המקום המסוכן ביותר בעולם
לינדזי לי ג'ונסון
₪ 39.00
תקציר
רומן ביכורים בלתי נשכח שמתרחש במקום המסוכן ביותר בעולם – בית ספר תיכון.
מיל ואלי נחשב לאחד המקומות הטובים ביותר בארצות הברית לגדל בהם ילדים. אבל עבור רוב תלמידי התיכון המקומי, שמנסים למצוא את מקומם בתוך המארג החברתי של בני גילם, גן העדן הזה הפך למקום מסוכן ואכזרי. שלוש שנים קודם לכן התאבד חברם לכיתה טריסטן בלוך אחרי שסבל מבריונות רשת שלרבים מהם היה חלק בה, ומאז הם מנווטים את חייהם בעולם שבו לכל פעולה, שמועה או רגש יש את הפוטנציאל לעלות לרשת, להתפשט ברחבי בית הספר ולמרר את חייהם.
אל תוך המארג הסבוך הזה נכנסת מורה צעירה וחדורת מוטיבציה בשם מולי ניקול, שמנסה להגיע אל לבם של תלמידיה מבלי לדעת על הטראומה והאשמה שרודפת אותם בשלוש השנים האחרונות מאז התאבדותו של טריסטן. יחד עם תלמידיה גם היא נחשפת לפוטנציאל ההרסני של הרשתות החברתיות.
המקום המסוכן ביותר בעולם מציג עלילה קלידוסקופית ורב-קולית, שחודרת לקרביים של בית הספר התיכון וחושפת את בני האדם האמיתיים העומדים מאחורי הסטראוטיפים שהודבקו להם. בכשרון נדיר מצליחה לינדזי לי ג’ונסון להפוך דרמת נעורים ייצרית לכדי רומן מרתק ומעורר מחשבה.
לינדזי לי ג’ונסון היא סופרת ומורה לכתיבה בעלת תואר שני באמנויות מאוניברסיטת דרום קליפורניה. המקום המסוכן ביותר בעולם הוא רומן הביכורים שלה.
ספרים לנוער, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 350
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: הוצאת הכורסא
קוראים כותבים (1)
פרק ראשון
קָאלִי בְּרוֹדְרִיק עמדה בפתח מרכז כישורי הלמידה וחיכתה שישימו לב אליה.
היה קל להתעלם ממנה. היא הייתה נמוכה ורזה, והשיער הבלונדיני הכהה שלה התחיל להסתלסל השנה ולהבריק משומן. היו לה עיניים חומות־ירוקות, יפות אם כי רחוקות מדי זו מזו, ואף דק אבל ארוך מדי. פעם בארבעה שבועות היו פניה מייצרים גלקסיית פצעונים שבלטו והבהיקו כשהפנתה את הלחי אל המראה, ועוררו בה תחושת גועל ומשיכה. פניה היו שאלה שאותה שקלה מדי יום. היא פערה עיניים מול המראה שבתוך הלוקר שלה בבית הספר, שאבה את הלחיים בין השיניים. אימא שלה אמרה - או לפחות נהגה לומר - שקאלי יכולה ממש "להוציא את העיניים", תיאור שקאלי לא קיבלה: לא רק שהיה לו ניחוח אלים, הוא גם היה ממש לא נכון.
היא הייתה נערה קצרת רוח, להוטה להריץ את חייה לאחור או להקפיץ אותם קדימה. למען האפשרות השנייה מבין השתיים, היא עשתה רשימת כישורים שעליה ללמוד לפני שתהיה מבוגרת - איך לבלוע כדורים בלי לרצות להקיא, לקנות טמפונים בלי להסמיק, ללחוץ את ידי החברים של אבא שלה בלי לצחקק ולהסתכל הצדה. אבל ככל שהשנים חלפו הרשימה רק התארכה: החיים הציגו בפניה שאלות נוספות ככל שחייתה אותם, עוד ועוד דלתות נעולות שיש לפתוח. על השאלות האלה היא לא סיפרה לאף אחד. היא כתבה אותן ביומן מהוה, ואז עטפה את היומן בציפית ודחפה אותו מתחת למזרן שלה, כדי שלא יצא שמישהו - אחיה ג'ייק - ימצא אותו ויחשוף אותה. היא לא הראתה אותו אפילו לאַבִּיגֶיל קְרֶס, החברה הכי טובה שלה. לפני אביגיל, קאלי הייתה אומרת שהחברה הכי טובה שלה היא אימא שלה, אבל זה כבר היה בלתי־אפשרי בגלל שלל סיבות שמסובך מדי להסביר. למעשה, קאלי ברודריק הייתה מסוגלת להסביר מעט מאוד דברים בחייה, לעצמה או למישהו אחר. היא הייתה בחטיבת הביניים. היא הייתה בת שלוש־עשרה.
מרכז כישורי הלמידה בחטיבת הביניים מִיל וָאלִי היה קטן וחשוך - למורה האחראית, גברת פְלַקס, הייתה התנגדות מוסרית לתאורת ניאון, והיא העדיפה לצמצם עיניים באור הענברי של נורה קרמית - והוא הסריח מעובש ומהפסטה ברוטב פסטו שהעלתה אדים על השולחן ליד מרפקה של המורה בזמן שבדקה מבחנים.
לגברת פלקס, שהייתה בת יותר משלושים אבל פחות מחמישים, היה גוף בצורת תפוח, והיא עטפה אותו בצעיפים היפיים, בטוניקות ובחצאיות בצבע בוץ. היא לא הייתה יפה, החליטה קאלי, אולי נאה איכשהו, עם שיער דקיק ועיניים בצבע חום עמוק שנטו מטה בקצוות ולכן היא תמיד נראתה על סף דמעות, אפילו כשצחקה. מולה ישב טְרִיסְטָן בְּלוֹךְ ודפדף בערימת ניירות צבעוניים מבריקים על השולחן. הוא היה שמן וחיוור, ושערו הבלונדיני היה מסופר קצר כל כך, שהיא ראתה קצת מהקרקפת שלו בין הזיפים המבריקים; בימי שמש הראש שלו זהר בהפסקות כאילו הוא עולה באש.
בחטיבת הביניים מיל ואלי כולם ידעו שטריסטן מעביר שעות במשרד של גברת פלקס בזמן שיעורי חינוך ולימוד עצמי, ולפעמים גם בהפסקות ובארוחות הצהריים. אף אחד לא ידע מה הם עושים שם כל הזמן. היא כנראה עזרה לו בלימודים, אבל נראה סביר באותה המידה שהוא עוזר לה בעבודה.
"גברת פלקס?" אמרה קאלי. "קיבלתי כזה פתק? שאת רוצה לראות אותי?"
גברת פלקס הרימה מבט בהפתעה. "אה, כן," אמרה ושינתה את תנוחת הישיבה שלה. כרית הכיסא חרקה והפליצה מתחתיה. זה הביך את קאלי. וזה תמיד קרה - גברת פלקס הייתה מסיטה את השיער מפניה ומעמידה פנים שהיא לא שמה לב לרעשים כשהתחננה בפני קאלי לשנות את התנהגותה, כאילו ההסכמה של קאלי "להתאים את עצמה" תשפיע על מהלך חייה העצובים של גברת פלקס. "בואי, בבקשה. שבי."
"לא, תודה," אמרה קאלי. היא הכירה את גברת פלקס: אם תיכנס, אם תשב, היא תגזור על עצמה חקירה צולבת.
"קאלי, בבקשה."
קאלי לא ראתה מפלט, ולכן נכנעה, נכנסה לחדר והתיישבה ליד טריסטן בלוך.
"מר הוֹיט אומר שאת מעתיקה את שיעורי הבית באלגברה," אמרה גברת פלקס. "את ילדה חכמה מאוד, קליסטה ברודריק. למה את עושה את זה?"
"לא יודעת," אמרה קאלי. היא הסתכלה כדי לראות אם טריסטן מקשיב, אבל הוא לא הגיב. הוא היה כפוף מעל השולחן וקיפל שוב ושוב גיליון נייר בצבע כסף. לשונו גיששה כל הזמן בזווית הפה. חולצת הטריקו הלבנה שלו הייתה תחובה בתוך מכנסי הטרנינג העצומים בגודלם שלבש מדי יום, ושתמיד היו בצבעים שכאילו נבחרו כדי להתקיף את העיניים: אדום־תפוח, ירוק־ליים, ושיא הזוועה - צהוב. עכשיו הוא לבש צהוב. היה לו כתם פונץ' פירות על הירך, נתז שהתכהה לאפור־כחלחל חולני. אימא של קאלי הייתה אומרת לה שזה לא מנומס, אבל היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לבהות בכתם הזה. זה היה כמו כתמי הדיו האלה שפסיכיאטרים מראים לך כדי לבדוק איזה מין שיגעון יש לך.
כולם ידעו שלטריסטן אין אבא, רק אימא שמנמנה שכיווצה את העיניים כל הזמן, בדיוק כמוהו, והתהדרה בהילת שיער ג'ינג'י מקורזל. היא הייתה מוצאת כל תירוץ כדי לעבור בהתנשפות במסדרונות - מביאה לטריסטן שיעורי בית, סווטשרטים, שייקים. לפחות פעם בשבוע היא הייתה שועטת למזכירות, סמוקת לחיים וממורמרת, וצועקת על המנהלת פאלק בגלל ההתאמות הלימודיות המיוחדות של טריסטן. ואז היא הייתה גוררת רגליים לחדר כישורי הלמידה כדי לחרוש מזימות עם גברת פלקס, כאילו יוכלו להפוך את טריסטן לבן אדם נורמלי אם רק ירצו בכך. אבל קאלי ידעה את מה שאימא של טריסטן לא ידעה - היא רק מחמירה את מצבו, היא משונה בדיוק כמו הבן שלה, ומה שהוא הכי צריך בחיים זה להתרחק ממנה.
אם בסופו של דבר באמת לא תהיה לקאלי אימא, חשבה, לפחות היא יכולה להיות בטוחה שאבא שלה לא ישוטט במסדרונות בית הספר.
"זה לא מתאים לך," התעקשה גברת פלקס.
קאלי משכה בכתפיים. ברור שהיא יכולה להכין את שיעורי בית בעצמה, אבל יש דברים מעניינים יותר בעולם. היו החברה הכי טובה שלה, אביגיל, ואחרי הצהריים שהן העבירו מאחורי וילונות סגורים. היה הגוף של ריאן הַרְבִּינְגֶר כשהוא נמתח אל כדור, והזרם שעבר בה בשיעור ספרות, כשהוא הניח את כף היד שלו על הירך העירומה שלה מתחת לשולחן, ואז לחץ, חזק מספיק כדי להשאיר סימן, וחייך כשהיא צרחה. לפעמים היא שכבה בפישוט איברים על המיטה שלה כשראשה תלוי מעבר לקצה, ודמיינה את הדם הקטיפתי שמחלחל לחלק העליון של המוח. הכול היה מעניין יותר מאלגברה, אבל היא לא יכולה לומר את זה לגברת פלקס, שסביר להניח שעשתה את כל המטלות שלה בבית הספר לפני שהמורים חשבו עליהן בכלל. ותראו מה יצא לה מזה - היא תקועה בחטיבת הביניים עד סוף החיים שלה, עם טריסטן בלוך.
הנייר הכסוף של טריסטן הפך למשהו קטנטן, חד ומסתובב - חנית, כתר, קאלי לא ראתה. עיניו התכווצו לחריצים, ולשונו התקדמה אל השפה העליונה, מצצה אותה, חשפה את הבוהק הוורוד שמתחתיה.
"חמודה שלי," אמרה גברת פלקס. "דברי איתי. איך המצב בבית?"
"מה?" חום עלה בחטף בחזה של קאלי ובפניה; היא הרגישה איך הוא מכער אותה.
גברת פלקס שינתה תנוחה בכיסא והתחילה מחדש. "מאז שאימא שלך חלתה אני יודעת שקשה לך. מותר להרגיש עצובה, אפילו כועסת. הייתי רוצה שתשתפי מישהו במה שאת מרגישה במקום להתנהג ככה."
קאלי חשבה שאביגיל צדקה לגבי גברת פלקס: היא מדברת כאילו היא רוצה לעזור, אבל מתחת לזה היא פשוט כלבה. "זה שלא אכפת לי ממתמטיקה לכיתה ח' לא אומר שיש בעיה," אמרה. "מה זה חשוב בכלל? שום דבר פה לא חשוב."
עיניה של גברת פלקס נפערו, ולשנייה היה נדמה שהיא עומדת לבכות. זה יכול להיות מביך מאוד. בלתי־נסבל. "תראי," אמרה, "אני לצדך, קאלי. אבל אני לא יכולה לעזור לך אם את לא מוכנה לדבר איתי בכנות."
קאלי שילבה ידיים. לצדה לקח טריסטן בלוך את נייר הכסף המקופל שלו, הצמיד אותו לשפתיו ונשף. ואז הניח אותו על השולחן - עגור קטנטן ומושלם - ודחף אותו לעברה.
ברגע הזה קאלי טעתה. היא הייתה צריכה להתעלם ממנו כמו הרוב. אבל היא הושיטה יד ותלשה את העגור מהשולחן. היא הניחה אותו בכף ידה והרימה את היד אל עיניה. לציפור היו מקור חד, צוואר וזנב כמו להבי מספריים, ושתי כנפיים מבהיקות מדויקות. היא כאילו צפה בכף ידה. ברגע ההוא נראָה אפשרי שהציפור הקטנטנה תעוף - תצא מהחדר המחניק, מבית הספר ומהעיירה הזאת ותיחלץ. היא חייכה אז אל טריסטן, וטריסטן החזיר לה חיוך.
"איזו מתנה מקסימה," אמרה גברת פלקס. "קליסטה, את לא חושבת שאת צריכה לומר תודה?"
למזלה של קאלי, האייפון שלה רטט בכיסה. אביגיל תמיד ידעה מתי היא צריכה שיצילו אותה.
"יש לי ריתוק או לא?" שאלה.
גברת פלקס נאנחה. “שלושה ימים. ואת תשלימי את שיעורי הבית של מר הויט."
"בסדר." קאלי קמה ופנתה ללכת כשציפור הנייר בין אצבעותיה.
בערב התכרבלה קאלי במיטתה הצרה והתכתבה בטלפון עם אביגיל.
אביגיל אף פעם לא באה לבית של קאלי. הן הסכימו על זה בלי מילים. חלק מהעניין היה שהחדר של קאלי היה קטן ופשוט, והחלון שלו פנה מערבה והאור כמעט לא נכנס בעדו. מחוץ לחלון הזה הייתה גינת הוורדים של אימא שלה, ולא משנה כמה בשמים בניחוח פירות היא השפריצה, קאלי אף פעם לא הצליחה להסתיר לחלוטין את ריח האדמה הלחה שחדר אל החדר מבעד לקירות. אחרי הגינה נפרש הנוף עד הר טָמַלְפַּיִיס. מתחת לחלון היה שולחן כתיבה קטן מעץ שקאלי כמעט לא השתמשה בו. היא העדיפה להכין שיעורי בית על המיטה, שהייתה מלאה כריות וצמודה לקיר. הקיר עצמו היה מכוסה טפט שנבחר עבור הילד שגר בחדר לפניה: בלונים צהובים דהויים שהתרוממו לעבר התקרה. היו כמה מקומות שבהם היא שרטטה בטוש את קווי המתאר של הבלונים, ציירה עליהם פרצופים ותסרוקות, חזה וידיים. בפס החיבור היא קילפה את הטפט וחשפה פסי דבק ישן.
קירות הבית של קאלי היו דקים, והקולות נערמו בשכבות: היא שכבה במיטה עם הטלפון ושמעה את אבא שלה צועק על הטלוויזיה, את אחיה רבים בחדר הצמוד לחדרה מצד אחד, ואת השקט הקבוע מהחדר של אימא שלה הצמוד לחדרה מהצד האחר. מאז שאימא של קאלי חלתה, אבא שלה נשאר בבית כדי לטפל בה ולהילחם באנשים של הביטוח, ועכשיו הוא השתקע כל יום בסלון ופרש את הניירת שלו על הספה. הוא גם ישן שם, והטלוויזיה הרעישה גם בשעות הקטנות של הלילה. קאלי בנתה לעצמה חומת כריות, אבל לא הצליחה לעמעם את רעש תוכנית האירוח האידיוטית, או את אבא שלה כשהוא צעק על הפרסומות: "כן, בטח, למי יש בית שנראה ככה? חארות."
קאלי הייתה רעבה, אבל כדי ללכת למטבח היא תצטרך לעבור ליד החדר של אימא שלה. אימא שלה תישן, עטופה בשמיכות מחוטאות. דמות עמומה, שקועה במרכז המיטה. אבא של קאלי יאמר לה, "תיכנסי, תיכנסי. שבי איתה, תהיי איתה קצת." אבל בכל פעם שאימא שלה התעוררה, העיניים שלה היו לא־בסדר וקאלי לא רצתה לראות אותן. העיניים של אימא שלה היו פעם נוצצות, ירוקות־חומות צלולות - כמו של קאלי, אבל טובות יותר - וזה היה הזיכרון שהיא רצתה.
גם האחים שלה לא נכנסו. אריק היה בכיתה י' בתיכון טמלפייס, ובכל בוקר הלך לבית הספר עם להבי גילוח בכיסים. ג'ייק בן התשע־עשרה כבר היה אמור לצאת מהבית, אבל הוא לא היה חכם מספיק כדי ללכת לקולג', ובמיל ואלי לא היה לו מה לעשות חוץ מלפנות שולחנות בהיי טק בוריטו ולעשן גראס מתחת לעצי הסקויה בפארק. ג'ייק היה מי שנכנס לחדר שלה כדי לגנוב את דמי הכיס והכסף שהיא קיבלה במתנה ליום ההולדת והחביאה מתחת לקופסת התכשיטים או גלגלה בחזיות התחרה שלה. היא התחננה לקבל מנעול לדלת, אבל אבא שלה אמר שזה "לא הולם", מונח חסר כל משמעות שמבוגרים פוסלים באמצעותו רעיונות שלא מוצאים חן בעיניהם. הוא פשוט לא רצה לשלם עליו.
קאלי התהפכה במיטה ומשכה את השמיכה מעל הכתפיים. היא ואביגיל דיברו על ריאן הרבינגר, שישב ליד קאלי בשיעורי ספרות כדי ללחוץ לה על הירך מתחת לשולחן ולהעתיק את מה שהיא כתבה על הספרים שהוא אף פעם לא קרא. בשבועיים האחרונים הוא רדף אחרי קאלי בשיעורי ההתעמלות, משך אותה אל בין עצי הערבה כדי להתמזמז בזמן שהם היו אמורים לרוץ קילומטר וחצי בבייפרונט פארק.
את כזאת זונה, אביגיל סימסה. תספרי עוד!!
מה רוצה לדעת?
ברור מה. מתי הוא יגיד שאת חברה שלו?
???
נו. ברור שאת רוצה.
נראה לי שהוא מעדיף את אליזבת אברין
הכלבה הזאת. אין מצב
היא נורא יפה לדעתי
ברור
לא רק יופי חשוב
תעשי שהוא ירצה אותך
איך???
רק אל תתעלקי מדי. את לא רוצה להיות מאלה
לא, הסכימה קאלי. ברור שלא!
קאלי הבינה שריאן עסוק מדי, ולא אכפת לו מדברים כמו שיעורי בית או ספרים או רגשות הפכפכים של בנות. הוא היה קפטן נבחרת הבייסבול, ובאחרי הצהריים החמים של סוף האביב היא ואביגיל ואֶמָה פְלִיד היו הולכות בגופיות ספגטי ובחצאיות מיני לראות אותו משחק ונכוות בירכיים מהספסלים. כשרצועת החזייה של קאלי נפלה לה מהכתף, היא לא הייתה טורחת להרים אותה. היא כבר קיבלה שלוש נזיפות על חריגה מקוד הלבוש בסמסטר הזה, אבל לא היה אכפת לה. היא הייתה תולה מבטים בריאן, עוקבת אחר קווי המתאר של גופו על רקע הבוהק הירוק של הדשא, וכשהייתה עוצמת עיניים בלילה, המשיכה לראות אותו, תמונה שנצרבה בִּפנים העפעפיים שלה, דבר יפהפה פרטי משלה.
למחרת אחר הצהריים נערך שיעור ההתעמלות בבריכה. ספורט מים ואימוני בטיחות. קאלי והבנות האחרות היו בבגדי ים שלמים מכוערים. הן עמדו שם, מצמצמות את העיניים מול בריכת השחייה הכסופה, מעבירות את המשקל מרגל לרגל, משפשפות את השוקיים באצבעות הרגליים. הבנים היו על הספסלים מעבר למים.
קאלי חיבקה לעצמה את החזה וחיפשה את ריאן הרבינגר. במקומו נתקל מבטה בטריסטן בלוך, שיצא ממצמץ מהמלתחות בבגד ים כחול ובחולצת טריקו לבנה. פתאום נעשתה קאלי מודעת מאוד לעובדה שהיא חצי עירומה, לבגד הים הגמיש שנצמד לפטמותיה ושקע לתוך הירכיים שלה. היא הרגישה חרדה מעורפלת ובלתי־מבוססת בנוגע לשערות הערווה. בזמן שטריסטן העביר מבט מסביב לבריכה, היא התחבאה מאחורי אביגיל ואמה. היא הסתתרה שם כששמעה את קולו של ריאן מאחוריה:
"קאלי ברודריק! מיד למים!"
היא הסתובבה וראתה אותו שם, שזוף וחשוף חזה, מנסה לתפוס אותה, לזרוק אותה לבריכה.
“ריאן! לא!" היא צווחה, אבל הוא לא הפסיק. פחד יכול להישמע בדיוק כמו הנאה. קאלי רצה קדימה וחמקה מידיו של ריאן; הבנות האחרות התפזרו כמו ציפורים. היא העיפה מבט לאחור בדיוק כשטריסטן בלוך הפיל את ריאן למים ונפל בכבדות אחריו. קאלי, שנרטבה מסילון המים שהעלה אחריו, נעצרה ממש בקצה הבריכה ושפשפה את צריבת הכלור מעיניה. היא הרגישה שהמסקרה מכתימה את פניה וניסתה לא לתת לזה להדאיג אותה.
הבנים הגיחו מהמים.
"מה אתה עושה, חתיכת זין?" צעק ריאן מעל המים.
טריסטן התאמץ לצוף, זרועותיו התנופפו. חולצת הטריקו שלו התנפחה סביב פניו וכמעט בלעה אותו.
ריאן חתך את המים, התרומם, התנפל על הראש של טריסטן והטביע אותו במים. זה קרה מהר כל כך. ונמשך נצח. קאלי הייתה במרחק צעדים ספורים, סביר להניח שיכלה לעשות משהו, אבל היא הרגישה כאילו היא צופה בטלוויזיה. כולם הצטופפו סביב הבריכה ועמדו שם, חיכו לראות כמה רחוק ריאן הרבינגר ילך.
בסופו של דבר, טריסטן השתחל ויצא מתחת ליד של ריאן. הוא בלע אוויר בפאניקה כמו ילד קטן ואבוד. אביגיל ואמה צעקו לקאלי להתרחק מהקצה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להזיז אפילו אצבע.
"רוצה עוד, הומו?" ריאן דחף את טריסטן שוב מתחת למים.
"די!" צעק מישהו, לא קאלי אלא דֵייב צ'וּ.
"איך זה, אוכל בתחת?" ריאן חייך עכשיו אל קאלי. "מוצא חן בעיניך?"
"בבקשה," היא אמרה בקול שקט מכדי שישפיע. היא נסוגה ונצמדה לאביגיל כאילו שהן רק צופות, לא יותר.
כשמר גִיפוֹרְד יצא בשעטה מהמלתחות בעיניים צמודות ללוח שהחזיק, ריאן שחרר את טריסטן ויצא בזינוק מהמים. לפני שהמורה הרים מבט הוא כבר היה עם הבנים. טריסטן בקע מן המים והתנשם בכבדות.
“טריסטן בלוך!" צעק מר גיפורד. "מה אתה עושה בבריכה, לעזאזל?"
כולם צחקו, אז גם קאלי צחקה. היא חשבה שטריסטן יתחרט שנתן לה את העגור הכסוף, שהוא יתאכזב לגלות שהיא כזאת. היא הצילה את עצמה.
קאלי מצאה את המכתב בתא שלה למחרת אחרי הלימודים. גיליון של נייר שורות מקופל לרבעים מושלמים, וראשי התיבות של שמה באותיות דפוס מסודרות מלפנים, בדיו בצבע תכלת. זה לא היה כתב היד שקיוותה לראות: השרבוט החפוז של ריאן.
היא פתחה את המכתב.
קאלי קליסטה ברודריק היקרה,
את אולי לא חושבת שאני מסתכל עלייך אבל אני כן.
כל יום בשיעור, ובהפסקה, וכשאת באה לחדר של גברת פלקס כשאני שם בגלל ההתאמות שלי. בהתעמלות אני רואה אותך בריצה של הקילומטר וחצי סביב הביצה, שאת חותכת בחלק הארוך ונכנסת לחורשה עם החרא הזה ריאן. (סליחה קליסטה אבל הוא באמת חרא.)
את אולי לא חושבת שמישהו בבית הספר רואה אותך, אבל אני רואה אותך. כלומר רואה אותך באמת. ידעת שהעור שלך הכי יפה בעולם. יש לו ריח של פטל. ויש לך שערות בלונדיניות הכי קטנות ורכות על הידיים. אני יודע כי נגעתי בך פעם אחת, באלגברה, זוכרת? רצית לקחת עיפרון חדש ואני הושטתי יד בדיוק באותה שנייה ובום!! נגעתי ישר בעור שלך. אולי חשבת שזה היה במקרה, קליסטה, אבל אולי לא ככה?
לפעמים כשאני מסתכל עלייך אני חושב
אני חושב שאת מושלמת. אנשים אומרים שאליזבת אברין יותר יפה ממך רק בגלל שיש לה אף יותר טוב אבל את לא צריכה להאמין להם, אני לא מאמין. קודם כול השיער שלך יותר ארוך וגלי משל אליזבת. ודבר שני, כשמסתכלים עלייך אפשר לראות שאת לא במוות מוחי. כלומר אני רואה שאת חושבת על דברים, כמוני.
קליסטה, לפעמים כשאני מסתכל עלייך אני חושב על היום הזה בכיתה ו', בהתעמלות, שכולנו עמדנו למטה והסתכלנו אל הר טמלפייס, "הגברת הישֵנה". את מכירה את האגדה: מכשפת ההר שלחה את הבת שלה, טָמַלְפָּה, להטיל כישוף רע על לוחם מִיווֹק שעלה להר לבד. אבל טמלפה גנבה לו את כתר הזהב ואת כל הכוח. ללוחם לא היה אכפת כי הוא כבר היה מאוהב בה. גם טמלפה התאהבה בו. לא הייתה לה ברירה. אבל היא ידעה שהיא רק תהרוס אותו, אז היא הרעילה את עצמה בפרחי מוות שחורים. ואז שלוש בנות באו וכיסו אותה בשמיכה סגולה, וההר השתנה לצורה שלה. כמו קוסם. או רוח רפאים.
נכון ההר תמיד יפה אבל קשה לזכור את היופי שלו כי הוא תמיד שם? כמו פוסטר שתולים בחדר כי אוהבים אותו נורא, אבל אחרי כמה זמן כבר לא רואים אותו. וכשמישהו שואל אותך איך הוא נראה, צריך לחשוב? אז ביום ההוא בכיתה ו' ניסינו לראות אותו. ההר היה ירוק כהה כמו תכשיט. השמים מאחוריו היו כחולים. כיווצנו את העיניים כדי לראות את האף של הגברת הישנה, את הציצים שלה, המותניים, הרגליים. ואז את אמרת, "למה קוראים לה ישנה? כולם הרי יודעים שהיא מתה." כולם צחקו אבל בעיני מצא חן שאמרת את זה. כי אף אחד אחר במיל ואלי בכלל לא היה חושב על זה אפילו.
קליסטה, האמת שלפעמים אני לא יודע אם אני מסוגל להישאר בעיר הזאת. גברת פלקס אומרת שאני חכם ומיוחד ויכול להיות כל מה שאני רוצה. אבל מה שמורים לא מסבירים כשהם אומרים את זה זה איך אתה יכול לגלות מה אתה רוצה? כשאנשים שהם עורכי דין נהיים עורכי דין, זה בגלל שזה הם תמיד רצו להיות? כשהם היו בגן ושיחקו בלגו הם חלמו בהקיץ על בית משפט? אם כן, אז אני אפילו יותר מוזר ממה שאנשים אומרים. אני בטח איזה חייזר או משהו. כי אף פעם לא חשבתי להיות עורך דין, או רופא, או מנהל בכיר. רוב הזמן אני חושב איך היקום הוא מין נצח של כל הכחולים האלה והשחורים וכוכבים מנצנצים, איך הוא נראה כמו החלק הפנימי של מטרייה גדולה פתוחה אבל במציאות האמיתית הוא נמשך עד אינסוף ובולע הכול, את הבית שלי והרחוב שלי ואת מיל ואלי וקליפורניה ואמריקה וכדור הארץ והשמש וכל הכוכבים והגלקסיות - אני חושב איך היקום הוא נצח ענקי כזה ובו־בזמן קטן מספיק כדי להתקפל בתוך המוח שלי כמו קופסת אוריגמי, ושם אני יכול לדמיין את הכול. אני חושב, איך זה יכול להיות ששני הדברים הסותרים האלה יכולים להיות נכונים? כנראה על זה גברת פלקס מדברת כשהיא אומרת לי שאני מיוחד. נראה לי שאני יודע שהיא לא רוצה להיות לא נחמדה לילד ובגלל זה היא אומרת "מיוחד", שזאת רק דרך יותר יפה להגיד "חייזר". מעניין אותי אם גם את חושבת על דברים כאלה. אני לא יכול להסביר למה, אבל נדמה לי שאת כן.
קליסטה, אני רוצה לדבר איתך. כל יום אני חושב לדבר איתך, אבל את תמיד עם אביגיל קרס הולכת אליה הביתה אחרי הלימודים, או שאת תקועה באמצע קבוצה ענקית של בנות שהן כלום בהשוואה אלייך.
קליסטה, אני אוהב אותך. את חושבת שגם את יכולה לאהוב אותי? אני יכול לעזור לך בשיעורי בית באלגברה. אם את רוצה.
טריסטן בלוך
המילים הכחולות היו מטושטשות על הדף. הנשימות של קאלי היו שטוחות ומהירות. הייתה לה סחרחורת והיא חשבה שאולי כדאי לה להכניס את הראש לשקית נייר. (היא ראתה את זה בטלוויזיה.) טריסטן בלוך קרא לה קליסטה, שזה השם האמיתי שלה, שם פרטי לגמרי שרק לאימא שלה מותר להשתמש בו. הוא ידע עליה ועל ריאן. הוא ידע שהיא הולכת לאביגיל כל יום אחרי הלימודים. הוא עקב אחריהן? האם הציץ דרך החלון כשהיא ואביגיל ואמה פליד שכבו ראש־אל־רגל ושייפו זו לזו את העור הקשה ברגליים או זללו עד שהקיאו או דנו בשאלה במי ריאן יבחר לעצמו כחברה, בקאלי או באליזבת אברין הכלבה?
קאלי לא ידעה מה לחשוב על המכתב של טריסטן בלוך; היא לא ידעה מה לעשות. אילו חייה היו שונים, אולי הייתה שואלת את אימא שלה.
היא לקחה את המכתב אל אביגיל. בבית של קאלי היה אפשר רק לחלום על פרטיות, ואילו בבית של אביגיל זה כל מה שהיה. בחדר הענקי של אביגיל היו טפט טורקיז ומיטה זוגית ומקרר קטן מלא בקוקה קולה ובבירה של אחיה הגדול, שאותה היו גונבות ושותות יחד בחוץ, בחלל הטחוב מתחת לדֶּק. הבירה הייתה מרה, אבל היא אהבה את הזמזום שעוררה בתחתית הגולגולת שלה ובחלק האחורי של הברכיים, והיא אהבה להצטופף עם החברות שלה בחושך ולחרוש מזימות. היא הייתה אסירת תודה על אביגיל, על הבית הגדול ומהדהד שלה וההורים שתמיד היו בעבודה. ("הם בשעון ניו יורק," הסבירה אביגיל, מה שלא היה הגיוני, אבל קאלי שמחה להיות בבית כמו של אביגיל, אז היא סתמה את הפה.) כשההורים של אביגיל היו באים הביתה, הם היו אומרים שלום ומסתלקים במהירות ליחידת ההורים בצד השני של הבית, ולא היה אכפת להם מה הבנות עושות כל עוד הן היו בשקט.
לפעמים כולן הלכו לבית של אמה פליד על ההר, אבל אמה הייתה עסוקה לעתים קרובות בשיעורי בלט ובחזרות ולא היה אפשר באמת לסמוך עליה, כמו שאביגיל אמרה תמיד לקאלי בקול מלא משמעות כשאמה לא הייתה איתן. כשזה היה קורה קאלי הייתה מתמלאת התרגשות רכושנית: היא של אביגיל ואביגיל שלה.
באותו יום אחר הצהריים, בחדר של אביגיל, קאלי ואביגיל ישבו על המיטה הזוגית ואמה התמתחה על הרצפה. נראה לקאלי שבטוח לחלוטין להוציא את המכתב מהכיס ולהעביר אותו אליהן.
כשאביגיל קראה את השורה הראשונה, היא צחקה בקול. קאלי לא הכירה עוד מישהו שממש אומר "הא" תוך כדי צחוק, בנביחה. "הא! את לא אמיתית, אחותי," אמרה. "זה קורע."
"כן," אמרה קאלי. המכתב הפך לה את הבטן, אבל אם אביגיל חושבת שהוא קורע, אז ככה זה כנראה.
אמה קמה וחטפה את המכתב. "מה החלק המחוק כאן?" אמרה. "'לפעמים כשאני מסתכל עלייך א...' מגעיל."
"אל תקראי את זה בקול. אלוהים." קאלי הרגישה אחראית לכל משפט, ממש כאילו כתבה אותם בעצמה.
אביגיל המשיכה. "את יודעת מה זה אומר. הוא חושב עלייך. כשהוא - את יודעת - "
"דוחה."
"בחדר שלו בלילה," אמרה אמה, "אחרי שהאימא הקריפית שלו משכיבה אותו לישון - "
"בסדר, קלטתי."
"אולי הוא עושה את זה בבית ספר! אולי את רצה את הקילומטר וחצי שלך והוא יושב שם ומסתכל עלייך, עם היד בטרנינג שלו, ועושה את זה." אביגיל עצמה עיניים בכוח ופערה פה בפנטומימה של מין תערובת משונה של עונג וכאב שקאלי מעולם לא הרגישה.
אמה פלטה צווחת צחוק. קאלי הסמיקה והסתירה את פניה בידיה.
אביגיל שאלה, "מה את רוצה לעשות?"
"לשכוח שהמכתב הזה קיים? זאת אפשרות בכלל?"
"הורג אותי כמה שאת תמימה," אמרה אביגיל. "את חושבת שהוא ישכח אותו?"
קאלי משכה בכתפיים.
"מה יהיה אם הוא, נגיד, ירדוף אחרייך?" אמרה אמה.
"הוא לא יעשה את זה."
"הוא רוצה אותך. מה אם הוא לא יסכים שתגידי לו לא?"
"לא יודעת." קאלי זכרה את מבטו של טריסטן, את אגודליו שליטפו את נייר האוריגמי עד שניעור לחיים, שהוא כתב איך נגע בעור שלה. מה אם הוא באמת לא יסכים?
"טוב," אמרה אביגיל. "את יודעת מה את צריכה לעשות."
ריאן הרבינגר פתח את הדלת במכנסי בייסבול מרוחים בבוץ ובחולצת טריקו שקופה מזיעה ולא הזמין אותן להיכנס.
"מי שם, מותק?" צעקה אימא שלו מבפנים.
קאלי ואביגיל עמדו יחד על המפתן; אמה נטשה אותן לטובת חזרה מאוחרת. אימהות בדרך כלל ישר לא סבלו את קאלי ואת אביגיל, אבל קאלי האמינה שאילו הייתה החברה הרשמית של ריאן הרבינגר, הוריו היו לומדים לחבב אותה. היא הייתה מעבירה את סופי השבוע בביתו - אימא שלו הייתה מכינה ואפל בלגי בצורת מיקי מאוס ואבא שלו היה שואל שאלות נוקבות אך מעודדות על עתידה, כאילו הקולג' בשבוע הבא ולא בעוד מיליון שנה.
ריאן בחן אותן. "אף אחד!" הוא הניח את כף ידו על עורפו. "מה קורה?"
"אתה חייב לראות את זה." אביגיל נתנה דחיפה לקאלי והיא הושיטה את המכתב.
הוא לקח אותו ממנה ואגודלו נגע בעורה, אבל הוא לא הביט בה. הוא אף פעם לא הביט בה בדיוק. הוא הביט בתנוך אוזנה או בקצה הראש שלה, וכשהוא נישק אותה בין הערבות ליד עיקול המסלול, הוא עצם עיניים וכיווץ את הגבות כאילו כואב לו.
גם את חושבת על דברים כאלה, כתב טריסטן בלוך. "כן, הוא חושב על לזיין אותך," אמרה אביגיל, וקאלי דחפה אותה חזק ואמרה לה שתסתום את הפה אבל התמונה נפרשה לפניה במיקוד עקשני: פניו של טריסטן מעוותים בתערובת העונג והכאב שאביגיל הראתה לה, אגן הירכיים שלו נדחק אליה - למכנסי טרנינג אין כפתורים או רוכסנים או משהו...
ריאן צחק. "קליסטה. מה הקטע שלו?" עיניו היו עליזות, היו בהן פתיתי זהב. "הדביל טעה בשם שלך."
הוא המשיך לקרוא. הוא היה מרהיב עין. היו קווים קטנים סביב פיו, וקווצות שיער זהוב כהה על רקותיו במקומות שבהם הזיעה יצרה תלתלים.
"זין. אין מצב." הצחוק שלו גבר עוד, וקאלי בערה מאושר. היא העניקה לו את העונג הזה - הוא שייך לה.
"טריסטן בלוך הזין הקטן," אמר. "הוא רציני בחרא הזה?"
"זה היה בתא שלי," אמרה לו קאלי. "כאילו, פשוט מצאתי אותו." היא לא אמרה: רציתי שהוא יהיה ממך.
"חתיכת הומו."
"אז מה היא צריכה לעשות?" שאלה אביגיל. הן דיברו על זה בחדר של אביגיל - הן יבדקו מה הוא חושב כי ב"קוסמופוליטן" כתוב שבנים אוהבים שבנות מבקשת מהם הנחיות, ככה הם מרגישים חשובים.
"אין בעיה. עלי." ריאן רכן לעבר קאלי לחצי חיבוק שסטה הצדה כשאימא שלו צעקה בקול הצווחני שלה, "ריאן! אני צריכה אותך! עכשיו! הרגע!"
"בסדר, וואו, תירגעי!"
כשהוא התנתק ממנה, קאלי שמה לב שעצרה את הנשימה. הוא קימט את המכתב באגרופו. היא רצתה לחטוף אותו בחזרה ממנו, אבל הוא סגר את הדלת.
קאלי ואביגיל הלכו מהבית של ריאן למכולת בשדרות מילר וקנו ליקריץ אדום, צ'יפסים, סוכריות עדשים וכוסות ענקיות של מיץ מוגז.
בחדר של אביגיל הן סגרו את הווילונות ואכלו עד שהסתחררו מרוב סוכר. זה היה הסוד שלהן. הן היו מביאות למגרש הבייסבול רק את הליקריץ האדום - הן היו כורכות אותו סביב האצבעות והלשון וכל הבנים היו נעצרים להסתכל.
"בואי נראה אם יש לו פייסבוק," אמרה אביגיל.
"מי יהיה חבר שלו?"
"רק אימא שלו."
"וגברת פלקס."
"אוי, אני מתה, הם בטח עושים את זה!" צרחה אביגיל באושר. "היא בטח לוקחת אותו לחדר הקטן ודופקת אותו כל השעה השביעית."
"תוציאי את הראש מהביוב," אמרה קאלי, אבל גם היא צחקה.
קאלי ואביגיל ישבו כתף אל כתף לפני המחשב של אביגיל. הן מצאו את הפרופיל של טריסטן תוך שתי שניות. "מה זאת התמונה הזאת בכלל?"
"אי אפשר לראות אם זה הוא בכלל, כל הפרצוף שלו מטושטש."
"כן, זה הוא," אמרה אביגיל. "תראי את המכנסיים."
קאלי צחקה שוב, צחוק קשה שהכאיב לה בגרון. בתצלום טריסטן לבש את המדים הקבועים שלו - טרנינג צהוב וחולצת טריקו לבנה. עורו הבהיק מזיעה, והפטמות שלו בלטו מתחת לחולצה. הוא עמד בתנוחת גיבור - רגל אחת מורמת, החזה נפוח, הזרועות מתוחות למעלה - בראש סלע גדול על הר טם. היום היה בהיר, והוא הביט אל המצלמה בעיניים מכווצות ובחיוך רחב.
אביגיל הסתובבה והסתכלה עליה, אז קאלי אמרה, "חתיכת הזוי."
"בואי נציע לו חברות," אמרה אביגיל.
"תעשי את זה את," אמרה קאלי. "אם אני אעשה את זה, הוא יחשוב שיש לו סיכוי. הוא יבוא היום בערב לבית שלי או משהו."
"עם קונדום קטן ומעוך" - אביגיל הצחיקה את עצמה נורא - "שהוא מחזיק בכיס ורק מחכה ליום שבו קליסטה ברודריק הלוהטת, הסקסית והיפהפייה - "
"תסתמי, את כזאת זונה."
"חחח, את אוהבת אותי," אמרה אביגיל. זה היה נכון. בלעדיה קאלי הייתה נשארת לבד עם המכתב, קוראת אותו שוב ושוב, מחכה שהזוועה המשונה תתפוגג. היא הייתה נאלצת להרגיש את מה שהמילים של טריסטן פתחו בה, את הבושה שהפכה למעין עונג, לא דומה בכלל לחרדה שהרגישה כשריאן נישק אותה, או כשהעביר במהירות את האגודל שלו על הפטמה שלה, באותה תנועה שבה הוא מקפיץ מטבעות בחלקים המשעממים של שיעור אלגברה. זאת הייתה תחושת אי־נוחות שהיא ניסתה להכריח את עצמה להפוך להנאה, כי הדברים האלה אמורים להיות נעימים, היא אמורה לרצות אותם, היא בת שלוש־עשרה ויפה וזה הדבר היחיד שהגיוני לרצות. בלי ההתערבות של אביגיל קאלי הייתה משאירה אצלה את המכתב, קוראת את המילים שוב, עוברת עליהן באצבעותיה: את אולי לא חושבת שמישהו בבית הספר רואה אותך, אבל אני רואה אותך. כלומר רואה אותך באמת.
המכתב היה כמו המשרד של גברת פלקס, חדר מחניק שבו היא תקועה עם טריסטן. עלה בדעתה שאולי גברת פלקס יודעת על המכתב. אולי היא אפילו אמרה לו לכתוב אותו. מורים כמוה תמיד מעודדים ילדים חסרי סיכוי כמו טריסטן להשתלב בחברה במחוות מגוחכות - הכרזות אהבה, ניסיונות שווא לחברוּת - כאילו שחטיבת הביניים היא מקום מבטחים שאפשר לבצע בו את הניסיונות האלה. כשבעצם היא המקום המסוכן ביותר בעולם.
"טוב. אני עושה את זה," אמרה אביגיל ולחצה על "הוסף חבר". כעבור שניות היא צווחה. טריסטן אישר אותה מיד; היה ברור שהוא לא מבין שצריך לחכות כדי לא להיראות נואש.
התברר שדווקא יש לו חברים בפייסבוק - לא אימא שלו או מורים, אלא ילדים מהשכבה שלהם שלא היו אומרים לו מילה בבית הספר. אמה פליד, מדהים ממש. וגם אליזבת אברין, דייב צ'ו, ניק בריקסטון, דיימון פלינטוב ואפילו ריאן הרבינגר, שהצטרף לרשימת החברים רק עשרים דקות לפניה. בדף הפייסבוק של טריסטן הן קראו:
טריסטן בלוך וריאן הרבינגר חברים עכשיו.
ריאן הרבינגר: תגיד טריסטנ מה הקטע שך?
טריסטן בלוך: ?
ריאן הרבינגר: יודע עלמה אנימדבר
דיימון פלינטוב: כן טריסט יודע עלמה הוא מדבר אה
טריסטן בלוך: סליחה, אני לא יודע.
ריאן הרבינגר: קאלי ברודריק חתכת מזדיין
נשימתה של קאלי נעתקה. השם שלה בפייסבוק, נצחי יותר מדיו.
דיימון פלינטוב: אחלה תמונה טריססס חושב קאלי כבר ראתה?
ריאן הרבינגר: חחח חתכת דפוק אתה סקססססי
דיימון פלינטוב: קאלי בטח משפיכה כבר
אבי קרס: אומייגאד לול
"אבי!" אמרה קאלי. "מה את עושה?"
"זה מצחיק בטירוף, קאל," אמרה אביגיל. "את חייבת להודות."
"אל תכתבי עלי כלום, טוב?"
אבי קרס: קאלי אומרת לא לדבר עליה טוב?
"מה הקטע שלך?" קאלי הרביצה לכתף של אביגיל. "עכשיו הם יודעים שאני פה!"
"תרגיעי," אמרה אביגיל.
ריאן הרבינגר: זה טריסטנ מדבר עליה כן טריס?
ריאן הרבינגר: אולי לא חושבת שני מסתכל אבל אני כן
ריאן הרבינגר: העור שלך הכי יפה בעולם
ריאן הרבינגר: קליסטה אוהב אותך את חושבת שאת גם יכולה להוב אותי?
דיימון פלינטוב: אווווו
טריסטן בלוך: די, חבר'ה, בבקשה.
ריאן הרבינגר: זה אתה אמרת טריסטנ
ריאן הרבינגר: המכתב שך אצלי, זה קאלי נתנה לי
ריאן הרבינגר: קאלי אמרה לגיד לך שאתה חתכת לוזר שמן זין
ריאן הרבינגר: והמכתב שך גם קורע
ריאן הרבינגר: קליסטה את מושלמת
ג'ונאס אוורט: פיפי
ניק בריקס: מה נסגר
אמה פליד: קאלי ברודריק כוסית!!
סטף מלקולם־סוואן: קאלי ברודריק זונה אנשים
טריסטן בלוך: מאיפה השגת את זה.
טריסטן בלוך: לא כתבתי את זה.
אמה פליד: וגם שקרן? לול
דיימון פלינטוב: אתה כוסית
דייב צ'ו: אנשים זה לא יפה.
ריאן הרבינגר: שמע טריסטנ רק אומרים לך מה נכון
דיימון פלינטוב: טריסטנ בלוק סוטה שמן דוחה
ג'ונאס אוורט: חחחח
עוד ועוד תגובות הופיעו על המסך.
"מתחיל להיות רציני," אמרה אביגיל בעליצות. "ריאן הרבינגר כנראה ממש רוצה לזיין אותך."
פעם, כשקאלי הייתה ילדה, המשפחה שלה נסעה לעשות סקי מים באגם טאהו. כשהגיע תורה של קאלי גם אימא שלה קפצה. היא צפה ליד קאלי במים הקרירים, הנחתה את כפות רגליה לתוך מאחזי הגומי החלקלקים של המגלשים ונתנה לה את החבל. ואז אימא שלה שחתה לסירה, עלתה עליה ורכנה מעבר לירכתיים, חייכה ונופפה בהתלהבות רבה כל כך עד שנראה שהיא עלולה ליפול לאגם. קאלי חשקה שיניים ונופפה בחזרה בתחושה שהיא מוכנה. אבל כשהסירה התחילה להתקדם היא הייתה משותקת, לא הייתה מסוגלת לעמוד או לשחרר את החבל. המים שצפו מעליה, הציפו את האף ואת הפה, ואז היא ידעה: העולם יגרור אותה לאן שהוא רוצה. כשהסירה נעצרה וגלי המים ירדו, היא השתעלה ובלעה את האוויר והופתעה לגלות שנשימה היא משהו שעדיין מותר לה לעשות.
היא אולי התחילה את כל הבלגן הזה, אבל עכשיו הוא גורר אותה מאחוריו. היא הביטה בתגובות שמילאו את המסך.
דיימון פלינטוב: היי טריס עם היה לי פרצוף כמו שלך הייתי מתאבד
13 אנשים אוהבים את הפוסט הזה
ריאן הרבינגר: חחחח
אליזבת אברין:
קאלי נשכבה על המיטה של אביגיל. "תסגרי את זה."
"מה הבעיה שלך?" אמרה אביגיל. "הם לטובתך. ריאן הרבינגר מגן עלייך."
"אולי לא הייתי צריכה להראות לו את זה."
"נו, באמת. המכתב הזה היה מגעיל. הוא היה סוג של הטרדה מינית או משהו."
"אני חושבת שאכלתי יותר מדי סוכריות." קאלי קמה והלכה לחדר האמבטיה של אביגיל, ששופץ לאחרונה וצופה בשיש לבן יוקרתי. חדר האמבטיה הפך בהינף יד למקדש, אבל אביגיל בקושי שמה לב. בעיניה זה סתם היה מקום לעשות בו פיפי באמצע הלילה.
קאלי רכנה מעל האסלה. היא ראתה את העגור של טריסטן ואת העיניים העצובות של גברת פלקס ואת השם שלה כתוב בדיו תכולה. היא רצתה להקיא אבל לא הצליחה. היא אמרה לעצמה שאביגיל צודקת - המכתב היה מגעיל והייתה לה זכות מלאה לדווח עליו. וטריסטן בלוך עולל את זה לעצמו. הוא כתב את הדברים על נייר, לעין כול. מה הוא חשב שיקרה?
היא עברה לכיור, שטפה את הפה והידיים במים מברז הכרום של אביגיל. כשהביטה במראה האייליינר שלה נראה פתאום מרושל, כמו מסגרת מצוירת סביב עיניים של ילדה קטנה. לחייה היו חיוורות מתחת לכתמי הסומק.
ליד הכיור נחו בשורה שלוש מגבות ידיים מקופלות למניפות אוריגמי. המראה הזה העלה בה שוב בחילה, והיא לקחה מניפה אחת ושפשפה בה את פניה. היא לקחה את שתי האחרות, ניערה אותן וקיפלה אותן לריבועים מרושלים כמו המגבות באמבטיה שלה בבית, ואז הרגישה טוב יותר וגרוע יותר בבת אחת. גם אילו הייתה רוצה, לא היה לה מושג איך לקפל אותן מחדש. יש מישהו שיודע איך, אבל אם תדבר איתו, היא תצטרך לנעול את עצמה בתוך החדר חסר האוויר לנצח ולזרוק את המפתח.
"חשבתי שנפלת לשירותים," אמרה אביגיל כשקאלי חזרה לחדר, והסתובבה אליה בכיסא שליד השולחן.
קאלי חייכה ונזכרה בעוצמה פתאומית שאביגיל היא החברה הכי טובה שלה בכל העולם. "תני לי," אמרה. היא ניגשה אל אביגיל ורכנה אל המקלדת כדי לכתוב:
אבי קרס: היי טריסטן דיברתי עם קאלי והיא אומרת שתזדיין אתה עושה לה בחילה וזין על המכתב הדוחה שלך לא תודה!!!
כשאביגיל צחקה הצחוק נשמע כמו חסד.
ואז הן עברו ליוטיוב לראות חתול שמנסה לצאת מאמבטיה גבוהה, והיה ממש קורע מצחוק לראות כמה הוא מפחד. הן ראו את הסרטון חמש פעמים, התמוטטו זו על זו בצחוק, ואז אביגיל שלחה את קאלי למקרר הקטן כדי למצוא בו את הבירות של אחיה.
כשקאלי פתחה את הפחיות הכסופות הקרות, היא התחילה להרגיש חופשייה. חזקה. היא התחילה להאמין שטריסטן בלוך יתפוגג, שכבר עכשיו הוא מקופל לתוך מלבן הנייר ההוא, חיוור וחסר ממשות ממש כמו הדיו הכחולה־בקושי שלו. כבר עכשיו הוא היה כמעט שום דבר.
מאותו היום והלאה טריסטן העביר את הפסקות הצהריים בחוץ, התהלך בשולי חצר בית הספר, במקום שבו האספלט התפורר לאדמת ביצות. הוא הלך בראש מורכן, וכשחזר פנימה קרסוליו היו ארגמניים מבוץ.
אף אחד לא התעלל בו בבית הספר. אף אחד לא שם לב אליו בכלל.
ובכל יום אחר הצהריים, בחדרה של אביגיל, ראו קאלי ואביגיל את אינספור הפוסטים בפייסבוק שהמשיכו להופיע על מסך המחשב בקצב מהיר, צוהל, מלא שנאה, ועכשיו גם מאנשים שהן לא הכירו בכלל. לפעמים טריסטן ענה, התגונן בכעס או בייאוש, אבל כל תגובה שהוא הוסיף רק המריצה מחדש את ההתקפות.
מישהו יעצור את זה, חשבה קאלי. טריסטן יסגור את החשבון שלו. טריסטן יספר. או שאיזה מבוגר - אימא שלו, גברת פלקס - ירגיש שמשהו לא בסדר, יחדור לעולם הפייסבוק ויראה מה קורה, ירחיק את כולם מקצה התהום.
בבוקר ערפילי אחד ביוני, חמישה שבועות אחרי שכתב את המכתב לקליסטה ברודריק ושבוע לפני סוף כיתה ח', טריסטן בלוך התעורר מוקדם, בשש בבוקר.
החדר שלו היה בקצה מסדרון צר. חדר קטן, צבוע בכחול ילדותי. לקיר אחד הייתה צמודה מיטת יחיד מכוסה בשמיכת פוקימון ומוקפת במסגרת מתכת אדומה. המוטות שבראש המיטה היו מנוקדים במדבקות, שהשכבה העליונה של כל אחת מהן קולפה במהלך השנים ביד שמנמנה וסבלנית. נשארו רק השכבות התחתונות הלבנות, קווי מתאר של טילים ורובוטים ונחשים שלא נמחקו, ושהזכירו לילד את ילדותיותו מדי יום ביומו, הזכירו לו שהוא עדיין ילד במיטה של ילד.
הוא העיף מעליו את השמיכה והניח רגליים על השטיח. הוא ניגב את העיניים בשולי חולצת הטריקו שלבש. החולצה הייתה חמימה, ועדיין דבק בה ריח חמצמץ של שינה.
הוא פיהק וניגש לשלישיית מדפי העץ ליד החלון. הוא פתח את התריסים; קרני לייזר של אור לבן פגעו בחפצים שעל המדפים. דגם המטוס הראשון של האחים רייט, שנבנה בקפידה מעץ בלזה ודבק. לוח עץ ליבנה בגודל 15X10 סנטימטר עם קשרים צופיים בחבל לבן עבה, שמו של כל אחד מהם מצוין בקפידה בכתב היד שהיה לו בכיתה ה': לולאה כפולה, שמינית, קשר שטוח, קשר הצלה. סמוראי קטנטן עם חרב קטנטנה וקרחת בגודל אגודל בחלק העליון של ראש הפלסטיק השחור. ערימת ספרים ססגונית: "הארי פוטר", "ההוביט", "גנב הברק", "מדריך הצופה" (לא מעודכן, בן ארבע), "מדריך הטילים הרשמי של נאס"א". קופסת עץ דובדבן ובה ניירות אוריגמי שאבא שלו נתן לו לפני שנעלם. קונכייה רחבה בצבע בז' ובתוכה מטבעות מבריקים. תמונת פספורט מכיתה א', ובה שערו הבלונדיני־לבן מנצנץ בתספורת קסדה. מכונית צעצוע קטנה. ענף מאובן.
טריסטן הסיר אבק בנשיפה ממכסה קופסת עץ הדובדבן ומישש את ראשו של הסמוראי הקטנטן. אילו היה יכול לחיות רק בחדר הזה, הכול היה בסדר. אבל הוא לא יכול.
טריסטן התפשט במהירות, זרק את החולצה ואת מכנסי הטרנינג והתחתונים לסל הכביסה ובחר חדשים מהמגירות שלו. הוא התלבש ויצא למסדרון. לרגע הוא הרשה לעצמו לעצור, להצמיד את אוזנו למשטח הצבע הקריר שכיסה את הדלת החלולה שסגרה על חדרה של אמו. רשרוש מצעים כמעט בלתי־מורגש.
הוא התגנב במורד המדרגות אל המטבח. הוא היה רעב. בדלת המקרר היה מכל מיץ תפוזים אורגני. הוא הטה את פיית הקרטון המעוך אל שפתיו, והקרירות והחמיצות העזה של המשקה עוררו אותו. הוא ליקק את הטיפות האחרונות מזוויות פיו והניח את המכל הריק על השיש. הוא מצא בקופסת הלחם מאפה קנוי באריזת צלופן ואכל אותו מעל הכיור בארבעה ביסים מהירים ומתפוררים.
החניה המקורה למכונית אחת הייתה מערה קרירה ואפורה בצמוד למטבח. המכונית חנתה בחוץ והחלל היה מלא קופסאות ופחים, צעצועי פלסטיק וקורקינטים שטריסטן אף פעם לא אהב במיוחד. אבק דגדג את גרונו והוא השתעל. כשהפסיק הוא ניסה לשמוע אם יש צעדים; הוא לא שמע.
טריסטן מצא את האופניים שלו וגלגל אותם לרצועת רצפה ריקה. הוא כרע ברך ליד שלדת המתכת האדומה ובחן אותה. השרשרת נפלה מגלגל השיניים. הוא תפס את השרשרת באצבע אחת והרים אותה אל עיגול שיני המתכת, הזיז את הדוושות והביט בתנועה הסיבובית.
הוא נעמד. היו לו כתמי גריז על האצבעות. הוא לא יכול להסתכן ולהיכנס שוב הביתה, לכן ניגב אותן בירכיו והשאיר פסים כהים על הצהוב, כמו צבעי מלחמה. הוא לקח בצייתנות את הקסדה, חפץ פלסטיק בצבע ניאון מבריק שכאילו צרח עליו, וחבש אותה בכוח על הראש, הקדיש כרגיל רגע כדי לדחוף את קצות האוזניים פנימה למרות אי־הנוחות ורכס את רצועת הניילון מתחת לסנטר. ואז הוא נזכר. הוא לא חייב לחבוש אותה.
הוא פתח את סוגר הקסדה והשליך אותה הצדה. הוא לא פתח את הדלת האוטומטית, אלא הוציא את האופניים מהדלת הצדדית והוליך אותם בסמטת חצץ צרה אל הרחוב.
הוא רכב בעיקולי ואלי סירקל, מתחת לענפיהם הרחבים של עצי שקמה ומייפל עבי גזע ומכוסי טחב, שעליהם המדובללים בהקו על רקע ערפל אפור. בשדרות סיקמור הוא פנה ורכב לאורך הרחוב הריק עד לכניסה לחטיבת הביניים מיל ואלי. המבנה הגדול והמודולרי - החלונות מוחשכים, הקירות צבועים באפור של בית כלא - ניצב על שטח שהיה בעבר אתר להטמנת פסולת בקצה מפרץ פיקלוויד וביצת בות'ין.
הוא המשיך לרכוב: מעבר לכניסה הקדמית של בית הספר היה פארק בייפרונט, שבו הם רצו קילומטר וחצי בשיעורי התעמלות, אם כי טריסטן עצמו ניצל מן הזוועה הזאת בזכות ברכיים חלשות ואימא עשויה ללא חת. הוא העביר שעות על ספסל העץ השבור, מילא דפי עבודה על חוקי הכדורסל או יסודות הרמת המשקולות, וראה איך קליסטה ברודריק מרמה בריצה, נעלמת אל בין עצי הערבה עם ריאן הרבינגר. ריאן, שהמשימה שלו בחיים הייתה להוכיח שטריסטן לא מתאים לעולם הזה. קליסטה, הילדה עם השם הקסום, שם של נסיכה חייזרית, ומבט מרוחק שחלף לפעמים על פניה היפים, הלא־מושלמים; קליסטה, הילדה שהוא הרגיש, או קיווה, שדומה לו - עם הקבוצה ההיא של ריאן ואביגיל, אבל לא אחת מהם - אם כי עכשיו הוא הבין כמה מגוחכת הייתה התקווה הזאת.
האוויר נעשה קר יותר ורטוב ככל שטריסטן התקרב למים. בלי הקסדה הוא הרגיש איך הרוח הלחה מכה בקרקפתו. זה מצא חן בעיניו. הוא עבר לשביל האופניים שחצה את ביצת בות'ין. לפניו נפרש מרחב של חורשה ירוקה ואחריה קנים אדמדמים, והמים נצצו כמו ראי. נשמעו צווחות שחפים מהדהדות, קריאות שקנאים. אנפות לבנות התאזנו על רגליים שחורות דקות בין הקנים, מתחו צווארים מעוקלים והביטו בו כשעבר. הוא העיף מבט לאחור וראה את הר טמלפייס מתרומם בכחול־ירוק, צדודיתו הייתה גוף של גבירה נמה מהאגדות, כתפיה עטופות בערפל שנע קלות, והעמק נח למרגלותיה. הוא יכול עכשיו להעריך את יופיו של המקום הזה, בלי שמץ כאב או עצבות, כי בדמיונו כבר עשה את המעשה: הוא כבר הגיע להחלטה. לכן ישן טוב כל כך בלילה הזה, לכן התעורר נחוש ומלא תקווה. בפעם הראשונה זה זמן רב הוא הרגיש כוח בשריריו ומיקוד במחשבותיו, הרגיש צורך לעלות על האופניים ולרכוב.
הוא המשיך לדווש. שביל האופניים המשיך בעיקול רחב ונכנס מתחת לגשר מפרץ ריצ'רדסון, פס שטוח ולא מרשים שנפרש לרוחב המים על עמודי בטון. הוא עבר את הגשר ובחר בדרך לסאוסליטו. המכוניות חלפו על פניו, והוא נשאר בשביל בין המים לכביש. ברמזור אישה במרצדס בצבע פנינה נעצה בו מבט נוקב, ולרגע הוא חשש שיעצרו אותו, יגלו מה הוא עושה - אבל אז היא נקשה על ראשה ונופפה לעברו באצבע, והוא נזכר שלא חבש קסדה. הוא משך בכתפיו. האור ברמזור התחלף והמכונית התקדמה.
הוא המשיך לרכוב. הוא כבר הגיע רחוק יותר משרכב אי־פעם, הישבן שלו כאב על המושב הקשה והמחודד, ורגליו התחילו להתעייף. השמש יקדה מבעד לערפל, ואפילו בלי הלחץ המעיק של הקסדה היה ראשו חם ורטוב, וזיעה מלוחה נטפה על רקותיו וארובות עיניו ונכנסה לו לעיניים ולפה. הוא לחץ על ידיות הגומי כדי לשאוב כוח. עבר על פני דירות שניצבו על קביים מעל המים. בסופו של דבר, מיובש ומתנשף, הוא ראה את שוק שער הזהב והאט. הוא השתוקק לקרח המתוק של ברד קולה־דובדבן על הלשון אבל כיסיו היו ריקים.
הוא המשיך לנסוע. הדרך התחילה להתפתל במעלה גבעה. משמאל היה מעקה מתכת ישן ומימין היו בתים, כל כך הרבה בתים, צפופים כמו שיניים, נלחמים על הנוף למים. הריאות של טריסטן התכווצו ולבו דהר בחזהו כשהדרך השתפעה מעלה, והוא נאלץ לרדת מהאופניים וללכת כשהוא נשען על הכידון, על ידיות הגומי שהיו עכשיו חמות וחלקות מזיעה, לדחוף את המשקל שלו ושל האופניים במעלה המדרון הנורא. המדרכה התקדמה מתחת לגלגלים, נוצצת מזכוכית ומאשפה שנסחפה, שיירי תאונות שכבר נשכחו. כדי להניע את עצמו הלאה, הוא ניסה סדרה של הסחות דעת. הוא חשב על כל נשיאי ארצות הברית לפי הסדר. המספרים הראשוניים, החל משתיים. לוח הכפל. מדינות אפריקה. ואז אירופה. המלחמות. פיתולי הצורות במפות בספר ההיסטוריה, שרטוט חִצים כהים של צבאות שנעו לאורכן ולרוחבן.
שעה עברה והוא כמעט הגיע. הוא עלה שוב על האופניים והעמיק אל בין הגבעות המכוסות עשב צהוב. הדרך התפצלה והוא פנה ימינה. שלט ירוק כיוון אותו קדימה: סן פרנסיסקו. כשבסופו של דבר הגיע לכביש 101, המכוניות והאוטובוסים בכביש המהיר חלפו על פניו בשצף קצף רועש וקדחתני. השעה הייתה 7:45, וההורים העובדים של מיל ואלי היו בדרך למשרדיהם בעיר. גם אימא שלו כבר ערה בוודאי.
הוא פנה שמאלה וראה את הצריחים האדומים־כתומים של גשר שער הזהב, כמו תרנים של ספינה ענקית, כמו גורדי שחקים של אומת חייזרים, כמו סולמות לשמים. לבו הלם בטירוף באוזניו. אבל בפעם הראשונה זה זמן רב הוא הרגיש שהוא יכול לנשום.
הוא עלה על האופניים ונסע לאורך השביל שירד אל הגשר. בצד שמאל היה שביל הולכי הרגל, משעול צר מוגן בין מוטות בצבע חלודה בגובה הכתפיים. הוא ירד מהאופניים והשעין אותם על המעקה בלי לטרוח לקשור אותם. עדיין היה מוקדם בשביל תיירים, אבל היו כמה אנשים: אימהות שהשקיפו לעבר המים בשמלות קיץ שהתנופפו סביב ברכיהן; אבות שהסתתרו מאחורי מצלמות גדולות, יקרות למראה; ילדים שהתרוצצו הלוך ושוב בין רגלי הוריהם או ניסו לתחוב את פניהם הקטנים בין מוטות המעקה ולא הצליחו.
חייבים לעבור מעל, זה העניין.
טריסטן ידע כי הוא למד את החומר. הוא למד את כל מה שאפשר ללמוד על שער הזהב. לדוגמה:
אורך הגשר 2,737 מטר.
עד 1965 הוא התהדר בתואר הגשר התלוי שהמִפתח בין המגדלים שלו הוא הארוך ביותר בעולם, 1,280 מטר.
הוא בנוי בטון ופלדה וצבוע בצבע בשם כתום בינלאומי, המשפר את הנראות שלו בערפל.
משקלו נתמך בכבלי ענק, שכל אחד מהם עשוי 27,572 סיבי פלדה.
הוא מחוזק ב־1,200,000 מסמרות, פחות או יותר.
גובהו 227 מטר מעל המים.
אבא של קאלי הקריא את הכתבה מהעיתון. טריסטן בלוך, בן שלוש־עשרה, הגיע לגשר שער הזהב וקפץ.
הוא השאיר את אופניו שעונים על המעקה, במקום שאליו באים תיירים כדי להצטלם.
אימא של טריסטן באה לבית הספר כדי לאסוף את חפציו. היא שוטטה במסדרונות, רפויה, חסרת כיוון.
במתחם כיתה ח' קאלי העמידה פנים שהיא מחפשת משהו בלוקר שלה כשגברת בלוך אזרה כוח כדי לפתוח את הלוקר של טריסטן. גברת פלקס והמנהלת פאלק והשרת התגודדו סביבה ומלמלו. מה הם אומרים לה? הם לא יכלו לעשות שום דבר. הם לא יכלו לגרום לטריסטן להיות פחות משונה או מוזר, או למנוע ממנו לכתוב את המכתב הזה ולשלוח את לבו אל העולם ופשוט לתת לכולם לנגוס בו. הם לא יכלו למנוע מקאלי לתת את המכתב לאביגיל ולריאן הרבינגר. אחרי שטריסטן קפץ, ריאן ודיימון פלינטוב הושעו לשבוע, ואביגיל וכמה אחרים לשלושה ימים. קאלי נחקרה, אבל היא וטריסטן אפילו לא היו חברים בפייסבוק; טכנית, היא לא עשתה שום דבר רע. אז עכשיו היא אמורה לחזור לשיעור, להעתיק במעבדה ולרמות במבחני אלגברה כאילו כלום לא קרה.
אימא של טריסטן קרסה על הלוקר, לחצה את המצח למתכת. גברת פלקס ציירה בכף ידה מעגלים על גבה הרחב ומלמלה משהו שקאלי, שהתקרבה בינתיים, שמעה רק בקושי: "גלוריה, לא חייבים לעשות את זה עכשיו. אפשר לחכות כמה זמן שאת צריכה."
קאלי ידעה שהיא צריכה ללכת משם, להתחבא, אבל לא הייתה מסוגלת. גברת פלקס הבחינה בה מקצה שורת התאים והביטה בה ברוגז. המורה כנראה הבינה את האמת: שזאת אשמתה של קאלי ולא של אף אחד אחר.
בסופו של דבר, אימא של טריסטן זזה לאחור, והשרת חתך את המנעול במספרי ברזל גדולים; קול הנקישה החלול עצר את נשימתה של קאלי כאילו לבה השחור נחתך מתוך חזה. היא התאפקה לא לצעוק. זה נראה לא בסדר לעבור על לוקר של מישהו אחר, גם אם הוא מת. היא ציפתה שטריסטן יבוא בריצה מעבר לפינה ויצעק עליהם להסתלק, זאת הרי זכותו.
אימא של טריסטן פתחה את הלוקר, וכשהמבוגרים הביטו לתוכו כדי לבחון את סודותיו, פרץ מתוכו להק של עגורי אוריגמי, אדומים וכחולים וירוקים וזהובים וכסופים, ונשר אל הרצפה ברשרוש כנפיים.
"אלה רק ניירות," אמר השרת. הוא והמנהלת פאלק הביטו זה בזה ואז באמו של טריסטן, כאילו הם מחכים להסבר.
"קליסטה ברודריק," אמרה גברת פלקס ביובש. "את לא צריכה להיות בשיעור?"
קאלי התקרבה יותר מדי. המילים התייבשו בגרונה כמו עלי שלכת.
"נו? למה את מחכה?" שאלה גברת פלקס.
קאלי ידעה שהיא תתגלה, שגברת פלקס תחשוף אותה - אבל הרי תהיה בכך מין הקלה. היא התקרבה יותר לאימא של טריסטן. "גברת בלוך? רק רציתי לומר. שאני מצטערת."
אימא של טריסטן לפתה עגור כסוף והחזירה לה מבט. עיניה, שהיו קטנות ותכולות כמו של טריסטן, שאלו, מי הילדה הזאת, מה כל שפע הניירות היפים האלה, מה פירוש כל העניין?
בעיתון כתבו שטריסטן לא השאיר מכתב.
"קליסטה," אמרה אימא של טריסטן. "כן. טריסטן הזכיר אותך. היית חברה מבחינתו - הוא אף פעם לא אמר את זה ככה בדיוק, אבל ראיתי." היא חייכה. האור הפתאומי בפניה היה משונה, היה קשה להביט בו. היא לא הבינה שקאלי היא הילדה שאליה טריסטן כתב? לא אכפת לה? "תודה," אמרה.
מה שקאלי הרגישה היה יותר מאשמה או מעצב. זה היה דומה לשילוב העונג והכאב שאביגיל הראתה לה, חיבור שחותך ומרגש, פתח חד וחריף.
היא החזירה חיוך לאימא של טריסטן. והבינה:
היא חשבה שמישהו חבר שלו.
yaelhar –
המקום המסוכן ביותר בעולם
החיים בתיכון מתקיימים בעולם מקביל לעולם שאנחנו חיים בו, ותלמידי התיכון יחיו בו בעוד מספר שנים. נערים ונערות משתדלים ליישב סתירות ובלבול בהם הם נתקלים, וזר לא יבין. למבוגרים – הורים, מורים – אין דריסת רגל אמיתית בעולמם. העובדה שהמבוגרים בחיי בני העשרה עברו, בזמנם, את המסלול אותו עוברים ילדיהם אינה גורם המשפר את ההבנה. הטבע משכיח את התקופה הזו, כמו את כאבי הלידה, ומה שנשאר זה מעט זכרונות מחוייכים או עצובים, שאין בהם את ההקשר הזה ההופך את ההתבגרות למה שהיא – תקופה בה צעירים מנסים להיות או לפחות להיראות בוגרים, אבל כל מה שהם משיגים זו תקופה קצרה ומתומצתת של אי-שפיות נורמטיבית.
הספר הזה אינו ספר נוער. בני נוער שיקראו אותו אולי יכעסו. כי יש כללים ל”ספר תיכון”, והספר הזה אינו מציית להם. הוא גם אינו מתחנף לקוראיו כמו “13 סיבות” המלודרמטי. הוא מצלם צילומי רנטגן לאורך השנים ובודק מה נשתנה – מי עבר בשלום, מי נשחק ונעלם, מי המשיך את אי השפיות ואיך בסופו של דבר נראית החברה שלנו כי “ילדים זה שמחה” לא? בכל אופן הם מראה העתיד.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=106733