התהום הפעורה בינינו

1

"מה זה אמור להיות?"

ג'יי ואני התנתקנו זה מזה באמצע הנשיקה למראה היילי העומדת בפתח הדלת. היא נראתה צעירה ומושכת כשעמדה שם במדי הדיילת השחורים־זהובים שלה והביטה בנו בכעס.

שׂערה החום הכהה היה אסוף בפקעת מתוחה שהדגישה עוד יותר את עצמות לחייה הגבוהות ואת עיניה הגדולות הכהות. היילי היתה יפהפייה, ואמרו לי שאני דומה לה מאוד. פרט לעיניים. קיבלתי את העיניים שלו. אנשים אומרים לי כמה העיניים שלי מדהימות. הייתי נותנת כל דבר כדי שיהיו לי עיניים כמו של היילי.

לא היה לי שום ספק שהמראה החיצוני שלי היה אחת הסיבות לכך שג'יי ג'יימס לא ממש הצליח לוותר על הניסיונות שלו להיכנס לי לתחתונים. לא שהייתי צינית או משהו.

ג'יי היה גדול ממני בשנה, חכם, אבל ילד רע בכל מובן שהוא. קעקועים — יש. פירסינג — יש. אופנוע — יש. כל נערה בבית הספר שלי רצתה אותו, ומשום־מה הוא התעניין בי.

התחרמַנו על הספה שלי במשך כעשר דקות. לג'יי היו שפתיים יפות, וקיוויתי שכשינשק אותי ארגיש משהו מעבר למגע הרטוב של פה ולשון.

ברומנים הרומנטיים שמצאתי מוחבאים בארונה של היילי כתוב שאני אמורה להרגיש חום גדול ועקצוצים.

נשיקות אמורות להיות דבר מרגש.

לא מצאתי אותן מרגשות במיוחד. "נחמד" היה התיאור הקרוב ביותר לתחושה שהיתה לי כשהתנשקתי. וכמו תמיד, המחשבות שלי נדדו מפני שהחוויה לא ריגשה אותי. הפעם הן נדדו אל היילי. היא זממה משהו. ידעתי את זה. היא נעדרה הרבה מתוקף עבודתה כדיילת, אבל הנסיעות שלה היו ארוכות מהרגיל. גם ההתנהגות שלה היתה מוזרה וערמומית; היא הסתירה את הטלפון שלה ממני כשהתריע על הודעה חדשה וניהלה את השיחות בלחש בחדר השינה שלה. משהו קרה. אני רק קיוויתי שהמשהו הזה הוא לא גבר.

מחשבותי הנודדות כמו זימנו אותה אלי.

"זה ג'יי," אמרתי ושילבתי זרועות על החזה בהתרסה לנוכח מבטה חמור הסבר.

שנאתי כשהתנהגה כאילו אכפת לה ממני.

"לא אכפת לי איך קוראים לו." היילי ניסתה לשפד אותו במבטה. "אתה יכול ללכת."

ג'יי החזיר לה מבט מתריס שהשתווה לתגובה שלי וגרם לי לחבב אותו יותר. הוא פנה אלי והצמיד נשיקה אטית ואינטימית לזווית פי. "נתראה בבית הספר, מותק."

הוא צחק כשראה את המבט השובב בעיני.

המתנתי עד שהוא חלף על פני היילי בדממה, ושמעתי את הדלת נסגרת מאחוריו. "נחמד מצדך. תודה."

עיניה הכהות של היילי הצטמצמו לכדי חרכים. "אל תדברי אלי ככה. אני עייפה, היה לי יום ארוך, ועכשיו אני חוזרת הביתה ומוצאת הורמון מהלך תוקף את הבת שלי. אני אמורה להיות שמחה שאת יוצאת עם מישהו שנראה כאילו ראה את הכלא מבפנים יותר מפעם אחת?"

"אנחנו לא יוצאים. אנחנו רק מתחרמנים."

"אה, אז אני מבינה שאין לי שום סיבה להתרגז, נכון?" היא הניפה ידיים באוויר בתסכול.

"היילי."

היא נרתעה, כפי שנרתעה בכל פעם שקראתי לה בשמה (מה שאומר שהיא נרתעה הרבה). "אל תתחילי עם ה'היילי' הזה שלך. זכותי להתרגז."

"אל תתרגזי. אני לא רצינית לגביו. ואני לא אכנס להיריון. בכל מקרה, חזרת מוקדם."

"הם העלו אותי על טיסה קצרה יותר." היא השליכה את הארנק שלה על הספה ונכנסה לחדר. "נדבר על ג'יי אחר כך. אני צריכה לספר לך משהו."

נדרכתי. "כן?"

היא הביטה בי מהורהרת שניות אחדות עד שלבסוף התיישבה לצדי. "פגשתי מישהו."

מיד הוצפתי אימה.

היילי בחנה את התגובה שלי, ומשלא קלטה דבר חייכה חיוך מרגיע. "הוא נפלא. קוראים לו תיאו, ויש לו בת בדיוק בגילך. הוא גר בבוסטון. נפגשנו באחת מהטיסות שלי לשם."

הבטן שלי התהפכה. "לפני כמה זמן?"

"לפני כמה חודשים."

"ידעתי שמשהו קורה," רטנתי.

"אני מצטערת שהסתרתי את זה ממך כל כך הרבה זמן... בסך הכול רציתי לוודא שמה שיש בינינו אמיתי."

"וזה אמיתי?"

"אמיתי מאוד. אנחנו מאוהבים."

"ממש מערכת יחסים בשלט־רחוק."

"אני ישנה אצלו כשאני טסה לשם. אני מתראה איתו לעתים קרובות ככל האפשר."

נחרתי בבוז. "ואת חושבת שהוא נאמן לך כשאת לא בסביבה?"

"אל תעשי את זה." ידה חתכה את האוויר. "אלה בעיות האמון שלך, אינדיה. לא שלי."

הדם שלי רתח בתרעומת. היא היתה נאיבית לחלוטין אם היא חשבה לשנייה אחת שהבחור הזה לא לוזר. אחרי הכול, כבר היו לה בחירות גרועות בעבר. היתה לי זכות להרגיש את החרדה מעוררת הבחילה שתקפה אותי.

"רק רציתי להתריע שזה רציני."

"מה זה אומר בכלל?"

"זה אומר שאם העניינים יתקדמו בכיוון שאליו אני חושבת שהם מתקדמים, אז החיים שלנו עשויים להשתנות מאוד."

לכל הרוחות.

הסתכלתי עליה באימה.

היילי פלטה אנחה עייפה לנוכח הבעת הפנים שאפילו לא ניסיתי להסוות. "אני הולכת להכין כוס תה. אני עייפה, אז נדבר על ג'יי בפעם אחרת." היא נפנתה ממני, אבל עצרה והביטה בי בעצב. "תודה שאת כל כך שמחה בשבילי, דרך אגב."

ההערה שלה אפילו לא היתה שווה תגובה.

היו ימים שהאושר שלי ממש לא עניין את היילי. בעיני זה היה הוגן שעכשיו אני זו שאהיה אדישה לאושר שלה.

"רגע, מה זה אומר?" אנה הסתכלה עלי בעיניה הגדולות העגולות. "את, כאילו, עוברת לבוסטון?"

יום חמישי. כמה ימים אחרי שהיילי הטילה את הפצצה שלה, שכללה את האפשרות ש"החיים שלנו ישתנו מאוד". היא נסעה לבוסטון ביום חמישי, ובקושי שמעתי ממנה. חוסר התקשורת בינינו היה מה שסוף־סוף גרם לי לספר לאנה על מה שקורה.

נשענתי על הלוקר שלי ונעצתי מבט בקיר הנגדי. לרוע מזלי, הלוקר המדובר היה ממוקם ממש ליד שירותי הבנים, כלומר נאלצתי לסבול או־דֶה צרכים מדי יום ביומו. "אין לי מושג."

"אבל לזה היא התכוונה, לא?"

"כנראה."

"איך זה שאת לא מתחרפנת מזה?" היא נעמדה ממש מולי, ידיים על המותניים, והביטה בי בכעס. "אני מתחרפנת!" היא נופפה בזרועותיה. "תתחרפני איתי!"

"למה את מתחרפנת?" שאלה שיבון כשהיא, קירסטן וטס עצרו ליד הלוקר שלי. "כי ליאן אינגלס נראית היום כמו חנות יד שנייה מהלכת?" היא אמרה בקול רם מספיק כדי שליאן אינגלס תוכל לשמוע אותה בזמן שהיא חולפת על פנינו. ראיתי את פניה של ליאן בוהקות באדום והרגשתי את דמי מתחמם.

"אל תהיי כלבה," התפרצתי על שיבון.

"אני רק אומרת, שמלה איומה, מכוערת רצח."

"ההתנהגות שלך היתה נוראה." וזו ממש לא היתה הפעם הראשונה. אילו זה היה תלוי בשיבון, היא היתה מנהיגה שלטון טרור ורֶשע בבית הספר.

"שיהיה." היא נאנחה. "למה את מתחרפנת, אנה? ולמה את עושה את זה מול הלוקר של אינדיה? כל האזור הזה צריך להיות בהסגר." היא עיקמה את האף לעבר דלתות השירותים.

"ארוחת צהריים," הצהרתי בתוקף והתרחקתי מדלת הלוקר שלי. פניתי והלכתי משם בצעדים ארוכים בידיעה שהן יבואו אחרי.

שמעתי את קול צעדיהן, ולפתע היו אנה מימיני, שיבון משמאלי, וקירסטן וטס ישירות מאחורי.

"נו?" שיבון דחקה אותי במרפקה. "ממה אנה מתחרפנת?"

"יכול להיות שאימא של אינדיה מעבירה אותן לבוסטון!"

הבנות ירו לעברי מבטים המומים לנוכח ההתפרצות של אנה, אבל אני התעלמתי מהן בעודי מנסה להתעלם גם מנחיל הפרפרים שבבטני.

"בוסטון?" שיבון קראה בהפתעה. "לא. איכס."

שיבון היתה נערה קליפורנית. מבחינתה, העולם היה מורכב מקליפורניה שטופת השמש ומכל שאר המקומות. שאט הנפש שלה כמעט שהעלה חיוך על פני.

"את כל כך תאבדי את השיזוף שלך," אמרה טס באהדה.

הסתכלתי עליה מעבר לכתף. "וזו הבעיה הכי גדולה שלי?"

"לא, הבעיה הכי גדולה שלה היא ג'יי," התעקשה קירסטן. "את לא יכולה לעזוב את ג'יי. הוא לגמרי מאוהב בך."

רציתי לגלגל את העיניים לנוכח סיפור האגדה שהיה ברור לי שקירסטן טוותה בראשה במהלך השבועות האחרונים. "לא, הוא לא." ניענעתי את ראשי והסתכלתי קדימה. "וגם זו לא הבעיה הכי גדולה שלי."

"הבעיה הכי גדולה שלה היא שהיא תשאיר אותי מאחור," התרעמה אנה.

למעשה, התשובה לא היתה אף לא אחת מאלה. האמת היא שהבעיה הגדולה ביותר שלי היתה הגבר שבגללו נעבור לבוסטון. אבל אנה בהחלט תפסה מקום מכובד משלה. אילו באמת היה אכפת לי ממישהו בחיי, היא היתה האדם הזה. שיקרתי לה בנוגע לעבר שלי, שמרתי על הסודות שלי, ולא באמת סיפרתי לה מה עובר לי בראש רוב הזמן, אבל נתתי לה מעצמי יותר משנתתי לכל אדם אחר. מה גם שזה לא הפריע לה. החברות בינינו התבססה על האמון שלה בי. אני הייתי כספת. אנה ידעה שהיא יכולה לספר לי כל דבר מבלי לפחד שארכל. עמדתי לצדה במהלך הגירושים המאוד מלוכלכים של הוריה וההשלכות שלהם — היא שכבה עם מישהו בפעם הראשונה כשהיתה רק בת ארבע־עשרה, כשהיתה צעירה מדי. זו היתה תקופה קשה בשבילה, ואני תמכתי בה. ללא שיפוטיות. פשוט תמכתי בה.

זה היה מאוד חשוב לה.

היא תהיה עצובה אם אעזוב אותה.

אני אדאג לה כשהיא תהיה בלעדי.

"אני לא הולכת לשום מקום," אמרתי לה, משתוקקת להיות בטוחה בעצמי כמו שנשמעתי.

"הֵי, אינדיה." קבוצה של תלמידי י"א נופפו לי בדרכם אל הקפטריה.

זרקתי לעברם חיוך ונכנסתי בעקבותיהם.

"תזכרו שהישיבה הראשונה של ועדת הנשף תיערך היום אחר הצהריים," הזכרתי לבנות. "אנחנו מוכרחות להתחיל לתכנן את נשף החורף."

"אני לא רואה מה הטעם בכלל בהצבעה למלכת השלג של נשף החורף השנה. כולנו יודעות שתנצחי." בקולה של קירסטן היה יותר משמץ קנאה.

משכתי בכתפי, אבל לא יכולתי להתווכח איתה. הסיכוי שבני השכבה שלי יבחרו בי למלכת הנשף היה גדול למדי.

אם היה דבר אחד שהייתי מוכשרת בו מעל ומעבר ללימודים, הרי זו האומנות שבלהתחבב על אחרים. לא הייתי עשירה, לא הייתי סנובית, לא שפטתי אנשים, והצלחתי להסתיר את העובדה שהרגשתי שונה כל כך מכולם. עשיתי מאמצים כדי להתיידד עם אנשים מכל הקליקות. הייתי בעיתון בית הספר. הייתי חברה בנבחרת הדיונים. שיחקתי בקבוצת הכדורגל של הבנות. ניהלתי את תיאטרון בית הספר.

הייתי מאוד־מאוד עסוקה.

וככה בדיוק אהבתי את זה. נזקקתי לזה, למען האמת. הפופולריות לא היתה קשורה לתשומת הלב. היא היתה קשורה לשליטה שהיא העניקה לי. היה הרבה יותר קשה להיפגע, הרבה יותר קשה להפסיד במשחק, כשכל הקלפים הנכונים בידי. הייתי הנערה המקובלת ביותר בשביעית, ואם היילי לא תהרוס את הכול ותעביר אותנו לחוף המזרחי, בשנה הבאה אני אשלוט בבית הספר.

לאחר שהמתנתי בתור לְאוכל שנראה כמו משהו שחתול עשוי להקיא, התיישבנו בשולחן הקבוע שלנו.

"מישהי מתכוונת לעדכן אותי בכל הקטע עם בוסטון?" שאלה שיבון ועיניה ברקו.

שיבון היתה ראש נבחרת קבוצת הכדורגל של הבנות, יפה, חכמה ועשירה. מבחינתה, אני תפסתי לה את המקום. הייתי בטוחה שבתוך תוכה היא מאושרת מהמחשבה שיכול להיות שאעבור לבוסטון.

"היילי הכירה שם מישהו. יכול להיות שזה רציני."

"זה נורא. אני מצטערת," אמרה טס.

"הֵי, זאת היילי. הם בטח ייפרדו בתוך שבוע."

"ברצינות, אם את עוברת לבוסטון, אני עוברת איתך." הבעת פניה של אנה היתה עגמומית כשהביטה בכריך שלה.

"תאכלי." דחקתי במרפקה.

"את והקטע שלך עם אוכל." היא נאנחה, אבל הרימה את הכריך.

נגסתי בכריך שלי והבטתי סביבי בקפטריה, גומעת את המראות בשקיקה. קיוויתי מאוד שבעוד שנה עדיין אשב בדיוק במקום שבו ישבתי עכשיו.

במושב הנהג של החיים.

וממש כאילו היילי שמעה את הכמיהה הכמוסה שלי, הטלפון שלי זימזם בכיס, וכששלפתי אותו, היתה בו הודעה ממנה.

אני צריכה שתבואי הביתה אחרי בית הספר. אנחנו צריכות לדבר. נשיקות

הכריך איבד מטעמו, אבל המשכתי לאכול. לעסתי באטיות שעה שמשהו החל להתכווץ מעט בחזי.

"אינדיה, את בסדר?"

בלעתי בכוח ודחפתי את הטלפון שלי לעבר אנה. "אני חושבת שאני עוברת לבוסטון."

היא החווירה והשפילה את מבטה לעבר ההודעה. "שיט."

כשהבטתי לעבר מגרש החניה של תיכון פייר אואקס, הייתי מודעת ללבי ההולם בפראות בחזי יותר משהייתי מודעת לכך בעת אימון הכדורגל. האימון התארך מעט, וידעתי שהיילי ודאי מאבדת את סבלנותה.

היתה לי בחילה, אבל הגיע הזמן שאתמודד עם המציאות, אז הוצאתי את הטלפון הנייד והתקשרתי אליה.

"איפה את?" היא אמרה במקום לומר "שלום".

"אימון הכדורגל התארך, ולשיבון היה תור לרופא השיניים, אז היא לא יכלה להקפיץ אותי הביתה."

"לעזאזל, שכחתי שיש לך אימון. אני בדרך."

התיישבתי על המדרכה והתעסקתי עם הטלפון שלי, בדקתי את הרשתות החברתיות ועניתי להודעות. אנה שלחה לי תמונה של קרטיב בסנאפצ'ט, ומעליו הוסיפה בפוטושופ את הלוגו של קבוצת הבייסבול של בוסטון, הרד סוקס. מעל לתמונה היא כתבה:

תגידי להיילי לקפוץ לך! את לא עוברת לבוסטון! XOXO

חייכתי חיוך קודר והמתנתי.

כשהיילי הגיעה נכנסתי למכונית בלי לומר מילה, ונסענו לדירה שלנו בדממה. ברגע שנכנסנו היילי סוף־סוף דיברה.

"חשבתי שנוכל להזמין הערב אוכל."

לא יכולנו להרשות לעצמנו להזמין אוכל כל הזמן. ארוחות כאלה היו שמורות לימי הולדת וללילה האחרון של החופש הגדול. לפעמים אפילו לחג ההודיה.

משהו קרה. "את לא אמורה להיות כרגע בטיסה לאנשהו?"

היא משכה בכתפיה והתחמקה ממבטי כשנכנסה אל המטבח.

הלכתי בעקבותיה והסתכלתי עליה מוציאה תפריטי משלוחים ממגירת המטבח שלנו.

"מה את רוצה? סיני, הודי, תאילנדי, לבנוני?"

"אני רוצה לסיים כבר עם ה'שיחה' הזאת."

היילי הביטה בי והבחינה בגופי המתוח ובמבט הקשה בעיני. לבסוף היא נאנחה. "אלה חדשות טובות, אינדיה. באמת שכן."

"פשוט תגידי את זה."

"תיאו הציע לי נישואים. אמרתי כן. ואנחנו לא רוצים לחכות. אנחנו מתחתנים בדצמבר הקרוב."

פי נפער לרווחה. "אפילו לא פגשתי אותו!"

היא צבטה את גשר אפה בתגובה על הצעקה שלי. "וזו היתה בעיה אילו היית צעירה יותר. אבל את בתחילת כיתה י"א. את בת שש־עשרה. עוד מעט תלכי לקולג'." היא ניגשה אלי ואחזה בידי. הנחתי לה ללחוץ אותה. "ומתוקה שלי, עכשיו תוכלי ללכת לכל קולג' שתרצי."

"איך?"

"תיאו הוא... טוב, הוא עשיר. והוא כבר הבהיר לי לגמרי שהוא רוצה את הטוב ביותר בשבילי, כך שגם את תקבלי את הטוב ביותר."

"את מנסה לשחד אותי להסכים לכל העניין המגוחך הזה? את יודעת שזה לא נורמלי, נכון?"

היילי שמטה את ידי. "אל תהיי מלודרמטית. אני בסך הכול רוצה שתדעי שלמרות שברור שיהיה קשה להשאיר מאחור את בית הספר שלך ואת החברים שלך ולעבור למסצ'וסטס, היתרון הוא שלעולם לא יהיו לנו שוב בעיות כלכליות. לעולם."

אלוהים אדירים, כמה עשיר הבחור הזה?

היילי חייכה בחולמנות, כאילו קראה את השאלה בפנַי. "הוא עורך דין מכובד ביותר ממשפחה עשירה. האליטה של בוסטון."

"והוא מתחתן איתך?"

"נחמד," היא התפרצה בכעס. "ממש נחמד."

"לא התכוונתי שזה יישמע ככה." משכתי בכתפי. "אני רק... חשבתי שהאנשים האלה יוצאים עם אנשים כמותם."

"בדרך כלל. אבל לתיאו לא אכפת מדברים כאלה. הוא בסך הכול רוצה להתחתן עם האישה שהוא אוהב." היא העיפה את שׂערה אל מעבר לכתפיה, ובכך ביטלה את הגישה השלילית שלי. "הוא התחתן עם אישה אמידה, ונולדה להם בת, אלואיז, ואשתו מתה לפני כמה שנים מסרטן. הוא לא היה רציני עם אף אישה מאז, עד שאני הגעתי."

"אלוהים אדירים." הנדתי בראשי בגועל. "את חושבת שאת חיה בסיפור אגדה."

"אל תדברי אלי ככה."

"את גוררת אותי לצד השני של המדינה כדי לעבור לגור עם איזה גבר שלא פגשתי בחיים!" שמעתי את הנימה ההיסטרית שהתגנבה לקולי, אך נראה שלא יכולתי לעצור אותה. "בואי ניזכר רגע באיש האחרון שבחרת ושהייתי חייבת לגור איתו. או שכבר שכחת?"

בפניה של היילי ניכרה הבנה. כמה מדהים שהייתי צריכה לומר את זה בקול בכלל. אימא טובה היתה יודעת בדיוק למה לקחתי את זה כל כך קשה. "אוי, מתוקה שלי." היא התקרבה אלי, אבל נעצרה כשנרתעתי לאחור. "תיאו לא כמוהו. הוא לא דומה לו בכלל. אני כבר לא ילדה טיפשה. לא הייתי עושה שוב את אותה הטעות."

בהיתי ברצפה בניסיון להאט את קצב פעימות הלב שלי. בקושי הצלחתי לשמוע משהו מעל הדם השוצף בעורקי.

נרתעתי כשהיילי נגעה בי והרמתי את מבטי. היא החליטה להתעלם משפת הגוף שלי ולחצות את החדר כדי לאחוז בזרועותי. היא הרכינה את ראשה כדי להביט אל תוך עיני.

"אף אחד," היא לחשה בעוז. "אף אחד לא יפגע בך. אני מבטיחה."

שקרנית.

שקרנית.

שקרנית!

הצעקה הידהדה בתוכי, אבל איכשהו בלעתי אותה.

זה קורה.

היא לוקחת ממני את השליטה.

גופי נרפה תחת מגעה. השפלתי את המבט לנוכח ההבטחות שניבטו מעיניה והינהנתי. היא נשקה למצחי ולחצה את זרועותי בעידוד.

"למה אנחנו חייבות לעבור? אם יש לו כל כך הרבה כסף, למה הוא לא יכול לעבור לכאן?"

"מפני שהוא לא איזה עורך דין שיכול לעבור למשרד אחר. המשרד שייך לו. חוץ מזה, אלואיז לומדת בבית ספר טוב מאוד בבוסטון. זה פשוט הגיוני יותר שאנחנו נעבור לשם."

"כבר עברו שבועיים מתחילת הסמסטר. מה עם הלימודים שלי?"

"הלימודים בבית הספר החדש שלך יתחילו רק בשבוע הבא. עד שתתחילי ללמוד שם, כבר יהיה סוף ספטמבר, כלומר תפסידי רק כמה שבועות לימודים במקום חודש. מתוקה, זה יהיה הדבר הכי טוב שאי־פעם קרה לשתינו. לא שמעת כשסיפרתי לך שתיאו עורך דין? אני יודעת שאת רוצה לעבוד במשרד הפרקליט המחוזי ביום מן הימים. תיאו יכול לפתוח לך שם דלתות."

הייתי המומה מכך שהיא כללה אותי בין השיקולים שלה. רציתי להכניס פושעים למקום הראוי להם, לכלא, כך שלא רציתי ללמוד רק עריכת דין, רציתי יותר מזה. רציתי לפלס את דרכי אל משרד הפרקליט המחוזי, ובמעמקי לבי רציתי להיות פרקליטה מחוזית בעצמי. לא ידעתי שהיילי באמת הקשיבה לי כשדיברתי על השאיפות הקרייריסטיות שלי.

ובכל זאת... רציתי לעשות את זה בעצמי. לא רציתי להסתמך על אף אחד שיביא אותי לשם, במיוחד לא על השוגר דדי החדש של היילי.

צ'יפס. פופ־טארט. קורנפלקס קפטן קראנץ'. חפיסת שוקולד "הרשי". המבורגר. עם גבינה. אני ממש אוהבת גבינה. וחרדל וקטשופ מעל. פסטה עם רוטב ונקניקיות חתוכות. כמו שאימא היתה מכינה.

תפסיקי לחשוב על אוכל.

אני אפילו לא יכולה לבכות. בכי יכאיב לי מדי. ידרוש מאמץ רב מדי.

קר מדי. המקלחת בחדר האמבטיה הקטן שלנו בקרוואן לא היתה המקום הטוב ביותר לישון בו. היו לי מים. אבל המים התחילו לעשות לי כאב בטן.

כמה זמן כבר עבר? אני צריכה אוכל.

ניסיתי לצאת, אבל הוא עשה משהו כדי שהדלת לא תוכל להיפתח מהצד השני, ויכולתי לראות שהוא חסם בקרשים את החלון הקטן שמעל לכיור.

הייתי ישנונית כל הזמן.

התעייפתי כל כך ממחשבות על אוכל.

תהיי ישנונית וזהו.

שמעתי צעדים כבדים מחוץ לדלת.

צליל חריקה.

לפתע הרגשתי משהו חם מדגדג את פנַי.

"תפתחי את העיניים, זבל."

פקחתי את העיניים.

הוא נעץ בי מבט מבעד לפתח הדלת הצר. "העונש נגמר. נמאס לי להשתמש בשירותים של קרלה."

הרגשתי כאילו הפה שלי מלא עפר. יבש. חולי. כמו הכביש בחוץ בימי הקיץ החמים.

"נו?" הוא לפת את זרועי ומשך אותי מעלה. זה כאב יותר מבדרך כלל. "תעיפי את התחת שלך משם."

כשהוא שיחרר אותי נפלתי כנגד המשקוף וצנחתי על הרצפה ברפיון.

הרגליים שלי לא עובדות כמו שצריך, חשבתי בבהלה.

כאב טיפס פתאום לאורך צד הגוף שלי והסתובבתי.

הוא הרחיק את כף הרגל שלו מהמקום שבו פגעה בירך שלי. "אמרתי לך לעוף מכאן."

איכשהו הצלחתי לזחול.

דלת חדר האמבטיה נסגרה בטריקה מאחורי. שכבתי על רצפת המטבח שלנו והבטתי מעלה, לעבר הארונות.

לבסוף ייבבתי.

היה שם אוכל. אבל הייתי עייפה מכדי להגיע אליו.

אמרו לי שכשאתבגר כל הפחדים שלי יצטמקו!

התעוררתי בבהלה לצלילי השיר של Twenty One Pilots שבקע מהטלפון שלי. השעון המעורר. גיששתי אחר הטלפון, כיביתי את הצלצול ונשענתי לאחור.

גופי היה מכוסה זיעה.

לא היה לי סיוט כזה כבר הרבה מאוד זמן, אבל פרויד לא היה נחוץ כדי להבין מדוע חלומות הבלהה חזרו.

אחרי הכול, בעוד כמה שבועות אעבור לצדה השני של המדינה כדי לגור עם גבר שלא פגשתי בכלל.

גררתי את עצמי באנחה מהמיטה, תוהה מדוע בורכתי באימא האנוכית וחסרת האחריות ביותר על פני כדור הארץ.

"אני לא מאמינה שאינדיה באמת עוברת."

כששמעתי את שמי, נעצרתי במקום ממש לפני שפניתי במסדרון. זה היה סוף יום הלימודים, והייתי בדרכי לישיבה של ועדת הנשף.

"ואני מאמינה. זה הדבר ההגיוני הראשון שקרה מאז שהיא הגיעה לכאן," אמרה שיבון.

צימצמתי את עיני. היא כזאת כלבה.

"מה זאת אומרת?" אמרה טס.

"נו, באמת, טס. את ואני יודעות שלאינדיה אין יותר מדי יתרונות. תראי איפה היא גרה לעומתי. היא הכי זבל. אני הכי שווה. יש לי בית גדול למסיבות וברֵכה. והבית שלי נמצא ליד החוף. היא גרה באיזו דירה קטנה ומשעממת שרק אנה ראתה. זה פשע שהן פופולריות באותה מידה."

בקושי שמעתי משהו אחרי "היא הכי זבל".

בהלה שיתקה אותי למשמע המילים.

לא.

זה אמור להיות המקום הבטוח שלי.

כאן אף אחד לא יכול לדבר עלי ככה.

כל עוד אני כאן, זו הממלכה שלי. עקפתי את הפינה כרוח סערה. טס כבר החלה לפסוע לאורך המסדרון, לעבר הכיתה שבה נהגו חברות ועדת הנשף להיפגש.

שיבון צפתה בה מתרחקת, אך נרתעה מעט כשראתה אותי.

נעצתי בה מבט נוקב כשחלפתי על פניה. "נו, את באה או לא?"

"אני באה, אבל למה את באה?" רטנה והשיגה אותי. "זה לא שתהיי כאן בכלל ותבואי לנשף."

"עד אז אני כבר לא אהיה. אבל אני עדיין כאן עכשיו," הזכרתי לה.

כשכל מי שהיתה בחדר בירכה אותי לשלום בהתלהבות ובקושי הכירה בקיומה של שיבון, שמחתי יותר מכפי שציפיתי, ושמחתי עוד יותר כשרבות מההצעות שלי התקבלו על אף העובדה שכשהנשף ייערך כבר לא אהיה כאן.

הייתי בשליטה.

שיבון והמילים שאמרה לא יכלו לגעת בי בחדר ההוא.

"את נראית עייפה," אמרה לי אנה בשקט לאחר שהישיבה הסתיימה.

לא יכולתי ממש לגלות לה שאני עייפה מפני שבפעם החמישית השבוע חזר אלי הסיוט הישן. הוא העיר אותי בשלוש לפנות בוקר, ולא הצלחתי לחזור לישון אחריו.

"אני פשוט מותשת. לארוז וזה, את יודעת."

"אני יודעת. אל תזכירי לי." אנה כרכה את זרועה סביב מותני וקירבה אותי אליה. "היילי סיפרה לך עוד משהו על הבחור הזה?"

"קצת. וחיפשתי אותו בגוגל."

עיניה נפערו בסקרנות. "מה מצאת?"

שום דבר מפליל. אבל בכל זאת גיליתי משהו מבעית. "היילי אמרה שהוא עשיר. והיא התכוונה ממש עשיר. הוא מהחברה הגבוהה. היא מכניסה אותי לחברה הגבוהה. אותי." הרגשתי שהבהלה בחזי מתעצמת, כי ידעתי שיהיה כמעט בלתי אפשרי לטפס במעלה הסולם החברתי בבוסטון. מקום בתחתית ההיררכיה החברתית יהיה סיוט. אף אחד לא מבחין במי שנמצא שם למטה, וכשאת כמעט בלתי נראית, לאף אחד לא אכפת אם משהו רע קורה לך. אף אחד לא יהיה בסביבה כדי להושיט יד ולמנוע ממך להיפגע.

והסולם החברתי בעולמו של עו"ד תיאודור רוברט פֶרוותר היה שונה בתכלית. "איך אני אצליח להשתלב שם בכלל?"

"לא כל התלמידים בבית הספר שלך יהיו עשירים."

לרוע מזלי, אנה טעתה. "רובם יהיו. אני הולכת לבית ספר פרטי."

הזעזוע שניכר בפניה תאם את הַרגשתי. "את צוחקת?"

"אני לא צוחקת."

"כאילו, תלבשי חצאית משבצות קצרה וכאלה?"

"בדקתי באתר האינטרנט של בית הספר, ולא נראה שיש להם ממש תלבושת אחידה, אבל הרמה האקדמית שם שונה לגמרי." עובדה שתועיל לסיכויי הקבלה שלי לקולג', אבל המשמעות שלה היא שאיאלץ לעבוד קשה יותר, ועבודה קשה יותר תפריע לתוכניות שלי להתקדם חברתית. "שכר הלימוד מטורף. תיאודור כנראה הכניס אותי לשם בלי ריאיון בזכות השם שלו."

אנה קימטה את אפה. "וואו. אני לא מאמינה שאת עוברת לגור עם מר טחון־בכסף ואפילו לא פגשת אותו. אימא שלך כזאת מוזרה. זה כמו סדרת טלוויזיה."

פרצתי בצחוק מר. "כל החיים שלי הם כמו סדרת טלוויזיה."