האיש הזהוב 1: שליחותו של ליצן

פרק אחת צ'ייד כוכב נופל

האם הזמן הוא הגלגל המסתובב, או הסימנים שהוא מותיר אחריו?

חידתו של קלסטאר

הוא הופיע באביב רטוב אחד שהגיע באיחור, והחזיר עמו את העולם הרחב אל סף דלתי. באותה שנה מלאו לי שלושים וחמש. כשהייתי בן עשרים, סברתי כי כל מי שגילו כגילי הנוכחי מהלך על סף שיטיון הזִקנה. אבל כעת איני סבור עוד שמדובר בגיל צעיר או בגיל מבוגר, אלא במצב ביניים. שוב לא יכולתי לתרץ את מעשיי בהיותי נער חסר ניסיון, אבל עדיין לא יכולתי להיתלות במוזרויות הנלוות לזקנה. במובנים רבים לא ידעתי עוד מה לחשוב על עצמי. לעתים היה נדמה לי שחיי נמוגים לאטם בעבר, כמו עקבות בגשם, עד שנדמה כי מאז ומעולם הייתי אותו איש שלֵו, החי חיים אפורים בבית שבין היער לים.

באותו בוקר שכבתי במיטתי והקשבתי לצלילים החרישיים שלעתים העניקו לי שלווה. נשימותיו הסדורות של הזאב עלו מכיוון האח, שהאש שבערה בה השמיעה קולות פיצוח עדינים. גיששתי לעברו באמצעות קסם הבינה המשותף שלנו, ורפרפתי בעדינות על פני מחשבותיו הרדומות. הוא חלם על שעטה בחברת הלהקה במדרונותיהן של גבעות מושלגות. בשביל עיני לילה היה זה חלום על דממה, קור ומהירות. הרחקתי בעדינות את מגעי והנחתי אותו לנפשו.

מחוץ לחלוני הקטן קראו זו לזו הציפורים שחזרו. רוח קלה נשבה, ובכל פעם שהניעה את העצים המטירו ענפיהם מטר חדש ממה שנותר מגשמי הלילה על האדמה הרטובה. בחוץ ניצבו ארבעה עצי לִבנה. כשנטעתי אותם, הם לא היו אלא מקלות. עכשיו הטילה עלוותם הקלילה צל נעים מחוץ לחלון חדר השינה שלי. עצמתי את עיניי ויכולתי כמעט לחוש באור המרצד על עפעפיי. אינני רוצה לקום, עוד לא.

ערב קשה עבר עליי, ונאלצתי להתמודד איתי לבדי. הנער שלי, הפ, יצא לחפש הרפתקאות בחברתה של זמירזמיר שלושה שבועות קודם לכן, ועדיין לא שב. לא יכולתי להאשים אותו. חיי ההתבודדות השקטים שלי החלו להעיק על כתפיו הצעירות. זמיר נעזרה בכל כישוריה כזמרת כשסיפרה את סיפוריה על החיים בטירת הצבי, ויצרה תמונות מלאות חיים שהוא לא היה יכול להתעלם מהן. כך שהרשיתי לה בחוסר רצון לקחת אותו לחופשה בטירת הצבי, כדי שיוכל להשתתף בעצמו בחגיגת האביב, לטעום עוגה עם ציפוי זרעי קאריס, לחזות במופע תאטרון בובות ואולי אפילו לנשק בחורה. הפ עבר את הגיל שבו מסתפקים בארוחות מסודרות ובמיטה חמה. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לתת לו ללכת, ואולי למצוא לו משרת שוליה אצל נגר או בעל מלאכה טוב. הייתה לו נטייה לכך, וכאשר נער מגלה משיכה למשלח יד מסוים, רצוי להניח לו ללמוד את המקצוע. אבל עדיין לא הייתי מוכן לתת לו ללכת. התכוונתי ליהנות מחודש שלם של שלווה ושל בדידות, ולהיזכר כיצד עושים דברים לבד. עיני לילה ואני נארח זה לזה לחברה. מה עוד צריך?

אבל זמן קצר אחרי שיצאו לדרך, נהיה הבית שקט מדי. התרגשותו של הנער לקראת המסע הזכירה לי את ההתלהבות שפעם עוררו בי חגיגות האביב למיניהן. תאטרון הבובות והעוגות המתוקות והנערות הממתינות לנשיקה עוררו בי זיכרונות מלאי חיים שסברתי כי אבדו בתהום הנשייה. ייתכן כי זיכרונות אלה הם שגרמו גם לחלומותיי להיות כה ממשיים, עד שלא יכולתי להתעלם מהם. פעמיים התעוררתי מזיע ורועד, כשכל שרירי גופי מכווצים. זכיתי לשנים של הפוגה מחוסר השקט הזה, אבל בארבע השנים האחרונות חזר אליי הקיבעון הישן שלי. בזמן האחרון הוא הופיע ונעלם ללא כל היגיון ברור. היה נדמה שידע האומנות הישן נזכר בי פתאום ומנסה בכוח לגרור אותי מתוך השלווה והבדידות. קריאתו הפרה את השלווה שהפכה את ימיי לנעימים ולחסרי ייחוד כחרוזים במחרוזת. לעתים כרסם בי הרעב לאומנות כנמק בבשר החי. בפעמים אחרות היו לילותיי מלווים בחלומות מוחשיים מלאי כיסופים. אילו היה הילד בבית, ודאי הייתי מצליח להתנער ממשיכתה הבלתי פוסקת של האומנות. אבל הוא יצא לדרך, ואמש נכנעתי להתמכרות המוחלטת שעוררו בי החלומות האלה. ירדתי אל הצוקים שמעל לים, ישבתי על הספסל שהנער בנה למעני ושילחתי את הקסם מעל הגלים. הזאב ישב לצדי במשך זמן-מה, כשבעיניו מבט של תוכחה ישנה נושנה. ניסיתי להתעלם ממנו.

"זה לא יותר גרוע מהנטייה שלך להציק לקיפודים", הערתי לו.

ההבדל הוא שאת הקוצים שלהם אפשר לשלוף. הדבר שדוקר אותך חודר פנימה ומעלה מוגלה. עיניו העמוקות רפרפו על עיניי בזמן שחלק עמי את דעותיו הנחרצות.

אולי תלך לצוד איזה ארנב?

שלחת מכאן את הנער ואת קשתו.

"אתה יכול ללכוד אותו בעצמך, אתה יודע. היו זמנים שבהם עשית את זה".

היו זמנים שיצאת איתי לציד. למה שלא נעשה את זה במקום לבזבז את זמננו על חיפוש חסר טעם? מתי תקבל את העובדה שבחוץ אין איש המסוגל לשמוע אותך?

אני פשוט חייב... לנסות.

מדוע? האם חברתי אינה מספיקה בשבילך?

חברתך מספיקה בהחלט. אתה תמיד מספיק לי. פתחתי את עצמי עוד יותר בפני קשר הבינה שחלקנו, וניסיתי לאפשר לו לחוש את משיכתה המציקה של האומנות. הקסם הוא שמעוניין בכך, לא אני.

קח את זה ממני. איני רוצה לראות זאת. וכשחסמתי מפניו את החלק הזה בנפשי, הוא שאל באומללות, האם זה לעולם לא יעזוב אותנו במנוחה?

לא הייתה לי תשובה לכך. לאחר זמן-מה השתרע הזאב על הארץ, הניח את ראשו הגדול על כפותיו ועצם את עיניו. ידעתי שהוא יישאר לצדי משום שחשש לי. שני חורפים קודם לכן התמכרתי כל-כך לאומנות והשקעתי אנרגיה גופנית כה רבה באותו חיפוש נפשי, עד שלא הצלחתי אפילו לקרטע בעצמי אל הבית. בשתי הפעמים נאלץ עיני לילה לקרוא להפ. הפעם היינו שנינו לבד.

ידעתי שזה טיפשי וחסר טעם. ידעתי גם שאינני יכול לעצור את עצמי. כמו אדם גווע האוכל עשב כדי להשקיט את הריקנות האיומה בבטנו, כך שלחתי את חושיי החוצה באמצעות האומנות בניסיון לגעת בחיים שהתחככו בי. רפרפתי על מחשבותיהם והצלחתי להרגיע זמנית את התשוקה העזה שמילאה אותי בריקנות. גיליתי מעט על המשפחה שיצאה לדיג ביום קריר. יכולתי להבין את דאגותיו של רב החובל שהמטען שנשא היה כבד מעט לספינתו. רב המלחים של אותה ספינה הייתה מוטרדת בגלל הבחור שבתה רצתה להינשא לו; הוא היה ברנש עצל למרות כל גינוניו המנומסים. נער הסיפון קילל את מזלו הרע; הם יאחרו להגיע לחגיגות האביב בטירת הצבי. כשיגיע לשם, לא יישארו אלא זֵרים יבשים בתעלות הביוב. זה היה מזלו תמיד.

הידע הזה שעשע אותי מעט. הוא עורר בי מחדש את התחושה כי העולם גדול מארבעת הקירות של ביתי ומשתרע אף מעבר לגדר גני. אבל הדבר לא דמה כלל לאומנות האמיתית. הוא לא השתווה לרגעי השיא שבהם מתאחדים המוחות וניתן לחוש בשלמותו של העולם כישות אדירה, אשר גופו של היחיד אינו אלא גרגיר אבק בתוכה.

שיניו החזקות של הזאב נגעו במפרק ידי וגררו אותי מניסיונותיי. בוא כבר. זה מספיק. אם תתמוטט כאן, תיאלץ להישאר בחוץ בלילה הקר. אינני יכול להעמיד אותך על רגליך כפי שעושה הנער. בוא עכשיו.

קמתי על רגליי, וחשכה ריצדה בקצה שדה הראייה שלי. היא התפוגגה, אבל לא כך העגמומיות שבאה בעקבותיה. פסעתי בעקבות הזאב בעלטה המתעבה, וצעדנו מתחת לעצים נוטפי המים בדרכנו אל המקום שבו בערה האש באח והנרות הגירו שעווה אל השולחן. הכנתי לעצמי תה צמח הגמדים כהה ומריר, בידיעה שהוא יקדיר את רוחי עוד יותר אבל גם ירגיע את כאב הראש שלי. הנחתי לעצבנות שצמח הגמדים עורר בי להתפוגג, כששקדתי על מסמך שתיאר את משחק האבנים ואת חוקיו. כמה פעמים בעבר ניסיתי להשלים את המאמר, אבל בכל פעם התייאשתי וּויתרתי. אמרתי לעצמי שניתן ללמוד את המשחק רק אם משחקים בו ממש. הפעם הוספתי לטקסט הכתוב גם כמה איורים, שתיארו את מהלכו של משחק אופייני. הפסקתי לכתוב ממש לפני עלות השחר, והייתי משוכנע שמדובר בניסיון הכושל ביותר שלי עד כה. השעה שבה פרשתי למיטתי הייתה שעת בוקר מוקדמת, לא שעת לילה מאוחרת.

התעוררתי אחרי שמחצית הבוקר כבר חלפה. בפינה מרוחקת של החצר קרקרו התרנגולות וקשקשו בינן לבין עצמן. התרנגול קרא פעם אחת. נאנקתי. עליי לקום. לאסוף ביצים ולפזר את התערובת לעופות. הגן החל לפרוח. הייתי צריך לנכש את העשבים ולזרוע מחדש את הצמחים שהחלזונות אכלו. הייתי צריך לקטוף עוד אירוס ארגמני לפני שפריחתו תסתיים; הניסיון האחרון שלי לייצר ממנו דיו נכשל, אבל רציתי לנסות שוב. היה עליי לבקע עצים ולערום אותם. לבשל דייסה, לנקות את האח. הייתי צריך לטפס על עץ הזית שהתנשא מעל לול התרנגולות ולקצוץ את הענף השבור לפני שהסערה תפיל אותו על הלול.

ואנחנו צריכים לרדת אל הנהר לבדוק אם להקות הדגים הראשונות כבר הגיעו. דגים טריים יהיו מצוינים. עיני לילה הוסיף פריט משלו לרשימה שערכתי בראשי.

בשנה שעברה כמעט מַתָּ כשאכלת דג רקוב.

בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים ללכת עכשיו, כשהם טריים ומקפצים. תוכל להשתמש בחנית של הנער.

וגם להירטב ולהתקרר.

עדיף להיות רטוב ומקורר מאשר רעב.

הסתובבתי על צדי והמשכתי לישון. אז אני אהיה עצלן בוקר אחד. מי ידע ולמי אכפת בכלל? לתרנגולות? נדמה שחלפו רק רגעים ספורים לפני שמחשבותיו החלו לדחוק בי שוב.

אחי, התעורר. סוס זר מתקרב.

התעוררתי מיד. פס האור שהסתנן דרך החלון העיד כי חלפו שעות. קמתי, השחלתי את ראשי דרך צווארון החלוק, קשרתי אותו סביב גופי והכנסתי את רגליי לנעלי הקיץ שלי. הנעליים לא היו אלא סוליות עור, שאליהן היו מחוברות כמה רצועות שנועדו להשאירן על כפות רגליי. הסטתי את שערי לאחור. שפשפתי את עיניי המצועפות. "גש לראות מי זה", ביקשתי מעיני לילה.

גש בעצמך. הוא כמעט הגיע לדלת.

לא ציפיתי לאיש. זמיר ביקרה שלוש או ארבע פעמים בשנה כדי לעדכן אותי ברכילות ולספק לי נייר משובח ויין טוב, אבל היא והפ לא היו צפויים לחזור בקרוב. אורחים אחרים כמעט לא הגיעו אל ביתי. היה כמובן ביילור, שביתו והחזירים שלו נמצאו בעמק הסמוך, אבל לא היה לו סוס. פעמיים בשנה ביקר אותי בעל מלאכה. בפעם הראשונה הוא הגיע לביתי בטעות, אחרי שסוסו נפצע בסופת רעמים והאור שהסתנן דרך העצים משך אותו לביתי. מאז ביקורו סרו לביתי אורחים נוספים כמוהו. בעל המלאכה גילף חתול מכורבל – סמלו של בית מכניס אורחים – על העץ הסמוך לשביל שהוביל אל ביתי. הבחנתי בסמל אבל השארתי אותו במקומו, כהזמנה לאורחים אקראיים שעשויים להגיע אל דלתי.

האורח הזה היה מן הסתם רוכב שתעה בדרכו או רוכל תשוש מתלאות הדרך. אמרתי לעצמי שאורח עשוי להוות הסחת דעת נעימה, אבל המחשבה לא הייתה משכנעת במיוחד.

שמעתי את הסוס שעצר בחוץ ואת הקולות הקטנים שליוו את ירידת האיש מן האוכף.

זה האפור, נהם הזאב בקול נמוך.

לבי כמעט החסיר פעימה. פתחתי את הדלת באטיות, בדיוק כשהאיש הזקן שלח את ידו כדי לדפוק. הוא הביט בי, וחיוך התפשט על פניו. "פיץ, נערי. אה, פיץ!"

הוא שלח את זרועותיו קדימה כדי לחבק אותי. לרגע קפאתי, בלי יכולת לזוז. לא ידעתי בדיוק מה אני מרגיש. העובדה שמורי הוותיק הצליח לאתר אותי לאחר שנים כה רבות הייתה מפחידה. הייתה לכך סיבה, משהו מעבר לצורך לראות אותי שוב. אבל חשתי גם את ההתרגשות שנבעה מן הקרבה, את אותה סקרנות שצ'ייד עורר בי מאז ומעולם. כשהייתי נער בטירת הצבי, הוא נהג לזמן אותי בחשאי בלילה ולהורות לי לטפס במדרגות הנסתרות שהובילו אל חדרו הסודי שבמגדל, מעל חדרי. שם הוא רקח את הרעלים שלו, לימד אותי את רזי מקצוע המתנקש והפך אותי לשלו לנצח. כשהדלת הסודית הייתה נפתחת, היה לבי מגביר את קצב פעימותיו. למרות השנים והכאב נותרה השפעתו עליי כשהייתה. החשאיות והקסם שבהרפתקה דבקו בו כעור שני.

וכך גיליתי שאני שולח את ידיי, לופת את כתפיו השחוחות, מושך אותו אליי ומחבק אותו. האיש הזקן חזר להיות כחוש כשהיה כאשר פגשתי אותו בראשונה. אבל הפעם מילאתי אני את תפקיד המתבודד בחלוק צמר אפור מהוה. הוא לבש מכנסיים בצבע כחול עמוק ומקטורן בצבע דומה, שהיו משובצים בו עיטורים בגוון ירקרק אשר הדגיש את עיניו. מגפי הרכיבה שלו היו עשויים עור שחור, כמו הכפפות הרכות שעל ידיו. מעילו הירוק, שתאם את עיטורי הבד של מקטורנו, היה מעוטר בקצותיו בפרווה. תחרה לבנה בצבצה מתוך צווארונו ושרווליו. הצלקות שגרמו לו בעבר להסתתר בבושה הפכו לכתמים חיוורים המפוזרים על פניו הצרובות. שערו הלבן הגיע עד כתפיו והסתלסל מעל מצחו. בעגיליו היו משובצות אבני אזמרגד, ואבן טובה נוספת הייתה קבועה במרכזה של שרשרת הזהב התלויה על צווארו.

המתנקש הזקן חייך בלגלוג כשהבחין בבחינתי את מראהו. "אה, על יועצה של המלכה להיראות כפי שמחייב מעמדו, אם ברצונו לזכות בכבוד המגיע לו ולה בזמן שהוא מנהל את ענייניהם".

"אני מבין", אמרתי בקול שקט, וכעת מששב אליי כושר הדיבור הוספתי, "בוא, תיכנס. אני חושש שביתי ייראה לך עלוב לעומת התנאים שאתה מורגל בהם, אבל אתה מתקבל בברכה בכל מקרה".

"לא באתי למתוח ביקורת על ביתך, נער. באתי לראות אותך".

"נער?" שאלתי בשקט בזמן שחייכתי והובלתי אותו פנימה.

"אה, כן. בשבילי תמיד תהיה כזה. זה אחד מיתרונות הזקנה – אני יכול לכנות כל אחד כמעט בכל שם שארצה, ואיש לא מעז למחות. אה, הזאב עדיין איתך, אני רואה. עיני לילה, נכון? הזדקנת קצת; לא זכור לי שהיו שערות לבנות על אפך. בוא הנה, בחור טוב. פיץ, אתה מוכן לדאוג לסוס שלי? ישבתי על האוכף כל הבוקר, ובלילה ישנתי בפונדק נורא ואיום. הגוף שלי נוקשה קצת. עשה טובה והכנס פנימה את תיקי האוכף שלי, בסדר? ילד טוב".

הוא התכופף כשגבו מופנה אליי כדי ללטף את אוזניו של הזאב, משוכנע שאציית לו. ועשיתי זאת בחיוך רחב. הסוסה השחורה שעליה רכב הייתה בהמה משובחת, חביבה ומתמסרת. הטיפול ביצור בעל תכונות כאלה תמיד מהנה. השקיתי אותה, כיבדתי אותה בזירעונים של התרנגולות והובלתי אותה אל תאה הריק של סוסת הפוני. תיקי האוכף שנשאתי אל הבית היו כבדים, ומאחד מהם עלה קול שכשוך מבטיח.

כשנכנסתי מצאתי את צ'ייד יושב בחדר העבודה מאחורי שולחן הכתיבה, מציץ במסמכיי כאילו היו של. "אה, הגעת. תודה לך, פיץ. זה משחק האבנים, נכון? המשחק שקאטל לימדה אותך כדי לסייע לך להרחיק את מחשבותיך מנתיב האומנות? מרתק. הייתי רוצה לקבל את המאמר כשתסיים אותו".

"כרצונך", אמרתי בשקט. חשתי חוסר נוחות רגעי. הוא השליך סביב מילים ושמות שקברתי ולא נגעתי בהם. קאטל. נתיב האומנות. הדפתי אותם הרחק אל העבר. "שמי כבר אינו פיץ", אמרתי בנועם. "אלא טום תלתל-גירית".

"כן?"

נגעתי בפס הלבן שבשערי, שצמח מן הצלקת.

"בגלל זה. אנשים זוכרים את השם. אני מספר להם שנולדתי עם הפס הלבן, ושכך קראו לי הוריי".

"אני מבין", הוא אמר בסתמיות. "ובכן, יש בכך היגיון". הוא נשען לאחור בכיסא העץ שלי. הכיסא חרק. "בתיק שלי יש ברנדי, אם יש לך כוסות לשנינו. וכמה מעוגות הזנגוויל של סרה הזקנה... אני מסופק אם חשבת שאזכור את חיבתך לעוגות האלה. ייתכן שהן מעוכות מעט, אבל הטעם הוא שמשנה".

הזאב הזדקף. הוא התקרב והניח את חוטמו על קצה השולחן. החוטם הצביע לעבר התיקים.

"סרה עדיין מבשלת בטירת הצבי?" שאלתי בזמן שחיפשתי שני ספלים ראויים לשימוש. כלי מטבח סדוקים לא הפריעו לי, אבל לא רציתי להגישם לצ'ייד.

צ'ייד יצא מחדר העבודה והתקרב לשולחן המטבח.

"לא ממש. רגליה הזקנות מציקות לה אם היא עומדת זמן רב מדי. יש לה כיסא גדול ומרופד, שניצב על במה בפינת המטבח. היא מפקחת משם. היא מבשלת את הדברים שהיא נהנית לבשל, את המאפים המפוארים, העוגות המתובלות והממתקים. איש צעיר בשם דאף אחראי לרוב הבישול היומיומי". תוך כדי דיבור הוא פרק את תיקי האוכף. הוא הניח על השולחן שני בקבוקים, שהכתוב שעליהם זיהה אותם כברנדי שמקורו בקצה-חולות. לא הצלחתי להיזכר מתי טעמתי מהברנדי הזה בפעם האחרונה. עוגות הזנגוויל הוצאו, מעוכות כצפוי, ומשירות פירורים מתוך פיסות הבד שעטפו אותן. הזאב רחרח במרץ והחל להזיל ריר. "אני רואה שגם הוא מחבב אותן", העיר צ'ייד ביובש והשליך עוגה לעברו. הזאב תפס אותה והתרחק כדי לזלול אותה על השטיח שלפני האח.

האוצרות נשלפו מתיקי האוכף במהירות. חבילה של נייר משובח, צנצנות של דיו כחולה, אדומה וירוקה. שורש זנגוויל תפוח שהחל לנבוט ויהיה מוכן לשתילה בעציץ לקראת הקיץ. כמה שקיקי תבלינים. מעדן נדיר מבחינתי – גבינה עגולה ועסיסית. וכן תיבת עץ קטנה שהכילה פריטים שהיו מוכרים בה במידה שעוררו תחושת מוּזרוּת מקפיאת דם. חפצים קטנים שהשלמתי זה מכבר עם אובדנם. טבעת שהייתה שייכת לנסיך רוריסק מממלכת ההרים. ראש החץ שניקב את חזהו של הנסיך וכמעט גרם למותו. קופסה קטנה ומגולפת שיצרתי במו ידיי שנים קודם לכן לאחסון הרעלים שלי. פתחתי אותה. היא הייתה ריקה. סגרתי את מכסה הקופסה והנחתי אותה על השולחן. הבטתי בו. הוא לא היה סתם איש זקן שבא לבקר אותי. כל עברי השתרך מאחוריו כשובל רקום הנגרר מאחורי אישה אל תוך אולם. כשהנחתי לו להיכנס, הכנסתי פנימה גם את כל עולמי הישן.

"למה?" שאלתי בשקט. "למה חיפשת אותי לאחר כל השנים האלה?"

"ובכן". צ'ייד קירב כיסא אל השולחן והתיישב באנחה. הוא חלץ את הפקק מבקבוק הברנדי ומזג לשנינו. "תריסר סיבות. ראיתי את הנער שלך עם זמיר. וידעתי מיד מי הוא. לא שהוא נראה כמוך – ממש כפי שסרפד לא דומה לבוריך. אבל יש לו את הגינונים שלך, הוא מסתגר בתוך עצמו כמוך ומתבונן בדברים כשראשו מוטה הצדה לפני שהוא מחליט להתמסר לעניין. הוא כל-כך הזכיר לי אותך כשהיית בגילו, עד ש – "

"ראית את סרפד", קטעתי אותו בשקט. זאת לא הייתה שאלה.

"כמובן", השיב גם הוא בקול שקט. "אתה רוצה לשמוע עליה?"

לא הייתי בטוח שלשוני לא תבגוד בי. כל מנגנוני הזהירות הישנים שלי התריעו בפניי שלא לגלות בה עניין רב מדי. אבל חשתי עקצוץ של ראיית הנולד אשר בישרה לי כי סרפד – בתי, שמעולם לא ראיתי אלא בחלומות – הייתה הסיבה לבואו של צ'ייד. נעצתי את עיניי בספל והרהרתי ביתרונות שיש ללגימת ברנדי בארוחת הבוקר. ואז חשבתי שוב על סרפד, הבת הממזרה שנטשתי כנגד רצוני לפני שנולדה. שתיתי. שכחתי כמה חלקלק הברנדי של קצה-חולות. חמימותו התפשטה בתוכי, מהירה ממש כמו תאוות נעורים.

צ'ייד היה רחום ולא אילץ אותי להביע בקול את התעניינותי. "היא דומה לך מאוד, במעין דרך נשית כחושה", הוא אמר וחייך למראה הבעת פניי הזועפת. "אבל עד כמה שהדבר מוזר, היא דומה לבוריך אפילו יותר. יש לה את גינוניו ואת צורת הדיבור שלו יותר מאשר לכל אחד מחמשת בניו".

"חמישה!" קראתי בתדהמה.

צ'ייד חייך. "חמישה בנים, וכל אחד מהם נוהג באביו באופן שהיה מעורר את קנאתו של כל אדם. לא כמו סרפד. היא אימצה לעצמה את הבעתו הקודרת של בוריך, ומעלה אותה על פניה בכל פעם שהוא גוער בה. לא שזה קורה לעתים קרובות. איני יכול לומר שהיא המועדפת עליו, אבל אני סבור שהיא זוכה ביחס משופר דווקא משום שהיא מעיזה להתנגד לו, שלא כמו הבנים הנוהגים בו כל העת בכבוד. יש בה את חוסר הסבלנות של בוריך. ואת יכולתו להבדיל בין רע לטוב. וגם את כל העקשנות שלך, אם כי ייתכן שגם את זה היא למדה מבוריך".

"אם כך, ראית את בוריך?" הוא גידל אותי, וכעת גידל גם את בתי כאילו הייתה בתו. הוא נשא את האישה שלכאורה נטשתי. שניהם האמינו שאני מת. חייהם נמשכו בלעדיי. השיחה עליהם הסבה לי כאב מעורב בחיבה. סילקתי את הטעם בעזרת הברנדי של קצה-חולות.

"לא הייתי יכול לראות את סרפד בלי שאפגוש גם את בוריך. הוא דואג לה כמו – ובכן, כמו אב. הוא בסדר. השנים לא ריפאו את צליעתו. אבל הוא הולך רגלית רק לעתים רחוקות, כך שהדבר לא ממש מטריד אותו. כמו תמיד הדבר המעניין אותו הוא סוסים, תמיד סוסים". הוא כחכח בגרונו. "ידוע לך שהמלכה ואני דאגנו להעביר אליו את הסייחים של רודי ושל סוטי? ובכן, שני סוסי ההרבעה האלה סיפקו לו פרנסה. אמבר – הסוסה שאת אוכפה הסרת – הגיעה אליי ממנו. כיום הוא מאלף ומרביע סוסים. הוא לעולם לא יהיה איש עשיר, כי בכל פעם שיש לו עודף כסף, הוא משקיע אותו בסוס נוסף או באדמות מרעה. אבל כששאלתי אותו מה מצבו, הוא ענה, 'לא רע'".

"ומה אמר בוריך על ביקורך?" שאלתי. הייתי גאה על כך שהצלחתי לדבר בלי להיחנק.

צ'ייד חייך שוב, אבל הפעם היה שמץ של עצב בחיוכו.

"אחרי שהתגבר על הזעזוע שחש כשהופעתי, הוא נהג בנימוס ובהכנסת אורחים. וכשליווה אותי למחרת בבוקר אל סוסי – שאחד התאומים, אני חושב ששמו נִים, הכין למעני – הוא הודיע לי בקול שקט שאינו מוכן שאטריד את סרפד, ושיהרוג אותי כדי למנוע את הדבר. הוא אמר זאת בצער, אבל בכנות רבה. לא הטלתי ספק בדברים כשהוא אמר אותם, ולכן איני צריך שתחזור עליהם בעצמך".

"היא יודעת שבוריך אינו אביה? היא יודעת משהו עליי?" שאֵלה אחר שאלה צצו במוחי. הדחקתי אותן. שנאתי את הלהיטות שבה שאלתי את שתי השאלות הראשונות, אבל לא יכולתי לעמוד בכך. הרעב לידע, הצורך לדעת אחרי שנים רבות כל-כך, דמה להתמכרותי לאומנות.

צ'ייד התיק את מבטו ממני ולגם מן הברנדי שלו. "אינני יודע. היא קוראת לו אבא. היא אוהבת אותו אהבה עזה ללא כל עכבות. אמנם יש לה ויכוחים איתו, אבל בדרך כלל הם נוגעים לנושאים שונים ולא לבוריך עצמו. אני חושש שעם אמה מצב העניינים סוער יותר. לסרפד אין שום עניין בדבורים או בנרות, אבל מולי הייתה רוצה שבתה תעסוק במקצוע שלה. בהתחשב בעקשנותה של סרפד אני מאמין שמולי תיאלץ להסתפק באחד או שניים מבניה". הוא הביט דרך החלון והוסיף בקול שקט, "לא הזכרנו את שמך בנוכחותה של סרפד".

סובבתי את הספל בין כפותיי. "באיזה דברים היא כן מגלה עניין?"

"סוסים. נצים. חרבות. הייתי מצפה שבגיל חמש-עשרה היא תדבר קצת על גברים צעירים, אבל נראה שבעיניה הם חסרי תועלת. ייתכן שהאישה שבה טרם התעוררה, או שהעובדה שיש לה אחים רבים כל-כך מונעת ממנה לפתח אשליות רומנטיות בנוגע לבחורים. היא הייתה רוצה לברוח לטירת הצבי ולהצטרף לאחת מפלוגות המשמר. היא יודעת שבוריך שירת שם פעם כאחראי על האורוות. אחת הסיבות לביקורי הייתה למסור את הצעתה של קטריקן שיחזור למשרתו הקודמת. בוריך סירב להצעה. סרפד אינה מבינה מדוע".

"אני מבין".

"גם אני. אבל כשביקרתי אותו, אמרתי לו שאני יכול להציע לסרפד מקום בטירה גם אם הוא עצמו יחליט שלא לבוא. היא תמיד תוכל לשרת אותי, אף שאני בטוח כי המלכה קטריקן תשמח לנוכחותה. הנח לה להכיר את החיים במבצר ובעיר ולטעום את טעם החיים בחצר המלכות, אמרתי לו. בוריך דחה את ההצעה מיד ונראה כמעט פגוע מכך שהעליתי אותה בכלל".

בלי כוונה נאנחתי אנחת רווחה קלה. צ'ייד לגם לגימה נוספת מן הברנדי שלו והמשיך לשבת, כשעיניו נעוצות בי. בהמתנה. הוא ידע בדיוק כמוני מה תהיה שאלתי הבאה. מדוע? מדוע חיפש את בוריך? מדוע הציע לקחת את סרפד לטירת הצבי? לגמתי מן הברנדי שלי ובחנתי את האיש הזקן. אכן זקן, אבל לא באופן שבו מזדקנים אנשים מסוימים. שערו הלבין כמעט לגמרי, אבל האש הירוקה בעיניו בערה בעוז תחת תלתלי השלג. תהיתי כמה נאבק בגופו כדי למנוע מכתפיו השחוחות להפוך לגבנון, באילו שיקויים השתמש כדי להאריך את חיוניותו, ומה המחיר שנאלץ לשלם על כך. הוא היה מבוגר מן המלך ערמומי, וערמומי מת לפני שנים רבות. הוא היה ממזר מלכותי – ממש כמוני – אבל בניגוד לי נראה שהוא שגשג על תככים ומזימות. אני נמלטתי מחצר המלכות ומכל מה שטמנה בחובה. צ'ייד בחר להישאר ולהפוך את עצמו חיוני לדור נוסף של בני שושלת הרואים למרחק.

"ובכן, מה שלום סבלנות בימים אלה?" ניסחתי את שאלתי בקפידה. החדשות על אשתו של אבי לא נכללו בדברים שעניינו אותי יותר מכול, אבל הייתי יכול להשתמש בתשובתו כדי לנסות להתקרב למידע שכזה.

"הגבירה סבלנות? אה, חלפו חודשים רבים מאז ראיתי אותה. יותר משנה, למען האמת. כידוע לך, היא מתגוררת בטירת סחר. היא מושלת שם, וכנראה בהצלחה רבה. מוזר, אם חושבים על כך. כשהייתה מלכה, בזמן שהייתה נשואה לאביך, היא מעולם לא ניצלה את סמכותה. אחרי שהתאלמנה, היא לא רצתה להיות יותר מהגבירה סבלנות המשונה. אבל לאחר שכל האחרים ברחו, היא הפכה למלכה בטירת הצבי – לפחות מבחינה מעשית, גם אם נטולת תואר. המלכה קטריקן הייתה נבונה מספיק להעניק לה נחלה משלה, שכן היא לא הייתה יכולה לחזור לטירת הצבי במעמד פחוּת ממעמדה של מלכה".

"והנסיך נאמן?"

"הוא לא יכול להיות דומה יותר לאביו", העיר צ'ייד ונענע בראשו. בחנתי אותו בעניין, ותהיתי מה הייתה משמעות הערתו. כמה ידע? הוא הזעיף את פניו והמשיך. "המלכה צריכה להרפות ממנו מעט. האנשים מדברים על נאמן כפי שדיברו על אביך אביר. 'מושלם מדי', הם אומרים, ואני חושש כי זאת כמעט האמת".

קולו השתנה מעט. "כמעט?" שאלתי בשקט.

צ'ייד שלח לעברי חיוך מתנצל. "בזמן האחרון הנער אינו כתמול שלשום. הוא תמיד נטה להתבודדות – מובן שהדבר נובע מעצם היותו נסיך יחיד. תמיד היה עליו להביא בחשבון את מעמדו ולהקפיד שלא להעדיף בן לוויה אחד על פני אחר. עקב כך הוא נהיה מופנם. אבל בזמן האחרון רובצת עליו קדרות. הוא פזור נפש ונוטה למצבי רוח, ושקוע כל-כך במחשבותיו עד שאינו מודע כלל למתרחש בחייהם של הסובבים אותו. הוא אינו נוהג בחוסר נימוס או בחוסר אכפתיות; לפחות לא במודע. אבל..."

"הוא בסך הכול בן ארבע-עשרה, לא?" שאלתי. "זה לא נשמע שונה כל-כך מהתנהגותו של הפ בזמן האחרון. גם בראשי חלפו מחשבות דומות; שעליי להרפות ממנו מעט. הגיע הזמן שיצא לעולם וילמד דברים חדשים ממישהו אחר מלבדי".

צ'ייד הנהן. "אני חושב שאתה צודק מאוד. המלכה קטריקן ואני קיבלנו החלטה דומה גם בנוגע לנאמן".

צליל קולו גרם לי לחשוב שהכנסתי את עצמי למלכודת. "כן?" שאלתי בזהירות.

"כן?" צ'ייד חיקה אותי, ואז רכן קדימה כדי למזוג עוד ברנדי לכוסו. הוא חייך כדי להבהיר לי כי המשחק נגמר. "כן. ללא ספק ניחשת כבר. היינו רוצים שתחזור לטירת הצבי ותכשיר את הנסיך באומנות. וגם את סרפד, אם נצליח לשכנע את בוריך שיניח לה ללכת, ואם תהיה מעוניינת בכך".

"לא". אמרתי את המילה בחיפזון, לפני שיוכל לפתות אותי.

איני בטוח עד כמה החלטית נשמעה תשובתי. מיד כשצ'ייד העלה את הנושא, הציפה אותי התשוקה להסכים להצעה. זאת הייתה התשובה, התשובה הפשוטה כל-כך, לאחר שנים כה רבות. להכשיר משושה חדש של משתמשים באומנות. ידעתי כי המגילות והלוחות הקשורים בקסמי האומנות נמצאים ברשותו של צ'ייד. גיילן רב-האומן ואחריו הנסיך הדר מנעו מאיתנו את הגישה אליהם שלא בצדק לפני שנים. אבל כעת אוכל להתעמק בהם, אוכל ללמוד עוד ולהכשיר אחרים – לא כפי שגיילן עשה, אלא בדרך הנכונה. הנסיך נאמן יהיה מוקף במשתמשי אומנות מוכשרים שיוכלו לסייע לו ולהגן עליו, ואני אוכל לשים קץ לבדידותי. כשאנסה ליצור קשר, יהיה מי שיגיב אליי.

ושני ילדיי יכירו אותי – אם לא בתור אביהם, אז בתור אדם.

צ'ייד היה ערמומי כתמיד. הוא חש ודאי כי אני מתלבט. הוא הקפיד להשאיר את סירובי תלוי ועומד בינינו. הוא הושיט קדימה את ספלו, אחוז בין שתי כפות ידיו. הוא השפיל אליו את מבטו בחטף והזכיר לי בחדות את אמת. לאחר מכן הוא שב ונשא את מבטו, ועיניו הירוקות פגשו את עיניי ללא היסוס. הוא לא שאל שאלות ולא השמיע דרישות. כל שהיה עליו לעשות הוא לחכות.

אף שהבנתי את הטקטיקה שלו, לא הייתי חסין מפניה. "אתה יודע שאינני יכול. אתה יודע היטב מדוע אסור לי".

הוא נענע בראשו. "לא ממש. מדוע שנמנע מן הנסיך נאמן את זכותו כבן לשושלת הרואים למרחק?" בקול שקט יותר הוא הוסיף, "או מסרפד?"

"זכות?" ניסיתי להשמיע צחוק מריר. "זה דומה יותר למחלה משפחתית, צ'ייד. מדובר ברעב, וכשאתה לומד כיצד להשביע אותו, הוא הופך להתמכרות. התמכרות שעלולה להפוך עזה כל-כך, עד שהיא מסוגלת לשאת את רגליך אל הנתיבים המובילים אל מעבר לממלכת ההרים. ראית מה קרה לאמת. האומנות איכלה אותו. הוא השתמש בה למטרותיו; הוא יצר את הדרקון שלו ונבלע בתוכו. הוא הציל את שש הדוכסויות. אבל גם אילולא היה עליו להילחם בספינות האדומות, אמת היה הולך בסופו של דבר אל ההרים. המקום ההוא קרא לו. זה הסוף הידוע מראש, הממתין לכל מי ששולט באומנות".

"אני מבין את חששותיך", הוא הודה בשקט. "אבל אני סבור שאתה טועה. אני מאמין שגיילן הטמיע בך את הפחד הזה בכוונה. הוא הגביל את הכשרתך ומילא אותך בפחד. אבל קראתי את מגילות האומנות. לא פענחתי את כל הכתוב בהן, אבל הבנתי שמדובר בהרבה מעבר ליכולת לתקשר ממרחקים. באמצעות האומנות אדם יכול להאריך את חייו ואת בריאותו הטובה. היא יכולה להגביר את כוח השכנוע של הדוברים. ההכשרה שלך... איני יודע לאיזו רמה הגעת, אבל אני בטוח שגיילן לימד אותך מעט ככל האפשר". קלטתי את ההתרגשות הגוברת בקולו של האיש הזקן, כאילו דיבר על אוצר אבוד. "יש באומנות כל-כך הרבה. מגילות מסוימות רומזות על כך שהאומנות יכולה לשמש כלי ריפוי, ומעבר להיותה אמצעי לזיהוי פגיעתו של הלוחם הפצוע, היא יכולה לזרז את החלמת הפצעים. אומן בעל כוחות חזקים במיוחד יכול לראות דרך עיניו של האחר, לשמוע את פחדיו ורגשותיו של אותו אדם. וכן – "

"צ'ייד". הרכות בקולי קטעה את דבריו. כשהתוודה שקרא את המגילות, מילא אותי זעם רגעי. לא הייתה לו זכות, חשבתי, אבל אז הבנתי כי אם מלכתו מסרה אותן לידיו, הרי הייתה לו זכות כמו לכל אדם אחר. מי עוד היה יכול לקרוא אותן? לא היו עוד רבי-אומנים. מורשתם של כל בעלי היכולת גוועה ונעלמה. לא. אני קטלתי אותה. הרגתי בזה אחר זה את משתמשי האומנות המומחים, את אנשי המשושה האחרון שנוצר בטירת הצבי. הם לא היו נאמנים למלכם ולכן השמדתי אותם, ואת הקסם איתם. החלק ההגיוני שבי ידע כי מוטב לא להחיות את הקסם הזה. "איני רב-אומן, צ'ייד. הידע שלי באומנות אינו מושלם, וכישרוני מעולם לא היה יציב. אם קראת את המגילות, אני בטוח שגילית בעצמך – או ששמעת מקטריקן – כי השימוש בצמח הגמדים הוא הדבר הגרוע ביותר שבעל כישרון לאומנות יכול לעשות. הוא מדכא או משמיד את הכישרון. ניסיתי להימנע ממנו; איני אוהב את מה שהוא עושה לי. אבל אפילו הקדרות שהוא משרה עדיפה על פני הרעב לאומנות. לפעמים, כשהתשוקה עזה במיוחד, אני צורך את צמח הגמדים במשך ימים רצופים". הפניתי את מבטי כדי שלא לראות את הבעת הדאגה שעל פניו. "הכישרון שהיה לי פעם ודאי מעוּות ללא תקנה".

קולו היה שקט כשהעיר, "נראה לי כי כמיהתך המתמשכת מעידה כי ההפך הוא הנכון, פיץ. אני מצטער לשמוע שסבלת; לא היה לנו מושג. חשבתי שהרעב לאומנות דומה לתשוקה שאדם חש למשקה או לעישון, ושאחרי תקופה של התנזרות כפויה התאווה פוחתת".

"לא. היא אינה פוחתת. לפעמים היא רדומה. חודשים חולפים, אפילו שנים. ואז, ללא שום סיבה נראית לעין, היא שבה ומתעוררת לחיים". עצמתי את עיניי בכוח לרגע. הדיבור על כך, המחשבה על כך, היו כמו זריית מלח על פצעים. "צ'ייד, אני יודע שזאת הסיבה לכך שעברת דרך כה ארוכה כדי למצוא אותי. ושמעת אותי משיב בשלילה. נוכל כעת לשוחח על דברים אחרים? השיחה הזאת... מכאיבה לי".

הוא השתתק לזמן-מה. בקולו נשמעה לבביות מעושה כשאמר פתאום, "מובן שאפשר. אמרתי לקטריקן שאני מסופק אם תיענה לתוכנית שלנו". הוא השמיע אנחה קצרה. "פשוט אצטרך לעשות כמיטב יכולתי עם מה שלמדתי מהמגילות. זהו. אני סיימתי את דבריי. מה היית רוצה לשמוע?"

"אתה לא מתכוון לומר שתכשיר את נאמן באמצעות דברים שקראת במגילות עתיקות?" פתאום התעורר בי כעס.

"אינך מותיר לי ברֵרה", הוא העיר בנועם.

"אתה קולט לאיזו סכנה תחשוף אותו? האומנות מושכת אליה אנשים, צ'ייד. היא מושכת את המוח ואת הלב כאבן שואבת. הוא ירצה להתאחד איתה. אם הנסיך ייכנע למשיכה אפילו לשבריר שנייה במהלך לימודיו, הוא אבוד. ולא יהיה שם בעל כישרון אחר שיוכל לצאת בעקבותיו, להציל אותו מהמערבולת".

הבעת פניו של צ'ייד הבהירה לי שאין לו כל מושג על מה אני מדבר. הוא השיב בעיקשות, "קראתי במגילות שמסוכן להשאיר אדם בעל כישרון רב-עוצמה ללא כל הכשרה. במקרים מסוימים התחילו צעירים כאלה להפעיל את האומנות מתוך דחף כמעט, אבל ללא כל מודעות לסכנה ולדרכים לשלוט בה. אני סבור שבמקרה של הנסיך הצעיר אפילו ידע מועט עדיף על חוסר ידיעה מוחלט".

פתחתי את פי כדי לדבר, אבל שבתי וסגרתי אותו. נשמתי עמוק ונשפתי את האוויר החוצה באטיות. "אני מסרב להיגרר לכך, צ'ייד. אני מסרב. הבטחתי לעצמי לפני שנים. ישבתי לצדו של וויל וצפיתי בו גוסס. לא הרגתי אותו. הבטחתי לעצמי שלא אהיה עוד מתנקש, ולא אשמש עוד ככלי. לא אניח לאיש לשלוט בי או להשתמש בי. הקרבתי די. אני מאמין שזכיתי ביושר בחיי הפרישות האלה. ואם אתה או קטריקן סבורים אחרת ואינכם רוצים לספק לי עוד מטבעות, ובכן, גם עם זה אצליח להתמודד".

מוטב להניח את כל הקלפים על השולחן. בפעם הראשונה שמצאתי שק של מטבעות ליד מיטתי, לאחר ביקור של זמיר, הרגשתי עלבון. העלבון נותר בי במשך חודשים עד לביקורה הבא. היא צחקה ואמרה לי שלא מדובר בנדבה שהעניקה לי בתמורה לשירותיי – אם זה מה שחשבתי – אלא בקצבה שהעבירו שש הדוכסויות. אז אילצתי את עצמי להודות בפני עצמי בעובדה שכל מה שזמיר ידעה עליי היה ידוע גם לצ'ייד. הוא היה גם המקור לנייר המשובח ולצנצנות הדיו המשובחת שהביאה לעתים. היא ודאי דיווחה לו בכל פעם שחזרה לטירת הצבי. אמרתי לעצמי שהדבר לא מפריע לי. אבל כעת תהיתי אם העובדה שצ'ייד פקח עליי עין במשך שנים כה רבות הייתה בעצם המתנה לרגע שבו אוכל להביא שוב תועלת. אני חושב שהוא קרא זאת בפניי.

"פיץ, פיץ, הירגע". האיש הזקן שלח את ידו מעבר לשולחן כדי ללטף את כף ידי בצורה מרגיעה. "העניין הזה לא הוזכר כלל. שנינו מודעים לא רק לחוב שלנו כלפיך, אלא גם למה שחבות לך שש הדוכסויות. כל עוד תחיה, שש הדוכסויות ידאגו לך. ובאשר להכשרתו של הנסיך נאמן, שכח מזה. זאת אינה הבעיה שלך".

שבתי ותהיתי באי-נוחות כמה הוא באמת יודע. ואז הקשחתי את עצמי. "כדבריך, זאת לא ממש הבעיה שלי. אני רק יכול לייעץ לך לנהוג בזהירות".

"אה, פיץ, ראית אותי אי-פעם נוהג אחרת?" עיניו חייכו אליי מעל לשפת הספל שלו.

חדלתי לדבר על כך, אבל הניסיון להדחיק את הנושא היה חסר טעם ממש כמו עקירת עץ בלי שורשיו. חלק מן העניין היה החשש שלי שהדרכתו של צ'ייד חסר הניסיון עלולה לסכן את הנסיך הצעיר. אבל הרצון שלי ליצור משושה חדש נבע בעיקר מן הידיעה כי כך אוכל לספק את תשוקתי. לאחר שהכרתי בעובדה, לא יכולתי להסכים ליצירת דור חדש של מכורים ולהמשיך לחיות עם מצפוני בשלום.

צ'ייד עמד בדיבורו. הוא לא דיבר עוד על השימוש באומנות. במקום זאת דיברנו במשך שעות על כל מכריי מטירת הצבי ועל מה שאירע להם. בלייד הפך לסבא, ולייסי סבלה מכאבי מפרקים שאילצו אותה לוותר על רקמות התחרה הנצחיות שלה. הֶנדס הפך לאחראי לאורוות של טירת הצבי. הוא התחתן עם אישה מהארצות הפנימיות, שהייתה בעלת שיער אדום כלהבה ומזג תואם. כל ילדיהם היו אדומי שיער. היא שלטה בהנדס ביד רמה, ולדברי צ'ייד הוא היה מרוצה מכך. באחרונה היא החלה לנדנד ולבקש ממנו שיחזרו לפארו, מולדתה, והוא עמד כנראה למלא את מבוקשה; זאת הייתה הסיבה לביקורו של צ'ייד אצל בוריך ולבקשתו כי יסכים לחזור למשרתו הקודמת. הוא המשיך, מקלף את הגלד מזיכרונותיי, ושב והחיה במוחי את הפרצופים המוכרים. הדבר עורר בי געגועים לטירת הצבי, ולא יכולתי להימנע משאלת שאלות. כשלא נותרו לנו עוד אנשים לרכל עליהם, הראיתי לו את ביתי, ממש כאילו היינו שתי דודות קשישות המבקרות זו את זו. הראיתי לו את התרנגולות שלי ואת עצי הלִבנה, את הגן ואת השבילים. הראיתי לו את צריף העבודה שלי, שבו יצרתי את תערובות הצבע ואת הדיו הצבעונית שהפ נטל עמו כדי למכור. הפריטים האחרונים הפתיעו אותו.

"הבאתי לך דיו מטירת הצבי, אבל עכשיו אני תוהה אם הדיו שלך אינה טובה יותר". הוא טפח על כתפי, כפי שעשה בעבר כאשר רקחתי כראוי את אחד הרעלים, והעונג המוכר שהסבה לי גאוותו שטף אותי שוב.

הראיתי לו הרבה יותר מכפי שהתכוונתי. כשהצגתי בפניו את ערוגות העשבים שלי, הוא שם לב לנוכחותם הבולטת של סמי ההרגעה ומשככי הכאבים בין עשבי המרפא שלי. כשהראיתי לו את הספסל שלי, שהיה ממוקם על הצוקים מול הים, הוא אפילו אמר בקול שקט, "כן, אמת היה אוהב את זה". אבל למרות מה שראה ומה שניחש, הוא לא הזכיר עוד את האומנות.

נשארנו ערים עד שעה מאוחרת באותו לילה, ואני לימדתי אותו את עקרונותיו של משחק האבנים של קאטל. שיחתנו המתמשכת שיעממה את עיני לילה, והוא יצא לצוד. חשתי שמץ של קנאה מצד הזאב, אבל החלטתי לדון עמו בעניין בפעם אחרת. אחרי שסיימנו את המשחק, ניתבתי את השיחה אל צ'ייד ומעשיו. הוא הודה בחיוך כי השיבה לחצר המלכות ולחברה הסבה לו תענוג. הוא סיפר לי על נעוריו – דבר שעשה בעבר רק לעתים רחוקות. חייו היו עליזים עד לרגע שבו נהג בחוסר זהירות בשיקוי מסוים וצלקות הופיעו על פניו, והדבר אילץ אותו לפרוש בבושה אל חיי הצללים כמתנקש המלכותי. נראה כי בשנות זקנתו הוא שב לחיות את חייו של האיש הצעיר, שנהנה כל-כך מריקודים ומארוחות ערב פרטיות בחברתן של גבירות שנונות. שמחתי בשבילו, וכוונתי הייתה בעיקר להתלוצץ כששאלתי, "אם כן, כיצד מתיישבת העבודה החשאית שאתה מבצע בשביל הכתר עם כל העיסוקים והשעשועים האחרים שלך?"

תשובתו הייתה כנה. "אני מסתדר. והשוליה הנוכחי שלי מוכיח את עצמו כזריז ויעיל. לא יעבור זמן רב עד שאוכל להעביר את כל המשימות הישנות לידיים צעירות ומיומנות".

חשתי קנאה רגעית ומטרידה נוכח העובדה שהוא לקח מישהו אחר במקומי. רגע לאחר מכן הבנתי כמה טיפשית הייתה התחושה הזאת. בני שושלת הרואים למרחק יזדקקו תמיד לאנשים שיוכלו לאכוף בחשאי את הצדק של המלך. הצהרתי שלא אשמש עוד לעולם מתנקש מלכותי; הדבר לא העיד בשום אופן על כך שהצורך בתפקיד נעלם. ניסיתי לגייס שוב את ביטחוני העצמי. "אם כך, הניסויים והשיעורים ממשיכים להתקיים במגדל".

הוא הנהן בקדרות. "כן. למען האמת..." הוא קם פתאום מכיסאו ליד האח. מתוך הרגל ישן ששב והתעורר לחיים, מיקמנו את עצמנו כפי שנהגנו לעשות בעבר – הוא ישב על הכיסא לפני האח, ואני ישבתי לרגליו על השטיח. רק ברגע ההוא הבנתי עד כמה מוזר היה הדבר, וחשתי פליאה על כך שקיבלנו אותו בטבעיות. נענעתי בראשי בשעה שצ'ייד חיטט בתיקי האוכף שהיו מונחים על השולחן. הוא הוציא בקבוקון מוכתם מעור קשיח. "הבאתי את זה כדי להראות לך, והדיבורים שלנו כמעט השכיחו אותו ממני. אתה זוכר את התעניינותי באש ובעשן בלתי טבעיים וכדומה?"

גלגלתי את עיניי. ה"התעניינות" הזאת גרמה לנו להיחרך יותר מפעם אחת. הדחקתי את זיכרון הפעם האחרונה שבה הייתי עד לקסמי האש שלו: הוא גרם ללפידים של טירת הצבי לבעור באש כחולה ולהתיז ניצוצות בלילה שבו הכריז הנסיך הדר בכחש כי הוא יורש כתרם של הרואים למרחק. באותו לילה גם נרצח המלך ערמומי, ואני נאסרתי בחשד לרציחתו.

גם אם קישר צ'ייד בין הדברים, הוא לא הראה כל סימן לכך. הוא שב בלהיטות אל האח, כשהבקבוקון בידו. "יש לך פיסת נייר? לא הבאתי איתי נייר".

מצאתי נייר והבטתי בספקנות בעת שנטל רצועת נייר ארוכה, קיפל אותה לאורך ואחר כך ניער בזהירות מעט אבקה מהבקבוקון. הוא קיפל את הנייר בקפידה על גבי האבקה, לאחר מכן קיפל אותו שוב וחתם את הנייר בגלגול. "עכשיו ראה!" הוא הזמין אותי בהתלהבות.

הבטתי בחשש בעת שהכניס את הנייר לאח. ייתכן שהנייר היה אמור לגרום הבזקים או ניצוצות או עשן, אבל דבר לא קרה. הנייר הפך חום, בער ונשרף. באוויר עמדה צחנה קלה של גופרית. זה הכול. זקפתי גבה אל מול פניו של צ'ייד.

"זה לא בסדר!" הוא מחה בפנים סמוקות. הוא הכין במהירות גליל נייר נוסף, אבל הפעם טפטף כמות נדיבה יותר של אבקה מתוך הבקבוקון. הוא הניח את הנייר בחלק החם ביותר של האח. נרתעתי לאחור, מוכן לקראת הבאות, אבל גם הפעם נכונה לנו אכזבה. שפשפתי את פי בניסיון להסתיר חיוך נוכח מפח הנפש שהסתמן על פניו.

"אתה ודאי חושב שאיבדתי את החוש שלי!" הוא הצהיר.

"לא, בשום אופן לא", השבתי, אבל התקשיתי להסוות את העליצות שבקולי. הפעם דמה הנייר שהכין לצינורית עבה, והאבקה נשרה מתוכה בשעה שקיפל וחתם אותה. קמתי על רגליי והתרחקתי מן האח, בזמן שהוא הניח את הנייר בין הלהבות. אבל גם הפעם הנייר רק נשרף.

הוא השמיע נחרה רמה ומלאת תיעוב. הוא הציץ לתוך צווארו האפל של הבקבוקון וניער אותו. הוא פקק את הבקבוק בקריאת גועל. "איכשהו חדרה פנימה רטיבות. היא הרסה לי את ההצגה". הוא השליך את הבקבוקון לתוך האש, מעשה אשר במקרה של צ'ייד העיד על זעם רב.

כשהתיישבתי שוב בסמוך לאח, הרגשתי בעומק אכזבתו וחשתי שמץ של רחמים כלפי האיש הזקן. ניסיתי להמתיק את הגלולה. "זה מזכיר לי את הפעם ההיא שבה התבלבלתי בין אבקת העשן לשורש האזמל הכתוש. אתה זוכר? העיניים שלי דמעו במשך שעות".

הוא השמיע צחקוק קצר. "אני זוכר". הוא שתק במשך זמן-מה, מחייך לעצמו. ידעתי שמחשבותיו נדדו אל עברנו המשותף. אחר כך הוא רכן קדימה והניח את ידו על כתפי. "פיץ", הוא אמר ברצינות, עיניו נעוצות בעיניי. "מעולם לא רימיתי אותך, נכון? הייתי הוגן. מהרגע הראשון הבהרתי לך מה אני מלמד אותך".

הבחנתי בגבשושית הצלקת שהפרידה בינינו. כיסיתי את ידו בידי. מפרקי אצבעותיו היו גרומים ועורו דק כנייר. הבטתי בלהבות ודיברתי אליו. "תמיד היית גלוי איתי, צ'ייד. אם מישהו רימה אותי, זה הייתי אני עצמי. שנינו שירתנו את מלכנו, וכל אחד עשה את המוטל עליו למען המטרה. איני חוזר לטירת הצבי. זה לא בגלל משהו שעשית, אלא בגלל מה שהפכתי להיות. אין בי שום טינה כלפיך, להפך".

הפניתי את מבטי לעברו. פניו היו קודרות, ובעיניו ראיתי את הדברים שלא אמר. הוא חש בחסרוני. הוא ביקש שאחזור לטירת הצבי גם למענו, ולא רק מסיבות אחרות. באותו הרגע זכיתי למעט שלווה ורגיעה. עדיין הייתי נאהב – לפחות על-ידי צ'ייד. הידיעה ריגשה אותי וגרוני נשנק. ניסיתי למצוא מילים קלילות יותר. "מעולם לא טענת שאזכה לחיים שלווים ובטוחים בזכות היותי השוליה שלך".

כאילו כדי לאשש את דבריי, התפרץ הבזק פתאומי מהלהבות. אני מניח שאם פניי לא היו מופנות לעבר צ'ייד, הייתי עלול להתעוור. בכל מקרה, פיצוץ שנשמע כערבוביה של ברק ורעם החריש את אוזניי. גחלים וגצים התעופפו וצרבו אותי, והאש שאגה כחיה זועמת. שנינו קפצנו על רגלינו והתרחקנו מן האח. רגע לאחר מכן כובתה האש על-ידי ענן פיח שנשר מהארובה המוזנחת שלי. צ'ייד ואני התרוצצנו בחדר, כיבינו את הניצוצות הזוהרים ובעטנו את פיסות הבקבוק הבוערות לעבר האח כדי למנוע את התלקחות הרצפה. הדלת נפתחה לרווחה לאחר שעיני לילה זינק עליה. הוא התפרץ אל תוך החדר, וציפורניו ניסו למצוא להן אחיזה כשהחליק ונעצר.

"אני בסדר, אני בסדר", הרגעתי אותו, ואז הבנתי שאני צועק כדי להתגבר על הצלצול באוזניי. עיני לילה השמיע נחרת גועל נוכח הריח שעמד בחדר. בלי לחלוק אפילו מחשבה אחת עמי, הוא שב ויצא אל תוך הלילה.

צ'ייד טפח כמה פעמים על כתפי. "אני מכבה גצים", הוא הבהיר לי בקול רם. זמן-מה חלף בטרם עלה בידינו להחזיר את הסדר על כנו ולהבעיר מחדש את האש במקומה הראוי. למרות זאת הוא הרחיק את כיסאו מן האח, ואני לא התיישבתי על השטיח. "זה מה שהאבקה הייתה אמורה לעשות?" שאלתי באיחור, אחרי שהתכבדנו במנה נוספת מן הברנדי של קצה-חולות.

"לא! לכל הרוחות, נער, אתה באמת חושב שהייתי מעולל דבר כזה בכוונה באח שלך? בעבר הצלחתי לייצר הבזק של אור לבן, כמעט מסמא עיניים. האבקה לא הייתה אמורה לעשות את זה. אבל אני תוהה מדוע היא פעלה כך. מה היה שונה? לעזאזל. הלוואי שהייתי זוכר מה אחסנתי בבקבוק ההוא..." הוא קימט את מצחו ובהה בריכוז בלהבות, ואני ידעתי כי על שולייתו החדש יוטל לגלות מה גרם לפיצוץ. לא קינאתי בו כשהרהרתי בסדרת הניסויים שעתידה להתבצע.

הוא העביר את הלילה בביתי וישן במיטתי, ואילו אני הסתפקתי במיטתו של הפ. אבל כשהתעוררנו בבוקר למחרת, ידענו שנינו כי הביקור הגיע אל קצו. פתאום לא נותרו לנו נושאי שיחה, ולא היה עוד טעם לנסות לשוחח. קדרות מסוימת מילאה אותי. מדוע שאתעניין באנשים שלעולם לא אראה שוב; מדוע שיספר לי את החדשות האחרונות מהתככים הפוליטיים, כשלאלה אין עוד כל נגיעה לחיי? חיינו שבו והתאחדו לאחר צהריים ארוך אחד ולערב שבא לאחר מכן, אבל כעת, כשהשחר האפור האיר, הוא התבונן בי בשעה שביצעתי את עבודות הבית; שאיבת מים וחלוקת המזון לעופות, הכנתה של ארוחת הבוקר ושטיפת הכלים. כל שתיקה מעיקה הרחיקה אותנו זה מזה. התחלתי כמעט להצטער שבא אליי.

אחרי ארוחת הבוקר הוא אמר שעליו לצאת לדרך, ואני לא ניסיתי לעכבו. הבטחתי לו שיקבל לידיו את מגילת המשחק לאחר שאסיים את כתיבתה. נתתי לו כמה כתבים שחיברתי על מינונים של סוגי תה משככי כאבים, וכמה שורשים של אותם עשבי מרפא מעטים בגינתי שלא היו מוכרים לו. נתתי לו צנצנות דיו בצבעים שונים. הפעם היחידה שעשה ניסיון כלשהו לשנות את דעתי הייתה כשהעיר כי בטירת הצבי יש שוק טוב יותר למוצרים אלה. הנהנתי ואמרתי שאני עשוי לשלוח לשם את הפ ביום מן הימים. לאחר מכן הנחתי את האוכף ואת הרסן על הסוסה המשובחת והובלתי אותה אליו. הוא העניק לי חיבוק פרֵדה ויצא לדרכו. הבטתי אחריו כשדהר בַּשביל. עיני לילה, שניצב לצדי, דחק את ראשו מתחת לידי.

אתה מצטער על זה?

אני מצטער על הרבה דברים. אבל אני יודע שאילו הייתי הולך איתו ועושה את מה שביקש, הייתי מצטער על כך הרבה יותר. אבל לא יכולתי להתנתק מן המקום שבו עמדתי ועקבתי אחריו במבטי. עוד לא מאוחר מדי, פיתיתי את עצמי. צעקה אחת, והוא יסתובב ויחזור. הידקתי את לסתותיי.

עיני לילה חיכך את אפו בכף ידי. בוא. נלך לצוד. בלי הנער, בלי הקשתות. רק אתה ואני.

"נשמע טוב", שמעתי את עצמי אומר. כך עשינו, ואפילו לכדנו ארנבת משובחת. השימוש בשריריי וההוכחה כי אני עוד מסוגל לכך גרמו לי תחושה טובה. החלטתי שעדיין איני זקן, וכי עליי להתנסות בדברים חדשים ממש כמו הפ. לימוד של דברים חדשים. זאת הייתה מאז ומעולם תרופתה של סבלנות להפגת השיעמום. באותו ערב, כשסקרתי את ביתי, הוא נראה מחניק יותר מנעים. הדברים שנראו לי מוכרים וחמימים לפני כמה לילות נראו לי כעת מרופטים ודהויים. ידעתי שהתחושה נובעת מן הניגוד שבין סיפוריו של צ'ייד על טירת הצבי ובין אורח חיי השלֵו. אבל מרגע שחוסר המנוחה מתעורר, הוא הופך לגורם רב-עוצמה.

ניסיתי להיזכר מתי ישנתי במיטה שאינה שלי. חיי היו מיושבים. מדי שנה בעונת הקציר הייתי יוצא לדרכים למשך חודש תמים כדי להצטרף לקציר השדות והתבואה או לשמֵש קוטף תפוחים. הייתי זקוק להכנסה הנוספת. בעבר נהגתי לנסוע להאוסביי פעמיים בשנה כדי להחליף את צנצנות הדיו והצבעים שלי בבדים לבגדים, בסירים או בדברים דומים. בשנתיים האחרונות שלחתי את הנער על סוסת הפוני הזקנה והשמנה שלו. חיי היו מקובעים כל-כך בשגרה, עד שאפילו לא הרגשתי בדבר.

אז ככה. מה אתה רוצה לעשות? עיני לילה התמתח ולאחר מכן פיהק בעצלות.

אינני יודע, הודיתי בפני הזאב הזקן. משהו שונה. מה דעתך לשוטט קצת בעולם?

לזמן-מה הוא נסוג אל תוך החלק של מוחו שהיה שייך לו בלבד. לאחר מכן הוא שאל בקוצר רוח, האם שנינו נלך ברגל, או שאתה מצפה שאעמוד בקצב של סוס במשך יום שלם?

זאת שאלה הוגנת. ואם נלך שנינו ברגל?

אם אתה מוכרח, הוא הסכים בזעף. אתה חושב שוב על המקום בהרים, נכון?

העיר העתיקה? כן.

הוא לא התנגד לי. האם ניקח את הנער?

אני חושב שנשאיר את הפ כאן לבדו לזמן-מה. זה עשוי להיות טוב בשבילו. ומישהו צריך לדאוג לתרנגולות.

אם כך, אני מניח שלא נעזוב לפני שהנער יחזור?

הנהנתי. תהיתי אם יצאתי לגמרי מדעתי.

תהיתי אם נחזור אי-פעם.