שידוך במסלול מהיר

השימוש בכלים בעודו שוכב על גבו לא היה קל, עם הדקירה חסרת הרחמים בחזהו וכשמפתח הברגים החליק, ידו של קאטר חרשה את ציר ההנעה. הכאב היה קשה, והוא ראה כוכבים.

"לעזאזל." המילה שמלמל אבדה ברעש מוזיקת הרוק שנוגנה במוסך שלו.

דם טפטף מפרקי אצבעותיו על חולצת הטריקו שלו. הוא נע ימינה, והצלעות שלו מחו וחילצו ממנו גניחת ייסורים כשהוציא סמרטוט מכיס הג'ינס שלו וכרך אותו סביב ידו. החזה שלו עדיין שלח סימנים של פגיעה, אבל הצד החיובי היה שהכאב באצבעותיו התגבר עכשיו על הכאב בן החודשיים בזרועו השמאלית.

קאטר תומפסון, לשעבר הנהג מספר אחת במרוצי המכוניות הסדרתיות באמריקה, מעולם לא עשה דבר לחצאין. אפילו לפשל. הוא סיים את הקריירה שלו בסטייל, הפך את המכונית שלו והחליק על פני קו הסיום על הגג לפני שהתנגש בקיר.

הוא היה רגיל לכאב. ואפילו אם הזחילה מתחת לגחונה של הפלימות' ברקודה היתה מנוגדת להמלצת הרופא, קאטר התכוון להשלים את הפרויקט שלו אפילו אם זה יהרוג אותו.

המוזיקה הופסקה, קולו של ברוס ספרינגסטין גווע באמצע החרוז, וזוג סנדלי עקב גבוהים הקישו על פני הבטון לכיוון הברקודה. ציפורני רגליים בצבע קינמון. קרסוליים נחמדים. שוקיים דקות וחטובות. חבל מאוד שהשאר נחסם על ידי החלק התחתון של המכונית. הרגליים הנאות היו כנראה לבושות בחצאית. מהזווית הזו, אם הוא יגלגל את הלוח שעליו שכב מתחת לבטן המכונית, הוא יראה מלוא העין.

ואפשר לדעת הרבה על אישה בהסתמך על הלבנים שלבשה.

בעלת הרגליים השתופפה, ברכיה צמודות, ונשענה נמוך עד שראשה הופיע מתחת למכונית. עיניים כהות ואקזוטיות. שיער בוהק בצבע ערמוני.

"שלום, מר תומפסון." קולה היה חלק. חם. כמו דבש מחומם. החיוך שלה היה עליז וכנה. סוג ההתלהבות שצריך להוציא אל מחוץ לחוק. "ברוך השב למיאמי."

ברוך הביתה, תומפסון. כאילו הפציעה שחיסלה לו את הקריירה בגיל שלושים היתה דבר רצוי.

קאטר הסתכל על הגברת. "הפרעת לספרינגסטין."

החיוך שלה לא זז. "אני ג'סיקה וילסון." היא עצרה. "קיבלת את ההודעות שלי?"

ג'סיקה וילסון. הגברת המשוגעת שלא הסכימה לקבל לא כתשובה. "את כל החמש," הוא אמר ביובש. הוא הפנה את תשומת לבו בחזרה לעבודה, טון הקול שלו זלזלני, המילים תוכננו כדי לשלוח אותה לתמיד. "אני לא מעוניין בתרגיל פרסומת, נקודה."

פעם הוא אהב זאת. לעזאזל, הוא חי בשביל זה. והאוהדים שלו היו נאמנים, באו אחריו לכל התחרויות ותמכו בו ללא תנאי. הלכו בשבילו באש ובמים. סוג הדברים שבדרך כלל אפיינו הורים.

חוץ מהוריו.

ועכשיו מה הוא אמור לומר לתקשורת? חורבן מדהים, הא? ומה לגבי ההשעיה שהפקידים הרשמיים הנחיתו עליו? כמובן, כל זה היה לפני שמישהו ידע שההחלטה שהחליט תוך שבריר שנייה עלתה לו ביותר בצלעות פרוקות, זרועה סדוקה וזעזוע ראש משהו-משהו. זה עלה לו בקריירה.

כאב מסוג שונה נקב את בסיס הגולגולת שלו, ובטנו נעשתה חלולה מצער. קאטר לפת את מפתח הברגים ונאבק בסרבול עם הבורג. והוא היה חייב גם להרוס את היד הדומיננטית שלו.

לאט הוא הפך מודע לזה שהגברת עדיין היתה שם, כאילו חיכתה שישנה את דעתו. יש אנשים עקשניים מדי. הוא ניסה שוב. "אני עסוק."

"כמה זמן אתה כבר עובד על המכונית הזו?"

הוא הקדיר את מצחו, שינוי הנושא בלבל אותו. "ארבע עשרה שנה."

"אז עיכוב של חמש עשרה דקות נוספות לא יהיה יותר מדי לא נוח?"

משועשע הוא הפנה את ראשו להביט בה. הוא ניסה להיות גס ולהיפטר ממיס סנשיין הקטנה. למה היא עדיין ידידותית כל כך? עיניה היו רחבות. קורנות. בצבע שוקולד מומס. קאטר הוריד את מפתח הברגים. "מספיק לא נוח."

"כפי שהסברתי בהודעות שלי, קרן ברייס רוצה אותך למכירה הפומבית השנתית שלהם לגיוס תרומות," היא המשיכה, בלי להירתע מהגישה שלו. "אנחנו צריכים סלבריטי חמישי כדי לסגור את הרשימה שלנו."

"יהיה קשה למצוא חמישה סלבריטאים מספיק פתיים כדי להשתתף."

היא התעלמה מההערה שלו והמשיכה. "אני חושבת שהשתתפותך תעורר התרגשות גדולה, במיוחד מכיוון שאתה יליד מיאמי וגיבור מקומי."

בטנו התכווצה. "מצאת את הבחור הלא נכון."

אין כל גיבורים. כבר לא. זה הסתיים עם ההחלטה המהירה וההרסנית שלו על המסלול. אבל אם היא מחפשת לילה של מין, הגשמה של כמה פנטזיות, אז הוא הגבר בשבילה. ספק אם זה מה שהיא מחפשת. וכרגע הוא לא היה מעוניין במעורבות משום סוג, במיטה או מחוצה לה. "התשובה שלי נשארה לא."

היא הסתכלה עליו בעיני במבי גדולות, עם המסר: אל תירה בי. זו בוודאי עמידה לא נוחה על העקבים שלה כשחזה צמוד לירכיה, ראשה מורכן כדי להסתכל מתחת למכונית. אבל קולה נשאר סבלני. "האם אתה מוכן בבקשה לשמוע אותי?"

לעזאזל, היא לא עמדה להסתלק.

בגניחה מתוסכלת, קאטר שפשף את פניו. הוא צריך שלווה. הוא צריך לשמוע את הבוס מתנגן על הסטראו ברעש, מחריש את המהומה בראשו. והוא צריך להביא את הברקודה למצב שמיש. אבל הוא לא יתקרב להשגת היעדים שלו אם הגברת לא תעזוב. אם כי אם תישאר עוד הרבה זמן בעמידה הזו היא תתעלף מחוסר זרימת דם למוח. לפחות אז הוא יוכל לגרור אותה אל מחוץ למוסך שלו.

אבל לא משנה כמה רצה שהיא תלך, הוא לא יכול להניח למישהי לנהל שיחה בעודה מתחזה לנערת גומי. אפילו אם החזה שלו עדיין לא התאושש מהמאמץ לטפס מתחת למכונית מלכתחילה, אפילו אם התנועה תביא עוד כאב, הוא חייב לשכנע אותה לעזוב ממצב עמידה.

באנחה, הוא לפת את השאסי של ה-קודה ומשך את הלוח קדימה מתחת למכונית בחריקת גלגלים. הוא התגלגל מעליו, הצלעות שלו צווחות במחאה, והתנשם... והוכה בניחוח העדין שלה. מתוק, אבל חושני, עם רמז לתבלין. די דומה לקולה.

כשהצליח לבסוף להתיישר, הוא זכה לנוף של גופה הגבעולי הלבוש בשמלת קיץ בצבע השמים באביב. המשי נצמד למותניה וירכיה.

שיער כהה באורך הכתף מסגר פנים שהכילו עיניים חומות ויפות. קלאסית. נשית. בחורה נשית עד העצם. המראה כמעט היה שווה את הכאב העז שהלם בצלעות שלו.

כמעט.

היא העניקה לו חיוך נוסף והנהנה לכיוון המכונית.

"ארבע עשרה שנה זה הרבה זמן. היא נראית כאילו היא צריכה עוד הרבה עבודה."

גבותיו של קאטר התקרבו זו לזו. מתוקה או לא, אף אחד לא הורשה לזלזל בקודה שלו. "המנוע כמעט תוקן." בעיקר כיוון שכשהרופאים בישרו לו את החדשות הרעות, קאטר גרר את המכונית ממקום האחסון שלה והקציב לעצמו עד סוף החודש להשלים את העבודה עליה. יותר טוב מלשקוע במחשבות על חייו המבולגנים. "היא תהיה מוכנה לנסיעת מבחן בכל יום עכשיו."

היא הציצה בחלון. "אבל יש רק מושב אחורי."

"נישקתי שם את החברה הראשונה שלי. זה המקום החביב עלי. יש לי רק עוד כמה פרטים טכניים שעלי לדאוג להם."

"הממ," היא מלמלה. היא צעדה לאחור, והציצה בבלוקים שעליהם הוצבה המכונית. "האם גם הגלגלים נראים לך כפרט טכני?"

הוא הרים גבה, משועשע מהטון היבש שלה. "אני אגיע לזה. הייתי עסוק." עסוק במרוצי מכוניות. בהריסת הקריירה שלו.

קדרות איימה להגיע. למה לא יכול גבר לסגת למוסך שלו למפגש אחד על אחד עם הרכב שלו בלי שאיזו אישה עליזה ושתלטנית תעקוב אחריו לשם? אולי אם הוא ייראה עסוק, היא תסתלק עכשיו.

הוא הקיף את המכונית אל מכסה המנוע הפתוח ופתח את הפקק של השמן. היא הופיעה לצדו. הוא התעלם מקרבתה, ואחרי שהוציא את מד השמן, הוא השתמש בסמרטוט הכרוך על פרקי אצבעותיו כדי לבדוק את כמות השמן.

היא הציצה מעבר לכתפו הימנית. "הרבה שמן," היא אמרה ונשמעה משועשעת. "אם כי אני מפקפקת שתאבד הרבה שמן, לאור זה שהמכונית בכלל לא נוסעת."

הוא נתפס על חם. היא לא נשית יותר מדי. "אי אפשר להיזהר מדי."

"עיקרון לחיים, מר תומפסון."

"בדיוק," אם כי לא בדיוק המוטו שלו עד לאחרונה.

בגניחה של הלקאה עצמית, הוא דחף את מד השמן בחזרה, ביותר כוח מכפי שהיה צורך. "בלי תעלולי פרסומת עבורי."

"זה עבור מטרה טובה."

"ככה זה תמיד."

"לא שמעת את הפרטים."

"לא צריך." הוא סירב להסתכל עליה והבריג את פקק השמן בחזרה. "אני לא עושה זאת."

היא הניחה את ידיה על שלד המכונית ונשענה קרוב, הניחוח המפתה שלה עטף אותו. "קרן ברייס עושה את סוג העבודה שאתה והספונסרים שלך תמכתם בה בעבר. אני יודעת שאם תשמע את הפרטים, אתה תסכים."

הגברת הקטנה והאופטימית נשמעה כה בטוחה בעצמה. קאטר התיישר והניח את ידיו על השלד לידה, ופגש בה לבסוף פנים אל פנים. גוון עורה השחום רמז על שורשים ים תיכוניים אי שם ברקע שלה. תווי פנים נעימים. עצמות לחיים גבוהות. פה מלא, אבל לא חושני מדי. נחמד. "כבר אין לי ספונסרים." הוא הרים גבה כדי להדגיש את הנקודה. "ואת לא יודעת עלי דבר."

"אתה התחלת ב-ASCAR בגיל שבע עשרה. שנתיים מאוחר יותר 'טופ ספיד מגזין' הגדיר אותך כהבטחה." עיניה הרחבות, החומות החזיקו בעיניו. "התפרצת אל מרוצי המכוניות הסדרתיות והברקת כל הדרך אל הפסגה. אתה ידוע בגלל מילותיך החותכות וכיוון שאתה חסר פחד על המסלול, ולכן הרווחת את השם 'הקלף הפרוע'. החזקת במקום הראשון במשך שש השנים האחרונות – " היא היססה קצרות לפני שהמשיכה " – עד התאונה שלך לפני חודשיים כשהתנגשת במתכוון ביריב הגדול ביותר שלך, צ'סטר קון."

החומצה צרבה את בטנו, וקאטר נאלץ להדחיק את הדחף להסתכל הצידה. הוא ישלם על הרגע הזה לשארית חייו. הוא חי אותו מחדש כל לילה, בשנתו. המנועים השואגים. ריח הגומי. ואז הוא רואה את צ'סטר לשמאלו. קאטר לופת את ההגה... ואז הוא מתעורר בטלטלה, ספוג זיעה, לבו הולם.

מרגיש כל אחת מהפציעות שלו כאילו היו טריות.

אבל הרגע עצמו שבו נחבט בצ'סטר – ולמזלו, התאונה עצמה – היו חלל ריק. אמנזיה רטרוגרדית (אובדן הזיכרון של תקופת החיים שקדמה למחולל הפגיעה בזיכרון, המתרגמת) הרופא קרא לזה. מתנה שזעזוע המוח שלו העניק לו.

או שאולי זו היתה קללה.

אצבעותיו התכווצו על שלד המכונית. "הפקידים היו אמורים להשעות את צ'סטר על האירוע בשרלוט בשנה שעברה. טירון ארור סיכן את כולם עם הנהיגה שלו. ואז הוא כמעט הביא למותו של נהג אחר."

"היתה נהיגה קיצונית ביום התאונה שלך. כולם ידעו שזה הגיע לצ'סטר."

מופתע, הוא הטה את ראשו. היה ברור שג'סיקה וילסון הכירה את הכללים הבלתי כתובים של המסלול. דקירה מוכרת של ספק עלתה על פני השטח. "את לא אחת מהפנטים האלו שאוהבים לעקוב אחרי הנהג החביב עליהם, נכון?" אחרי חמש ההודעות שלה זה היה בדיוק מה שהניח, אם כי פנים אל פנים היא לא נראתה משוגעת. אבל יכול להיות שהיא משוגעת ופשוט חכמה מספיק להסתיר את זה. הוא פגש כבר כמה כאלו. "אם כן, אז תחבולת הצדקה שלך מלאה דמיון. אם כי תתקשי להתחרות במי שהתחמק מהאבטחה במסלול, פרץ את המנעול בקרוון שלי וטיפס למיטתי בעירום."

הניצוץ הנמרץ בעיניה היה מושך. "אני מקווה שהשלכת אותו החוצה."

על אף מצב הרוח שלו, צחקוק חלוד נמלט מגרונו ודקר את צלעותיו הכואבות. הוא התחיל לחבב את מתקנת העולם הקטנה והשתלטנית, ולא משנה אם היתה אופטימית מדי. "השלכתי אותה החוצה." הוא נישען קרוב יותר, הניחוח שלה סחרר את חושיו. "בהחלט הייתי חושב פעמיים אם להיפטר ממך."

"אני מעריצה, מר תומפסון," היא אמרה. "לא פנטית." היא הרימה גבה מלאת משמעות. "ואני לא גרופי."

הוא הפיל את עיניו אל פיה. "חבל מאוד. הייתי שמח לו היית אורזת את עצמך בסרט ושולחת את עצמך אלי בתיבה."

היא הסתכלה עליו בחשד. "אתה ממציא את זה."

"לא." הוא הטה את ראשו. "הסיפור הסתובב במסלולים במשך שנים. אבל אולי זו סתם אגדה אורבנית."

היא נשעה קרוב אליו, צמצמה את עיניה, והדחף הלא מוכר שלו לחייך היה חזק. קולה ירד באוקטבה. "ואתה אגדה בעניין התמיכה שלך בארגונים שפועלים למען ילדים מקופחים."

מתקנת העולם חזרה. "ואני חשבתי שנשענת קרוב כדי לפלרטט אתי."

עיניה החומות והעמוקות היו איתנות. "אני לעולם לא משתמשת בפלירט ככלי."

"חבל מאוד." אבל הוא נהנה מקרבתה, אז נשאר במקום. "ואני אמרתי לך, בשום אופן לא –"

"הילדים הללו צריכים מודל לחיקוי כמוך."

מודלים לחיקוי.

המילים חבטו בו בכל הכוח של התאונה שחיסלה לו את הקריירה, והרגו את הדחף שלו לחייך. מחוץ לעובדה שסיפק דוגמה יוצאת דופן איך אפשר להרוס את הדבר הטוב היחיד בחייך, מה היה לו להציע לציבור עכשיו? סיבת הפרסום היחידה שלו נעלמה. הוא היה נהג מחוסל שעשה צעד מסוכן ונכשל בצורה מבישה.

חוץ מניצוץ משועשע בעיניו הירוקות כחלחלות, ג'סיקה עדיין לא ראתה אותו מחייך. היא ראתה את ניצוץ ההומור גווע כשפניו הגבריות התקשו.

"תראי, גברת," קאטר סתר את שערו החום בהיר והמסופר קצוץ. "בלבלת אותי עם מישהו שאכפת לו. נותני החסות שלי שילמו לי מיליונים. הם אמרו לי באילו צדקות לתמוך. האדם היחיד שבו אני תומך הוא אני."

החיוך של ג'סיקה דהה לשמע המילים האנוכיות.

קאטר הסתובב וחלף על פני מדפים של חלקי מכוניות ושל כלים לכיוון הכיור שבפינה. "וכרגע יש לי מכונית לתקן," הוא הוסיף בטון מסכם.

ההתפכחות ישבה עמוק בחזה של ג'סיקה. אז לא היה לו אכפת. אז הוא חשב רק על חשבון הבנק שלו. ואולי מילות התמיכה המרגשות שלו בעבר היו נאומים שנכתבו על ידי כותב מקצועי. אבל העניין כאן לא היה האכזבה שלה והעובדה שהאליל שלה לא היה הגיבור שחשבה שהוא. העניין היה קרן ברייס שסטיב הקים. והיא הבטיחה לו שהיא תשיג את השתתפותו של קאטר תומפסון. כיוון שהיא חייבת לסטיב.

כמה בעלים לשעבר היו עוזרים לגרושתם להקים ולנהל את העסק שלה?

שירות ההיכרויות המקוון שלה נתן לה תחושה של תכלית בתקופה שבה חייה התמוטטו. ולמצוא עבור אחרים את האחד או האחת פיצה במובן מסוים על הכישלון האישי שלה.

ואף על פי שנשבעה מזמן שהמלנכוליה אסורה, המוסך הריח מדלק ומשמן מנועים, ועורר אצלה זיכרונות עזים. לקראת החודשים האחרונים של נישואיהם, סטיב נסוג ובילה יותר ויותר מזמנו בתיקון הסירה שלו. אולי עשרים היה גיל קצת צעיר לנישואים, אבל ג'סיקה היתה בטוחה שהם יוכלו להתמודד עם הכול. היא טעתה. וסטיב התחיל להתעקש שהוא לא יכול לתת לה מה שהצטרכה לקבל.

בסוף, ג'סיקה הסכימה.

אבל, בין אביה ובעלה לשעבר, היא היתה רגילה לגברים ולתחומים הגבריים שלהם. וקאטר תומפסון היה גבר במובן הגולמי ביותר. רגליים ארוכות וחזקות במכנסי ג'ינס דהויים. זרועות שריריות. הגב הרחב מתחת לחולצת הטי האפורה שלו היה סימן לכוח גברי. הוא היה חביב התקשורת בגלל הקסם המחוספס שלו, אז הכנות הישירה לא היתה חדשה. אבל הגבנון הקל שלו כשהלך בהחלט היה חדש. למה הלך בצורה לא יציבה?

הסקרנות התגברה על השכל הישר שלה. "אם זו זרועך שסדקת בהתנגשות, למה אתה צולע?"

"אני לא צולע, אני מסורבל. הסחוסים הקרועים בין צלעותיי עדיין כואבים משהו, בן זונה."

בכיור, הוא פתח את הברז, ובלי גניחה או העווית פנים – תחב את פרקי האצבעות המרוסקים של ידו הימנית מתחת למים. זרועו השמאלית הושטה אל הסבון, והוא הפיל אותו פעמיים עד שדקירת אהדה הכתה בה.

אנוכי או לא, לאף אחד לא הגיע נזק עצבי קבוע מזרוע פגועה.

"תן לי," היא אמרה ונעמדה לצדו.

עיניו הוארו בהומור קלוש. "תבטיחי לי שתהיי עדינה."

ג'סיקה התעלמה ממנו, הרימה את הסבון והושיטה יד אל ידו המדממת. היא היתה גדולה, מחוספסת, ותחושה מטרידה עלתה בבטנה וחלחלה נמוך. קול המים הזורמים קטע את הדממה ואצבעותיה ניקו בזהירות את הפצעים, וסיימו את המלאכה לבסוף.

הניצוץ בעיניו היה בוהק. "בטוחה שלא החמצת איזו נקודה?"

"בטוחה למדי." היא ייבשה בשלווה את ידו במגבת נייר. "החולשה בידך השמאלית גרועה יותר ממה שהיחצן שלך גילה." כשסיימה היא הסתכלה עליו. "אני יכולה להבין למה החלטת לפרוש."

הניצוץ גווע והבהוב של רגש לא מזוהה חצה את פניו, אבל מבטו נשאר יציב, קולו משועשע. "גבר לא יכול לנהוג במהירות של שלוש מאות ועשרים קמ"ש, פגוש אל פגוש, עם אחיזה לא אמינה. אחיזה תקיפה בהגה היא חשובה."

היא חיפשה סימנים לעצבות, אבל לא מצאה. "אני מצטערת."

"קורה." הוא משך בכתפיו, הבעה נונשלנטית על פניו. "אני לא יכול להתלונן. הרווחתי מספיק כסף, כך שלעולם לא אצטרך לעבוד שוב."

הם הסתכלו זה על זה במשך כמה נשימות, ג'סיקה נלחמה בדחף לברוח. הוא עשה את המיליונים שלו. המרוצים שירתו את תכליתם. היא ידעה שהוא מתכנן לדחות שוב את בקשתה, אבל סטיב סמך עליה. על אף האווירה האגבית של קאטר, האינסטינקט אמר לה לתת לתזכורת של הפציעות שלו –

לאובדן הקריירה הרווחית שלו – לדהות לפני שתשלוף את ניסיון השכנוע הטוב ביותר שלה...את הדובדבן שבקצפת.

מוחה נאבק לומר משהו, ומבטה ירד אל הסימנים שעל חולצתו. "כדאי שתשטוף את הדם לפני שיכתים את החולצה."

"כיוון שזה מתנגש עם שמן המנוע?"

היתה לו תשובה לכל דבר. "לא," היא אמרה ביובש. "כיוון שכתמי דם הם כל כך העונה שעברה."

האור בעיניו חזר פי כמה. "דם הוא תמיד באופנה," הוא אמר. "וזה שהתרוממתי מתנוחה אופקית פחות או יותר חיסל אותי. רק עכשיו אני מסוגל לנשום שוב בלי לרצות למות. אם אנסה להעביר את החולצה הזו דרך הראש, אתעלף מהכאב." הוא הבזיק לבסוף את החצי חיוך הנדיר אבל החושני שלו. זה שהטריף את המעריצות שלו. "אז מה דעתך למשוך אותה בשבילי?"

היא הרימה את עיניה לשמים לפני שפגשה במבטו. "מר תומפסון, ביליתי חצי מילדותי ליד אבא שלי במפעל מלא גברים. אני לא פגיעה לסוג הטסטוסטרון שלך."

ואחרי גט אחד מנתץ חלומות, היא חשבה שהיא מחוסנת לגמרי, מחוסנת ובלתי חדירה למי שלא יכול להתחייב לחלוטין. היא נזקקה למישהו שיהיה מוכן לעבוד קשה כדי לשמור את הרומנטיקה בחיים.

ילדים רעים ואגוצנטריים, ולא משנה כמה גבריים וחתיכים, מעולם לא נכנסו לרשימת הדייטים המקובלים עליה. בזמן שכל החברות שלה התעלפו על הטיפוסים המרדניים, ג'סיקה לא התרשמה. אפילו כנערה היא נמנעה ממערכות יחסים מסוכנות שנועדו לכישלון. היא הניחה שהיה עליה להודות לגירושים של הוריה על כך.

אבל היא סירבה להתפלש באומללות. עריכת תוכנית – נקיטת אמצעי זהירות –

היתה הדרך היחידה להימנע משגיאות העבר. של הוריה... ושלה עצמה.

"אני לא יודע, הסוג של הטסטוסטרון שלי הוא די חזק," קאטר אמר. "ופיתוי יכול לתרום הרבה לשכנועי להשתתף."

"תאמין לי," החיוך שלה היה מתוח. "אין לי כל כוונה לפתות אותך."

קאטר כמעט הצליח לחייך שוב. "אחרי שש תאונות מכאיבות, זו הפעם הראשונה שמתחשק לי לבכות."

"אל תזיל דמעות בגללי, מר תומפסון." היא גייסה את האומץ שלה, הלכה אל התיק הענק שלה שאותו השאירה ליד הסטריאו, הוציאה קלסר וחזרה אל קאטר. היא לא תניח לו להסיח את דעתה. "אני כאן רק כדי לגייס אותך." ג'סיקה שלפה תמונות של ילד בן שמונה עם חיוך מתוק. היא המשיכה ללא הקדמות. "אביו של טארל מת מסרטן. הוא משתתף בתוכנית 'האחים הגדולים' שנתמכת על ידי קרן ברייס."

חצי החיוך גווע על פניו, וההפוגה נמשכה כשהבעה זהירה עלתה על פניו. "ואיך זה קשור אלי?"

"קל יותר לומר לא לילד חסר שם ופנים. ואני רוצה שתדע את מי אתה תאכזב אם תסרב להשתתף." היא הוציאה תמונה שנייה של ילד מנומש. בדרך זו או אחרת היא תגרום לו להסכים להשתתף באירוע הצדקה. "מארק הוא ילד אומנה בן אחת עשרה שמשתתף בתוכנית שעוזרת לבני נוער למצוא את מקומם בביתם החדש." היא עשתה פאוזה תיאטרלית וקיוותה למשוך את תשומת לבו אל האמירה הבאה שלה. "קשה יותר למצוא בית לילדים בוגרים."

"יתומים." קאטר הקדיר פנים. "את מציגה בפני יתומים?"

התגובה שלו עוררה אצלה תקווה, אז ג'סיקה שלפה תצלום שלישי – נער זועף. שערו הכהה הגיע עד כתפיו. מכנסיו הרפויות היו מונחות נמוך על מותניו, תחתוני בוקסר אדומים נראו מעל חגורת המותניים. המבט הלוחמני בעיניו היה חריף. אם חיוכים מתוקים ופנים מנומשות לא הספיקו, יהיה לו קשה יותר לסרב למתבגר עם גישה תוקפנית. היא לא דילגה על שמץ מהסיפור האישי של קאטר במסעה לגרום לו להסכים.

היתה לה שליחות כאן, וג'סיקה וילסון התפרסמה בזה שהלכה עד הסוף.

"עמנואל נשר מהלימודים מהתיכון," ג'סיקה אמרה. "קרן ברייס הצמידה לו מדריך שלקח אותו לראות אותך מתחרה." היא הקפידה לגרום לפניה להתרכך, פערה עיניים לרווחה.

הקמטים על מצחו העמיקו. "האם את מנסה לייצר דמעות?"

היא מצמצה חזק וקיוותה שתוכל. "הוא נכנס לצרות במרוצי רחוב (מרוצים לא חוקיים על כבישים ציבוריים, המתרגמת)." כשהדמעות לא הגיעו, היא בחרה להנמיך את קולה. "ממש כמוך."

ההבעה שלו הפכה ממש זועפת. "לעזאזל, את טובה. וגם עשית מחקר יסודי. אבל הקול המתקתק הוא קצת יותר מדי. אני אגיב יותר טוב לפיתוי מיני."

ג'סיקה התעלמה ממנו והמשיכה. "עכשיו הוא לומד לימודי ערב כדי להשיג דיפלומה." כשפניו לא הראו כל תגובה, היא הפילה את הפצצה שלה. "הוא החליט שהוא רוצה להיות נהג מרוצים... ממש כמוך."

קאטר נאנח בבוז, והנשימה המוגזמת גרמה לו להתכווץ בכאב. הוא הצמיד יד למותנו, כאילו חיפש תנוחה נוחה יותר. "אם זה יגרום לך לעזוב כדי שהצלעות שלי יוכלו להתחבר עם כרית קרח וכדורים לשיכוך כאבים, את יכולה להוסיף אותי לרשימה של חמשת הפתיים."

המשימה הושלמה. בהבזק של הקלה, ג'סיקה שלחה לעברו חיוך בוהק. "תודה לך," היא אמרה. "אני אביא את חבילת המידע כך שנוכל לעבור על – "

"שמש," הוא התכווץ שוב, הניע את ידו גבוה יותר על מותנו, והיה ברור שהוא סובל מכאב. "נצטרך לדחות את שאר השיחה הזו למחר. אבל אל תדאגי..." רמז לשעשוע חזר לעיניו. "אני אשאיר על השולחן את ההצעה לפשוט את החולצה שלי. רק בשבילך."