אבא בלי אבא

פרק ראשון

דִי סוֹ צִי אַצְ יָה: הזמן הקפוא

אבל עכשיו אני בן שש, נורא־פיקח ומושלם;אז אנ'חושב שאשאר כבר ככה בן־שש לעולם.

א"א מילן, 'סוף'5

כשהיה בן שש החל המשורר הפורטוגלי פרננדו פְּסוֹאה (פסואה, 1935, אצל ברונובסקי, 1993) להתכתב עם חברו הדמיוני הראשון. מאוחר יותר פרסם יצירות בשמן של לא פחות משבעים וחמש ישויות שונות ומובחנות זו מזו; לא שמות עט בדויים גרידא כי אם 'הטרונימים' — שמות שונים, של יוצרים נבדלים זה מזה, ולכל אחד מהם אישיות עצמאית. 'המקור האורגני של ההטרונימים שלי', כתב במענה לשאלתו של משורר צעיר, 'הוא נטייתי הקבועה לדה־פרסונליזציה (התנשלות מן האישיות) ולסימולציה (התחזות) [...] מאז ילדותי התקיימו בי הנטייה ליצור סביבי עולם בדוי ולהקיף את עצמי בידידים ובמכרים שלא היו קיימים בעליל' (שם, עמ' 147). פרט ביוגרפי חשוב נוסף: כשהיה בן שש מת אביו של פרננדו פְּסוֹאה. מה הקשר בין זה לבין שי, המאחר הכרוני מן הפרולוג? הקשר הוא בניתוק בין מצבים שונים ב'עצמי', או במילה אחת: דיסוציאציה.

המונח 'דיסוציאציה' מציין ניתוק במקום שבו אמור להתקיים חיבור: בין מחשבה לרגש, בין רגש להתנהגות, בין מחשבה להתנהגות ובין כל אחד מהשלושה לבין עצמו. דיסוציאציה נחשבת למנגנון הגנה, וככזה, ניתן למצוא אותה על פני קשת של מצבים, מן היומיומי והמסתגל ועד לקיצוני והפתולוגי. בקוטב המסתגל נמצאת היכולת למקד את תשומת לבנו המרבית במשימה במנותק משאר הווייתנו, כגון בנהיגה ממושכת, בביצוע ניתוח לב פתוח ובהשחלת חוט לקוף המחט. בקוטב הפתולוגי נמצא את התופעות שזכו לשם 'פיצול אישיות' או 'הפרעת אישיות דיסוציאטיבית', שהמייצג הספרותי המובהק שלהן הוא דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. דיסוציאציה יכולה גם להוות מאפיין דומיננטי במצבים פסיכוטיים (אם כי היא אינה זהה למונח 'סכיזופרניה' אשר מרבים להשתמש בו בטעות כשם נרדף לפיצול אישיות). עם הטיפוסים הממוקמים לאורך הרצף הדיסוציאטיבי נמנים שחקנים, 'שושואיסטים' — אנשי שירותי הביטחון ובכללם מרגלים, נוכלים מקצועיים ועוד. דיסוציאציה היא גם המכנה המשותף לתופעות כגון טרנס היפנוטי; הירדמות שאינה נובעת מעייפות; הרגשת שעמום או ריקנות; הרגשת זרות לעצמי; הרגשה חוסר ממשות של המציאות ('אני חי בסרט', 'אני בטח חולם'); הזדהות השלכתית (המוגדרת גם כ'דיסוציאציה בין אישית': למשל כאשר מישהו בדיכאון, המנותק רגשית ממצבו, משוחח אתנו שיחה ארוכה שבסופה הוא מרגיש שמח וטוב לב ואילו אנחנו מרגישים מדוכאים בלי לדעת למה); שִכחה הנסבה על תקופה טראומטית; והתבגרות מואצת, או בשלות בטרם עת. פירוט של כמה מתופעות אלה מובא בהמשך פרק זה.

הראשון שהתייחס לתופעת הדיסוציאציה היה החוקר הצרפתי פייר ז'נה (Howell, 2005: Chap. 3), במפנה המאה העשרים. בעקבותיו, ההנחות המרכזיות בחקר הדיסוציאציה כיום הן כי זיכרונות של טראומות בשלבים שונים בחיי האדם יכולים להשפיע במידה ניכרת על התנהגותו כבוגר, בלא שיהיה מודע לקיומם; זיכרונות לא־מודעים כאלה עשויים לחזור למודעות גם לאחר הקפאה ארוכה או שכחה. הפסיכולוגים מרגלית וויצטום (1997) גרסו כי 'ייצוגי הטראומה מוצפנים בזיכרון ונוכחותם הסמויה משפיעה על תוצאות ההתנהגות בצורות שונות' (שם, עמ' 214); במקרה של שי מן הפרולוג, הטראומה מוצפנת בצורת היעלמות של האב או נטישה קטסטרופלית, ומשפיעה על ההתנהגות בצורת איחורים חוזרים ונשנים. במקרים אחרים, ההתמודדות של האדם עם אבדן יכולה להביא לפיצול באני שלו (Bokanowski & Lewkowicz, 2009) באופן שקיומו הנפשי ימשיך בערוצים מקבילים שלא ייפגשו (כמו במקרה של 'שי הראשון' ו'שי השני'). כך ניסח זאת זיגמונד פרויד (2002 [1938]), אבי הפסיכואנליזה ובן דורו של ז'נה, אשר נמנע מלהשתמש במונח דיסוציאציה (ראו Blass, 2015) והעדיף את המונח "פיצול האני", או קריעת הנפש לקרעים בשל גישות מנוגדות כלפי אותו קונפליקט (פרויד, 2002 [1938] , עמ' 213):

מתוך אנליזה של שני גברים צעירים, נודע לי ששניהם התעלמו מהידיעה על מות אביהם האהוב, כשהאחד היה בן שנתיים והאחר בן עשר. הם עשו לו 'סקוטומיזציה' [החשָׁכת המודעות למותו] [...] חלק משמעותי ביותר של המציאות הוכחש כאן אפוא על־ידי האני [...] היה זה קו אחד בלבד בחיי הנפש שלהם אשר לא הכיר במות האב. אולם היה גם קו נוסף, שדווקא התחשב לגמרי בעובדה זו. העמדה שתאמה את האיווי [הרצון שהאב ימשיך לחיות] והעמדה שתאמה את המציאות התקיימו זו לצד זו. (פרויד, 2002 [1927]: 198)

פרויד, שכתב במקום אחר כי מות האב הוא ה'אירוע המשמעותי ביותר, [ה]אובדן הנוקב ביותר, בחייו של גבר' (פרויד, 2007 [1908]: 66), לא פירט במה התבטא הפיצול הנפשי של מטופליו היתומים (הוא התעכב יותר על מושגים שהמציא בעצמו כגון הדחקה והכחשה), אך כמה מתלמידיו נדרשו לסוגיית השסע הנפשי בעקבות אבדן. אחד הבולטים בהם היה הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שנדור פרנצי. פרנצי (2003 [1930]) הסביר זאת כך:

האֵפקט המיידי של טראומה שאי־אפשר להתגבר עליה ללא דיחוי הוא פרגמנטציה [...] הוויתור על ריכוזיות, על תפיסה אחידה, מסלק לפחות את הסבל הנגרם על־ידי כאב רב פנים הנחווה בעת ובעונה אחת. החלקים הנפרדים סובלים כל אחד בפני עצמו; לא מתרחשת ההאחדה הבלתי־נסבלת של כל הכמויות והאיכויות של הסבל [...] כוח פנימי לגמרי לא־מודע, המעריך בדיוק מתמטי הן את עומק הטראומה והן את יכולת ההגנה המצויה, יוצר בביטחון אוטומטי, על־פי הדגם של מכונת חישוב מסובכת, את ההתנהגות הפסיכולוגית והפיזית היחידה הנכונה והמעשית במצב הנתון. העדר רגשות ומחשבות שעלולים להפריע לחושים ולעוות את המציאות מאפשר למכונת החישוב לתפקד באופן מדויק, כמו אצל סהרורים (שם, עמ' 208).

בשירה 'אבולוציה' מספרת חגית גרוסמן על החיים לפני מות אביה ואחריו:

לא ידעתי מה הם צללים

לא האמנתי באלים או בעולם הבא

חייתי בעידן של מעשים

אחר־כך התפצלתי וחילקתי את העולם

למציאות ועל־מציאות

לָעולם הנראה ולָעולם הסמוי

לגוף שהוא בן תמותה ולנשמה.6

פרנצי מציע למעשה הסבר לדינמיקה של דיסוציאציה בזהות: ההתפצלות והמשך הקיום בחלקים נפרדים בתוך אותה נפש מצילים את האדם הפגוע מקריסה. בציינו את ה'סהרורים' כדוגמה להתנהגות אוטומטית מדויקת מחוץ למודעות, פרנצי מחבר אותנו למצבים דיסוציאטיביים ביומיום. הנה כמה דוגמאות לביטוייה של דיסוציאציה בחיי היומיום:

הירדמות שאינה נובעת מעייפות גופנית: יונה הנביא נרדם כאשר מסביבו המו גלי הים: הוא בורח מבשורת האסון המתרגש על נינוֵה ויורד לישון בירכתי הספינה בשיאה של סערה המאיימת להטביע את כולם; חוני המעגל נרדם לשבעים שנה ובקומו חווה דה־פרסונליזציה (ראו להלן) חריפה כל כך שהוא מבקש את נפשו למות. ריפ ואן־וינקל מסיפורו של אירווינג וושינגטון נרדם לעשרים שנה והתעורר לגלות שאשתו וכל חבריו מתו. סיפורים אלה מלמדים על הצורך לעצום עין, להתנתק, לנוכח אסונות המתרגשים עלינו. לכן גם הירדמויות תמימות לכאורה, באמצע שיחה, באולם הקונצרטים או בסעודה משפחתית, יכולות להצביע על צורך נפשי עז להתנתק מן הסיטואציה המאיימת על שלוות הנפש. נביט בסיפורו של אפרים. את אפרים פגשתי בבית הקפה האהוב עליו. אפרים מֻכָּר שם, והמלצרית שאלה אותו אם הוא רוצה את המנה הקבועה. לאחר שנענתה בחיוב, שבה עם קפה הפוך על חלב סויה וסלט שורשים. אפרים איבד את אביו בתחילת שנות העשרים לחייו, כלומר בגיל מבוגר יחסית לשאר המרואיינים במחקר זה. לדבריו:

אבא שלי נפטר תוך כדי חופש שלו ושל אימא שלי, הם היו בבית מלון בטבריה, הוא היה מבסוט מזה שפתחתי בדיוק עסק חדש, הוא לא הספיק לראות את ההישגים שלנו. ובדיוק העמסתי את הטנדר והוא צלצל אליי, 'הלו', ו'מה פה' ו'מה שם', ועניתי 'אני עסוק. אני אדבר אתך יותר מאוחר' וזה היה למעשה השיחה האחרונה שלי אתו כי מאוחר יותר באותו יום הוא קיבל התקף לב ומת. והרגשתי פספוס מסוים, רגשי אשמה על זה שלא... בשיחה הזאתי שלא... אחרי שנפטר העסקתי את עצמי בעבודה, עבדתי 24 שעות, הייתי נרדם ברמזורים תוך כדי נהיגה, הייתי עוצר מתחת גשר בדרך וישן רבע שעה. ויש ת'שלב הזה לפני השינה שזה היה שוב נופל עליי.

בסיפורו של אפרים לעיל עולות תחושות של החמצה ואשמה (ראו להלן פרק שישי), והקטע נגמר בדיווח על הירדמות ברמזורים, הירדמות שאותה ניתן להסביר כמובן לנוכח עייפותו הפיזית של מי שעובד כל שעות היממה; אך הירדמותו של אפרים ניתנת להבנה גם כביטוי לצורך להתנתק דיסוציאטיבית.

שעמום: הקללה הסינית העתיקה: 'שתחיה בזמנים מעניינים!', משמעה ששעמום פירושו שקט. בנימה בודהיסטית ניתן לומר כי החיים מזמנים גירויים חיצוניים ופנימיים מכל הסוגים, וההיחשפות לגירויים כאלה מטבעה אינה יכולה לשעמם; לכן התלונה 'משעמם לי' יכולה להעיד למעשה על ניתוק מן האפשרות שהשהייה ברגע עצמו תביא לחרדה. במילים אחרות, 'משעמם לי' פירושו 'מפחיד אותי להישאר במחיצת עצמי'. בפרק השני נכיר יתום מאב המבטל את חשיבות הדיבור על אודות הורות בצל אבדן אב, ורואה בו קלישאה, או במילים אחרות בזבוז זמן. ייתכן שה'שעמום' שהוא מצהיר עליו אינו אלא מפלט מפני האיום שבחיבור לכאב.

זרוּת לעצמי: 'דה־פרסונליזציה' הוא המונח שבו השתמש המשורר פרננדו פסואה המצוטט לעיל, בהסבירו את התשתית הנפשית הגורמת לו להתפצל לכמה יוצרים. דוגמה ספרותית בולטת לחוויית 'ניתוק מעצמי' היא של גרגור סמסא הקפקאי שהתעורר בוקר אחד בגופו של שרץ. בפסיכואנליזה חוויה כזו מכונה כיום 'חוויית לא־אני' (Bromberg, 2011). אנשים הנחרדים מכך שאינם מזהים את בבואתם במראה, חווים למעשה דה־פרסונליזציה, או בעברית זרוּת לעצמם. תיאורו של אריק גלסנר בהמשך פרק זה, המספר על אודות התבשרותו של הנער משה כי מת אביו, ממחיש דה־פרסונליזציה בצירוף שלוש התופעות הבאות של דה־ריאליזציה, הזדהות השלכתית והתבגרות מואצת.

זרוּת למציאות: יהודה עמיחי כתב 'נפלתי בקרב באשדוד [...] (אל תראוני שאני חי)'7; זאת החוויה של מי שעברה עליו טראומה כה קשה שהוא חווה עצמו כמת מהלך. המונח הלועזי לחוויית הזרות למציאות הוא דה־ריאליזציה, והיא מתבטאת גם באמירות כגון 'אני חי בסרט', או 'זה לא ממשי, זה בטח חלום'. הפסיכולוג הקליני אורי טובל רואה בדה־ריאליזציה, המתעוררת בעקבות טראומה, פיצול ל'כאב חי' — הכאב שניתן לחוותו, ול'כאב מת' — הכאב הקיים בתודעה בצורה שכלתנית, אך שאי־אפשר לשאתו. בפרק השביעי נפגוש ביתום מאב המספר שזמן רב 'חי כמו בסרט', רחוק מחיי היומיום של בני גילו, וביכולת מצומצמת לחוות את הפן הרגשי של החיים.

הזדהות השלכתית: זהו אחד המושגים העומדים בלב ההבנה הפסיכואנליטית של נפש האדם ותהליכיה הבין־אישיים. המושג נוגע לדינמיקה שבה אדם מפצל רגשות או חלקי־נפש בלתי־ניתנים־להכלה ומשליכם אל זולתו, שיכיל אותם ויעבד אותם בעבורו. באופן לא מודע התינוק מצפה שאמו תכיל את חרדותיו הקמאיות מפני מוות; לשם כך הוא כאילו 'חותך' חרדות אלה מנפשו שלו ומפקיד אותן בנפש אמו. הפסיכואנליטיקאית וחוקרת הדיסוציאציה אליזבת האוול (Howell, 2005) כינתה את ההזדהות ההשלכתית 'דיסוציאציה בין אישית', שכן היא מערבת ניתוק מעצמי עם אינטראקציה המפעילה את הזולת. דוגמה אחת לכך היא 'הטיפוס הרוחני' המדבר בלחש כשחיוך דק על שפתיו, ושומעיו אינם מבינים מדוע ככל שהם מקשיבים לו כך הם מתמלאים זעם. הזעם שייך למרצה אך מנותק מתודעתו, וקהל השומעים משמש כלי קיבול לעיבוד הרגש השלילי הזה. דוגמה אחרת היא אם שבתה מייללת ליד שער גן הילדים וממאנת להיכנס פנימה, ואמה מסבירה לסובבים כי ילדתה סובלת מ'קשיי פרידה'; למעשה, קשיי הפרידה יכולים להיות של האם עצמה, אך בתה מבטאת אותם בעבורה בלי ששתיהן ערות לכך.

גם איחוריו החוזרים ונשנים של שי, שאותו פגשנו בפרולוג, ניתנים להסבר על ידי מנגנון ההזדהות ההשלכתית: שי גורם לזולת לחכות לו, והיעדרותו מעוררת בזולת קשת רגשות הכוללת בדידות, דאגה, אשמה, אכזבה, עלבון וכעס — כולם רגשות ששי נזהר מלחוות בעצמו; אם ירגיש אחד מאלה, יתחבר בעוצמה בלתי נסבלת לכאב על היעלמותו הטראומטית של אביו. הזדהות השלכתית רווחת גם בין זוגות נשואים, כפי שנראה בסיפורו של אלון בפרק התשיעי, שם יספר על אשתו ה'דאגנית' בשמת, ה'מפריזה' בחששה לבתם מיכל, עד שהיא נרגעת והדאגנות חוזרת לקנן באלון עצמו.

התבגרות מואצת: 'מצוקה גדולה', כתב פרנצי (2003 [1933]), 'ובייחוד חרדת־מוות, יש בכוחם לעורר לפתע נטיות חבויות השרויות בשלווה עמוקה, בציפייה לבשלות ולהביאן לידי פעילות' (שם, עמ' 205). פרנצי אפיין תופעה זו בצירוף 'בשלות בטרם־עת' ודימה אותו 'להבשלתו המהירה למתיקות טרם־זמנה של פרי שנפגע ממקור של ציפור' (שם). כותבים מאוחרים יותר ישתמשו בצירוף 'ילד הורי'. מדוע התבגרות מואצת היא ביטוי לדיסוציאציה? מפני שמדובר למעשה בתפקוד רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי שאינו הולם את שלב התפתחותו של הפרט: הוא כמו נאלץ להפוך למבוגר בגוף של ילד. יתומים מאב שומעים לא אחת את המשפט 'אתה עכשיו הגבר בבית'. בפרק השמיני יתום מאב מספר כיצד נטל תפקידים של אביו לאחר מותו.

הרשימה שלעיל חלקית; ישנם ביטויים נוספים לדיסוציאציה בחיי היומיום. בהמשך הספר נכיר מושגים המסבירים כיצד רישומי הטראומה בנפש מתפרצים באיחור סביב תאריכים גורליים (המושג הפרוידיאני 'תגובת "בדיעבד"', ורעיון 'הפחד מהתמוטטות' של ויניקוט; ראו בפרק הבא). נתבונן כעת כיצד השתלטותה של הדיסוציאציה על נפשו של משה, המתבשר על מות אביו, מתבטאת ברומן 'ובזמן הזה'8 מאת אריק גלסנר:

השכנה שמצאה אותו במגרש, נכנסת עם מכוניתה ללבו, קוטעת בכך את משחק הכדורסל הסוער, יצאה מהמכונית ואמרה לו בשקט מאופק, אמא קוראת לך, לך הביתה. כאילו אין טבעי מלהיכנס ולנסוע במכוניתך ללב לבו של מגרש כדורסל בעיצומו של משחק. האם ידע כבר בדרך? מה ידע כבר בדרך? הוא פרץ בבכי עז והתכנס אל אמו, רק כמה דקות אחר כך הצמיח את מעטה הקור שעטה עליו שנים, שנים. ואז, נזכר לפתע משה, אז, לפני שיצא אל אחיו, ששהו בביתה של אחת השכנות, כל פסיעה ופסיעה בשלושים המטרים הללו מקפיאה אותו עוד ועוד. כשהגיע אליהם כבר הצטנן כולו, נאטם כולו, בשילוב קטלני של מה שתפס במוחו הנערי כאחריותו כבכור ונטייתו הטבעית לא להאמין באמת בלא נתפס, ביוצא כל כך מהשגרה עד שמערער על עצם קיומה של שגרה כלשהי. הוא ניחם אותם, נטל חסותו עליהם — במילים מדהימות, חשב שנים אחר כך, מאין הגיעו למוחו הילדותי? הרי גם הטלוויזיה כמעט ולא היתה נוכחת בחייו, הרי עדיין לא ראה אחרים באבלם — אבא מסתכל עלינו מלמעלה ורוצה שנהיה חזקים, שלא נבכה (נעמה מהנהנת לעומתו במבט אפרוחי מבוהל ויואב, שהיה ממש ילד, מביט בו בעיניים קרועות, שמבקשות להאמין לראשון שיאמר בסמכותיות דברי הרגעה).9

משחק הכדורסל הסוער הוא ההוויה המתמשכת; כניסת המכונית ללבו של המגרש היא התפרצות הטראומה החוֹצה את רצף החיים וקוטעת אותו קטיעה דיסוציאטיבית. עולמו של משה מזדעזע עם ההכרה כי דבר לא יהיה כשהיה (Janoff-Bulman, 1992). נשים לב למהירות שבה משה מדלג מ'בכי עז' ומהתכנסות בחיק אמו, לתפקיד 'המבוגר האחראי'; במרחק של שלושים מטרים עוברת עליו מטמורפוזה כמעט מלאה, מִפַּגיע וכואב לאטום וקפוא. נעמה הנושאת אליו 'מבט אפרוחי' ויואב 'שהיה ממש ילד', מחזיקים בעבור משה ברגעים אלה את חלקיו הילדיים, המפוצלים ממנו. כשהגיע לאחיו 'כבר הצטנן כולו, נאטם כולו, בשילוב קטלני' — קטלני לעצמו, כלומר ממית חלקים ילדיים, תמימים, כמהים. כמו באמירתו של יהודה עמיחי לעיל ('אל תראוני שאני חי'), מי שחווה מות אדם קרוב, משהו בו מת. במילים אחרות, משה חווה דה־פרסונליזציה ('מאין הגיעו', תוהה משה, מילים בוגרות כאלה 'למוחו הילדותי?'); דה־ריאליזציה (מה עושה מכונית בלב מגרש הכדורסל?!); הזדהות השלכתית (אחיו הקטנים מבטאים את הילד הקטן שקפא בקרבו ונותק ממנו) והתבגרות מואצת (מנער לדמות סמכותית, אחראית, מנחמת).

*

באקט של איחוי דיסוציאציה, עִברת המשורר נתן קליין את שם משפחתו, כשהוא מלחים את השם 'יונה', שמו הפרטי של אביו שמת עליו בילדותו, עם שמו שלו, והתקרא מעתה נתן יונתן. בשזירתו את שם אביו בשמו שלו, עשה המשורר יותר מהנצחת האב המת: הוא ביטא את האופן שבו אביו הולך עמו לכל מקום, כחלק מזהותו. הכפילות הנוצרת מהמשכיות הקשר עם האב המת, לצד המשך החיים היומיומיים, תעמוד במרכז הפרק הבא.

5 א"א מילן, 'סוף', אנחנו שנינו (תרגום: יעקב אורלנד). תל־אביב: מחברות לספרות, 1972, עמ' 112.

6 חגית גרוסמן, 'אבולוציה', רעד העיר. תל־אביב: קשב לשירה, 2013, עמ' 7.

7 יהודה עמיחי, 'מאז', שלווה גדולה: שאלות ותשובות. ירושלים ותל־אביב: שוקן, 1980, עמ' 9–11.

8 אריק גלסנר, ובזמן הזה. ירושלים: כתר, 2004.

9 שם, עמ' 325.