלבה. אל תשאל אותי את הדברים האלה."

"אנחנו לא דתיים," הוא אמר. "אתם גם מתכוונים לקבור אותה בתכריכים, או מה שהם לא עושים? אח, זה לא משנה."

"אם אתה בא, אולי יקשיבו," היא אמרה.

"אני בא," הוא אמר בשקט.

"תעזור לסבא שלך," היא אמרה. "יש לו מטפלת סיעודית חדשה. ברטה. מאוקראינה."

"טוב," הוא אמר בניסיון להישמע מועיל. עווית חלפה בשפתיו.

סבתא שלו כבר לא. לאפשרות הזאת הוא לא התכונן. ולמה לא? היא היתה חולה שנים. אבל הוא היה בטוח שהיא תתאושש. היא התאוששה מדברים גרועים בהרבה, התאוששה מדברים שלא יעלו על הדעת, מה זה כבר בשבילה עוד משהו קטן?

סבתא שלו אינה ממלטפות השיער פעמיים בשנה. (לא היתה? הזמן החדש, השגריר העוין, הגיש רשמית את מסמכיו.) היא גידלה אותו. יצאה איתו למגרש, התמסרה איתו בכדורגל עד שילדים אחרים הגיעו. היא זאת שתפסה אותו מתמזמז עם לינה הלהוטה במחסה עץ התות והיא זאת שגררה אותו הביתה. (סבא היה משפשף ידיים ונותן הנחיות, משל היה המאמן לוּ דוּוה וסלבה המתאגרף הוליפילד, בלפיתת חצי נלסון על חזהּ המרשים של לינה, אלמלא אימת סבתא.) כשהכור הגרעיני התפוצץ, סבתא קיללה את סבא על שהוא טורח להקשיב לרדיו, החליפה את אחד ממעילי המינק שלה (שאם להיות הוגנים, סבא הוא זה שקנה לה בשוק השחור) במכונית ז'יגולי של אחד השכנים והורתה לאבא של סלבה להסיע את כולם לשבוע בליטא, שבה מימן המינק גם את המגורים והאוכל.

סלבה הכיר אותה היכרות של גוף. הפה שלו הכיר מהאוכל שדחסה לשם. העיניים שלו הכירו מהמגע התפוח של אצבעותיה. סבתא היתה בשואה — בשואה? כמו בצבא, בקרקס? משהו שם נשמע לא בסדר. בתוך השואה? מהשואה? עם השואה, עד השואה? מילות היחס, ההמומות מכובד המטלה, לא עמדו בנטל — אף שהיא לא אמרה יותר מזה, ואיש לא הטריד אותה בנושא. את זה לא הצליח סלבה להבין, אפילו בגיל עשר. כבר אז הוא אימץ את התפיסה האמריקנית שלדעת טוב יותר מלא לדעת. היא תמות יום אחד, ואז איש לא ידע. אבל הוא לא העז לשאול. הוא דמיין. כלבים נובחים, סלילי תיל דוקרני, שמים אפורים תמיד.

"שלום, סלבה," קטעה אמא את מחשבותיו. היא דיברה כאילו הם כמעט זרים. הקו השמיע את רעשיו ביניהם. הוא נתקף בתחושה שהם היחידים המדברים, בעוד שמונה מיליון אחרים ישנים. חוסר המציאותיות שבכך התגרה בו. בחוסר לב: סבתא איננה. סבתא כבר לא.

כמה זמן שתקו? גם בעודם מדברים, הם שתקו זה עם זה. בסופו של דבר, בקול חלול, אמא שלו אמרה: "המוות האמריקני הראשון שלנו."

למטה, בעמדת השוער, ריץ' היה קבור בתוך ארון המשלוחים. סלבה האיץ את צעדיו כדי להגיע לדלת הבניין ראשון, משום שלא אהב לזוע מרגל אל רגל בעוד ריץ' (לשעבר רישרט, מפולין), בארט (לשעבר ברטוש, מהונגריה) או ארווין (לשעבר ארבין, מאלבניה) מדשדשים אליה. סלבה העדיף לפתוח דלתות עבור גברים מבוגרים ממנו, לא להפך. אבל ריץ', בארט וארווין היו להוטים לתפוס את מקומם בשגרת יומו, ובעיניהם נוגהת הערצה שיש בה מן הטינה — מהגר כמותם, שעלה לגדולה. פעם אחת סלבה ניסה לשכנע את ריץ' שהוא מסתדר עם הדלת בעצמו, אבל הזקן רק זקף אצבע באזהרה.

"סלבה, איך מצב?" אמר ריץ' עכשיו ממעמקי הארון. הוא הבריק את רצפת המבואה, וסלבה, שנמצא כארבעה מטרים מהדלת, חרק עם כל צעד. בחינניות של רקדן הגיח הפולני כבד הגוף מסבך של שקי ניקוי יבש וארגזי משלוחים והחליק את ידו אל תוך ידית הדלת. "יום טוב בקשה, או־קיי?" הוא אמר בזלזול נוגע ללב.

המוות האמריקני הראשון שלנו. יום טוב בקשה. בזמן שסלבה יצא מהבניין, שוב הציבו בפניו ה"מה אילו" של היום חלופות מפתות. ריץ' עדיין הגיע לדלת ראשון, קו 6 עדיין לא עמד בלחץ של האפר איסט סייד, וסבתא עדיין היתה בחיים, לבושה חלוק ומגרדת חלושות בפצעים שלה במידווד. נכון, צינורות המרה שלה היו חסומים, הבילירובין שלה היה גבוה — בילי רובין, הוא בחור חצי יהודי, הוא לא יפגע בה! — אבל היא עדיין היתה כאן, קפוצת שפתיים ונועצת בסבא מבט זועם.

מאז ביקורו האחרון של סלבה בדרום ברוקלין — כמעט שנה חלפה מאז, אמא שלו ספרה ללא רחמים — מגדל מגורים חדש החל לצמוח מעבר לפינת הרחוב שלו, שתי מסעדות ברחוב שלו נסגרו ונפתחו מחדש בשם אחר, ונציג המועצה המקומית נאלץ להתפטר עקב שערוריית מין. אבל בעוד הרכבת טיפסה אל מעל לפני הקרקע בדיטמס שבברוקלין, סלבה חלף על פני אותם מוסכים וחנויות מכולת, אותה מוזיקה רועמת מהחלונות הכהים של מכוניות קמארו עם כנפיים, אותו נציג מועצה מושחת מתנוסס על לוחות הפרסום (רק שאצלו היה מדובר בשוחד). האנשים האלה הגיעו לאמריקה כדי שיניחו להם לנפשם.

זו היתה עיר זרה לעיני מי שהגיע ממנהטן. הבניינים היו קטנים יותר והאנשים גדולים יותר. הם נסעו במכוניות, ועבור רובם היתה מנהטן כאב ראש מבליח. בעוד הרכבת מתקרבת למידווד, התוצרת השתפרה והמחירים התאווררו. כאן לתמר היה טעם שוקולד, והיה זה ערך לשכנע את החנווני — סיני ולא קוריאני, מקסיקני ולא ערבי — לקבל אותו בפחות משהכריזו שלטי הקרטון שננעצו בסחורה. זה עדיין היה עולם בהתהוות. בכמה מהשכונות הללו הזמן הממוצע מאז ההגעה עדיין היה פחות משנים־עשר חודשים. האנשים הללו היו כפעוטות באמריקה, העושים צעדים ראשונים. אבל אחדים מהם כבר התחילו לעשות קופה על חשבון הנדיבות האמריקנית.

סבא גר בקומה הראשונה של בניין לבנים חום־צהבהב, ביתם של סובייטים זקנים ושל המקסיקנים שלא איפשרו להם לישון. קצבת הזקנה שקיבל לא איפשרה לו להיות מועסק עם תלוש. לקיגלבאומים מדירה 3־ד' הוא מכר סלמון שקנה מהסיטונאים, שלמשלוחיהם חיכה מול חנויות אוכל רוסי. למה לשלם 10.99 דולר לקילו בפנים, כשהוא יכול לשלם 6.50 על המדרכה? הבחורים במשאית ההובלות של הסיטונאים צחקו וזרקו לו דגי סול ובקלה חינם.

בדירה השכנה לקיגלבאומים גרה משפחת רייקוף, יהודים אמריקנים. הם הזדעזעו מהדגים שהגיחו מסל הרשת בידיו של סבא. הארונסונים (סובייטים, 4־א') קנו מסבא ניטרוגליצרין, שהרופא שלו רשם לו כמויות עודפות ממנו בתמורה לבקבוק חודשי של קוניאק "קורווזיה". את המקסיקנים (2־א', 2־ב', דירת מרתף לא חוקית) סבא סיפר, מכיוון שלא היה להם עניין לא בסלמון ולא בניטרוגליצרין. המחבצה, שבה התגבשו אלה שזה מקרוב באו, בקושי הספיקה לפלוט את השמנת לפני שהתמלאה מחדש. באופן טבעי כל מחזור היה דל שומן יותר מזה שלפניו.

סלבה עלה במדרגות לקומה הראשונה והתייצב לפני דלת דירתו של סבא. ביום רגיל היית שומע את הטלוויזיה שלו כבר מאזור תיבות הדואר בקומת הקרקע — נקמה במקסיקנים מהמרתף, שבסופי שבוע ניפצו בקבוקי "באדווייזר" גדולים עד עלות השחר. עכשיו הטלוויזיה דממה, ובצד זה של הדלת שרר יום נפלא ככל הימים.

הדלת נפתחה ללא צורך לדפוק. בדרך כלל הבריח סבא את כל שלושת הבריחים — בחלק זה של ברוקלין העיניים עדיין שוטטו בתשוקה מסדר גודל סובייטי. אבל היום היה יום אֵבֶל. כמו הכפריים של טולסטוי המדליקים אור בחוץ לאחר הארוחה, הוא ביקש חברה.

בפנים נתלה באוויר ניחוח מתקתק, וכלים קירקשו במטבח. סלבה חלץ נעליים וצעד על קצות האצבעות לאורך המסדרון עד למקום שנגלה ממנו הסלון. סבא ישב על הספה בצבע בז', פלומת שערו האפור טמונה בין ידיו. ברחוב נשים הבחינו בסבא — קשמיר איטלקי, על ידיו ואמותיו קעקועים בצבע ים — לפני שהבחינו בנכד האוחז בזרועו. עכשיו היה הזקן לבוש מכנסי טרנינג וגופייה ונראה זקן. ציפורני בהונותיו בחנו את האוויר, כמו לוודא שהעולם עדיין שם.

הספה התנשפה כשסלבה התיישב לצד סבו. יבגני גלמן הסיר את ידיו מפניו ובהה בנכדו כאילו אינו מוכר לו, וזהו עלבון להיתקל באדם נוסף ללא האישה שבילה לצדה חצי מאה. סלבה היה ההתרעה על מיליון שיבושים שטניים שעוד מצפים לו.

"איננה, סבתא שלך," ייבב סבא וגילגל את ראשו אל עמילן חולצתו של סלבה. הוא השמיע צפירת בכי, ואז זינק בחזרה למקומו. "חליפה יפה," אמר.

"אמא התקשרה?" שאל סלבה. המילים ברוסית נשמעו כאילו אחר אמר אותן: מאנפפות, מעושות, לוקות דקדוקית. הפעם האחרונה שדיבר רוסית היתה בפעם האחרונה שדיבר עם אמו, חודש קודם לכן, אף שהמשיך לקלל ברוסית והמשיך להתפעל ברוסית. אוּח טִי. סוּקָה. בוּלטיח. לאלה לא היו שיפורים באנגלית.

סבא תר בפניו של סלבה אחר הבנה ראויה של שיברון הלב שלו. "אמא ב'גרושף'," אמר. "היא אמרה להתקשר לאנשים ולומר להם. השניאורסונים באים. בניה זלצר אמר שהוא ינסה למצוא זמן. יש לו שלוש חנויות מזון."

"מישהו עוזר לה?" שאל סלבה.

"אני לא יודע. הרב הזה, זילברמן?"

"אתה יודע שזילברמן לא רב," אמר סלבה.

סבא משך בכתפיו. היו שאלות שלא שאל.

זילברמן לא היה רב. ממש כפי שקובשיץ לא היה רב, גם לא גרייניק. הם שוטטו בחדרי המתנה של בתי חולים, יוצאי ברית המועצות שלמדו מעט עברית והיו נוכחים, למרבה הנוחות, במקרי מוות כמו של סבתא, לספק מעט הנחיה במנהגי קבורה תואמי־תורה תמורת תשלום צנוע. ומדוע לא? אחיהם ודודניהם הובילו רהיטים, הסיעו קשישים מעלות השחר, טייחו קירות עד שאצבעותיהם נחתכו ודיממו — אז מי היה החכם יותר?

והאם לא סיפקו בדיוק את מה שלקוחותיהם רצו? האם לא ענו בפשטות, על פי הניסוח האמריקני, על דרישת השוק? בני ארצם העבירו שנים רבות תחת האתאיזם הסובייטי מכדי שיקיימו את המנהגים היהודיים כעת, כשהיו חופשיים לעשות זאת, אבל הם רצו בטעימה, בקמצוץ של קדושה, בפארשפייז. וכאן נכנסים לתמונה זילברמן ודומיו, שהפכו זמנית למשה, לחיים, למרדכי. אמנים אלה של השטחים האפורים בחרו באופן סלקטיבי מתוך הלכות הקבורה היהודית. קבורה מיידית, כנהוג ביהדות — בהחלט. באשר לארון קבורה פשוט מעץ אורן, ללא עיטורי פרחים — האם באמת נכון לנהוג כך? המנוח או המנוחה לא היו אולי מיליונרים או אישים בינלאומיים רמי מעלה, אך הם היו הלבבות הפועמים של משפחות, ידעו סבל מלחמות, ניחנו בחוכמת האדם הפשוט. הגיע להם משהו טוב יותר מעץ אורן דל. אצל "גרושף בית הלוויות" — ולרי גרושב חשב שה־פ' הסופית תגרום לשם שלו להישמע כאילו אבותיו היו חלק מהאריסטוקרטיה שנמלטה מהבולשביקים דרך צרפת ב־1917 — היו ארונות מתרזה בלרוסית, מעץ סקוויה קליפורני, אפילו מארז הלבנון. האם לאלה שהכירו את המנוחים לא מגיעה הזדמנות להיפרד לשלום פעם אחרונה בטקס נאה? מכל ציון דרך של אבלות משה וחיים לקחו אחוזים.

"אני אעזור עם השיחות אם אתה רוצה," אמר סלבה לסבא.

"כמעט סיימתי," אמר סבא. "אין הרבה אנשים להתקשר אליהם, סלבה."

במטבח סיר הצטלצל כנגד אחר, קוטע את שטף המים בכיור. אישה קיללה את עצמה על מגושמותה. סבא זקף את ראשו ועיניו ערניות שוב. "בוא," אמר וידו על אמת ידו של סלבה. "דברים משתנים, אתה כבר לא בא להרבה זמן." הוא קם ונשען על זרועו של סלבה יותר מהדרוש.

הם מילאו את פתח המטבח שלובי זרוע כמו זוג אהובים. השוליים הכחלחלים של עיניו של סבא נמלאו דמעות. "ברטה," הוא אמר בקול צרוד. "הנכד שלי." מוות או לא מוות, הצגה רשמית של הנכד תחבב את סבא על המטפלת הסיעודית החדשה שלו.

כמו בניין דירות סובייטי, כל קומה של ברטה היתה מלאה וגדושה עד להתפקע. לק כסוף בהק על בהונותיה, שהיו דחוקות בנעלי הפלטפורמה שהשתמשה בהן כנעלי בית; טייץ שלושה־רבעים בדוגמה פרחונית עטף בלפיתת חנק את נתחי הבשר של אחוריה. סלבה חש תזוזה בוגדנית במפשעתו. היא לא שמעה את סבא.

"ברטה!" נבח סבא. זרועו התקשחה, והוא נקש על הקיר במפרקי אצבעותיו. ברטה הסתובבה בבת אחת. מתחת לקמטים ולהבעה הדאוגה והמסוגרת של העיניים, שימרו פניה את יופיין הצעיר שאין בו דופי. בוהק חמאתי עלה מן העור.

"הילד!" היא הצטווחה. היא הניפה את כפפות הכלים הארוכות הצהובות כאילו מנסה להרגיע פורץ, הידסה לעבר סלבה ועטפה אותו במשמני זרועותיה. גם לברטה היה צורך לעשות הצגות בפני סבא. שיחת טלפון אחת ממנו אל מתאמת השיבוצים של סוכנות הסיוע הסיעודי, אשר קיבלה מסבא חודש בחודשו שי שוקולד ובושם, וברטה תישלח אל משותק שצריך לנגב לו את התחת ולהאכיל אותו דייסה בכף. ברטה הסלאבית, שאנשיה נהגו להשליט טרור ביהודים כגון סבא! בדבר זה — יותר משפעת הבשר בסופרמרקטים האמריקניים, מהזמינות הרבה של טכנולוגיה נדירה, אפילו מהזלזול שדיברו בו אמריקנים על הנשיא שלהם — התבטא פאר הדרה המסתורי של הארץ שאימצה את הגלמנים ממינסק. היה לה הכוח להפוך מענים לעובדי מטבח.

ברטה לפתה את סלבה כמו כנפי מעיל בחורף, וזקפה התחילה להתעורר בתוך מכנסיו. על הכירה חמאה ובצל רחשו במחבת. זה היה מקור המתיקות שבאוויר. שולחן האוכל שלאחר ההלוויה יכרע מעומס הכיבוד. האורחים חייבים לראות: בבית הזה לא חסר דבר.

בעוד סלבה מחבק במטבח של סבתא אישה שמעולם לא פגש, באינטימיות שאיש מהם לא חש, התחושה שזכר מסבתא החלה לסגת, כמו אדם שיוצא בחשאי על קצות האצבעות מהחדר הלא נכון. בטקס ההלוויה הוא יואשם באדישות, בעוד אמא וסבא נאחזים זה בזה ומייללים. האורחים חייבים לראות.

נדרשו לו שנתיים של סירובים מצד מגזין "סנצ'ורי" כדי לצרף אחת לאחת את העובדות. ההבנות הגדולות שלנו הן מנות בבישול אטי, אך ברגע שהן מוכנות הן מכריזות על עצמן בפתאומיות של טיימר. סבא עזר. זה קרה כשסלבה ביקר אצלם ערב גשום אחד. ארוחת הערב הסתיימה, המטפלת הסיעודית פינתה את הכלים והשיחה דעכה. סבתא נחה. סבא ישב באחד מכיסאות פינת האוכל כשצדו פונה לשולחן ומצחו שעון על כף ידו. סלבה צפה בו מבין קפלי הכורסה הזוגית. מחשבותיו נדדו אל מטלות היום הבא, אל הרעיון הנוכחי לסיפור.

סבא פתח את כף היד כאילו מבהיר נקודה לאדם אחר בחדר, ואמר: "מה, מאוחר מדי שיהיה איש עסקים? לא מאוחר מדי. בכלל לא מאוחר." מפרק כף ידו הצליף בתנועה קלה. בכלל לא מאוחר.

להימצא בסביבת סבא, בסביבת השכנים של סבא, כל השכונה הארורה של רוסים, בלרוסים, אוקראינים, מולדובים, גיאורגים ואוזבקים — זה מה שסלבה צריך לעשות אם הוא רוצה לכתוב עבור עיתון רוסי, והיו רבים כאלה בשכונה. אם הוא רוצה לחיות בקרב אלה שאומרים "אנחנו לא מבקרים באמריקה", מלבד במשרד הרישוי ובבּרודבֵיי. אם הוא רוצה לערוך קניות בשווקים שמוכרים ענפי תרזה דקים להצליף בעצמך בסאונה, מיני שמפו טורקיים נדירים לטיפול בהקרחה. אבל לא אם הוא רוצה להתפרסם ב"סנצ'ורי". אם הוא רוצה שצנחן־לשעבר ישבור את זרועו בעדינות על מנת שיוכל לטעון שהדבר אירע כשהחליק על הקרח מחוץ לחנות "קיי פוד" ולקבל קצבת נכות. אם הוא רוצה לצאת עם סווטה ביין, אשפית הכספים, שבדיוק קנתה דירה של שמונים וחמישה מטר רבוע עם מרפסת. קנתה. (למען האמת, הוריה הם שקנו את הדירה והעניקו לעצמם יד חופשית גם בעיצובה — לכה, רוקוקו, תמונות של מאמא ופאפא.)

אבל אם סלבה רוצה להפוך לאמריקני, לנקות את כתיבתו מהזיהום שדבק בה מחדש בכל פעם שחזר למרק הביצתי של ברוקלין הסובייטית, אם סלבה גלמן — המהגר, תינוק־הברברים, העומד בפני פרשת הדרכים — רוצה לכתוב עבור "סנצ'ורי", הוא יצטרך לברוח. לעשות לעצמו דיאליזה, כמו לכליות של סבתא.

הוא הפסיק לבקר, הפסיק להתקשר, השאיר אחרים להעביר לילות לצד מיטת בית החולים של סבתא בעוד המכונות מנקות את הכבד שלה. זה לא שהיא היתה מסוגלת להבחין בכך, רוב הזמן. בגלותו במנהטן, אשר לא סיפקה לו מיידית את הפרסום שציפה לו, סלבה היה חושב עליה. עם המזלג מעל צלחת קאשה; כשהוא בוהה בנהר המפריד את מנהטן מקווינס; בעודו נרדם.

זה המחיר של חציית קו פרשת המים שבין שם לכאן, הוא אמר לעצמו. העובדות היו עתיקות, מייגעות, מוכרות היטב: המהגר הזה שינה את שמו בדרך להצלחה באמריקה. ההוא נטש את הדת שלו. וזה נפרד זמנית ממשפחתו, משבר גדול. סלבה לא עזב כדי לחקור את המין האנושי מבקתה ביער. הוא הולך אל "סנצ'ורי" — "סנצ'ורי" האגדי, החשאי, הוותיק יותר מה"ניו יורקר", ועל אף דעיכתו באחרונה, לנצח דוגמה ומופת. לא, סלבה לא השתכר את הסכומים שהשתכר איגור קראץ מפרוקטולוגיה, אבל גם לא בילה את יומו בגישוש בצנרת מלאה חרא. "סנצ'ורי" פירסם את הדיווח הראשון מבודפשט ב־1956. הוא היה הראשון שהתייחס ברצינות לאקספרסיוניזם המופשט. הוא עלה על איוון בוסקי והציל את ואן קורטלנד פארק. לא היתה לזה שום משמעות עבור אף בן גלמן — בסדר. (הוא ההונדה של המגזינים האמריקניים, כך ניסה להסביר, הוורסצ'ה, הסוני.) אבל אנשים משכילים ומביני דבר בכל רחבי הארץ — שלושה מיליון כאלה, על פי נתוני המנויים העדכניים — התייחסו ל"סנצ'ורי" כפי שאמו של סלבה התייחסה למלכת אנגליה: ביראת כבוד, באדיקות ובסקרנות עזה. סלבה לא כתב שם, אבל הגלמנים לא היו צריכים לדעת את זה; ממילא הם לא קנו את המגזין. על דרך ההונאה סלבה יהפוך לכותב ב"סנצ'ורי" — הצלחה היא הצלחה, האין זאת? גם אם אתה ממיר את הפרוקטולוגיה בכתיבה; הוא ממש לא תיכנן זאת מראש — ואז כולם יראו מה זה. היה לכך מחיר, אבל יהיה גם תגמול.

יומיים לפני מותה של סבתו, באבחת מזל עיוור — זה לא היה מזל עיוור, זאת היתה אריאנה בוֹק בקיוביקל הסמוך שפיזרה את אבק הפיות שלה — אושר לו מאמר ב"סנצ'ורי" אחרי שלוש שנים של ניסיונות כושלים להשיג זאת בעצמו. את היום האחרון של סבתא עלי אדמות הוא בילה בצפייה ב"חוקר ארצות אורבני" מטפס במעלה המאוזוליאום של יוליסס ס' גרנט במורנינגסייד הייטס. זה היה גימיק מטופש — לכל אחד בעיר הבלתי אפשרית הזאת היה הקטע שלו, וזה היה הקטע של האיש הזה — אבל סלבה הצליח למצות מתוך הרגע מאמר נהדר על פוליטיקה, יבשות, אהבה. זאת הסיבה שקם על צד שמאל בשבת — הוא כתב רוב ערב שבת בזמן שהיא — בידיעה? בחוסר ידיעה? — חיה את שעותיה האחרונות. שום דבר לא היה בטוח, אבל קרדיט ב"סנצ'ורי"? רק לקרדיט ב"ניו יורקר" היתה משמעות דומה. חוזים שלמים לכתיבת ספרים ניתנו על בסיס קרדיט ב"סנצ'ורי". סוף־סוף זה קרה. רק שהוא לא הספיק להגיע לזה בזמן.

"גרושף בית הלוויות" תפס חצי רחוב ב"אושן פארקוויי", השם גרושף מכסה את שני צדי הבניין הפונים לרחוב. השדרה הרחבה נימנמה בחום הצהריים, המכוניות המעטות נעו ללא חשק של ממש. עמודי הכניסה המוצלת היו מוזהבים, ועל החלונות האובליים היו ציורי בתולות ים בזכוכית חלבית.

בפנים, משני עברי הכניסה אל אזור הצגת הארון המחופה שטיח בתערובת דיסקו של זיגזגים וקווקווים מופשטים, ניצבה צמחייה בגובה אדם, ציפורי גן עדן וכלניות שצבען ורוד לוהט שנתפרו על תצוגות אנכיות, שגרמה לחדר להיראות כמו יריד מדע בבית ספר. ולרי גרושף, בחפתים ובממחטת כיס, הסתובב בין האבלים.

הם נראו כאילו אופרו לקראת סצנה שמתרחשת עשר שנים לאחר מכן — כופתאות מתחת לעיניהם וצמיגים סביב מותניהם. סבא, שנראה חצי מטורף אך אבֵל באמת, במעיל למרות מזג האוויר המחניק, עמד בפינה וקילל אותם חרש. בברית המועצות — שם עיסוקו הצנוע לכאורה כספּר בתחנת הרכבת הראשית הציב אותו בפועל בשער קבלת הפנים של כל המסחר שזרם אל מינסק ברכבות הלילה ממוסקבה, מקישינב ומירוון — הוא השיג עבור אנשים אלה אבטיחים, קוניאק, ארונות קיר, ויזות. כשהתעורר הצורך הם לא התקשו למצוא את מספר הטלפון שלו. אבל אמריקה הדמוקרטית ייפתה את כוחם להשיג בעצמם אבטיחים ותורים לרופא. עכשיו הוא נאלץ להתקשר ראשון למר פלוני־אלמוני, ובסופו של דבר, הוזמן תמיד לשאריות ביום שלאחר מסיבה שאליה לא הוזמן. מי סופר, אבל היכן היתה הכרת הטובה שלהם? הם לעולם לא יראו את הישבן שלו על כיסאותיהם שוב.

הטיפוסים שבהם מדובר בירכו את אמו של סלבה באינטימיות המופרזת של אנשים שלא פגשו אותה שנים.

"היא בשמים." — "תהיי חזקה למען אבא שלך." — "קל לה יותר עכשיו." — "תהיי חזקה למען הבן שלך."

על כיסא מתכת מתקפל בפינה, אביו של סלבה משך בצווארון חולצתו ונראה עזוב כמו ילד בחזית בית ספר עם דמדומים. הוא היה נוכח אך לא מובחן, המצב המועדף עליו. הוא לא התנגד אפילו כשסלבה קיבל את שם המשפחה מצד סבו במקום את שלו.

"יבגני איסָקוביץ'," קרא מישהו אל סבא. הקרוא נשא מבט והינהן בכובד ראש, אסיר תודה על ההפוגה משטף הניחומים. עיניו תרו ברחבי החדר. איכשהו סלבה ידע שהן מחפשות אחריו. כשמצאו אותו, סבא הרים קלות את גבותיו. כשסלבה התקרב, סבא הושיט את זרועו וסלבה אחז בה.

"תנחומי, מעומק," אמר האיש לסבא וכיסה את לבו בכף ידו. הוא היה לבוש מעיל עור, הפנים חרושות הקמטים של בנאי מתוחות בקוקו קצר. חישוק זהב זעיר קינן בתנוך אחת האוזניים. הוא הושיט סבכה של מפרקי אצבעות שעירים ואסף אליה את כף ידו הרפה של סבא.

"תודה רבה, רוּדיק, תודה," אמר סבא.

"אתה מחפש?" שאל האיש.

"כן, כן," אמר סבא. "יש לנו הצורך."

"ניכנס למשרד?"

"זה הנכד שלי," אמר סבא ופנה אל סלבה.

"רודולף קוֹזְלוביץ'." האיש הושיט את ידו. "במה אתה —"

"הוא לומד, עדיין," אמר סבא. "בהרווארד."

במשרד פרש קוזלוביץ' תרשים כחלחל של בית הקברות "לינקולן". זו היתה עיר קטנה, ובה שדרות ורחובות על שם עצים — האגוז, האדר, המילה. דרך רחבת ידיים עברה במרכזה, הרכבת רועמת מעליה.

"לא ליד הגדר," אמר סבא.

"הם מכסים אותה בימינו בדשא מלאכותי," אמר קוזלוביץ'. "כמו של מגרשי כדורגל. אי־אפשר להציץ פנימה."

"לא ליד הגדר," אמר סבא שוב.

אצבעו של קוזלוביץ' שירטטה קו אל המחצית האחרת של בית הקברות. "המשרד הראשי נמצא בצד הזה."

"וזה אומר מה?"

"אנשי התחזוקה בודקים שם. יותר אנשים בסביבה. החיסרון הוא — גם לא מאוד רחוק מהרכבת."

"איפה הכי שקט?"

"שקט זה כאן." אצבעו של קוזלוביץ' ריפרפה על פני מאות קברים. "בונים בנייני דירות חדשים בצד הזה, אבל זה כמעט נגמר. 'משעול הצבעונים'."

"היא אהבה צבעונים," אמר סבא.

קוזלוביץ' פרש ידיים. "הגורל."

רודולף קוזלוביץ' היה אדם מוכר. הוא הגיע מאודסה ב־1977 או 1978. הוא העיף מבט בוחן סביב וגיבש תוכנית. יום אחד הוא וכמה בחורים ששכר חטפו משאית פרוות של "מייסי'ז". צובל, מינק, שועל. הם החזירו אותן אחת־אחת לחנויות הרשת, סתם המון של בעלים שמחזירים מתנות שלא עלו יפה. הכול הסתיים ברווח כולל של יותר ממאה אלף דולר, לפני שהרשת הספיקה לעלות על העניין. במאה אלף הדולר שלו רודולף רכש מאה חלקות קבר משובחות מתחת לקו "אל" של הרכבת.

והוא הופיע תמיד בבית החולים, בבית ההלוויות. היתה לו רשת של מודיעים — אונקולוגים, אחיות, מנהלי בתי הלוויות — שמחלקת האבטחה של "מייסי'ז" היתה יכולה להתקנא בה. עסקיו של קוזלוביץ' לא היו רשמיים, כמובן, הם פוזרו בין נציגים שונים שקיבלו אחוז קטן על השימוש בשמותיהם בחוזים, ואחדות מהחלקות נותרו בבעלות בית הקברות. אבל אלו של קוזלוביץ' היו הנדירות ביותר, וככל שהתמעט מספר הנותרות כך נסקו המחירים.

גם זמנו של קוזלוביץ' היה קצוב. בנו ולאד יצא מהארון, התכחש לכספי אביו ועבר לחיות במדריד עם בן זוגו ההומו. בסופו של דבר, ולאד שקל את העניין מחדש והסכים לחיות על כספו של פאפא, אשר רודולף סיפק ללא התנגדות — בכל הנוגע לילדים, האינסטינקטים של כלב הציד שניחן בהם נחלשו לחלוטין. אך לא היה כל סיכוי שוולאד יחזור וייקח על עצמו תפקיד כלשהו באימפריית הקבורה של אביו, וגרושתו של רודולף, טטיאנה קוזלוביץ' לשעבר, ברחה לווסטצ'סטר עם סוחר בנגזרות שבהשוואה אליו נראה בעלה לשעבר כמו עובד שכיר. רודולף נשאר לבדו.

"אני רוצה שתיים," אמר סבא עכשיו.

"יבגני איסקוביץ'." גבותיו של קוזלוביץ' התרוממו. "חלקה מראש? אתה מתגרה בגורל."

"בסדר, אבל זה מה שאני רוצה," אמר סבא.

"טוב, אבל נשארו לי רק ארבע כאלה. חלקה משפחתית אחת וארבע כפולות. השאר יחידות."

"אז תן לי את אחת מהכפולות."

"בשמחה. עשרים אלף."

"חמישה־עשר," אמר סבא. "אני קונה שתיים בבת אחת."

"יבגני איסקוביץ'," אמר קוזלוביץ' בפנים זועפות. "אני משתתף בצערך. אבל אתה יודע שאני לא מתמקח."

"חמישה־עשר ו... הבן שלך באירופה?"

הבעת פניו של קוזלוביץ' השתנתה. "הקֶשר?" הוא אמר בחוסר סבלנות.

"בדיוק, רודיק," אמר סבא ואצבעו נזקפת כמלמדת באוויר הצונן של המשרד. "הקֶשר. בשביל מה אנחנו כאן? בשבילם." הוא דקר בציפורנו את חזהו של סלבה. "אם זה היה אומר, 'אני רוצה אירופה,' הייתי בונה את המטוס בעצמי. כזה סבא אני. אבל אתה מתגעגע לבן? בדיוק. אז זאת ההצעה שלי לך. סוג מיוחד של טלפון. אתה מרים את השפופרת וכבר הוא מצלצל בפריז."

"במדריד."

"לא חשוב. קשר מיוחד רק לך ולבן. הדברים האלה, כנראה היחיד שיש לו כזה הוא בוש. ולא שכסף הוא בעיה לאדם כמוך, אבל: ללא תשלום."

"ווקי־טוקי," אמר קוזלוביץ'. "בטווח בינלאומי."

"בדיוק. הכי חדיש בשוק."

"ומאיפה יש לך דבר כזה?"

"רודיק," אמר סבא. לרגע חותם הצער נעלם מפניו. עיניו נצצו. "נערה לא מספרת את מי נישקה. הוא מקורי, זה כל מה שאתה צריך לדעת. הצי היפני משתמש בו או במשהו דומה."

כשהגלמנים הגיעו לארצות הברית, סבא מצא בחור "חם" שידע היכן נפרקות המשאיות של רשת "קרייזי אדי". דגמי המוצרים האלקטרוניים שסבא השיג — מיקרוגלים, מדיחי כלים, דיסקטים — היו כה חדישים ומתקדמים, שאיש במשפחה לא הצליח לפענח איך משתמשים בהם. סבא צרח בטלפון האלחוטי המשמש גם את הפנטגון כאילו מדובר בפחית המחוברת בחוט אל הקיר של סלבה. אבל הוא היה מסוגל להשיג ווקי־טוקי בטווח בינלאומי של הצי היפני בזמן שלקח לסלבה למצוא עיתון.

קוזלוביץ' בחן אותו בעיניים מצומצמות. "נשארה לי כפולה אחת בצבעונים," אמר לבסוף.

סבא פרש ידיים. "הגורל." מכיס מעילו, אשר כעת נחשפה מטרתו, הוא שלף קופסת "טאפרוור" ובתוכה גליל של שטרות מאה דולר. במלמול חרישי ספרו שלושת האבלים עד 150 — פעם, פעמיים, שלוש פעמים. סבא לא הביא איתו שטר אחד מעבר לזה.

כשיצאו מהמשרד שילב סבא את זרועו בזרוע סלבה וירק. "הומואים. אם כבר ללכת לאירופה, מי הולך למדריד?" הוא נראה כמו מי שבלע חלב חמוץ. "פריז, סלבה. אל תהיה אריסטוקרט בהנחה. בוא, נלך."