שחרור המקום: דרך למהגר בעולם

כ

בדבר אחד לא מדברים, במובן מאליו שאיננו מובן כלל: אי־הסתברותם של החיים כאן עכשיו. חיים כאי של אפשרות בלב אי־אפשרות. עולם קורן ממשמעות שמתגשם כנגד אין שמקיפו מכל צד. ניתן להרחיק מתחנת האוטובוס אל קצה הרחוב, לצאת מגבולותיה של ארץ. מעטים או רבים יגיעו לחלל. אך תמיד עד גבול, עד קצה המצב ההיסטורי, שמעבר לו כבר אי־אפשר להיות. כהתממשות לא קרואה בתוך תוהו מכונסים החיים זה בקרבי זה. יעידו שמיים אילמים שנתערבב כול בכול לכדי עכשיו וכאן השואב משמעות מהיותו כנגד סיכוייו.

ניתן להסביר דברים. אך בטרם נסביר משהו, נשאל בעקבות היידגר — כיצד זה שישנו משהו? יֵשים ניתנים להסבר מסוים במסגרת היסטורית, אך איך נסביר את שקודם לזמן ולמקום — את אפשרותה של הוויה — כתולדה של סיבה או כתנועה אל עבר תכלית? לא רק שישים בהוויה אינם מתחייבים ממנה, זו ההוויה עצמה שאינה מתחייבת מעצמה והתממשותה אינה נלכדת בתצורה של פשר. באופן מפורש ושיטתי יותר מאחרים, הבין היידגר שמשמעותם האפשרית של ישים יושבת על מישור ראשוני יותר של הוויה עצמה, אך כרבים אחרים טעה גם הוא לחשוב שמשמעות בהוויה מסגירה משמעות להוויה.

נקודת המוצא שלנו להכרת הקיים אינה מנחמת, אך ראשוניותה הבלתי ניתנת לסילוק דורשת ניסוח בהיר: כל משמעות אפשרית לישים בתוך ההוויה נתחמת בחוסר המשמעות שבעצם אפשרותה של הוויה. התממשות של חיים אנושיים בעולם עכשיו תיחשב אז כנס כנגד אי־אפשרותם מכל עבר. נס ולא תאונה, כי יש גם שמחה בלהיות. מודעות החיים לנֵסיותם אינה מולידה משמעות הקודמת לעצם קיומם, כי אם ציווי להתגרות באין שמקיפם, מתוך שאפשר: לסחוט מרב כוונות ומגע כהודיה שמחה על שיצא להיפגש בקרבו. כשמתוך תוהו פרצו חיים חופשיים כניצולים אל תוך הוויה כבולה לעצמה, הואר כל הקיים כנטול מקור ותכלית ומטיל אימה ואחווה ומורה — לבדנו הושלכנו ביחד לעולם. בודדים אנחנו, צמודים מאוד, בזים לאדישות קוסמית מתוך עניינינו הספוגים בחום משמעותם הארצית. אי־היכולת להכיר אישית את כל מי שחי בעולם אינה מקעקעת אינטימיות של ניצולים. אנו קרובים זה לזה יותר משניתן לנו להכיר זה את זה.

הכרה בנס נדרשת לחוויית חיים אנושיים, ואיננה אינטואיטיבית. אנו נזרקים לעולם ולא מכירים בקלישות אפשרותנו מיד, או בכלל. נדרשת הפשטה: התכנסות פנימה מהקיום המיידי, ויציאה לראותו כתלוי על סף תהום. על סף התהום, היכן שנגמרת ההופעה, מתחילה מטפיזיקה. מטפיזיקה איננה אמת, כי אם תנאי אפשרות לאמת. בכל זמן ומקום ניצב גבול להופעה שמסמן חריגה: לא כקו המבדיל מרחב הופעה רציף ממה שמעבר לו, כבמסגרת תמונה. מטפיזיקה פוערת בורות של אי־התגלות בלב הוויה. בעולם ללא חיים אנושיים אין נסיות, לפי שאין התגלות מטפיזית של אי־התגלות.

אך בעולם שבו חיים בני אדם עכשיו נרמסת ההכרה בנס תחת מטפיזיקה המשועבדת להכרה היסטורית. ענייני האדם מוצבים כמענה סימטרי מצד האפשר על האי־אפשר, כאופן של התגברות על קלישות הקיום דרך טוטליות ההיסטוריה. כחלק מיומרה לחלץ מהישים בהוויה את משמעותה, מוקרבת שמחתם המרחבית של נוכחים כאן עכשיו לשם סולידריות זמנית עם אנשים מתים. מביטוייה הבולטים של סולידריות זו הוא זיהויו של כל אדם עם מקום מסוים בעולם, בתיווך קהילה היסטורית בעלת ערובה מטפיזית, כגון "אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". נסיותם הקורנת של חיי האדם בעולם מתעמעמת עם הכפפתם למטפיזיקה היסטורית בוטחת.

הכרה בנס אינה מתפתה להסביר את עצם ההוויה בסיבה או תכלית הנרמזים מארגון מסוים של ישים בתוכה. לא רק שסימנים בהוויה אינם משיגים את משמעותה, העדר משמעותה הוא שתוחם ונוטל חלק בכל משמעות שניתן למצוא בהם. כאפשרות בלב אי־אפשרות להיטען בתוכן נבחר, שאינו רק נגזר, נושאים החיים האנושיים משמעות שלילית של חריגה: אלה המסוגלים לבחור בזהותם הם בני חורין במלאות ההוויה, עדים לאינותו של האין. בשמחה נבקש להחליף סולידריות זמנית עם אבותינו בסולידריות מרחבית של קהילת ניצולים חופשיים — מי שחי בעולם עכשיו.