המדריך לטעויות מומלצות בהודו
טל גטרייטמן
₪ 34.00 ₪ 25.00
תקציר
בזמן התקף חרדה והמתנה לילית ארוכה במחלקת מיון בבית חולים, פוגשת נגה את עמוס קליין, עיתונאי ציני ומנחה פאנלים בטלוויזיה.
על רקע המלחמה המתרחשת בישראל, כשאזעקות קוטעות את שיחתם, מספרת לו נגה על השנה הסוערת ביותר בחייה; שנה שיש בה מהכל – אהבה, פשע, מוות, סמים, ישראלים, בתי כלא, הרבה דלהי והמון צ’אי.
ספרות מקור
מספר עמודים: 216
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: ספרי ניב
ספרות מקור
מספר עמודים: 216
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: ספרי ניב
פרק ראשון
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. הלב שלי תכנן לקפוץ מגג הבניין.
זה קרה אחרי עוד לילה ללא שינה. המחשבות שצפו ממעמקי השכחה וההכחשה לא נתנו לי לישון. הלב הפועם בגוף הגדול שלצדי לא חש בחוסר הנוחות שלי, לא היה מודע לכך שהלב שלי מתכנן את הבריחה הגדולה החוצה - אולי אני צריכה לקום וללכת יחד איתו?
הבטתי בדורי הישן, מהופנטת מתזוזת גופו הנע באטיות מעלה ומטה. נשקתי חזק לגבו, אולי יתעורר ונוכל לדבר על הכול.
השעה 5:30 בבוקר וחוסר השקט שהרגשתי מתעצם. ייתכן שכשיקום בעוד כמה שעות הוא לא ישים לב שאיני לצדו, וגם אם כן - הוא יגחך. סתם דרמטית, יספר לחבר בעבודה.
לא הייתי מסוגלת לספר לו שכבר כמה ימים אני חוששת לחיי. הוא לא יבין, יחשוב שאני ממציאה הכול. ובכל זאת, לא הצלחתי להימנע מהמחשבה הזאת. אולי אום פרקש מחפש אותי? אולי גם כאן בארץ יש לו ילדים קטנים שעוקבים אחריי והוא יודע איפה אני גרה? כשניסיתי לספר לו קצת ממה שעבר עליי שם, הוא ביטל את דבריי ואמר שהכול שטויות ושאף אחד לא יכול לדעת איפה אני ובכלל, את מי אני מעניינת. לאנשים יש את החיים שלהם ואני הייתי בסך הכול מישהי 'על הדרך'.
מועקה ארורה, הסתלקי! תני לישון. הלוואי שהלב שלי היה מברזל, חסר רגשות וחופשי ממועקות, אבל זה לא המצב. המשכתי להביט בגבר שישן לצדי, והמחנק בגרוני התגבר. אילו רק היה יכול להגן עליי באמת ולעודד אותי במקום לחשוב שאני פרנואידית, מה הוא מבין בכלל?
הורדתי את חולצת סוף המסלול הישנה שלו מהצבא שגדולה עליי בכמה מידות, ותהיתי אם לגנוב אותה כדי שתמיד אישן איתה בלילות גם כשכבר לא אישן לצדו, כי הרגשתי את מילות הפרידה שיוצאות לו מהפה. לא ידעתי מתי זה יקרה ואיך - אבל ידעתי שהן כבר שם, ממתינות לרגע הנכון. בסוף הבנתי שזה רעיון מטופש, חולצות לא ינחמו אותי כשארגיש בודדה. לבשתי את בגדיי מאתמול - ג'ינס וגופייה סגולה.
בסלון הקטן, על שולחן הזכוכית, היו מונחות עדיין כוסות היין מאתמול, שאריות הג'וינט שלא הצליח לסיים לבד ושאריות עוגת שוקולד שהתעקשתי לא לאכול; הוא שכנע אותי לקחת ביס ואז נתן לי נשיקה בפה מלא שוקולד. ליקקתי את אצבעותיי שליטפו את הקרם, אולי אצליח לשנות את הטעם המר שיש לי בפה.
תקתוק שעון המטבח נשמע היטב, קוצב לי את הזמן שנותר לשוטט בדירתו הקטנה לפני שיתעורר.
זה היה יכול להיות בוקר מושלם להישאר לצדו. לא היה לי חשק לכלום, כוחות צה"ל לחמו בעזה ומדי פעם נשמעו אזעקות שהריצו את תושבי גוש דן למקלטים. אבל המועקה שהרגשתי זעקה חזק יותר.
צחצחתי שיניים בתנועות אטיות כדי שלא יתעורר מהרעש. כשסיימתי, הנחתי את מברשת השיניים שלי קרובה למברשת שלו, שייגעו זו בזו. שתי המברשות נעצרו בפוזת נשיקה צרפתית.
הדמעות החלו לזלוג, רק שלא יתעורר ויראה אותי בוכה. התקרבתי אליו ונישקתי בעדינות את שפתיו. הוא לא זז, רק נשם עמוק יותר. "תסלח לי על הכול", לחשתי בתקווה שמילותיי ייכנסו ללבו ומילות הפרידה יתחלפו במילים כמו: אני סולח, אני אשתנה, סליחה שהייתי כל כך... חשבתי שנתאהב מחדש. הייתי זקוקה לזה, לחזור למסגרת, למוכר, לאדם האחרון שהייתי איתו. קיוויתי שהוא יאהב את הנגה החדשה שנהייתי, שהוא יהיה יותר חם, מבין ואפילו בזבזן. אבל הפער שנוצר בשנה האחרונה היה כנראה גדול. דורי היה קר אליי, התעלל בי. הוא היה לא מובן, לא החלטי - פעם אהב אותי ופעם כעס על הכול ונעלם. התנהלנו בזיג זג, לא מצליחים ללכת על אותו קו ישר. אז מה אם בגדתי? הרווחתי את הזכות לעשות את זה.
לקחתי את התיק ובדקתי שלא שכחתי כלום - ארנק, טלפון נייד, מטען, תכשיטים שהורדתי מהגוף, הכול כאן. לא היה טעם להשאיר כלום כי הכול נהרס בינינו ולא ידעתי מתי אשוב לכאן. "הלוואי שהיית סולח לי", אמרתי בקול בתקווה שהפעם הוא יתעורר, ויצאתי.
כבר בירידה במדרגות, אחרי קומה אחת בלבד, גוש הדמעות טיפס במעלה גרוני והפעם פרץ מעיניי בעוצמה. העיר עמדה להתעורר לבוקר חדש - בוקר טוב תל אביב! רוח קלילה נשבה, הקבצנים עדיין ישנו על הספסלים, התנועה ברחובות התעוררה לאטה, ולבי התנדנד בין שמים לארץ, על גג הבניין הגבוה.
צעדתי לכיוון דירתי אבל פחדתי לחזור לשם ולהיות לבד בזמן מלחמה ולכן החלטתי לעצור לקפה. שני דברים בטוחים בעיר הזו, חשבתי לעצמי - בתי קפה והיסוסים.
בתי הקפה והיסוסים, כתבתי את המשפט הזה על מפית, הוא נשמע כמו התחלה של סיפור קצר. הכנסתי את המפית לכיסי המלא במפיות, קבלות וכרטיסי אוטובוס.
פעם כתבתי התחלות של סיפורים על כף היד, לפעמים בפנקס הדיגיטלי שבטלפון הנייד אבל יותר מכל אהבתי לכתוב על מפיות נייר. על כל אחת מהמפיות הייתה התחלה של סיפור שמעולם לא סיימתי לכתוב. מאז ששבתי מהודו לא הצלחתי לכתוב.
הזמנתי קפוצ'ינו קטן עם חלב סויה. התיישבתי בחוץ. העיתונים הודיעו על לילה קשה ואבדות לכוחותינו ואני הייתי עסוקה במלחמת ההתשה הפרטית והכואבת שלי. "מקווה שזה יעבור מהר כמו הסיבוב הקודם", אמרה לי המלצרית. "יעבור..." אמרתי ולגמתי מהקפה החם בעודי חושבת על הסיבוב הקודם שלי ושל דורי, ממש לפני שנה. גם אז זה נגמר בתחושה שזה לא נגמר. הפעם, כך קיוויתי, מישהו יהיה חייב להכריע - או שנהיה זוג או שניפרד לתמיד.
מיואשת, לגמתי מהקפה. העיקר שיש לי חשק לקפה טוב, חשבתי, החיים קצרים מדי בשביל קפה רע. עייפות השתלטה על גופי, שולחת אותי, למרות התנגדותי, הביתה.
גררתי את עצמי במדרגות אחד הבניינים המשופצים ברחוב בן יהודה. נכנסתי לדירה המטופחת ששידרה לי זרות. בימים אלה, לא הייתה לי תחושת בית בשום מקום.
הדלקתי טלוויזיה. האנשים בחדשות היו ערניים ונמרצים, מתרגשים מהמתח בארץ. גופי נפל על הספה בסלון ועיניי לא המתינו רגע, וכבר נעצמו. רגע לפני ששקעתי בשינה, נזכרתי מתי בפעם הראשונה הרגשתי בדיוק מה שאני מרגישה בתקופה זו. עם אותו זיכרון ילדות נרדמתי על הספה, ודווקא בשינה חלמתי על המציאות. שבתי להיות ילדה קטנה המתבוננת מהצד בשאר בנות כיתתה המשחקות בכדור. אולי אגש ואבקש להצטרף? הבנות חדלו ממשחקן כשהתקרבתי לרחבת הדשא הגדולה בקיבוץ.
"סיימנו לשחק", אמרה לי אחת מהן כשכולן עומדות מאחוריה. הכדור התגלגל על הדשא, מסמן לי שהמשחק עדיין ממשיך. "אנחנו בדיוק הולכות הביתה".
"טוב", עניתי והמשכתי לעמוד במקום.
"אז למה את לא הולכת?" שאלה בציפייה.
"כי נעים לי ברוח".
הבנות התרחקו ואני חזרתי הביתה בזמן שהן המשיכו במשחקן.
"תפסו את הכדור", שמעתי את קולן הצווחני שצרם באוזניי והעיר אותי. אך הייתה זו למעשה הסירנה העולה ויורדת. "אלוהים", צעקתי. קמתי במהירות ויצאתי מהדירה לחדר המדרגות. אף אחד מהשכנים לא יצא מהדלת.
רעדתי כולי, רק שתיפסק האזעקה. לבי דפק במהירות, לא היה לי אוויר. זהו, הסירנה פסקה והמתח החל.
לא ידעתי מה אעשה במשך הדקה שבה הגורל התלבט לגביי - אם זה הזמן שלי ללכת מהעולם ושייפול עליי טיל. או אולי אני מאלה שמאמינים באמונה שלמה שלי זה לא יקרה? אבל לכל כך הרבה אנשים זה קרה; אי אפשר להיות בטוח.
עד לפני שנה סיכנתי את חיי בקפיצות בין גגות בתים ישנים, דילגתי בין אנשים כשעל גבי תיק מסע גדול וכבד, חציתי את הודו ברכבת ובעיקר דילגתי מחוויה לחוויה כשאני חוצה נהרות רגשיים, נושאת עמי דברים אסורים, מתאהבת ושונאת, משליכה פרחים ונרות למים ומתפללת תפילות עמוקות.
רעש של נפילת טיל נשמע. מאחת הדירות מישהי צרחה. ההדף הרעיד את הבניין.
חיל האוויר ממשיך בתקיפה בעזה... האם לא למדו את הלקח? שאל קריין חדשות בטלוויזיה את חברי הפאנל. לעזאזל, מה השעה? בדקתי אם היו לי שיחות בזמן שהשלמתי שעות שינה. השעה הייתה 16:37, על הצג ראיתי שש שיחות שלא נענו; אף שיחה מדורי, רק מאימא שלי ומכמה חברים.
השלכתי את הטלפון הנייד על הספה ונכנסתי למחשב. הדואר האלקטרוני היה ריק, הפייסבוק היה עמוס סטטוסים עם קללות חמות לאויב ואני הרגשתי שאין לי מה לכתוב. המילים לא הצליחו לצאת דרך אצבעותיי הנואשות. לא הצלחתי לכתוב כלום, הרגשתי חסומה.
הטלפון הנייד צלצל והלב שלי התחיל לדפוק בקצב מהיר, אבל זו הייתה אמי שצווחה עליי מדוע איני זמינה ולמה אני לא איתה בקיבוץ בזמן מלחמה.
הבנתי שאנשים דואגים לי, אוהבים אותי - הם התקשרו וסימסו, וכל צלצול קיבל משמעות רוחנית קדושה רק מהמחשבה שאולי זה הוא שדואג לי ושואל לשלומי.
המחשבות הרעות צפו והמציאות האפורה טפחה על פניי. המועקה מהבוקר שבה והתיישבה לי בבית החזה, מכבידה עליי. הרגשתי שאני משתגעת. הסתכלתי תכופות על הנייד - האם הוא שכח להתריע שדורי מחפש אותי? ההסתכלות הפכה לאובססיבית. לא הייתי מסוגלת להיפרד מהמכשיר ורק בהיתי בו.
ממתי כל עולמי נמצא במכשיר חסר משמעות שאלוהים יודע איפה יצרו אותו, חשבתי בתסכול. הבטתי בו כמו שמביטים באחד מפסלי האלים בהודו, עיניי נשואות אליו בתקווה כמו המתפללים לפסלו של אל.
הלכתי למקלחת לשטוף פנים. התבגרתי מהר מאוד בשנה האחרונה, ראיתי את זה על הפנים שלי. עוד לא מלאו לי שלושים אבל הרגשתי שתכף אני בת מאה. מתי צצו הקמטים האלה במצח? האם עד כדי כך התבגרתי? בעודי תוהה מתי הספקתי להזדקן נשמע צלצול מהסלון.
על הצג: אפרים קשטן עורך. ידעתי שדחוף לו לדבר איתי על המשך עבודתי בעיתון אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר... לא מסוגלת לשוב ולעבוד, לכתוב עוד כתבות. הכול התגמד אחרי שנה שלמה שבה לא הפסקתי לכתוב על פארק השעשועים הכי גדול בעולם - הודו.
גוש חסם את גרוני, כפות ידיי התמלאו זיעה. חשתי שהמוות קרוב אליי, אולי ממתין לי ליד הדלת ומפתה אותי לחכות לו בחוץ כדי שטיל יסיים את חיי, או אולי יהיה זה אום פרקש שידאג שמישהו יפרוץ לדירתי וירצח אותי בשנתי?
"למה אתה לא מתקשר?" צעקתי, אולי דורי ישמע ויבוא אליי.
זרקתי כוס קפה ריקה והיא התנפצה לרסיסים. הבכי געש בתוכי והרגשתי לבד בעולם. לא חשבתי פעמיים והטחתי גם את הטלפון הנייד בקיר. תחושת שיגעון שהייתה אולי רק התקף חרדה צחקה לי באוזניים. הטלפון הנייד בכוחותיו האחרונים ובמסכו הסדוק המשיך להבהב והודיע על שיחה נכנסת:
רונית ועד בניין - לא לענות!
לפעמים התחשק לי לחזור לימים שבהם הייתי בחורה מופנמת, בלי הרפתקאות, תלויה בדורי ובחלום שלו לחזור לקיבוץ - שכל חיי ינועו סביב הבית, דורי והעבודה בלבד.
אני שונאת אותך דורי! אתה לא יודע מה עובר עליי! הרגשתי איך אני משתגעת וההיגיון שלי מאבד שליטה.
השלכתי את הטלפון הנייד מהקומה הרביעית.
הנפילה התרחשה בהילוך אטי, אף אדם לא הלך ברחוב והטלפון הנייד התנפץ לרסיסים. וכך, בהתקף טירוף, רצחתי את היקר לי מכול, את אלוהים; למי אתפלל עכשיו?!
רצתי למטה. לקחתי את החלקים המפורקים של המכשיר, אולי עוד אפשר להציל אותו. עצרתי מונית.
"אין לי אוויר", אמרתי לנהג
"את רוצה לנסוע לבית חולים?" שאל באדישות.
רציתי שניסע למעבדה אבל הנהג לא היסס ונסע לבית חולים. "את לא נושמת, מדברת מוזר. את חייבת לקבל טיפול".
הרגשתי שהנסיעה היא כמו סיבוב בשמים סוערים בתוך כדור פורח.
"טירוף פה, אה?" שאל הנהג.
"טירוף..." עניתי חלושות.
"שטויות, העיקר שהקדוש ברוך הוא ישמור עלייך". הוא עצר בפתח בית החולים.
שילמתי, זינקתי מרכבו ורצתי לקבלה.
"אין לי אוויר", סיפרתי למזכירה.
"רותי, עוד נפגעת חרדה מהאזעקות", היא פנתה לאחת האחיות.
"לא... זה לא מהאזעקות".
"זה בסדר חמודה, זה באמת מלחיץ כל האזעקות האלה".
"זה בגלל ש..." נשמתי בכבדות. לא יכולתי לספר את האמת, שזה בגלל שהיום מוקדם בבוקר ראיתי את הלב שלי מתנדנד מגג בניין; שזה בגלל שאני ודורי מנסים להציל את מערכת היחסים בינינו או בגלל שהפכתי לפרנואידית כי יש כמה אנשים שמחפשים לנקום בי.
"כן, האזעקות", אמרתי תוך כדי התנשפות. "כואב לי הראש ממש".
"שבי, חמודה, יש פה עומס, נקרא לך".
"אבל אני..."
"קחי מים ותמתיני בתור בבקשה", שלחה אותי המזכירה לדרכי, "לא מעט אנשים חטפו התקפי חרדה מהמצב. זה בסדר, את נורמלית". אף על פי שידעתי שאני לא, התיישבתי על כיסא פלסטיק, בידי כוס מים מפלסטיק ואני לבושה בבגדים מאמש. נשמתי נשימה עמוקה.
עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני במקום אחר - בגואה, במזג אוויר חם ודביק שהתאים למזג האוויר שבחוץ. שלחתי מאמר חשוב במייל והתפנה לי יום שלם שבו תכננתי לרבוץ על החוף. בדמיוני השקיעה הייתה בעיצומה ואני הייתי שלווה. נשמתי עמוק ושחזרתי את הרגע. צלילי סיטאר נעימים ליטפו את אוזניי, עיניי היו עדיין עצומות, מנסות לגרום לי לראות רגעים יפים יותר.
"אני יכול לשבת פה?" מישהו העיר אותי מהחלום בהקיץ והצביע על התיק שלי שהיה מונח על הכיסא לידי.
"כן, סליחה", אמרתי והזזתי את התיק. מולי עמד בחור גבוה עם שיער ארוך, לבוש בחולצת טריקו שחורה וג'ינס, לרגליו נעל כפכפים. הוא התיישב לידי, הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו.
"את יודעת שאת לא באמת בהתקף חרדה?"
"סליחה?" הוא הפתיע אותי.
"שמעתי אותך קודם, כשאמרת שאין לך אוויר והתחלת להקצין את הנשימות הכבדות שלך, אז זה לא נקרא להיות בהתקף חרדה".
"אתה לא יודע מה עובר עליי".
"אולי היה לך משהו קרוב, אבל זו... זו לא חרדה".
לרגע עיוות את פרצופו בכאב והביט לעבר ידו, "נקע ביד". הוא הזיז מעט את ידו השמאלית. "עכשיו קרה לי, אולי יש שבר, לא כואב לי כמו ששבר אמור לכאוב אבל אף פעם לא שברתי את היד לפני, אז אני לא יודע".
אנשים רבים חלפו על פנינו.
"אם היית בחרדה לא היית מסוגלת בכלל להגיע לכאן לבד או לתקשר איתי", המשיך להסביר, "את כנראה לא יודעת מה זו חרדה באמת".
"אז איך אתה יכול להסביר את זה שזרקתי את הטלפון הנייד שלי מהקומה הרביעית?"
הוא הביט בי המום במשך כמה שניות. "אי שפיות זמנית. אני עמוס, נעים מאוד", אמר והושיט לי את ידו הימנית.
"נגה".
פניו נראו לי מוכרות. הקוקו הארוך, הלבוש הזרוק, הנונשלנטיות שהקרין.
"מאיפה אני מכירה אותך?"
"בטח לא קיבלתי אותך פעם לעבודה", פרצה ממנו יהירות.
"מדי פעם אני מנחה פאנלים או מתארח בפאנלים בטלוויזיה".
"עמוס קליין, כמובן!" קראתי.
"ששש... מישהו ניסה לשבור לי את הגוף היום, אני לא צריך עוד אנשים שירביצו לי".
"אתה באמת מעצבן קצת", אמרתי והוא צחק.
"את רואה שאת לא בחרדה עכשיו?" המשיך לעצבן, "את בסדר גמור, לכי הביתה. בשביל מה לך להמתין כאן לשום דבר?"
פחדתי לחזור לדירתי ולא רציתי לישון לבד בלילה כזה. העדפתי לשוב לשם עם אור ראשון - אזעקות, טילים או רוצחים שכירים לא מפחידים ביום כפי שהם מפחידים בלילה.
המחשבה הגבירה את קצב פעימות הלב שלי.
"אני באמת לא מרגישה טוב. החרדה שיש לי באה בגלים", התנשפתי.
"טוב, נחכה", אמר ושלף את המכשיר הנייד שלו כדי לבדוק הודעות.
"אני מקווה שאת לא מתכננת לשבור לי אותו".
"את היד שלך, אם כבר", השבתי.
"מה את עושה בחיים?"
"בערך מה שאתה עושה".
"מתארחת בפאנלים בטלוויזיה? לא זוכר שראיתי אותך בטלוויזיה".
"כותבת בעיתון הבוקר של..."
"באמת? מעניין", קטע אותי.
עמוס קליין היה כתב ידוע לשמצה, מרגיז כרוני ומעליב סדרתי. לא היה טור שבו לא שחט פרות קדושות ואכל אותן לעיני טבעונים. הוא היה האיש שאוהבים לשנוא.
"נו, מה כתבת לאחרונה?" שאל.
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?"
"כן, למה לא? אני מחפש עכשיו כתבות חדשות לתכנית מגזין שאני הולך לערוך באחד הערוצים. זה עוד סודי אז לא אספר לך הכול".
"טיולים להודו תופס?"
"תופס ובגדול. את יכולה לתת עצות למי שרוצה לטוס להודו?"
"כמובן, כתבתי על הודו מהודו במשך שנה", חייכתי.
"איזה חיוך! עכשיו אני בטוח שאת לא בחרדה".
"אם לא תקטול אותי אנסה לשמור על מצב נפשי יציב".
"אף פעם לא טסתי למזרח", הוא זז בחוסר נוחות. "למי בכלל יש זמן לטייל, או כסף".
"תתפלא, המון ישראלים רוצים לברוח מכאן".
"רותי, נפגעת חרדה במצב קשה", קראה האחות והפנתה בחורה שלא הצליחה לנשום לעבר חדר האחיות. אני בטוחה שלא יתייחסו אליי בשעה הקרובה.
השעה הייתה 21:30, בטלוויזיה הופסקה תכנית ריאליטי בגלל דיווחים מהשטח.
"את לא נראית לי טיפוס של הודו ושאנטי", ציין כשהוא מביט בחטף לעבר המחשוף שלי שחשף חזיית תחרה כחולה.
"לא", עניתי ושלפתי מתיקי שָל משי שקניתי בהודו.
"אז איך הגעת לכתוב מדריך על הודו?"
"אני מספיק מוכשרת לזה", עניתי בגאווה.
"אוקי, ולי הייתה תכנית אירוח בתחילת שנות התשעים בערוץ הספורט, אבל את היית תינוקת". הוא היה חייב להוכיח משהו.
"איך קרה שמישהי לא מוכרת בכלל מקבלת הצעה כזאת, לעבוד ולכתוב מהודו?"
תל אביב - שנה לפניעוד יום קיצי נגמר והחום הכבד נשבר. השמש כבר כמעט סיימה לשקוע בזמן שנסעתי בחזרה על אופניי ממערכת העיתון 'הבוקר של ישראל' לעבר ביתי, קרוב לחוף ימה של תל אביב. הייתי כתבת בעיתון גדול והייתה לי פינה קבועה שנקראה 'לאן מטיילים היום?' במשך שנתיים כתבתי על כל מסלול טיול אפשרי שיש לארץ ישראל להציע. את שביל ישראל כבר עשיתי עשר פעמים ולא היה הר, רחוב או שוק שלא ביקרתי בו. היום אומר לאפרים שנמאס לי, החלטתי, שיעבירו אותי מדור, שיתנו לי לראיין פוליטיקאים או כוכבי ריאליטי. הבטחתי לעצמי בכל יום מחדש לקבוע פגישה ולשנות כיוון בעבודה, דבר שמעולם לא הצלחתי לעשות. פחדתי לגלות שחוץ מהמדור הקבוע שלי אני לא מבינה בכלום.
אופניי טסו כמו מטוס סילון - טסתי בין האנשים והמכוניות על הכביש. זה היה הזמן היחיד שבו נתתי למחשבותיי המטרידות לצאת מראשי ולהתפזר באוויר. אני ודורי תכננּו לעלות לשלב הבא לאחר שנה של זוגיות ולעבור לגור יחד. הכרתי אותו עוד מילדות, הוא היה בן הקיבוץ השכן. אף פעם לא האמנתי שדווקא הוא יהיה חבר שלי אי פעם.
רוב בני המשק נותרו מאחור, בקיבוץ ילדותנו, מעולם לא העזו לצאת מהשער הצהוב של הקיבוץ לחיים בחוץ. הייתי בין המעטים שהעזו לחלום על החיים בעיר הגדולה, על הקסם המיוחד שבה, על הרעיונות שהיא נותנת לסיפורים ועל ההשראה הבלתי פוסקת ליצירה. כשעברתי לתל אביב הרגשתי כמו עכבר שלהקת חתולים רודפת אחריו, מנסה להתמודד עם עוצמתה לעומת השלווה והשקט המוחלטים בקיבוץ. חרדת תל אביב הייתה משהו שכמעט כל קיבוצניק ממקום שכוח אל חווה. אבל דווקא בעיר הגדולה הזאת מצאתי לראשונה חברים, דבר שלא באמת היה לי במקום הקטן שבו הייתי הבת של ורד המשוגעת. הקיבוץ לא בדיוק חיבב את "האוכלת חינם" ואת "יורשת העצר" שזו אני. אבל לי ולאמי לא היה לאן ללכת אחרי האסון שקרה לנו ונשארנו חסרות כל - רק הקיבוץ החזיק אותנו.
כשהחלטנו לגור ביחד, דורי רצה שאמצא עבורנו מיד דירה שתתאים לדרישותיו. אני מטבעי אדם מתפשר, אך על דבר אחד לא הסכמתי לוותר - לא אחיה בדירה ללא פינת כתיבה משלי. דורי, מהנדס במקצועו, חלק על דעתי ואמר שלכתוב אפשר גם בבית קפה, ושלא נשלם אפילו מעט יותר בשביל דירה מרווחת. לא עניין אותו שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בדירה גדולה, כאב לו לשלם על חשבון מים כשידע שבקיבוץ אין חשבונות לשלם.
כשהגעתי לפינת הרחובות פרישמן-בן יהודה עצרתי בבית הקפה הסמוך. שלפתי את הלפטופ שלי והתחלתי לחפש באתרי התיווך השונים.
דירה לזוג, מרכז תל אביב, סלון וחדר שינה. דורי רצה גם מרפסת, ושתהיה מעלית.
"סליחה?" זקן בעל מבטא צרפתי קטע את מחשבותיי. "אפשר להציע לך משהו?" התעלמתי ממנו. התרגלתי לזה שאי אפשר לשבת בעיר בלי שמישהו יבקש או יגיד משהו.
"אני עסוקה קצת", אמרתי בחצי חיוך כשהמשיך לעמוד ולהסתכל עליי.
"אולי בכל זאת תקדישי לי דקה", ביקש.
"אדוני", אמרתי, "בבקשה, היה לי יום קשה". ראשי היה טמון בלפטופ.
"תמיד יש לך ימים קשים, במיוחד כשאת משתעממת מהעבודה שלך. אני רואה אותך מטיילת כל הזמן במקומות שונים בארץ, רואה את אותם נופים וכבר לא מתרגשת לכתוב עליהם", הפתיע אותי. "דרך אגב, אסור לך להתפשר, את חייבת לחיות במקום שיתאים לך ואל תחזרי לחיות איפה שאימא שלך נמצאת בשנים הקרובות. יש לך אימא קצת משוגעת, נכון?"
הרמתי את ראשי. "איך אתה יודע?" הסתכלתי לצדדים לראות אם זו לא מתיחה.
"כי אני יודע המון דברים", חייך, "ותמורת מאה שקלים אני אוכל לספר לך כמה דברים חשובים".
לא היה לי מה להפסיד.
"חמישים שקלים", אמרתי והוא התיישב ותפס בידי. כמה אנשים הסתכלו עלינו. הרגשתי נבוכה.
אני עד כדי כך מבולבלת שאני נותנת למישהו זר באמצע תל אביב לספר לי את העתיד?
"אז כמו שכבר אמרתי לך, את סובלת מאוד במקום העבודה שלך, כבר משעמם לך".
"נו ו...?" התחלתי להתחרט על שהסכמתי.
"בקרוב את תטוסי רחוק מכאן", המשיך לספר, "אין לך ברירה. את חייבת לשנות משהו בחיים שלך. הכול תקוע עכשיו".
לטוס? בדיוק כשאני ודורי עוברים לשלב הבא בזוגיות שלנו? אין סיכוי.
"אדוני, אתה מדבר שטויות". שלפתי שטר של חמישים שקלים.
"אני ממליץ לך לעשות את זה, לנסוע רחוק. מסע זה דבר שמקדם אותנו הלאה, לא עוצר..."
"ברגע זה ממש אני מבזבזת חמישים שקלים שאין לי אפשרות לבזבז, ואתה חושב שיש לי כסף לכרטיס טיסה?"
"אבל את לא תשלמי שקל על המסע הזה".
"מי ישלם?" התחכמתי, "החבר שלי? הוא לא מוכן לשלם מאה שקלים נוספים למחיר שכר הדירה כדי שתהיה לי פינת כתיבה משלי, אז לטיול לחוץ־לארץ?!"
"שקל את לא תוציאי. תזכרי מה שאמרתי לך". הוא סגר את כף ידי, לקח את הכסף שהשלכתי בכעס על השולחן ואמר, "תעשי את זה. את חייבת לעשות את זה בשביל להתבגר. לגדול. אם אנשים לא מתבגרים הם נותרים תקועים וגם לא חכמים במיוחד עד יום מותם".
"איזה שטויות", אמרתי. "מעדיפה למות טיפשה בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו..." סיננתי בשקט.
רוח חמימה נשבה לפתע, כמו רומזת לי שקרה כאן משהו מיוחד. אבל טרם הבנתי, רק כעסתי על התמימות שלי - נו, באמת, זאת תל אביב, כל אחד כאן רואה נסתרות בקפוצ'ינו.
***
"את ממש מטומטמת!" אמר דורי בעודו מכין ביצים מקושקשות לשנינו. גופו רעד ונע עם המזלג ששרט את המחבת. לא רק שהרגזתי אותו בסיפורי על הזקן, גם לא חיפשתי דירות. "אני לא מאמין שבזבזת כסף על זה! את לא חיה בקיבוץ, פה את משלמת חשבון חשמל", הוסיף את משפטו הקבוע כשחשב שבזבזתי כסף. נראה כי דורי מעולם לא היה שלם עם ההחלטה לעזוב את הקיבוץ לטובת העיר הגדולה ואולי זו הסיבה שמרגע ש'נחת' בעיר היה נרגן. למרות כל השפע, העבודה והדברים שהיה יכול לעשות הוא שנא את תל אביב ואני התאהבתי בה בכל יום מחדש.
***
הימים חלפו בהתעלמות מוחלטת מרצונותיי האמיתיים: שינוי בעבודה, דירה עם פינת כתיבה. המפגש עם הזקן נשכח כלא היה. בסופו של אחד מימי העבודה, כשסיימתי להגיש כתבה למוסף סוף השבוע של העיתון והתקדמתי לעבר היציאה, עצרה אותי מזכירתו של העורך הראשי, אפרים קשטן.
"נגה, אפרים קורא לך לגשת למשרדו".
הבטתי בשעון, "דווקא ביום חמישי בערב כשאני רוצה כבר להתחיל לחגוג את סוף השבוע?"
"זה באמת מוזר, אני לא יודעת מה הוא רוצה ממך", היא הביטה בי כאילו אני אמורה לדעת. "מקווה שהכול בסדר".
נכנסתי למשרדו המרווח של אפרים. על הקיר היו תלויות תמונותיו לצד כל המפורסמים שהתראיינו לעיתון, ראשי ממשלה לצד כוכבי קולנוע. התיישבתי על הספה הנוחה והוא, כהרגלו, בקושי התייחס אליי ודיבר איתי תוך כדי שהוא מקליד במחשב. "אני רוצה שתכתבי לנו מהודו לתקופה", אמר כאילו דיבר על נסיעה לראש פינה. "אין עוד מה לכתוב על ישראל, די, נגמר. רציתי לפטר אותך, אבל מה לעשות שאת חמודה, ובאופן מפתיע אנשים אוהבים את הפינה שלך, כאילו לא הכירו את הארץ לפני, כולה ישראל. ביומיים אני מטייל בה". הוא המשיך להקליד דברים למחשב. "אז למה שלא נשדרג אותך ונשלח אותך רחוק? כל שבועיים תכתבי על מקומות חדשים. ככה יהיה לך זמן לטייל, ליהנות ולחקור כל יעד. מה שבארץ לוקח כמה שעות - בהודו לוקח קצת יותר זמן. את יכולה לתאר לעצמך. מאחר שאני מעוניין שזה יקרה כמה שיותר מהר, לפני שעיתון אחר יעשה את זה, תבדקי עוד היום את הדרכון..."
"מצטערת, אבל לא", שלפתי, אך אפרים לא התרגש והרים את ראשו מהמסך.
"תחשבי על זה. זאת הזדמנות של פעם בחיים לכתוב ולטייל. ועוד לקבל על זה כסף."
"לכמה זמן?"
"לפחות לשנה".
"אין סיכוי".
"חבל. אמרתי לך, ישראל מדינה קטנה. כבר כתבת על כל מקום אפשרי. אי אפשר כבר להמשיך עם הטור שלך".
"אז תשלח אותי לצרפת".
"משעמם. אני רוצה הודו. המון ישראלים רוצים הודו ובגלל זה יקנו את העיתון בכל פעם שתתפרסם כתבה שלך".
יצאתי ממשרדו בלי להבין באמת את ההצעה. מישהו כבר אמר לי שזה הולך לקרות, חשבתי, אם לא הייתי פוגשת בזקן ונותנת לו לדבר על עתידי... ואולי זה סימן ואני באמת צריכה לצאת למסע הזה? לטוס ולעבוד מהודו?!
מהרגע שאפרים הציע לי לטוס ועד לרגע שבו נחַתּי בהודו עבר חודש אחד בלבד. החלטתי להקשיב ולעשות את מה שהזר אמר לי לעשות.
***
הנסיעה לשדה התעופה עברה בקצב אטי להחריד. אמנם הנסיעה זרמה כי לא היו פקקים בשלוש לפנות בוקר, הכבישים לא היו חסומים והרכב דהר במהירות של מאה ועשרים קמ"ש, אבל הזמן עבר לאט.
דורי ואני שתקנו. היו לנו כל כך הרבה תכניות יחד. יש לי עוד הזדמנות להתחרט ולעצור את הכול, חשבתי לעצמי, בטח יפטרו אותי על החלטה פזיזה שכזאת, הרי יכולתי להמשיך לסרב לפני חודש.
השתיקה צעקה באוזניי כל הדרך. הוא סירב להדליק את הרדיו. את פיו פתח רק כשהדליק סיגריה.
הפרידה שלנו הייתה קרה, נשיקה קלה על השפתיים ומילים רפויות.
"תגידי שנחתת בשלום", אמר.
"תשמח בשבילי", ביקשתי ממנו. דורי הביט בי באכזבה ונכנס לרכבו.
בעוד כמה שעות יוכל לצפות בי מהקרקע ואני אצפה בו מהשמים.
תל אביב - הווה"באמת?" עמוס נדהם. "הזקן של פינת פרישמן-בן יהודה? הוא מסתובב בכל בתי הקפה באזור. הוא פנה אליי כמה פעמים ותמיד סירבתי לשמוע. בפעם הבאה אני חייב להקשיב לו. למרות שאני די בטוח בעתידי הלא מזהיר. אחרי הפאנל הפוליטי שהתארחתי בו בשבוע שעבר ואמרתי את דעתי על צה"ל והמלחמה, אף אחד לא ירצה אותי יותר בטלוויזיה", אמר עמוס והסתכל עליי, מצפה לתגובה או לעידוד.
למען האמת לא ידעתי על מה הוא מדבר.
"חזרתי לארץ לא מזמן. לא התעדכנתי עדיין במה שקורה".
"אוי ואבוי, אז קודם כל כדאי שתדעי שפרצה שוב פעם מלחמה ושהמשק יקרוס, המדינה מתמוטטת וכולנו בדרך לאבדון מוחלט". פתאום הוא השתתק.
"סליחה", עצר את אחת האחיות שעברה במסדרון, "את יודעת מה בנוגע אליי, עמוס קליין?"
"יקראו לך", ענתה לו תוך כדי הליכה.
"בטח היא ראתה אותי בשבוע שעבר בטלוויזיה וגם אותה הכעסתי", אמר ומשך בכתפיו.
"אוקי, בחזרה למה שכתבת על טיולים בהודו, מאיפה מתחילים?"
"תלוי לאן רוצים להגיע. אם לדרום הודו - נוחתים במומבאי, אם לצפון הודו - נוחתים בבית שלי".
"בבית שלך?"
"ניו דלהי..."
"זה לא גיהינום, ערים כאלה במזרח?"
"לא ממש".
"אוקי, נאמר שאני רוצה להתחיל בצפון הודו ואני במטוס", עמוס הדגים בידו המתפקדת את תנועת המטוס, "ונוחת בדלהי, מה את ממליצה לי לעשות?"
"תלוי מה אתה רוצה".
"מה זאת אומרת? לא יודע מה אני רוצה. הגעתי להודו. את צריכה להגיד לי מה לעשות".
"זה לא עובד ככה. שאלה ראשונה, למה אתה בכלל רוצה לטוס לשם? אתה אדם בוגר, אתה בא להודו עם מטען, עם רצון מסוים, יש לך סיפור, אופי, דעה על העולם, דעה על עצמך. קח את זה בחשבון כשאתה טס לשם. השאלה השנייה שלי היא - מה אתה מחפש? הרגשה של בית? סכנות? טלטלות? אהבה?"
"סמים", ענה בפשטות.
"אז אתה הטיפוס הקלאסי לשביל החומוס".
"שמעתי על השביל הזה פעם. זה ביפו?"
"לא, זה שביל בהודו. שביל שמוביל את כל התרמילאים הישראלים לאותן נקודות".
"ואין שם חומוס".
"יש חומוס וג'חנונים לשבת".
"מקום מוזר הודו... אבל יאללה, אני רווק, הקריירה שלי דועכת, אין לי כבר ממי להתארגן לשכטה הבאה ובא לי לטוס מהארץ."
"במצב הנתון הזה אתה לגמרי מוכן להודו. תתמסר למסע ותגיד כן לסרט שאתה חי בו, כי ברגע שתגיד כן - משהו גדול יקרה בחיים שלך", עניתי לו בעודי חושבת על הסרט שחייתי בו עד לפני כמה חודשים.
"תני לי המלצות להודו. איפה היית שם ועל מה את ממליצה".
"חכה רגע", עצרתי אותו, "זה יכול לקחת כמה ימים אם אתחיל לספר לך על כל המקומות שהייתי בהם בהודו".
"אני מעדיף לצאת מכאן כמה שיותר מהר".
"את כל זה תוכל לקרוא אם תחפש בארכיון העיתון או באינטרנט. אולי אספר לך את הדברים העיקריים". גירדתי בראשי ותהיתי מאיפה להתחיל. "יש המון עצות וטיפים ואינספור דברים לראות. בוא נתחיל מההתחלה. ברוך הבא לתחנה הראשונה שלך: ניו דלהי. או שפשוט נסתפק רק במילה דלהי".
"דלהי. פחד אלוהים... מיליון אנשים ברחוב, כולם מנסים לעבוד עליך, נועצים בך מבטים, דורסים אותך, נוגעים בך... עיר ענקית בהודו יכולה להיות דבר מאיים, ככה כולם אמרו לי".
"לא בהכרח", עניתי. רוח דלהית קלילה נשבה פתאום במסדרון.
"אם אתה מבקש ממני רקע על התחנה הראשונה של התרמילאי המתחיל, אי אפשר לדלג על דלהי". עצמתי עיניים לרגע ושמעתי את קולות העיר הסואנת.
"דלהי", קולות העיר רצו בראשי, "היא עיר שאתה אמור להיות שלם בה עם כל הניגודים. תרשה לי להתחיל מהסוף. אין דבר רומנטי יותר מבדידות דלהית".
"תסבירי".
"אין דבר יותר רומנטי..."
"מבדידות דלהית! אני מבין עברית".
היו ימים בדלהי שבהם עליתי אל אחת ממסעדות הגג הרבות במקום שבו התגוררתי וצפיתי עליה, העיר הזאת צפופה ועמוסה באנשים וכלי רכב, אורות ועשן, מקדשים מפוארים לאלים וקבצנים - מהגג הכול נראה כמו פסיפס צבעוני מרקד..."
"תודי שלא היו לך חברים והיית עולה לגגות כי היה לך משעמם".
"היו לי המון חברים ולא השתעממתי". חשתי מבוכה קלה, חייכתי והשפלתי מבט לרצפה.
"למה את מחייכת ככה?" שאל, "למה לא היה לך משעמם, גברת?"
"כי הייתי... אתה יודע".
"מאוהבת?"
"בערך..."
"סיפור אהבה לוהט?"
"סוג של... בוא נגיד שדלהי זו חתיכת עיר סקסית".
"כן, ברור, גברת קארי בראדשו1*. אולי התבלבלת, ולא הגעת לניו דלהי אלא לניו יורק?"
צחקתי בקול רם.
* הדמות הראשית בסדרת הדרמה האמריקאית “סקס והעיר הגדולה”
קוראים כותבים
There are no reviews yet.