האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל
עפר שלח
₪ 46.00
תקציר
“כלל זה היה נקוט בידי כל הזמן: אסור לסמוך על ניצחונות העבר, ואסור לסמוך על חולשות האויב. המנצח בעבר יכול להיכשל בעתיד” (דוד בן-גוריון)
באוגוסט 1953 יצא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לחופשה שהוקדשה ללימוד צורכי הביטחון של מדינת ישראל ומצבו של צה”ל. הייתה זו הפעם האחרונה שבה מנהיג ישראלי החליט להקדיש מזמנו ללימוד הנושא ולגיבוש תפיסת ביטחון מסודרת עבור צבא ההגנה לישראל.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
כפי שאנחנו יודעים, יש דברים ידועים-ידועים - כלומר דברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. אנחנו גם יודעים שיש דברים לא ידועים-ידועים, כלומר אנו יודעים שיש כמה דברים שאיננו יודעים. אבל ישנם גם דברים לא ידועים-לא ידועים - אלה שאיננו יודעים שאנו לא יודעים אותם. ואם מסתכלים בהיסטוריה של ארצנו ושל מדינות דמוקרטיות אחרות, הדברים בקטגוריה אחרונה זו הם הקשים מכולם.
דונלד רמספלד, שר ההגנה של ארצות הברית לשעבר7
תפיסת הביטחון היא דבר קונקרטי התלוי במקום ובזמן, ואין דבר קונקרטי פחות מן המזרח התיכון בחמש השנים האחרונות. לפני חמש שנים היו, על גבולות ישראל או במעגל השני, מדינות ריבוניות ובעלות טריטוריה מוגדרת כסוריה ועיראק. מעבר לגבול ברמת הגולן ישב צבא ולא אוסף של ארגונים - רובם בעלי אידיאולוגיה קיצונית המתנגדת לעצם קיומה של ישראל כמדינה - הנעדרים שלטון מרכזי של ממש. בסיני עוד לא נראו ניצניו של הארגון הקיצוני הידוע כיום (בעת כתיבת הספר, קשה להתחייב ליותר מכך) כשלוחת סיני של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש). לוב היתה מדינה של ממש, ולא מחסן נשק פרוץ שממנו זולגים אמצעי לחימה לכל האזור. בתימן שלט, פחות או יותר, משטר פרו-מערבי.
קשה להסתכל קדימה במזרח התיכון, ואין לקנא במלאכתם של אנשי המודיעין המתבקשים לעשות זאת. מי שהתקשה לנבא את נפילת מובארק, את פריצתה של מלחמת האזרחים בסוריה ואת הישרדותו של אסד במשך שנים לאחריה, ואת הופעתו של דאעש בזירה - יתקשה לספק לקובעי המדיניות ולמתכנני הכוח את מה שהם זקוקים לו: תחזית סבירה לעשור קדימה, כזאת שאפשר להחליט לפיה על רכישת פלטפורמות צבאיות שאמורות לשרת אותנו עשורים, ועל בניית כוחות שיתפקדו במלחמה של היום ובזאת של מחר.
ואולם, יש מגמות שכבר אפשר להתייחס אליהן, המתוות את הקווים הכלליים שלאורם יש לעצב תפיסה ולגזור החלטות מעשיות.
ראשית, העולם של העשור הבא יהיה רב-מוקדי ומרובה קואליציות אד-הוק. כוחות גדולים יתגוששו על הגמוניות משתנות בנושאים שונים וימצאו להם בעניין מסוים בעלי ברית, שעלולים בה בעת להיות יריבים בעניין אחר. בארצות הברית כבר גרם מצב זה לתחייתו של המושג "frienemy" ("ידידויב", או אם לשאול מהשפה השגורה בחיל האוויר: "עמיטורף"), המתאר ישויות שיש ביניהן יחסים של יריבות ואינטרסים משותפים בעת ובעונה אחת. העיתונאי וולטר וינצ'ל הגה אותו לראשונה ביחס לרוסיה ב-1953;8 כיום הוא משמש לתיאור היחסים בין ארצות הברית ורוסיה, סין ולאחרונה גם איראן. בפועל, הוא מתאר היטב את המצב בין כל שתי ישויות כמעט בכל זירה. התפיסה הישנה של שחור ולבן, לנו ולצרינו, הולכת ומתחלפת בחמישים גוונים של אפור.
זה יהיה מצב לא פשוט לישראל, שקברניטיה נראו בעשורים האחרונים כמי שמתקשים להיפרד מראיית העולם ומהרטוריקה של העולם הישן, ההבחנה הגושית הסדורה והחלוקה הדיכוטומית לידידים ולאויבים. מדינה, שבה עדיין נהוג לסווג מדינאים בעולם כ"ידידי ישראל" וכאלה שהם לא, תצטרך להתרגל לכך שכאשר מישהו מוגדר ידיד או אויב, השאלה היא תמיד: "באיזה עניין?"
זה יהיה נכון בכל מקום, ונכון שבעתיים במזרח התיכון. האזור סביבנו ימשיך לגעוש, וספק אם המפה שלו תהיה עדכנית ליותר משנה. כבר היום שמות כמו "סוריה" או "עיראק" משמשים אותנו יותר לציון הגיאוגרפיה הוותיקה המוכרת לנו מאשר לתיאור ישויות קיימות, והמגמה הזאת עלולה להתפשט גם למקומות אחרים. סביר להניח שהתופעה המרכזית באזור תמשיך להיות עלייתו של האסלאם הקיצוני, המבקש למחוק את הגבולות הקולוניאליים של הסכם סייקס-פיקו שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמו גם את תוצאות ההשפעה התרבותית של המערב, ולייסד אומה ערבית אחת, מפוצלת לשבטים אך מאוחדת בשנאת הזר. זהו הזרם הגועש של הטלטלה האזורית, שכבר סחף את מה שהיה פעם החזית המזרחית של ישראל ומאיים לשטוף מקומות נוספים באזור.
עצם מושג המדינה עומד היום, ויעמוד ביתר שאת בשנים הבאות, במבחן שלא היה כמוהו לפחות מאה שנים. בעת כתיבת הדברים שולט דאעש בשטח גדול פי שבעה מישראל, שיש בו שישה מיליון וחצי בני אדם. עם זאת, משמעות המילה "שולט" היא איננה זו שאנחנו מתייחסים אליה כשמדובר במדינת לאום כמו ישראל או מדינות אירופה. מדובר, בעיקרו של דבר, בכוחות צבאיים הפועלים הן לפי אינטרסים מקומיים והן לפי הנחיה מרכזית, ובאחדות רעיונית הבאה לידי ביטוי באופן ניהול החיים. הנחשול הזה מאיים על קיומן של עוד מדינות נוסף על אלו שכבר נמחו, ולא ברור מה יביא במקומן. מה שברור הוא, שכמעט כל אויב מוכר שאנחנו יכולים לחשוב עליו, כולל אלה שעמם נלחמנו במערכות קשות בשנים האחרונות, נחשב נסבל יותר, מאשר מוטציה כלשהי של המדינה האסלאמית או של הג'יהאד העולמי שאולי תבוא במקומו.
אל מול הזרם הגועש הזה, מסמן העולם ישויות חזקות - שגם אם יעברו טלטלות פנימיות, נראה שימשיכו להתקיים כמדינות, והן ניחנות בעוצמה המשמשת עוגן אזורי. חלק מן המדינות האלה הן אויבות בנפש - זו של זו, וחלקן גם של המערב. אולם מול הזרם הרדיקלי עשוי כוח עולמי - אמריקאי, רוסי, סיני או אחר - לחבור אליהן לטובת צורך ספציפי. הדוגמאות הבולטות ביותר הן איראן וטורקיה, שתי מדינות לא-ערביות המייצגות קטבים בתוך האסלאם, וכן מצרים וסעודיה.
איראן, האויב המדינתי החריף ביותר של ישראל, היא דוגמה מובהקת. בראיית המערב, היא איום חמור על ידידות כמו ישראל, סעודיה ומצרים; פרויקט הגרעין שלה מסכן את שלום העולם ואת היציבות המעורערת ממילא במזרח התיכון. היא מייצאת טרור עולמי ושולחת את זרועותיה לתימן, לסוריה, ללבנון ולרצועת עזה. מנגד, האיראנים הם גם השותף החזק ביותר של האמריקאים בקואליציה שמנסה למנוע את עליית האסלאם הסוני הקיצוני בסוריה ובעיראק. באמצעות הארגון השליח שלהם, חיזבאללה, הם מסייעים לשמר את מה שנשאר ממשטר אסד (שגם הוא הפך ממאוס וראוי לכליה למעין הרע במיעוטו מול סכנת דאעש), ומגִנים על הסדר הקיים, רעוע ככל שיהיה, בלבנון.
ההסכם שאליו הגיעו המעצמות עם איראן ביולי 2015 עוסק, במישור העיקרי שלו, בהשעיית פרויקט הגרעין, אבל יש בו היבטים נוספים. למעשה, הוא משקף את ראיית המעצמות, שלפיה מדינת לאום יציבה וחזקה, גם אם היא מפיצה טרור ומבקשת לייצא מהפכה מסוג אחד, היא עוגן אד-הוק להתמודדות עם כאוס מאיים מסוג אחר. אותה ראייה תקפה גם לגבי טורקיה של ארדואן: היא חברה בנאט"ו, אבל פועלת בהתאם לאינטרסים אזוריים - תמיכה בחמאס, למשל - המנוגדים לאלה של המערב ובעלי בריתו; היא יריבה של משטר סיסי במצרים, ומנגד בלם חזק להתפשטות האפשרית הבאה של המדינה האסלאמית - זו שבשלבים קודמים של התפשטותה עוד ראתה בטורקיה לקוחה למכירת נפט ושותפה לאינטרס התוקפני שלה נגד הכורדים או המשטר הסורי. בתוך הסבך הזה, שבלתי-אפשרי לחלק אותו על ידי קו פרשת מים ל"טובים" ו"רעים" מוחלטים, איראן או טורקיה הן בכל מקרה מדינות יציבות וחזקות, אופציה לחבירה לצורך מסוים.
אחת מהסכנות הלא-מעטות של ההסכם עם איראן היא ההשקפה המשתמעת ממנו, שלפיה ישראל איננה אי שכזה בעיני המעצמות העולמיות. אמנם היא חזקה צבאית וכלכלית, יציבה ודמוקרטית ושותפה לערכי המערב, אבל מבודדת. היא שותפה לאינטרסים של שכנותיה אל מול הנחשול האסלאמי הקיצוני, אבל מכיוון שאינה שותפה לתהליך של ייצוב האזור ועיצוב פניו מחדש, ומשום שהסוגיה הפלסטינית מונעת מהאיים הסוניים (מצרים, סעודיה וטורקיה) לממש בפומבי את האינטרסים המשותפים איתה, לא כל שכן להרחיב אותם, היא אינה בעלת ברית רצויה, בוודאי לא רשמית, בקואליציות האזוריות.
תפיסת הקואליציות אד-הוק תוביל גם את אופן החשיבה של אויבי ישראל, קרובים ורחוקים כאחד, בעתיד הנראה לעין. נאמנויות יתחלפו, אינטרסים יתנגשו, וייתכן שנראה את הכוחות המשמעותיים באזור משתפים פעולה זה עם זה בחזית אחת, בעודם מתגוששים באלימות באחרת. במציאות כזאת, ישראל אינה יכולה עוד להיות יבשה מנותקת, המסתגרת מאחורי החומות שהיא מקימה על גבולות שאינם מוכרים.
בספרו מדינה בודדה, שיצא לאחרונה, מתאר איש המוסד לשעבר יוסי אלפר את מערכת היחסים שרקם בן-גוריון עם איראן של השאה ועם טורקיה בסוף שנות החמישים. "ברית הפריפריה", ה"טריידנט" (קלשון בעל שלוש שיניים), כפי שכונו מפגשי המודיעין החשאיים של נציגי שלוש המדינות, נועדה לבסס עבור ישראל ברית עם המדינות הלא-ערביות, שהיו להן גבולות משותפים עם אויבותיה דאז. כיום הרעיון הזה נראה מופרך מול איראן של האייתוללות וטורקיה של ארדואן, אבל הוא מבטא אמת בסיסית: אם ישראל לא תהיה אי בזרם - אם לא תעצב משקל נגד, לעתים של יריב מר ולעתים של שותף אפשרי לאיים האחרים - הערך שלה בעיני העולם, והדחף להתחשב באינטרסים שלה, יקטנו בצורה מדאיגה.
האזור צריך להתעצב בהתאם לשיווי המשקל בינינו לבין הקוטב השיעי (איראן), הסוני בהשראת האחים המוסלמים (טורקיה) או הסוני המתנגד גם לו וגם לשיעים (מצרים וסעודיה). אחרת, נמצא את עצמנו בדיוק במצב שבו היינו בישורת האחרונה של המשא ומתן בין העולם לאיראן: צודקים, מודאגים, אבל שחקנים משניים בלבד בדרמה הגדולה. אז, האינטרסים החשובים ביותר לישראל, ובראשם ריסון התוקפנות האזורית של איראן, המחמשת את כל האויבים שעל גבולותינו ונותנת להם השראה, לא הועלו כלל על שולחן הדיונים. המעצמות לא התייעצו איתנו, ובשבועות האחרונים של המשא ומתן כמעט לא טרחו לעדכן. למדינה החזקה ביותר מבחינה צבאית במזרח התיכון לא היה משקל של ממש במשא ומתן שהוביל לשינוי כה משמעותי באזור.
לעידן הקואליציות המתחלפות מצטרפת תפיסת השליחים (Proxy) שאיראן התמחתה בה בעשורים האחרונים. ממש כשם שבעת המלחמה הקרה נכנסו ארצות הברית וברית המועצות לסכסוכים אזוריים ביבשות מרוחקות (וייטנאם, המזרח התיכון, אמריקה הלטינית) וקשרו כוחות מקומיים למען האינטרסים הגלובליים שלהן, כך כל יריב מעצמתי נחוש וטוטאלי באזורנו עלול להפעיל לטובת מטרותיו אויב קטן יותר, סמוך יותר לישראל.
לעתים ייהנה האויב הסמוך מהפטרונות הכלכלית, המדינית ומספקת הנשק של יותר מפטרון אחד - כולל כאלה שמתנגשים בחזית אחרת. למעשה, זה כבר קורה. חמאס, ארגון סוני המשתייך לתנועת האחים המוסלמים, קיבל בתקופות שונות תמיכה מאיראן השיעית, מטורקיה של ארדואן (שמבחינה אידיאולוגית היא מדינה אחות שלו), ממצרים של מורסי (עד להפיכה הצבאית) ומקטאר.
עבור ישראל זוהי תמונת עולם מסובכת, המדגישה את הצורך להצליח לקרוא מצבים מורכבים, להיות מסוגלת ליצור בריתות אד-הוק משל עצמה, ובעיקר להבין אילו מנופים יעבדו מול האויב הקרוב בזמן נתון. אסור להיות קשורים בשלשלאות ישנות, הבאות לידי ביטוי בקלישאות נוסח "לא מדברים עם טרוריסטים". זה אולי צודק מוסרית, אבל עלול לנתק אותנו מההתפתחויות החשובות ביותר באזור.
כל זה עתיד לקרות בעולם רב-מוקדי ובאזור שחשיבותו הגלובלית, לפחות בהיבט הכלכלי, משתנה מהותית. חלון הזמן שלאחר המלחמה הקרה, שבו היתה ארצות הברית מעצמת-העל העולמית היחידה, כבר נסגר. התוצר הגולמי של סין מתקרב לזה של האמריקאים (שגם מחזיקים חוב לאומי עצום כלפיה), ואילו רוסיה חלשה מבפנים אבל חוזרת ומגלה תפיסה אימפריאליסטית. למרבה הצער, חלון הזמן הזה נוצל על ידי ממשלו של ג'ורג' בוש הבן - שהונע על ידי תפיסות פשטניות ואמונה כמעט דתית באורח החיים האמריקאי - ליציאה לשתי מלחמות, שלפחות אחת מהן (עיראק) נתפסת באמריקה עד היום כמלחמת שולל. שתיהן התארכו ליותר מעשור, עלו באלפי הרוגים אמריקאים ורוקנו את האוצר של ארצות הברית מיותר משלושה טריליון דולר. הוצאה זו האיצה את בוא המשבר הכלכלי של 2008 וגרמה לכך שבשנים הקרובות, כנראה לא תהיה בארצות הברית נכונות לצאת למלחמה למען אינטרסים גלובליים, כפי שהתגלה היטב במשא ומתן עם איראן. העובדה הזאת מקטינה עוד יותר את יכולתה של ארצות הברית, הפטרונית ובעלת הברית של ישראל, לנהוג כמעצמת-על כוחנית. שחקנים אחרים, שאינם רואים אותנו באותו אופן, משפיעים עכשיו כמעט כמוה.
לפחות במובן אחד, המזרח התיכון בכללו חשוב היום פחות לעולם: שיטות חדשות להפקת נפט וגז מייצרות מקורות זולים וזמינים של אנרגיה לעולם כולו. ארצות הברית, פעם יבואנית הנפט הגדולה בעולם וצרכנית אדירה של נפט מהמזרח התיכון, כבר עצמאית לגמרי מבחינה אנרגטית. סין, הענק הכלכלי הגלובלי החדש, פורסת את כנפיה ובונה שורה של מבצרים כלכליים חיצוניים, מנמלים ההולכים מתקרבים לישראל (תפיסת "שרשרת הפנינים", שבמסגרתה היא מקימה נמל בסודן), ועד להשקעות אדירות באפריקה ובאירופה. זהו משחק גלובלי מורכב מאין כמוהו, שכדי לשחק בו נכון חייבים לצאת מהתפיסות הישנות של שחור ולבן ולהסתכל לטווח הרחוק הרבה יותר, בעודנו שומרים על מה שקרוב ומאיים על הגבול.
בבואנו לתרגם את התמונה העולמית והאזורית הזו למצע ביטחוני לישראל לשנים הבאות, לא ניתן לנתק אותה מהדיון על עתיד השטחים שאנו שולטים בהם מאז 1967 ומסוגיית זהותם של הערבים אזרחי המדינה. ב-2015, לא-יהודים מהווים ארבעים אחוז מהאוכלוסייה בשטחי מדינת ישראל והגדה ללא רצועת עזה; 48 אחוז אם כוללים את עזה; וכעשרים אחוז מתושבי ישראל בגבולות הקו הירוק ורמת הגולן.9 המשמעות ברורה: בלי היפרדות מן הפלסטינים לא תוכל ישראל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית; בלי הגדרה אמיתית של זהות ערבית-ישראלית, הנובעת מתחושה של שיתוף ושוויון מחד גיסא ומקבלת ריבונות המדינה מאידך גיסא, נתקשה לשמור על מהותה של הציונות ולכונן מעמד של אזרחות ישראלית אמיתית; ובלי שהקהילות המרכיבות את רובה של הפריפריה החברתית - הערבים והחרדים - ייכנסו תחת כנפיו של חוזה חברתי חדש, שמהותו היא שותפות בחיים הישראליים, המודל לא יחזיק מעמד מבחינה כלכלית, חברתית וביטחונית.
המשמעות של כל זה היא שתפיסת הווילה בג'ונגל, האשליה החביבה כל כך על רבים מאזרחי ישראל, אינה תקפה עוד. כדי שנהיה רלוונטיים ונשמור על הביטחון, אנחנו צריכים להיות אי גדול וחזק בתוך הזרם, שחקן מרכזי ומקובל על אחרים באזור; כדי שנהיה גדולים וחזקים, אנחנו צריכים לכידות חברתית בקנה מידה חדש, זהות ישראלית משותפת ולא שבטית, שבה התרבות של כל אדם ושל כל עדה מכובדת, אבל כך גם הריבונות של המדינה והשותפות בחייה.
כרטיס הכניסה לעולם החדש הזה הוא אחד: קידום התהליך להשגת הסכם עם הפלסטינים, הפעם לאחר אתחול מחדש במסגרת אזורית, שבה לא יועלו רק הנושאים המשותפים לנו ולפלסטינים, אלא ידונו גם האינטרסים ההדדיים המשותפים לנו ולאיים האחרים באזור. הימין הישראלי רואה בטלטלה האזורית הזדמנות לסתום את הגולל על רעיון שתי המדינות. דובריו טוענים שתשומת לבן של מדינות ערב שנותרו אינה נתונה לעניין הפלסטיני. זו טענה שיש בה ממש, אבל אין בה כדי לשנות את המציאות הברורה: בלי התקדמות אמיתית להסכם עם הפלסטינים, שקווי המתאר שלו מונחים על השולחן כבר חמש-עשרה שנים לפחות, ישראל תישאר מנותקת, חסרת יכולת ליצור קואליציות, מודרת מהמהלכים הגלובליים העצומים שיקבעו בין השאר את עתידנו כאן. בלי התקדמות כזאת לא תיכתב מחדש תעודת הזהות הישראלית, דבר שהוא תנאי בל יעבור לקיומו ולשגשוגו של החלום הציוני.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.