עולם טבעת
לארי ניבן
₪ 39.00
תקציר
ארבעה נוסעים מגיעים אל עולם הטבעת: לואי
וו – בן אנוש וזקן; משועמם מכך שחי חיים מלאים מדי במשך שנים רבות מדי. מחפש אתגר ומסוגל – ועוד איך – להתמודד איתו.
ניסוּס – פחדן רועד, בובן בעל דפוס הישרדות מובנה של הימנעות מאלימות. אלא שהבובן המסוים הזה אינו שפוי.
טילה בראון – בת אנוש; צעירה פעורת עיניים ללא בריתות, ללא ניסיון, ללא יכולות. ועם כל המזל שבעולם.
דובר-אל-חיות – קזין; גדול, כתום פרווה וטורף. ואחת מצורות החיים הפראיות ביותר המוכרות בגלקסיה.
מדוע האינדיבידואלים הבלתי מתאימים הללו התקבצו יחדיו? כיצד בכלל יוכלו לתפקד ביחד?
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 352
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: אופוס
קוראים כותבים (7)
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 352
יצא לאור ב: 2012
הוצאה לאור: אופוס
פרק ראשון
אל לב שעות הלילה של ביירות, בתא אחד מתוך שורה של תאי מעבר לשימוש כללי, הבהב לואי ווּ והתממש.
צמתו, שאורכה שלושים סנטימטרים, הייתה לבנה ונוצצת כשלג מלאכותי. עורו וקרקפתו החלקה היו בגון צהוב-כרום; קשתיות עיניו היו זהובות; צבע גלימתו היה כחול מלכותי ודרקון תלת-ממדי זהוב התנוסס עליה. בשעה שצץ הוא חייך חיוך רחב שהפגין שיניים לבנות, מושלמות, תקניות לחלוטין. חייך ונופף בידו. אבל החיוך כבר החל להתפוגג וכעבור רגע נעלם, ופניו צנחו כמסכת גומי נמסה. גילו של לואי ווּ ניכר בו.
במשך כמה רגעים הוא צפה בביירות חולפת על פניו: האנשים הצצים בתאים ממקומות לא ידועים; ההמונים הזורמים על פניו ברגל, מכיוון שהמדרכנועים כובו למשך הלילה. ואז החלו השעונים להכות עשרים ושלוש. לואי ווּ זקף את כתפיו ויצא להצטרף אל העולם.
ברֶשט, שבה המסיבה שלו עוד הייתה בעיצומה, כבר היה זה הבוקר שאחרי יום ההולדת שלו. כאן בביירות הקדים השעון המקומי בשעה אחת. לואי הזמין את כל הנוכחים במסעדה נעימה תחת כיפת השמים לראקי על חשבונו, ועודד שירה בציבור בערבית ובבין-עולמית. לפני חצות הוא עזב אל בודפשט.
האם כבר גילו שהסתלק מהמסיבה של עצמו? ודאי יניחו שאישה הלכה איתו, שהוא יחזור בתוך שעתיים. אבל לואי ווּ הסתלק לבדו ודילג לפני קו החצות, כשהיום החדש מזנב בעקביו. לא די בעשרים וארבע שעות ליום הולדתו המאתיים של אדם.
הם יסתדרו בלעדיו. חבריו של לואי היו מסוגלים לדאוג לעצמם. בעניין זה, ללואי היו אמות מידה קשיחות.
בבודפשט היו יין וריקודים אתלטיים, מקומיים שהיו מוכנים לסבול אותו כי היה תייר עם כסף, תיירים שחשבו שהוא מקומי עשיר. הוא רקד את הריקודים ושתה את היינות, ועזב לפני חצות.
במינכן הלך.
האוויר היה חמים ונקי; הוא טיהר מראשו חלק מאדי האלכוהול. הוא הלך במדרכנועים המוארים היטב והוסיף את קצב ההליכה שלו למהירות חמישה-עשר הקילומטרים לשעה שלהן. עלה על דעתו שבכל עיר בעולם יש מדרכנועים, וכולם נעים במהירות של חמישה-עשר קילומטרים לשעה.
הרעיון היה בלתי נסבל. לא חדש; רק בלתי נסבל. לואי ווּ שם לב שמינכן דומה לחלוטין לקהיר ולרשט... ולסן פרנסיסקו ולטופיקה וללונדון ולאמסטרדם. החנויות שלצד המדרכנועים מכרו אותם מוצרים בכל ערי העולם. כל האזרחים שחלפו על פניו הלילה נראו דומים, וכולם היו לבושים בצורה דומה. לא אמריקנים או גרמנים או מצרים, פשוט שטוחיים.
זה מה שעוללו תאי המעבר למגוון האינסופי של כדור הארץ בתוך שלוש מאות וחמישים שנה. הם כיסו את העולם ברשת של מסעות מיידיים. הפער בין מוסקבה וסידני היה לא יותר משבריר של רגע ומטבע של עשירית הכוכב. באופן בלתי נמנע הערים התמזגו במרוצת מאות השנים, עד ששמות המקומות היו רק שרידים מהעבר. סן פרנסיסקו וסן דייגו היו קצותיה מצפון ומדרום של עיר חוף נרחבת אחת. אבל כמה אנשים ידעו איזה קצה הוא איזה? מעטים כזלף, בימים אלה.
מחשבות פסימיות ליום הולדתו המאתיים של אדם.
אבל התמזגות הערים הייתה ממשית. לואי חזה בהתרחשותה. כל חוסר ההיגיון של המקום, הזמן והמנהג מתמזגים להיגיון הגדול של העיר, בכל העולם, כמשחה אפורה דהויה. האם נותר בימינו עוד מישהו שדיבר דויטש, אינגליש, פרנסז, אספניול? כולם דיברו בין-עולמית. סגנון צבעי הגוף השתנה בבת אחת, בכל רחבי העולם, בגל מפלצתי יחיד.
הגיע הזמן לשבתון נוסף? אל הלא נודע, לבד בספינת יחיד, עורו, עיניו ושערו בצבעם המקורי, זקן גדל פה ושם על פניו...
“שטויות”, אמר לואי לעצמו. “רק עכשיו חזרתי משבתון”. לפני עשרים שנה.
אבל שעת חצות הלכה וקרבה. לואי ווּ מצא תא מעבר, הכניס את כרטיס האשראי שלו לחריץ וחייג לסביליה.
הוא הגיח אל חדר שטוף אור שמש.
“מה הזלף הזה?” שאל ומצמץ. תא המעבר ודאי סבל מקֶצֶר. בסביליה לא אמור להיות אור שמש. לואי ווּ פנה לחייג מחדש, ואז הסתובב שוב ובהה.
הוא נמצא בחדר מלון אלמוני לגמרי: תפאורה שגרתית שדי היה בה כדי להפוך את יושבה למדהים כפליים.
מולו, באמצע החדר, ניצב משהו לא אנושי ולא דמוי אנושי. הוא ניצב על שלוש רגליים ובחן את לואי ווּ משני כיוונים, משני ראשים שטוחים הנישאים על צווארים גמישים ודקים. העור שעל פני רוב גופו המדהים היה לבן ורך ככפפה; אבל רעמה חומה גסה וסמיכה עברה בין צוואריו של היצור לאורך עמוד השדרה שלו, וכיסתה את מפרק הירך המורכב למראה של הרגל האחורית. שתי הרגליים הקדמיות ניצבו בפישוק רחב, כך שפרסותיו הקטנות והשסועות של היצור יצרו משולש כמעט שווה צלעות.
לואי ניחש שהיצור הוא חיה זרה. בראשים השטוחים ההם לא היה מקום למוח. אבל הוא הבחין בדבשת שהתנשאה בין בסיסי הצווארים, במקום שבו הפכה הרעמה לשטיח סמיך ומגונן... וזיכרון צף ועלה ממרחק שמונה-עשר עשורים בעברו.
זה היה בּוּבָּן, בובן פּירְסוֹן. מוחו וגולגולתו נמצאו תחת הדבשת. הוא לא היה חיה; הוא היה תבוני לפחות כמו אדם. ועיניו, אחת בכל ראש, הנתונות בארובות עצם עמוקות, הביטו בלואי ווּ במבט ממוקד משני כיוונים שונים.
לואי ניסה לפתוח את הדלת. נעולה.
הוא היה נעול בחוץ, לא בפנים. הוא יכול לחייג ולהיעלם. אבל הדבר לא עלה כלל על דעתו. לא בכל יום פוגשים בובן פירסון. המין הזה נעלם מהמרחב המוכר לפני זמן רב יותר מכל משך חייו של לואי ווּ.
לואי אמר, “אני יכול לעזור לך?”
“אתה יכול”, אמר החייזר...
...בקול שבכוחו לעורר חלומות של מתבגרים. אילו היה לואי מדמיין אישה שתתאים לקול הזה, היא הייתה קליאופטרה, הלנה מטרויה, מרילין מונרו ולורליי האנץ, כולן באחת.
“זלף!” הקללה נראתה מתאימה יותר מתמיד. זה לא פייר! שחייזר בעל שני ראשים ומין לא מוגדר יתהדר בקול כזה!
“אל פחד”, אמר החייזר. “דע שביכולתך לברוח במקרה הצורך”.
“במכללה היו תמונות של יצורים כמוך. נעלמתם לפני הרבה זמן... ככה לפחות חשבנו”.
“כשבני מיני נמלטו מהמרחב המוכר, לא הייתי ביניהם”, השיב הבובן. “נשארתי במרחב המוכר, כי המין שלי נזקק לי כאן”.
“איפה הסתתרת? ואיפה אנחנו בכלל?”
“זה לא צריך להטריד אותך. האם אתה לואי ווּ ממגראופלה?”
“ידעת את זה? חיפשת אותי אישית?”
“כן. גילינו שניתן להתערב בפעולתה של רשת תאי המעבר של העולם הזה”.
זה אפשרי, הבין לואי. זה ידרוש שוחד עצום, אבל זה אפשרי. אבל –“ למה?”
“זה ידרוש הסבר ארוך למדי –”
“אתה לא מתכוון להוציא אותי מפה?”
הבובן הרהר בכך. “אני מניח שזה הכרחי. ראשית עליך לדעת שאני מוגן. החימוש שלי יעצור אותך אם תתקוף אותי”.
לואי ווּ השמיע צליל נרגז. “למה שאני אתקוף אותך?”
הבובן לא השיב.
“עכשיו נזכרתי. אתם פחדנים. כל מערכת האתיקה שלכם מבוססת על פחדנות”.
“ההסבר הזה יספק את צרכינו, אף שהוא לא מדויק”.
“טוב, היה יכול להיות יותר גרוע”, הודה לואי. לכל מין תבוני יש מוזרויות משלו. ודאי יהיה קל יותר להתמודד עם הבובן מאשר עם הטרינוקים בעלי הפרנויה הגזעית, או עם הקזינטי שניחנו באינסטינקט הרג רגיש להפליא, או הגרוגים הנייחים בעלי התחליף ה... מטריד לידיים.
מראהו של הבובן החריד מרבצם עליית גג שלמה של זיכרונות מאובקים. מעורבבים בנתונים על הבובנים ועל אימפריית הסחר שלהם, קשריהם עם האנושות, היעלמותם הפתאומית והמזעזעת – ובאלה התערבבו טעמה של סיגרית הטבק הראשונה של לואי, תחושת הקלידים של מכונת כתיבה תחת אצבעות מסורבלות וחסרות מיומנות, שינון רשימות מילים בבין-עולמית, צלילה וטעמה של האנגלית, התהיות והמבוכות של הנעורים בשיאם. הוא למד על הבובנים בקורס היסטוריה במכללה, ואחר כך שכח מהם למשך מאה ושמונים שנה. לא ייאמן שמוחו של אדם מסוגל לשמור הרבה כל-כך!
“אני אשאר כאן בפנים”, אמר לבובן, “אם כך תרגיש יותר בנוח”.
“לא. אנחנו חייבים להיפגש”.
שרירים התכווצו ופרכסו תחת עורו החלק של הבובן בעודו אוזר אומץ. אז נפתחה הדלת אל תא המעבר בנקישה. לואי ווּ נכנס אל החדר.
הבובן נסוג כמה צעדים.
לואי צנח והתיישב בכיסא, יותר לרווחת הבובן מאשר לרווחתו. הוא ייראה מסוכן פחות בישיבה. הכיסא היה מסוג שגרתי, כיסא עיסוי מתכוונן מעצמו, שנועד אך ורק לבני אדם. כעת הבחין לואי בניחוח קלוש, שהזכיר לו הן מדף של תבלינים והן ערכת כימיה, נעים למדי.
החייזר נח על רגלו האחורית המקופלת. “אתה תוהה למה הבאתי אותך הנה. זה ידרוש הסבר ארוך למדי. מה אתה יודע על המין שלי?”
“עבר הרבה זמן מאז שלמדתי במכללה. הייתה לכם פעם אימפריית סחר, לא? מה שאנחנו נוהגים לכנות המרחב המוכר היה רק חלק ממנה. ידענו שהטרינוקים קנו מכם, ואנחנו בעצמנו פגשנו את הטרינוקים רק לפני עשרים שנה”.
“כן, סחרנו עם הטרינוקים. בעיקר באמצעות רובוטים, למיטב זיכרוני”.
“הייתה לכם אימפריית סחר בת אלפי שנים לפחות, ובקוטר עשרות שנות אור, לפחות. ואז עזבתם, כולכם. השארתם הכול מאחור. למה?”
“הייתכן שזה נשכח? נמלטנו מהתפוצצות ליבת הגלקסיה!”
“אני יודע על זה”. לואי אפילו זכר במעורפל שתגובת השרשרת של הנובות בטבור הגלקסיה התגלתה למעשה בידי חייזרים. “אבל למה לברוח עכשיו? שמשות הליבה הפכו לנובה לפני עשרת אלפים שנה. ההתפוצצות לא תגיע הנה בעשרים אלף השנים הקרובות”.
“בני אדם”, אמר הבובן, “אסור להרשות לכם להסתובב חופשיים. רק תגרמו לעצמכם נזק. אתה לא מבין את הסכנה? הקרינה לאורך חזית הגל תהפוך את כל האזור הזה בגלקסיה לבלתי ראוי ליישוב!”
“עשרים אלף שנה זה הרבה זמן”.
“גם הכחדה בעוד עשרים אלף שנה היא הכחדה. בני מיני נמלטו לכיוון ענני מגלן. אבל כמה מאיתנו נשארו, למקרה שהגירת הבובנים תיתקל בסכנה. וכעת היא נתקלה בה”.
“באמת? איזו מין סכנה?”
“עדיין איני רשאי לענות על השאלה הזאת. אבל תוכל להסתכל בזה”. הבובן הרים משהו שהיה על שולחן.
ולואי, שתהה היכן מסתיר הבובן את ידיו, ראה שפיותיו של הבובן הם ידיו.
והיו אלה ידיים טובות, הבין, כשהבובן הושיט לו בזהירות הדפס הולו. שפתיו הרפויות והגמישות של הבובן נמשכו כמה סנטימטרים מעבר לשיניו. הן היו יבשות כאצבעות אנושיות ועטורות בליטות קטנות, דמויות אצבעות. מאחורי השיניים הלבנות הבחין לואי בלשון שסועה מתנועעת.
הוא לקח את תדפיס ההולו והסתכל לתוכו.
בתחילה הוא לא הצליח להבין ממנו דבר, אבל הוא המשיך להסתכל בו בהמתנה שיתבהר. היה שם עיגול קטן בצבע לבן עז שאולי היה שמש, ג’י-אפס או קיי-תשע או קיי-שמונה, שקשת קטנה נחתכה ממנה לאורך שוליים שחורים ישרים. אבל לא ייתכן שהעצם הבוער היה שמש. מאחוריו, כנגד רקע שחור כחלל, הייתה רצועה של כחול-שמים. הרצועה הכחולה הייתה ישרה לחלוטין, בעלת שוליים חדים, מוצקה, מלאכותית, ורחבה יותר מהעיגול המואר.
“נראה כמו כוכב עם חישוק מסביבו”, אמר לואי. “מה זה?”
“אתה רשאי לשמור את זה אצלך לבחינה נוספת, אם תרצה. כעת אני יכול לספר לך מה הסיבה שבגללה הבאתי אותך הנה. אני מתכוון להקים צוות חקר של ארבעה חברים, ובכלל זה אני ואתה”.
“כדי לחקור מה?”
“עדיין איני רשאי לספר לך את זה”.
“אוי, בחייך. אני אצטרך להיות משוגע כדי להצטרף ככה על עיוור”.
“יום הולדת מאתיים שמח”, אמר הבובן.
“תודה”, אמר לואי בהשתוממות.
“למה עזבת את מסיבת יום ההולדת שלך?”
“זה לא עניינך”.
“אבל זה כן. ספק את סקרנותי, לואי ווּ. למה עזבת את מסיבת יום ההולדת שלך?”
“פשוט החלטתי שעשרים וארבע שעות לא מספיקות ליום הולדת מאתיים. אז התקדמתי לפני קו החצות כדי להאריך אותו. כחייזר לא תבין –”
“אז הרגשת תחושת התעלות על כך שהכול מתנהל טוב כל-כך?”
“לא, לא בדיוק. לא...”
לא התעלות, זכר לואי. למעשה, בדיוק ההפך. אם כי המסיבה התנהלה טוב למדי.
הוא פתח אותה דקה אחת אחרי חצות באותו הבוקר. למה לא. חבריו נמצאו בכל אזור זמן. לא הייתה סיבה לבזבז ולו דקה אחת מיום זה. מערכות שינה היו פזורות בכל רחבי הבית לצורך תנומות קצרות ועמוקות. עבור אלה ששונאים להחמיץ משהו היו סמי ערנות, כמה מהם עם תופעות לוואי מעניינות, אחרים ללא.
היו אורחים שלואי לא ראה זה מאה שנה, ואחרים שפגש מדי יום. אחדים היו אויביו בנפש של לואי ווּ, לפני זמן רב. היו שם נשים ששכח כליל, והשתאה שוב ושוב מן השינוי שחל בטעמו.
כצפוי, שעות רבות מדי מיום הולדתו הוקדשו לעריכת היכרויות. רשימת השמות שהיה עליו לשנן מראש! חברים רבים מדי הפכו לזרים.
כמה דקות לפני חצות נכנס לואי ווּ לתא מעבר, חייג ונעלם.
“הייתי משועמם עד מוות”, אמר לואי ווּ. “’ספר לנו על השבתון האחרון שלך, לואי’. ‘אבל איך אתה מסוגל להיות כל-כך הרבה זמן לבד, לואי? כמה פקחי מצדך להזמין את השגריר הטרינוקי, לואי! הרבה זמן לא התראינו, לואי’. ‘היי, לואי, למה צריך שלושה ג’ינקסיאנים כדי לצבוע גורד שחקים?’”
“למה?”
“למה מה?”
“הג’ינקסיאנים”.
“אה. אחד שיחזיק את מרסס הצבע ושניים שיטלטלו את גורד השחקים. שמעתי את הבדיחה הזאת כשהייתי בגן. כל השאריות שלחיי, כל הבדיחות הישנות, כולם בבית ענקי אחד. לא יכולתי לסבול את זה”.
“אתה אדם חסר מנוחה, לואי ווּ. השבתונים שלך – אתה זה שהתחיל את המנהג, לא?”
“אני לא זוכר איפה זה התחיל. זה תפס די טוב. רוב החברים שלי עושים את זה עכשיו”.
“אבל לא באותה תכיפות כמוך. בערך כל ארבעים שנה אתה מתעייף מחברתם של בני האדם. אז אתה עוזב את עולמות האדם ויוצא אל שולי המרחב המוכר. אתה נשאר בתוך המרחב המוכר, לגמרי לבדך בספינת יחיד, עד שהצורך שלך בחברה מתעורר מחדש. חזרת מהשבתון האחרון שלך, הרביעי, לפני עשרים שנה.
“אתה חסר מנוחה, לואי ווּ. חיית די שנים בכל אחד מעולמות המרחב האנושי כדי להיחשב ליליד. הלילה עזבת את מסיבת יום ההולדת של עצמך. אתה שוב נהיה חסר מנוחה?”
“זאת הבעיה שלי, לא?”
“כן. הבעיה שלי נוגעת רק לגיוס. אתה תתאים היטב לצוות החקר שלי. אתה לוקח סיכונים, אבל מחשב אותם תחילה. אתה לא פוחד להיות לבדך. אתה די זהיר ודי פיקח כדי להישאר בחיים אחרי מאתיים שנה. לא הזנחת את צרכיך הרפואיים, ולכן מצבך הגופני הוא כשל גבר בן עשרים. ואחרון וחשוב מכול, נראה שאתה ממש נהנה מחברתם של חייזרים”.
“כמובן”. לואי הכיר כמה קְסֶנוֹפובים, וחשב שהם טמבלים. החיים נהיים ממש משעממים אם משוחחים רק עם בני אדם.
“אבל לא היית רוצה להצטרף על עיוור. לואי ווּ, האין די בכך שאני, בובן, אהיה איתך? מה יכול להפחיד אותך שלא יפחיד אותי עוד קודם לכן? הזהירות הנבונה של בני מיני הפכה למשל”.
“נכון”, אמר לואי. למעשה, הוא היה מהופנט. שילוב של קסנופיליה, חוסר מנוחה וסקרנות: לאן שילך הבובן, ילך גם לואי ווּ. אבל הוא רצה לשמוע עוד.
ועמדת המיקוח שלו הייתה מצוינת. חייזר לא היה מתגורר בחדר כזה מתוך בחירה חופשית. חדר המלון השגרתי למראה הזה, החדר הרגיל והמרגיע הזה מנקודת מבטו של אדם מכדור הארץ, ודאי הוכן במיוחד לצורך הגיוס.
“אתה לא מוכן לספר לי מה אתה מתכוון לחקור”, אמר לואי. “לפחות תספר לי איפה הוא?”
“זה נמצא מאתיים שנות אור מכאן, בכיוון הענן הקטן”.
“אבל יידרשו לנו כמעט שנתיים להגיע לשם במהירות על-מנוע”.
“לא. יש לנו ספינה שיכולה לנוע במהירות גבוהה בהרבה מספינת על-הינע רגילה. היא יכולה לעבור שנת אור בחמישה רבעי דקה”.
לואי פער את פיו, אבל דבר לא בקע ממנו. דקה ורבע?
“זה לא צריך להפתיע אותך, לואי ווּ. אם לא כן, איך יכולנו לשלוח סוכן לליבת הגלקסיה ולגלות את תגובת השרשרת של הנובות? היית אמור להסיק את קיומה של ספינה כזאת. אם משימתי תוכתר בהצלחה, אני מתכוון למסור את הספינה לידי צוותי, עם תוכניות לבנייתן של ספינות נוספות.
“הספינה הזאת, אם כן, היא... גמולך, שכרך, קרא לכך איך שתרצה. תוכל לבחון את מאפייני הטיסה שלה כשנחבור להגירת הבובנים. שם תגלה מה אנו מתכוונים לחקור”.
לחבור להגירת הבובנים... “אני בפנים”, אמר לואי ווּ. ההזדמנות לראות מין תבוני שלם בנדידה! ספינות ענק שכל אחת מהן נושאת אלפים או מיליונים של בובנים, אקולוגיות פועלות שלמות...
“טוב”. הבובן קם. “צוותנו ימנה ארבעה. עכשיו נלך לבחור את חבר הצוות השלישי שלנו”. והוא דילג אל תוך תא המעבר.
לואי הכניס את ההולו חסר הפשר לכיסו, והלך אחריו. בתא ניסה לקרוא את המספר שעל החייגן; משום שזה היה מגלה לו באיזה חלק של העולם הוא נמצא. אבל הבובן חייג מהר מדי, והם נעלמו.
לואי ווּ יצא בעקבות הבובן ונכנס אל חללה האפלולי והיוקרתי של מסעדה. הוא זיהה את המקום על-פי העיצוב השחור-זהוב ומבנה הפרסה הבזבזני בשטח של תאי הישיבה. קרושנקו, בניו יורק.
התלחשויות של אי-אמון ליוו את הבובן בדרכו. רב מלצרים אנושי, שאנן כרובוט, הוביל אותם אל שולחן. אחד הכיסאות סולק מצד אותו שולחן והוחלף בכרית רבועה גדולה, שהחייזר הניח בין ירכו לבין פרסתו האחורית כשהתיישב.
“ציפו לך”, הסיק לואי.
“כן. התקשרתי מראש. בקרושנקו רגילים לשרת אורחים חייזרים”.
כעת הבחין לואי בסועדים החייזרים האחרים: ארבעה קזינטי בשולחן הסמוך וקדאטלינו במרחק חצי חדר. זה היה הגיוני, לאור העובדה שבניין האומות המאוחדות קרוב כל-כך. לואי חייג טקילה סאוור, ולקח אותה כשהגיעה. “זה היה רעיון טוב”, הוא אמר. “אני כמעט מת מרעב”.
“לא באנו לאכול. באנו לגייס את החבר השלישי בצוות”.
“באמת? במסעדה?”
הבובן הרים את קולו כדי להשיב, אבל בדבריו לא הייתה תשובה. “לא פגשת את הקזין שלי, קצ’ולה-רריט? הוא חיית המחמד שלי”.
הטקילה של לואי ניסתה להקדים קנה לוושט. כל אחת מארבע חוֹמות הפרווה הכתומה שליד השולחן מאחורי הבובן הייתה קזין; וכשהבובן דיבר כולם הסתובבו וחשפו את שיני המחטים שלהם. זה נראה כמו חיוך, אבל על פניו של קזין, העווית הזאת אינה חיוך.
השם “רריט” משתייך למשפחת הפטריארך של קזין. לואי בלע את שארית המשקה שלו והחליט שזה לא משנה. העלבון היה עלבון שגמולו מוות בכל מקרה, ואי אפשר להיטרף יותר מפעם אחת.
הקזין הקרוב ביותר קם.
פרווה כתומה עשירה, עם סימונים שחורים על העיניים, כיסתה יצור שהיה יכול להיות חתול בית שמן מאוד בגובה שניים וחצי מטרים. השומן היה שרירים, חלקים ורבי עוצמה ומאורגנים באופן מוזר על פני שלד מוזר באותה מידה. טפרים מושחזים ומלוטשים החליקו מתוך נדניהם, על ידיים דמויות כפפות עור שחורות.
אוכֵל בשר תבוני במשקל רבע טון רכן מעל הבובן ואמר, “אז תגיד לי, למה אתה חושב שאתה יכול להעליב את פטריארך קזין ולצאת מזה בחיים?”
הבובן השיב מיד, ובלי רעד בקולו. “אני הוא זה שבעולם המקיף את בטא נֶבֶל, בעט בבטנו של קזין בשם קברניט-שאפט בפרסתו האחורית ושבר שלוש תמוכות במבנה השלד הפנימי שלו. אני זקוק לקזין בעל אומץ”.
“המשך”, אמר הקזין בעל העיניים השחורות. על אף מגבלות שנגרמו בשל מבנה פיו, הבין-עולמית של הקזין הייתה מצוינת. אבל קולו לא הפגין שום סימן לזעם שוודאי חש. על-פי מידת הרגש שהפגינו הקזינטי או הבובן, ההתרחשות לנגד עיניו של לואי הייתה עשויה להיות טקס ישן ושחוק.
אבל הבשר שהונח מול הקזינטי היה נא-מדמם ומהביל; ממש לפני ההגשה הוא חומם חימום בזק לטמפרטורת הגוף. וכל הקזינטי חייכו.
“בן האנוש הזה ואני”, אמר הבובן, “נחקור מקום ששום קזין מעולם לא חלם עליו. נזדקק לקזין בצוותנו. האם קזין יעז ללכת בעקבותיו של מנהיג בובן?”
“נאמר שהבובנים הם אוכלי צמחים, שהם מעדיפים להוביל מהקרב והלאה ולא אליו”.
“שפוט בעצמך. שכרך, אם תישאר בחיים, יהיה תוכניות של סוג חדש ורב ערך של ספינת חלל, וכן דגם של הספינה עצמה. תוכל לראות בשכר זה תשלום על סיכון קיצוני”.
הבובן, חשב לואי, לא חוסך במאמצים להעליב את הקזינטי. לעולם לא מציעים לקזין דמי סיכון. הקזין לא אמור להבחין בסכנה!
אבל הקזין רק אמר, “אני מסכים”.
שלושת הקזינטי האחרים נהמו לעברו.
הקזין הראשון נהם בחזרה.
קזין יחיד נשמע כמו קרב חתולים. ארבעה קזינטי בוויכוח סוער נשמעים כמו מלחמת חתולים רבתי, עם נשק גרעיני. משתקי קול נכנסו לפעולה אוטומטית במסעדה, והנהמות הפכו מרוחקות, אבל נמשכו.
לואי הזמין משקה נוסף. לאור מה שידע על תולדות הקזינטי, ארבעת אלה ודאי ניחנו באיפוק עילאי. הבובן עוד היה בחיים.
הוויכוח גווע וארבעת הקזינטי הסתובבו אליהם. בעל סימוני העיניים השחורים אמר, “מה שמך?”
“אני משתמש בשם האנושי נִיסוּס”, אמר הבובן. “שמי האמיתי הוא –” מוזיקה תזמורתית שטפה לרגע מגרונותיו רבי היכולת של הבובן.
“טוב ויפה, ניסוס. עליך להבין שארבעתנו מהווים את השגרירות הקזינטית בכדור הארץ. זהו הארְץ’, זהו פְטאנְסְס, ובעל הפסים הצהובים הוא הְרוֹת’. לי, מאחר שאני רק מתלמד וקזין ממשפחה נמוכת דרג, אין שם. אני מכונה על-פי מקצועי: דובר-אל-חיות”.
לואי הסתמר.
“בעייתנו היא שאנחנו נחוצים כאן. משא ומתן רגיש... אבל זו אינה בעייתך. הוחלט שרק אני בר תחליף. אם יתברר שהספינה מהסוג החדש שלך ראויה, אצטרף אליך. אם לא, יהיה עליי להוכיח את אומץ לבי בדרך אחרת”.
“מספק”, אמר הבובן וקם.
לואי נותר לשבת. הוא שאל, “מהי צורתו של התואר שלך בקזינטית?”
“בלשון הגיבורים –” הקזין נהם בצליל עולה.
“אז למה לא מסרת את זה כתוארך? האם זה היה עלבון מכוון?”
“כן”, אמר דובר-אל-חיות. “התרגזתי”.
לואי, שהיה מורגל במקובלות טאקט משלו, ציפה שהקזין ישקר. לואי היה מעמיד פנים שהוא מאמין לו, ובהמשך הקזין היה מתנהג בנימוס רב יותר... מאוחר מדי לסגת עכשיו. לואי היסס לשבריר שנייה לפני ששאל, “ומה הנוהג?”
“עלינו להילחם בידיים חשופות – מיד לאחר שתקרא תיגר. או שעל אחד מאיתנו להתנצל”.
לואי קם. זו הייתה התאבדות; אבל זלף, הוא ידע היטב מה הנוהג. “אני קורא עליך תיגר”, הוא אמר. “שן מול שן, טופר מול ציפורן, כי איננו יכולים לחלוק באותו יקום בשלום”.
הקזין שכונה הרות’ דיבר בלי להרים את ראשו. “עליי להתנצל בשם עמיתי, דובר-אל-חיות”.
לואי אמר, “הא?”
“זהו תפקידי”, אמר הקזין בעל הפסים הצהובים. “ההיקלעות למצבים שחייבים להסתיים בהתנצלות או בקרב טבועה באופי הקזינטי. אנו יודעים מה קורה כשאנחנו נלחמים. מספרנו כיום הוא פחות משמינית ממה שהיה כשהקזינטי פגשו בראשונה באדם. עולמות המושבות שלנו הנם עולמות המושבות שלכם, המינים המשועבדים לנו שוחררו ולמדו את הטכנולוגיה האנושית ואת האתיקה האנושית. כשעלינו להתנצל או להילחם, תפקידי הוא להתנצל”.
לואי התיישב. נראה שיישאר בחיים. הוא אמר, “לא הייתי מקבל את התפקיד שלך בעד שום הון שבעולם”.
“ברור שלא, אם אתה מוכן להילחם בקזין בידיים חשופות. אבל הפטריארך אינו מוצא בי שום ערך לכל מטרה אחרת. האינטליגנציה שלי נמוכה, בריאותי מעורערת, הקואורדינציה שלי איומה. איך אוכל לשמור על שמי בדרך אחרת?”
לואי לגם ממשקהו וקיווה שמישהו ישנה את הנושא. הקזין המתרפס הביך אותו.
“הבה נאכל”, אמר המכונה דובר-אל-חיות. “אלא אם כן המשימה שלך דחופה, ניסוס”.
“כלל לא. צוותנו עוד לא הושלם. עמיתיי ייצרו איתי קשר כשיאתרו חבר רביעי מתאים לצוות. בהחלט, הבה נאכל”.
דובר-אל-חיות אמר עוד דבר אחד לפני שהסתובב שוב אל שולחנו. “לואי ווּ, קריאת התיגר שלך נראתה לי פטפטנית. כשאתה קורא תיגר על קזין, תספיק צרחת זעם פשוטה. צורחים ומסתערים”.
“צורחים ומסתערים”, אמר לואי. “נהדר”.
אוריאל –
עולם טבעת
אחת מהקלסיקות של המדע הבדיוני. ספר טוב מאד. משלחת של חייזרים בעלי אופי שונה מאד יוצאת לחקור את אחד מהמבנים הגדולים ביותר שנבנו אי פעם.
ניבן יוצר יקום מרתק עם אחד הרעיונות היותר מקוריים שנכתבו.
גדעון –
עולם טבעת
כמו שאמרו לפני, קלסיקה של מדע בדיוני. זה לא אומר שזה ספר מדהים, ולארי ניבן כותב בצורה די פונקציונלית, והדמויות שלו די גרועות, אבל מאחורי הספר הזה יש רעיונות יפים מאד, שפותחו בהמשך על ידי סופרים אחרים. קראתי את הספר הזה שוב לפני כמה זמן, ואם בצעירותי ממש אהבתי, הרי עכשיו נהניתי אבל במידה. המשכתי לקרוא את שני ההמשכים, שבאו לתקן את השגיאות שהמעריצים מצאו בפיסיקה של העולם. תחפשו בגוגל, זה סיפור מעניין.
לימור –
עולם טבעת
ספר מדע בדיוני קלאסי ופשוט מעולה נהנתי מכל רגע שקראתי, עלילה טובה דמויות שיוצרות עניין, בקיצור מומלץ.
מיקי –
עולם טבעת
העלילה משובחת, היקום שניבן מתאר הוא אחד הטובים מסוגו, אבל הדמויות קלושות והכתיבה פונקציונלית למדי. זה הספר הטוב מבין השלושה בסדרה ולדעתי אין ממש צורך לקרוא את שני האחרים
nir –
עולם הטבעת
ספר לא פשוט לקריאה אך מומלץ ביותר…
ניבן יוצר עולם עשיר ומקורי…
מומלץ בחום לאוהבי הזאנר
הדר –
עולם טבעת
זו אחת הקלאסיקות הגדולות של סוגת המדע הבדיוני, ומסיבה טובה. הבעיה היא שהספר די ישן, וטכנולוגיות שקיימות היום לא מופיעות בספר. אם מתעלמים מזה, מדובר על ספר מדע בדיוני שכולל מדע, לא רק בידיון, עם דמויות עגולות ואמיתיות, ועלילה מרתקת. הרעיון של קיומה של טילה בראון, שייחודה הוא שיש לה מזל טוב במידה לא סבירה, וצורפה מסיבה זו למסע, פשוט מרתק.
הדר –
עולם טבעת
זו אחת הקלאסיקות הגדולות של סוגת המדע הבדיוני, ומסיבה טובה. הבעיה היא שהספר די ישן, וטכנולוגיות שקיימות היום לא מופיעות בספר. אם מתעלמים מזה, מדובר על ספר מדע בדיוני שכולל מדע, לא רק בידיון, עם דמויות עגולות ואמיתיות, ועלילה מרתקת. הרעיון של קיומה של טילה בראון, שייחודה הוא שיש לה מזל טוב במידה לא סבירה, וצורפה מסיבה זו למסע, פשוט מרתק.