סונטה לגוסטב

מוּטי מַצְלִינגֶן, שווייץ, 1947

כשהיה בן חמש, היה גוּסטַב פֶּרְלֶה משוכנע רק בדבר אחד: הוא אוהב את אמו.

שמה היה אֶמיליֶה, אבל כולם פנו אליה בתואר פְראוּ פֶּרלֶה. (בשווייץ, בעת ההיא שאחרי המלחמה, אנשים הקפידו על רשמיות. היה אפשר להעביר חיים שלמים בלי לדעת את שמו הפרטי של השכן הקרוב ביותר.) גוסטב קרא לאמיליה פרלה "מוּטי", אמא. היא נשארה "מוּטי" במשך כל חייו, גם כשהשם החל להישמע באוזניו ילדותי: מוּטי שלו, שלו בלבד, אישה צנומה ולה קול חלול ושיער סורר והילוך מהוסס בעודה נעה מחדר לחדר בדירתם הקטנה, כאילו היא חוששת לגלות, בין חלל אחד למשנהו, חפצים - או אפילו אנשים - שהיא עדיין לא ערוכה לפגוש.

הדירה שבקומה השנייה, שאליה הוליך גרם מדרגות עשוי אבן שהיה מפואר מדי לבניין הזה, השקיפה על נהר האֶמֶה שבעיירה מַצלינגֶן, באזור בשווייץ הידוע בשם מיטֶלַנד, בין הרי היוּרָה לבין האלפּים. על הקיר בחדרו הזעיר של גוסטב היתה תלויה מפה של אזור מיטלנד, והוא הצטייר בה כאזור של גבעות ירוקות, מאוכלס בעדרי בקר וטחנות מים וכנסיות קטנות מכוסות גגות רעפים. לפעמים היתה אמיליה לוקחת את כף ידו של גוסטב ומנחה אותה לאורך הגדה הצפונית של הנהר שבמפה, שעליה סומנה מַצלינגן. הסמל שסימן את מצלינגן היה חריץ גבינה עגול שמשולש אחד נבצע ממנו. גוסטב זכר ששאל פעם את אמיליה מי אכל את המשולש שנחתך מהחריץ. אבל אמיליה אמרה לו שלא יבזבז את הזמן שלה בשאלות טיפשיות.

בסלון, על מזנון מעץ אלון, ניצב תצלום של אֶריך פרלה, אביו של גוסטב, שמת כשהיה גוסטב צעיר מכדי לזכור אותו.

אחת לשנה, באחד באוגוסט, החג הלאומי של שווייץ, הניחה אמיליה זרים של פרחי גֶנציאנה סביב התצלום והורתה לגוסטב לכרוע מולו ברך ולהתפלל למען נשמת אביו. גוסטב לא הבין מה זו נשמה. הוא ראה רק שאריך היה איש נאה בעל חיוך בוטח, לבוש מדי משטרה ועליהם כפתורים מבהיקים. לכן החליט גוסטב להתפלל למען הכפתורים - שישמרו על הבוהק שלהם, ושחיוכו הגאה של אביו לא יתפוגג עם חלוף השנים.

"הוא היה גיבור," הזכירה אמיליה לבנה כל שנה. "בהתחלה לא הבנתי את זה, אבל זה נכון. הוא היה איש טוב שחי בעולם נורא. אם מישהו יגיד לך אחרת, זו טעות."

לפעמים, בעיניים עצומות ובכפות ידיים צמודות זו לזו, היא מלמלה עוד דברים שזכרה על אודות אריך. יום אחד היא אמרה, "זה היה כל כך לא הוגן. לא עשו איתו צדק. וגם לא יעשו, לעולם."

יום-יום, כשהוא לבוש חולצת כפתורים ושערו הקצר מסורק למשעי, נלקח גוסטב לגן הילדים המקומי. בפתח הבניין הוא עמד, דומם לחלוטין, וצפה באמיליה המתרחקת בשביל. הוא מעולם לא בכה. תכופות הרגיש שבכי מנסה לגאות מתוך לבו, אבל תמיד הצליח לדכא אותו. כי כך לימדה אותו אמיליה שעליו להתנהג בעולם. הוא מוכרח למשול ברוחו. העולם רוחש עוולות, היא אמרה, אבל על גוסטב לצעוד בדרכי אביו, שגם כשנעשה לו עוול, התנהג כאדם בעל כבוד; הוא משל ברוחו. אם כך ינהג, גוסטב יהיה ערוך ומוכן לקראת הלא-צפוי. כי אפילו בשווייץ, שהמלחמה לא חצתה את ספּה, אין לדעת מה צופן העתיד.

"אז אתה מבין," היא אמרה, "אתה צריך להיות כמו שווייץ. אתה מבין אותי? אתה צריך להחזיק מעמד ולהיות אמיץ, להישאר עצמאי וחזק. ואז תוכל לחיות את החיים הנכונים."

לגוסטב לא היה מושג מה הם "החיים הנכונים". הוא הכיר רק את החיים שהיו לו, אלה שחי עם אמיליה בדירה שבקומה השנייה, עם מפת מיטלנד על קיר חדרו והגרבונים של אמיליה התלויים לייבוש על חבל מעל אמבט הברזל. הוא רצה שתמיד יישארו שם, הגרבונים ההם. הוא רצה שהטעם והמרקם של הקְנֶדֶל שהם אכלו לארוחת ערב לא ישתנה לעולם. אפילו ריח הגבינה שבשערה של אמיליה, שאותו דווקא לא אהב כל כך - הוא ידע שעליו להישאר כפי שהוא, כי עבודתה של אמיליה בקואופרטיב הגבינות של מצלינגן היא שהיתה מקור מחייתם.

המומחיות של קואופרטיב מצלינגן היתה גבינת אֶמֶנטל, שגוּבּנה מהחלב של עמקי נהר האֶמֶה. בנימה של מדריך תיירים הכריזה אמיליה באוזני גוסטב, "יש הרבה המצאות נהדרות בשווייץ, וגבינת אמנטל היא אחת מהן." אבל למרות ייחודה, המכירות של גבינת אמנטל - הן בתחומי שווייץ והן לכל המדינות שסביבה, שעדיין התקשו להתאושש אחרי המלחמה - היו עניין הפכפך למדי. וכשהמכירות היו נמוכות, המענקים ששולמו לעובדים בחג המולד ובחג הלאומי נטו להיות מאכזבים.

ההמתנה עד לרגע שבו תדע מה יהיה גובה המענק שתקבל תמיד שיקעה את אמיליה פרלה בגל של חרדה. היא נהגה לשבת ליד דלפק המטבח (זה לא היה שולחן, רק מדף תלוי על ציר, שלידו ישבו היא וגוסטב ואכלו את ארוחותיהם) ולחשב את הוצאותיה על שוליו האפורים של ה"מַצְלינגֶרצַייטוּנג", העיתון המקומי. נייר העיתון תמיד טשטש את חישוביה. והנתונים שרשמה לא הסתדרו בטורים מוגדרים אלא תעו על פני הכתבה על האליפות בהיאבקות שְווינגֶן ועל זאבים שאותרו ביערות הסמוכים. לפעמים היטשטשו הרישומים החפוזים של אמיליה פעם נוספת, בגלל דמעותיה. היא אמרה לגוסטב שלא יבכה אף פעם. אבל נדמה שהכלל הזה לא חל עליה, מפני שהיו רגעים, מאוחר בלילה, שבהם התגנב גוסטב מתוך חדרו ומצא את אמיליה מתייפחת מעל דפי ה"מַצְלינגֶרצַייטוּנג".

ברגעים אלה, הבל פיה הדיף לעתים ריח אָניס והיא אחזה בידיה כוס שעומעמה בנוזל צהבהב, וגוסטב חשש מפני כל אלה - מפני הבל הפה של האניס והכוס המלוכלכת ודמעותיה של אמו. הוא טיפס על כיסא גבוה לצדה והתבונן בה מזוויות עיניו האפורות, ועד מהרה היתה אמיליה מקנחת את אפה ושולחת לעברו יד ואומרת שהיא מצטערת. ואז הוא נישק את לחיה הלחה והבוערת והיא הרימה אותו בזרועותיה, ובצעדים מתנודדים מעט תחת כובד משקלו נשאה אותו בחזרה אל חדרו.

אבל בשנה שבה מלאו לגוסטב חמש לא שולם כל מענק לחג המולד, ואמיליה נאלצה לקחת על עצמה משרה נוספת בימי שבת בבוקר, בתור מנקה בכנסייה הפרוטסטנטית של סַנקט יוֹהַן.

היא אמרה לגוסטב, "בעבודה הזאת תוכל לעזור לי."

וכך הם יצאו יחד בשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שהעיירה כולה התעוררה, עוד לפני שנגלה כל אור בשמים. הם צעדו בשלג, בעקבות שתי קרני פנסים קלושות, והאדים שעלו מפיותיהם התאבכו בתוך צעיפי הצמר העבים שלצוואריהם. כשהגיעו אל הכנסייה, גם היא היתה חשוכה וקרה. אמיליה הדליקה שתי נורות מלבניות ירקרקות משני צדי אולם התווך והם החלו במשימתם, סידרו את ספרי המזמורים, איבקו את הספסלים, טאטאו את רצפת האבן, מירקו את פמוטי הנחושת. הם שמעו ינשופים קוראים בחוץ בחשכה המתפוגגת.

כשהלך אור היום והתחזק, גוסטב שב תמיד אל המשימה החביבה עליו. הוא כרע ברך על כרית כריעה, גרר את הכרית יחד איתו ככל שהתקדם וניקה את סבכת הברזל שנמתחה על הרצפה בשולי המעבר. כלפי אמיליה הוא העמיד פנים שהוא מוכרח לבצע את המלאכה הזאת בקפידה רבה, מפני שסבכת הברזל היתה עשויה דוגמה סבוכה והסמרטוט שבידו היה צריך להקיף את החורים ולחדור מבעדם, והיא אמרה, "בסדר, גוסטב, זה טוב מאוד. טוב מאוד שאתה מבצע את עבודתך בקפידה."

אבל היא לא ידעה שבעצם גוסטב מחפש חפצים שנפלו דרך הסבכה ונחו להם בינתיים באבק. מבחינתו היה האוסף המשונה "האוצר" שלו. רק ידיים קטנות כשלו יכלו לחדור ולהרים את החפצים ההם מבין החורים. מדי פעם הוא מצא גם מטבעות כסף, אבל אלה היו תמיד מטבעות פחותי ערך שאי-אפשר לקנות בהם דבר. חפצים שגרתיים יותר היו סיכות שיער, עלי כותרת קמלים, בדלי סיגריות, עטיפות ממתקים, מהדקי נייר ומסמרי ברזל. הוא ידע שאין בכל אלה שום תועלת, אבל זה לא הפריע לו. יום אחד הוא מצא שפתון חדש לגמרי, נתון בנרתיק מוזהב. הוא הכתיר אותו בתואר "אוצר ראשי".

הוא לקח את הכול הביתה בכיסי מעילו, והחביא את החפצים בקופסת עץ שלפנים הכילה את הסיגרים שאביו נהג לעשן. הוא החליק את עטיפות הממתקים, התפעל מצבעיהן החיים וניער את הטבק שבבדלי הסיגריות אל תוך קופסת פח קטנטנה.

כשהיה לבדו בחדרו, הוא בחן בריכוז את האוצר. לפעמים נגע בו והריח אותו. עצם העובדה שהחביא אותו מפניה של אמיליה - כאילו מדובר במתנה שיום אחד אולי יגיש לה בהפתעה - היא שריגשה אותו. השפתון היה בצבע סגול כהה, כמעט שחור, כמו שזיף מבושל, ובעיניו הוא היה יפהפה.

הוא ואמיליה נאלצו לבלות שעתיים בכנסייה כדי למרק ולצחצח הכול לקראת טקסי סוף השבוע. בפרק הזמן הזה הגיעו פה ושם אנשים, מכורבלים כנגד הקור, ואז נכנסו אל בין הספסלים והתפללו, או שצעדו לעבר המעקה שבקדמת המזבח ונעצו מבט בתמונת הפְּיֶיטָה שצוירה בצבעי ענבר על גבי הזכוכית הצבעונית שבחלון המערבי.

גוסטב ראה את אמיליה זוחלת סביבם, כאילו ניסתה להעלים את עצמה. רק לעתים נדירות בירכו אותה האנשים האלה בברכת "Grüezi" או נקבו בשמה, פְראוּ פּרלה. הוא ראה אותם ממקומו על כרית הכריעה. הוא שם לב שכמעט כולם זקנים. הם נראו בעיניו כיצורים אומללים, שאין להם שום אוצר סודי. הוא חשב שאולי הם לא זכו לחיות את "החיים הנכונים". הוא תהה שמא "החיים הנכונים" טמונים בדברים שהוא לבדו יכול לראות - הדברים שמתחת לסבכה זו או אחרת, אלה שרוב האנשים רק דורכים עליהם מבלי משים.

כשתמה מלאכת הניקוי, גוסטב ואמיליה צעדו יחד בחזרה הביתה. החשמליות כבר החלו לפעול, ופעמון דנדן אי-שם, ועֲדת יונים רפרפה מגג אל גג, ובעלת דוכן הפרחים הציבה אגרטלים ודליים בפינת אוּנטֶר דֶר אֶג. מוכרת הפרחים, ששמה היה פראוּ טֶלֶר, תמיד בירכה אותם בנימוס וחייכה, גם כשירד שלג.

אוּנטר דר אֶג היה שם הרחוב שבו ניצב בניין הדירות שלהם. לפני שנבנו הבניינים האלה היה אונטר דר אג (שפירושו "תחת המַשׂדֵדָה") רצועת אדמה, שבה יכלו תושבי מצלינגן לשכור לעצמם חלקות ולגדל ירקות, אבל אלה נעלמו זה מכבר. עכשיו היו שם רק מדרכה רחבה ומזרקת שתייה ממתכת והדוכן של פראו טלר, שהיה התזכורת האחרונה לכך שדברים ירוקים צמחו אי-פעם כאן באזור. אמיליה אמרה לפעמים שהיתה שמחה לגדל ירקות - כרוב אדום, היא אמרה, ואפונת שלג וקישואים. "אבל לפחות," היא הוסיפה באנחה, "האזור לא נהרס במלחמה."

היא הראתה לגוסטב ז'ורנלים ובהם תמונות של מקומות שנהרסו. היא אמרה שכולם נמצאים מחוץ לשווייץ. דרזדן. ברלין. קֵן, שבחבל נורמנדי. בתמונות האלה לא היו אנשים, אבל באחת מהן ראו כלב לבן, שישב לבדו על ערמת הריסות. גוסטב שאל מה קרה לכלב הזה ואמיליה אמרה, "אין טעם לשאול מה קרה, גוסטב. אולי הכלב מצא איש טוב שיטפל בו, או שאולי הוא מת מרעב. איך אני אמורה לדעת? במלחמה, הכול תלוי במי אתה ואיפה אתה. כל השאר נתון בידי הגורל."

גוסטב נעץ מבט באמו. "איפה היינו אנחנו?" הוא שאל.

היא סגרה את הז'ורנל והניחה אותו בצד, מקופל, כמו בגד נעים שתכננה ללבוש שוב בעתיד הקרוב. היא אחזה את פניו של גוסטב בשתי ידיה. "היינו כאן," היא אמרה, "מוגנים, במצלינגן. במשך זמן קצר, כשאביך היה סגן מפקד המשטרה, אפילו היתה לנו דירה נהדרת בפְריבּוּרגשְטְראסה. היתה בה מרפסת, וגידלתי בה פרחי גרניום. בכל פעם שאני רואה גרניום אני חושבת על אלה שגידלתי אז."

"ואז באנו לאונטר דר אג?" שאל גוסטב.

"כן. אז באנו לאונטר דר אג."

"רק את ואני?"

"לא. בהתחלה היינו כאן שלושתנו. אבל לא למשך זמן רב."

כשחזרו הביתה לאחר שסיימו לנקות את הכנסייה, ישבו גוסטב ואמיליה אל המדף התלוי שבמטבח הזעיר, שתו קקאו חם ואכלו לחם שחור בחמאה. יום החורף הארוך נמתח לפניהם, קר וריק. לפעמים חזרה אמיליה לשכב במיטה וקראה בז'ורנלים שלה. היא לא התנצלה על כך. היא אמרה שילדים צריכים ללמוד לשחק לבד. היא אמרה שאם לא ילמד לעשות את זה, דמיונו לא יתפתח.

גוסטב נהג לשבת אל חלון חדרו ולבהות בשמים הלבנים. הצעצוע היחיד שלו היה רכבת מתכת קטנה, אז הוא הניח את הרכבת על אדן החלון והסיט אותה אחורה וקדימה. תכופות היה קר כל כך ליד החלון, שהבל הפה של גוסטב יצר אדים שנראו ממש כמו עשן קיטור, והוא נשף אותם מעל הקטר. על חלונות הקרון צוירו פנים של אנשים, ועל כולם הבעה חלולה של הפתעה. אל האנשים התמהים האלה לחש גוסטב מדי פעם, "אתם חייבים למשול ברוחכם."

המקום המשונה ביותר בבניין הדירות היה המקלט שתחתיו. הוא נבנה כמקלט גרעיני, ובדרך כלל כונה "מרתף להגנה מפני מתקפה אווירית". עד מהרה, כל בניין בשווייץ נדרש להתקין מרתף שכזה.

אחת לשנה זימן אב הבית את דיירי הבניין, ובכלל זה הילדים, והם ירדו כולם אל המקלט. מאחוריהם, בשעה שירדו במדרגות, נסגרו דלתות ברזל כבדות.

גוסטב נאחז בכף ידה של אמיליה. הודלקו אורות, אבל הם חשפו רק עוד מדרגות היורדות מטה ומטה. אב הבית תמיד הזכיר לכולם שעליהם "לנשום כרגיל", שמערכת סינון האוויר נבדקת לעתים קרובות כדי שתפקודה יהיה לא פחות ממושלם. לא סתם קוראים לזה "מרתף להגנה מפני מתקפה אווירית", הוא אמר. אבל היה שם ריח מוזר, ריח של חיות, כאילו שועלים או חולדות התמקמו שם וניזונו מאבק או מהצבע האפור שליקקו מעל הקירות.

תחת אינספור המדרגות נפתח המקלט לחדר אחסון רחב ידיים, שהיה מלא מרצפה עד תקרה בארגזי קרטון חתומים. "אתם בטח זוכרים מה אנחנו שומרים כאן בארגזים," אמר אב הבית, "אוכל שיספיק לכולנו לפרק זמן של בערך חודשיים. ואת המים אנחנו שומרים שם, בתוך המְכלים. מי שתייה נקיים. הם יחולקו בקיצוב, כמובן, כי אספקת המים הראשית - גם אם תמשיך לתפקד - תנותק, למקרה של זיהום בגלל קרינה, אבל הם יספיקו לכולם."

הוא הוליך אותם הלאה. הוא היה איש כבד גוף. הוא דיבר בקול רם ובהטעמה, כאילו הניח שהוא נמצא בחברת חירשים. צליל קולו הדהד בין קירות הבטון. גוסטב שם לב שהדיירים תמיד מתעטפים בשתיקה בזמן הסיורים האלה במקלט הגרעיני. הבעות פניהם הזכירו לו את האנשים המצוירים על חלונות הרכבת שלו. בעלים ונשים התגודדו יחדיו. קשישים נאחזו זה בזה כדי לא ליפול. גוסטב תמיד קיווה שאמו לא תרפה מכף ידו.

כשהגיעו לאזור "המגורים" שבמקלט, ראה גוסטב שמיטות הדרגש נבנו זו מעל זו בחמש קומות. כדי להגיע לדרגש העליון היה צורך לטפס על סולם, והוא חשב שזה לא יהיה לו נעים, להיות גבוה כל כך מעל פני הקרקע. ואם יתעורר באמצע הלילה, בחושך, ולא יצליח למצוא את מוּטי? ואם מוּטי תישן בדרגש התחתון ביותר, או בשורה אחרת? ואם הוא ייפול מהדרגש וינחת על הראש והראש שלו יתרסק? הוא לחש שהוא לא רוצה לגור כאן, במיטת ברזל ועם אוכל מארגזים, ומוּטי אמרה, "זה בטח לא יקרה אף פעם."

"מה לא יקרה אף פעם?" הוא שאל.

אבל אמיליה לא רצתה לומר. "אתה לא צריך לחשוב על זה עכשיו," היא אמרה לו. "המקלט הוא בסך הכול מקום בטוח, למקרה שהרוסים - או כל אחד אחר - יכניסו לעצמם לראש שהם רוצים לפגוע בשווייץ."

גוסטב שכב במיטתו בלילה וחשב על מה שעלול לקרות אם שווייץ תיפגע. הוא שאל את עצמו אם מצלינגן תהיה לגל הריסות ואם הוא ימצא את עצמו לבדו, כמו הכלב הלבן בתמונה.