איש שוכב וחולם

 1 קטעים מיומנו של וולף, 1 בנובמבר 1939

היו לה פנים של יהודייה אינטליגנטית.1

היא הגיעה למשרד שלי ונעמדה בפתח, אם כי לא היה שום דבר מהוסס בעמידתה. היא יצרה רושם של אישה שלא היססה ולו רגע אחד בחייה. היו לה שיער שחור ארוך ורגליים ארוכות חיוורות, והיא לבשה שמלה קיצית למרות הקור ומעליה מעיל פרווה. היא נשאה תיק קטן. התיק היה מעוטר ברקמת חרוזים מלאכת יד בדוגמת ציפור חקיינית. תיק צרפתי יקר. מבטה נדד על פני המשרד והבחין בחלון המלוכלך הקטן שאיש לא ניקה, במתלה הכובעים מעץ אורן המצופה לכה מתקלפת, בציור שעל הקיר, במדף הספרים היחיד, בשולחן ובמכונת הכתיבה שעליו. לא היה עוד הרבה מה לראות. מבטה נח עליי.

העיניים שלה היו אפורות. "אתה הר וולף, הבלש?" היא שאלה.

היא דיברה גרמנית במבטא ברלינאי.

"זה מה שכתוב על הדלת," אמרתי. סקרתי אותה מלמעלה למטה. היא הייתה ארוכה וחיוורת כמו כוס חלב גבוהה. "אני איזבלה רובינשטיין," היא אמרה.

מבטה השתנה כשהיא הסתכלה עליי. ראיתי את המבט הזה בעבר. בעיניה התקבצו עננים מעל ים אפור. ספק. כאילו היא מנסה להיזכר מאיפה היא מכירה אותי.

"אני אחסוך לך את הטרחה," אמרתי. "אני אף אחד."

היא חייכה אליי. "כל אחד הוא מישהו."

"ואני לא עובד בשביל יהודים."

עיניה התעננו עוד יותר, והעננים לא התפזרו, אבל היא נשארה רגועה, רגועה מאוד. היא הצביעה בתנועה רחבה על החדר. "לא נראה לי שיש לך הרבה ברירה," היא אמרה.

"את זה אני אחליט, וזה לא עניינו של אף אחד," אמרתי.

היא הכניסה את ידה לתיק והוציאה ממנו גליל שטרות של עשרה שילינג. היא רק החזיקה אותו, רגע ארוך.

"מה העניין?" שאלתי. שנאתי אותה ברגע ההוא, והשנאה ערערה את נחישותי.

"אחותי," היא אמרה. "היא נעדרת."

היו לי שני כיסאות לאורחים. היא משכה אחד מהם, התיישבה ושיכלה את רגליה. היא עדיין החזיקה את השטרות באצבעותיה. היא לא ענדה שום טבעת.

"הרבה אנשים נעדרים בימינו," אמרתי. "אם היא בגרמניה אני לא יכול לעזור לך."

"לא," היא אמרה והפעם ניכר בקולה מתח. "היא הייתה אמורה לצאת מגרמניה. הר וולף, אני רוצה שתבין משהו. המשפחה שלי עשירה מאוד. אחרי הנפילה הרכוש שלנו הוחרם, אבל לאבא שלי עוד היו חברים, גם במפלגה, והוא הצליח להעביר חלק ניכר מההון המשפחתי ללונדון. אימא שלי ואני קיבלנו היתרי יציאה, והדודים שלי ממשיכים לנהל את העסקים שלנו מפריז. רק אחותי נשארה שם. היא צעירה. צעירה ממני. בהתחלה היא הייתה מוקסמת מהאידיאולוגיה שלהם. לפני הנפילה היא אפילו הצטרפה לנוער הסוציאליסטי החופשי. אבא רתח מזעם. אבל אני ידעתי שזה רק זמני." היא הרימה אליי את מבטה בחיוך קל. "ככה זה אצל יודית, אתה מבין?"

מה שהבנתי זה שהיא ממשיכה להחזיק את הכסף, באצבעות דקות וארוכות. היא טלטלה בעצלתיים את גליל השטרות למעלה ולמטה. כבר הייתי חסר כול בעבר, והעוני חישל אותי, לא החליש אותי, אבל זה היה בחיי הקודמים. עכשיו החיים שלי שונים, וקשה יותר להיות רעב.

"אז סידרתם לה דרך מילוט," אמרתי.

"אבא סידר לה," היא אמרה במהירות. "הוא מכיר כמה אנשים שמבריחים את מי שרוצה לצאת משם."

"לא בקלות," אמרתי.

"לא, לא בקלות. וגם לא בזול." שוב החיוך הקל, אבל הוא רעד ונעלם מייד.

"לפני כמה זמן זה היה?"

"חודש. היא הייתה אמורה להגיע ללונדון לפני שלושה שבועות. היא לא הגיעה עד היום."

"את יודעת מי האנשים האלה? את סומכת עליהם?"

"אבא שלי סמך עליהם. עד כמה שהוא מסוגל בכלל לסמוך על מישהו."

משהו בדבריה עורר את זיכרוני. "אבא שלך זה יוליוס רובינשטיין? הבנקאי?"

"כן."

נזכרתי שראיתי תצלום שלו ב"דיילי מייל". אחד הגנגסטרים היהודים שהתעשרו לפני הנפילה כי מצצו את דמם של פועלים גרמנים. אנשים כמוהו תמיד שורדים. הם נמלטו מגרמניה כמו עכברושים הנוטשים ספינה טובעת, והתבססו מחדש במקומות אחרים בגושי מושבות חולניות. סיפרו שהוא אכזרי כמו הרוטשילדים.

"אדם שלא כדאי להסתבך איתו," אמרתי.

"נכון."

"אחותך... יודית? אולי הקומוניסטים תפסו אותה."

היא הנידה בראשה לשלילה. "היינו שומעים על זה."

"את חושבת שהיא הגיעה ללונדון?"

"אני לא יודעת. אני רוצה למצוא אותה. אני חייבת למצוא אותה, הר וולף."

היא שמה את גליל השטרות על השולחן. לא נגעתי בו, אם כי בכל פעם שהסתכלתי עליה היו השטרות בשדה הראייה שלי. היהודים אינם אלא רודפי בצע שמתעשרים ממלחמות. אולי היא ראתה את זה בעיניים שלי. אולי היא הייתה נואשת. "למה פנית דווקא אליי?"

"האנשים שהבריחו אותה לכאן," היא אמרה, "הם חברים ותיקים שלך."

בעיניה לא היה דבר, רק עננים אפורים, והבנתי שטעיתי בפרויליין איזבלה רובינשטיין: היא לא בחרה בי במקרה.

"אני כבר לא בקשר עם החברים הוותיקים שלי," אמרתי לה. "העבר עבר."

"השתנית." היא אמרה את זה בסקרנות.

"את לא מכירה אותי," אמרתי. "אל תתיימרי לחשוב אחרת!"

היא משכה בכתפיה באדישות, חיטטה בתיק והוציאה ממנו נרתיק סיגריות כסוף ומצית זהב. היא פתחה את הנרתיק באצבעות מיומנות, שלפה סיגריה ושמה אותה בין שפתיה. היא הושיטה לי את הנרתיק הפתוח. הנדתי בראשי לשלילה. "אני לא מעשן," אמרתי.

"יפריע לך אם אני אעשן?"

בהחלט הפריע לי והיא קלטה את זה. היא הדליקה את המצית וכיווצה את שפתיה המחייכות קלות, שאפה שאיפה עמוקה מהסיגריה ונשפה עשן אל חלל החדר הקר. רוח פרצים חדרה מהחלון ואף שלבשתי מעיל הצטמררתי. זה היה המעיל היחיד שלי. הסתכלתי על הכסף.

הסתכלתי על פניה. רק רע יֵצא לי ממנה - ידעתי את זה והיא ידעה שאני יודע. אין לי מה לרדוף אחרי יהודים נעדרים בלונדון בשנת אדוננו, 1939. פעם היו לי אמונה וייעוד, אבל את שניהם איבדתי, וגם לא התאוששתי כנראה. עכשיו לא ראיתי אלא את הכסף. היה לי קר מאוד, וחורף קר עמד בפתח.

כשהיהודייה יצאה, ישב וולף עוד רגעים ארוכים ובהה בכסף. ריח הסיגריה שלה עמד באוויר, ריח מצחין ומבחיל. הוא לא סבל סירחון של טבק. בחוץ כבר החשיך. הקור שרט את שמשת החלון. למטה הוא שמע את השוק מתרוקן, את הזונות המטופפות אל הלילה. המאפייה של בעל הבית שלו בקומת הקרקע נסגרה עד הבוקר. הוא בהה בכסף.

הוא דחף את הכיסא לאחור, קם על רגליו, לקח את גליל השטרות והכניס אותו לכיס. הוא החזיר את הכיסא למקומו, הקיף את השולחן ועמד והסתכל על המשרד. בציור שעל הקיר היו כנסייה בעלת צריח גבוה על רקע כפר, ושדה שצויר במשיכות מכחול סוערות. בחזית הכנסייה צמחו שלושה עצים כהים מתוך סבך שורשים. על מדף הספרים עמד עותק של "אש ודם" - הממואר של ארנסט יונגר מהמלחמה הגדולה בהקדשה אישית של המחבר - ולידו "ההוביט" של גר"ר טולקין, יצירת המופת של מדיסון גראנט על תורת הגזע ”The Passing of the Great Race” , אוסף משירי שילר ושורה של ספרי אגאתה כריסטי.

לא היה ביניהם עותק מספרו היחיד של וולף שיצא לאור. הוא עמד והסתכל על המדף. הוא הציל רק קומץ משלל הספרים שצבר עד הנפילה. הצער על אובדנם כרסם בליבו. אבל הוא כבר איבד כל כך הרבה. הוא ניגש למתלה הכובעים וחבש את כובעו. צילו נפל על הקיר כמו מעיל מלוכלך. וולף פתח את הדלת ויצא.

רחוב בֶּריק, סוהו, ליל נובמבר קר. פנסי הרחוב הטילו נוגה קודר על המדרכה. חנות הפורנו הייתה פתוחה. לידה עמדו זונות באפס מעשה. הוא נעמד מתחת לגגון המאפייה, ופתאום צץ מולו בעל הבית שלו כמו יהודי בלילה.

"הר אידלמן," אמר וולף.

"מיסטר וולף," אמר אידלמן. "טוב שתפסתי אותך."

הוא היה גבר נמוך ותפוח, בעל פנים וידיים חיוורות כמו קמח. הוא נראה אדם ערמומי. "מה העניין, הר אידלמן?" שאל וולף.

"סליחה על ההפרעה, מיסטר וולף," אמר אידלמן. הוא ניגב את ידיו על צידי גופו כאילו הוא לובש עדיין סינר. "העניין הוא שכר הדירה, אתה מבין?"

"שכר הדירה, הר אידלמן?"

"הגיע מועד התשלום, אתה מבין, מיסטר וולף?" הוא הנהן כאילו הוא מאשר משהו לקהל בלתי נראה. "כן," הוא אמר. "כבר לפני כמה ימים, מיסטר וולף."

וולף רק עמד והסתכל עליו. האופה ניתר מרגל לרגל. "קר, נכון?" הוא שאל. וולף נעץ בו את מבטו בשתיקה.

"טוב," אמר אידלמן לבסוף, "לא נעים לי לבקש, מיסטר וולף, באמת שלא, אבל ככה זה, נכון? זה טבעו של עולם." היציבה שלו הייתה מתנצלת, אבל הוא לא הצליח להטעות את וולף. מבעד לחזותו הרוטטת של האופה הבליח ברק של פלדה. וולף לא זיכה אותו בתשובה. הוא הכניס את ידו לכיס, הוציא את הצרור וקילף ממנו שני שטרות של עשרה שילינג בלי להתיק את מבטו מעיניו של האופה. את שאר השטרות הוא החזיר לכיס. הוא החזיק את הכסף בכף ידו. האופה הסתכל על השטרות כמהופנט. הוא ליקק את שפתיו בעצבנות. "מיסטר וולף," הוא התחיל להגיד.

"זה מספיק, הר אידלמן?" שאל וולף. האופה לא ניסה לקחת את הכסף אלא חיכה שוולף ייתן לו אותו. "טבעו של העולם הוא שיש בו רוע," אמר וולף. "לא הכסף הוא המרושע אלא השימוש שעושים בו. הכסף הוא כלי, הר אידלמן, הוא מנוף." הוא החזיק את השטרות באצבעות יציבות. "הוא מנוף קטן שמניע אנשים קטנים," הוא אמר. "אבל תן לי מנוף גדול, ואוכל להזיז את העולם."

"מעניין מאוד, מיסטר וולף," אמר אידלמן. הוא עדיין הסתכל על הכסף. "אתה רוצה לשלם על חודש מראש?" וולף נתן לו את השטרות. האופה לקח אותם וטמן בכיסו.

"אני אצטרך קבלה," אמר וולף.

"אני אכניס לך מתחת לדלת."

"אל תשכח," אמר וולף. הוא נגע קלות בשולי כובעו. "גוּטֶן אַבֶּנט, הר אידלמן."

"ערב טוב גם לך, מיסטר וולף."

וולף התחיל ללכת, והאופה נבלע באפלה כמו צל. היו יותר מדי רחובות חשוכים, יותר מדי צללים שהתפוגגו בחשכה ולא נראו עוד. וולף חשב על גֶלי. לא חלף יום בלי שהוא חשב על גלי.

הזונות התקבצו ברחוב בֶּריק. הן היו קלות כצל ודוממות כאבן. וולף היסס כשעבר לידן. ככל שהתקרב אל הבנות הן נעשו תוססות יותר, וצחוק קולני וגס קידם את פניו. בסמטה צרה בין שני בניינים כרעה זונה שמנה בגבה לקיר לבנים וחִרבנה. הוא ראה בחטף את עורה החיוור הרופס, את הבגדים המופשלים. "להסתכל זה בחינם," אמר קול לידו. נערה בת שש־עשרה לכל היותר חייכה אליו חיוך מהיר. שפתיה היו אדומות ופניה לבנות מפודרה. שיניה היו קטנות ועקומות. "היי, מיסטר," היא אמרה. "רוצה קוויקי?" היא דיברה אנגלית במבטא שהיה מוכר לו היטב, במונחים שלמדה מרומנים זולים.

"אף פעם לא ראיתי אותך פה," אמר וולף.

הנערה משכה בכתפיה. "אז מה."

"את אוסטרית," הוא אמר בגרמנית.

"אז מה."

בסמטה הפליצה הזונה השמנה בקול וצחקה כשמעיה שחררו את הגזים המהבילים אל מרצפות האבן הקרות. וולף הסיט את מבטו.

"כדאי שתמצאי לך עבודה אחרת," הוא אמר לנערה.

"לך לעזאזל, מיסטר."

באור פנסי הרחוב כבר שוטטו לקוחות פוטנציאליים וסקרו את הבנות. בתוך שעות אחדות יהיו העסקים ערים מאוד. עוד זונה ניגשה אליהם. וולף הכיר אותה - דומיניק, בת כלאיים. "אל תשימי לב אליו," היא אמרה לחדשה. "ככה הוא מדבר איתנו. נכון, מיסטר וולף?" היא חייכה אליו. היו לה עור חום בהיר, שפתיים אדומות ועיניים שלוות. החדשה הסתכלה על וולף בהיסוס. הוא זיהה את המבט. היא שאלה את עצמה מאיפה היא מכירה אותו. כשרק הגיע ללונדון, רבים הכירו את שמו. עכשיו היו רק כמה יחידי סגולה שעוד היה אכפת להם. "פרויליין דומיניק," הוא אמר בנימוס.

"מיסטר וולף." היא פנתה לאחותה למקצוע. "מיסטר וולף אף פעם לא הולך איתנו." החיוך שלה היה לעגני. "מיסטר וולף רק מסתכל."

הנערה האוסטרית משכה בכתפיה. בעיניה היה מבט עמום. וולף שאל את עצמו איך היא הגיעה ללונדון, ממה נמלטה. לא שהיה לו קושי לדמיין. גם הוא נשא צלקות מעזיבה כזאת. "איך קוראים לך?" הוא שאל.

"אידית," היא אמרה.

הוא נגע בשולי כובעו. "אידית," הוא אמר.

"אתה יכול לזיין אותי בעשרה שילינג," אמרה הנערה.

"בשביל לספק את הרצונות של מיסטר וולף," אמרה דומיניק, "לא תספיק זונה בעשרה שילינג."

וולף לא ענה לה. אין שום טעם עם פרוצות. בווינה לפני המלחמה הוא היה רואה אותן בשְפּיטֶלבֶּרגָאסֶה מאחורי החלונות המוארים, חלקן צעירות, חלקן זקנות, חלקן עומדות, חלקן יושבות, חלקן מסתרקות או מעשנות סיגריה. תקופה ארוכה הוא היה עובר ליד הבתים החד־קומתיים הנמוכים עם חברו, גוּסטל, צופה בהן ובגברים שבאו לקבל את שירותיהן, ורואה את האורות בחדרים כבים ברגע שהעסקה נסגרה. לפי מספר החלונות החשוכים אפשר היה לדעת מה מצב העסקים באותו ערב.

הזונה השמנה - שמה היה גרטה - הגיחה מהסמטה והרימה את בגדיה התחתונים. היא נופפה לוולף בעליזות. וולף כבש צמרמורת גועל. הצעירה, אידית, איבדה בו עניין. שני גברים בעברו האחר של הרחוב הסתכלו עליה בסקרנות, כמו סוחרי בקר הבוחנים את הסחורה. הם קראו לה והיא הלכה, נבלעה בין הצללים. דומיניק בת הכלאיים הייתה פתאום קרובה מאוד. היא הייתה גבוהה מוולף. שפתיה היו ליד אוזניו. הבל פיה החם על עורו. "אני יודעת מה אתה רוצה," היא אמרה. "אני יכולה לתת לך את זה."

היא הקרינה כוח. הוא חשש ממה שהיא מזהה בו ובה בעת השתוקק לכך. היא הורידה את ידה ולחצה לחיצה מכאיבה על קדמת המכנסיים שלו. "כן," לחשה דומיניק. "אני יודעת. ואני איהנה לעשות לך את זה."

לרגע הוא קפא במקומו. היא לכדה אותו בתשוקה, מה שהיהודים קוראים לו "יצר הרע". אבל הוא חזק ממנה, חזק מהיצר. הוא הרחיק את ידה. "אני אודה לך אם לא תגעי בי יותר," הוא אמר. דומיניק סקרה אותו מלמעלה למטה. שפתיה התעוותו, וגם היא נבלעה בלילה. וולף המשיך ללכת.

יומנו של וולף, 1 בנובמבר 1939 - המשך

בלילה נסגר שוק הפירות והירקות, ושוק מסוג אחר צץ מחוץ לחלון המשרד שלי. זונות. אני כל כך שונא זונות! גופן שורץ עגבת ושלל תחלואים האופייניים למקצוע שלהן. אבל המחלה היא רק סימפטום. הגורם לה הוא הזניית האהבה עצמה.

לא ריחמתי על הנערה, על אידית. לא. הרגשתי זעם קר, דומה לזה שבער בי בעבר בעוז ודרבן אותי לנאום. מראה הנערה הגרמאנית שזנתה בארץ זרה הזכיר לי את כישלוני האישי, את הזנייתה של הארץ עצמה. גרמניה דיממה בעבר כמו חייל. היום היא מדממת כמו זונה. היא מתה מוות איטי, מוות מאהבה. הלכתי ליד הבנות והרגשתי בעיניים בלתי נראות העוקבות אחרי בלילה. אבל ללילה תמיד יש עיניים צופות. תעלומה היא לא מעשה שאיש אינו רואה, אלא מעשה שכל העדים לו מסרבים להעיד עליו.

ידעתי ממה איזבלה רובינשטיין מפחדת. חציתי את ווקרס קורט והגעתי לרחוב רופרט, עברתי את ה"וייט הורס" ואת קולנוע וינדמיל והגעתי לשדרות שפטסברי. רובע התיאטראות. האורות היו בוהקים ומסנוורים, והצופים שוטטו בשדרה בעצלתיים בין כייסים ופרוצות. בתיאטרון אפולו שבפינה הכריז שלט הניאון על "אורות הגז" של פטריק המילטון. שני שוטרים שפניהם היו מוכרות לי עברו לידי וסקרו את הזונות בגלוי. נדתי להם בראשי לשלום והמשכתי ללכת.

ברחוב ג'ררד היו שלל מועדונים קטנים ומאורות מאובקות. בשעת ערב כזאת ממהרים אדונים לארוחה עם נשותיהם, ובחורים בעלי נטייה ספרותית דנים ביתרונותיה וחסרונותיה של שירת ו"ב ייטס, עזרא פאונד והמודרניזם בכללותו. בפינת רחוב דין עמדו כמה "חולצות שחורות" בחבורה קודרת ובחנו את העוברים והשבים במבטים עוינים וזועפים. על אחד הקירות התנוססה כרזת תעמולה של אוסוולד מוסלי. מתוכה ניבטו אליי פניו הבריטיות הנאות של אוסוולד עם השפם המהודר והחיוך האירוני. הצדעתי לו בתנועה חדה וירדתי להופגרטן.

המועדון שכן בתחתית גרם מדרגות צר, מאחורי דלת עץ אפורה נטולת שילוט. הוא לא היה מועדון לחברים בלבד, אבל גם לא להפך. הוא נועד לאנשים שראו דברים עין בעין, שרצו להיפגש ולדבר על העבר. תיעבתי אותו על כל מה שייצג ועל כל מה שלא היה בו ולא יהיה בו לעולם. הדפתי את הדלת הכבדה שבתחתית המדרגות ונכנסתי.

החדר היה אפל ואפוף עשן. האוויר היה דחוס מריח בירה בווארית כבדה, כאילו תלו בו לייבוש חצאיות עבות של איכרה. שמעתי קולות צחוק, פטפוט שיכורים, נקישות קלות של כלי שחמט על לוח. בפינה עמד פסנתר קטן, אבל איש לא ניגן בו. השעה הייתה מוקדמת מדי ומאוחרת בכמה שנים מכדי לנגן את שיר "הורסט וסל".

הרגשתי במבטים הננעצים בי. שמעתי שינוי בעוצמת השיחות. בעבר הייתי מתענג על התגובה. עכשיו חשקתי שיניים והבלגתי. תליתי את הכובע ואת המעיל וניגשתי לבר.

"מה תשתה, אדוני?"

"תה צמחים בבקשה," אמרתי.

הוא היה בריון גדול ומכוער, ארי מזן משובח. הוא הפנה אליי את ראשו והתחיל לפעור את לועו בפרץ של לעג או זעם שחשף שפע של זהב - הוא בהחלט הקפיד לשאת את רכושו על גופו - אבל הכול נגמר עוד לפני שהתחיל. מבטו נח עליי, והבעת פניו השתנתה. פיו נסגר מבלי לפלוט את דבר החוכמה שעמד לו כנראה על קצה הלשון.

"תה, אדוני?"

"אם לא קשה לך."

"אין בעיה, אין בעיה, הר..."

"וולף," אמרתי.

הוא חיכך את ידיו זו בזו כאילו הוא סובל מקור. "וולף. ברור."

"הר הס כבר הגיע?" שאלתי.

לשמע השאלה הוא כמעט נעמד בדום מתוח. "עוד לא, אדוני," הוא ענה.

הצבעתי על שולחן פנוי בפינת החדר. "אני אשב שם," אמרתי. "אני אודה לך מאוד אם תביא לי את התה כשיהיה מוכן."

הוא הנהן בראשו הגדול והכבד. נער חווה מאוסטריה, כמו הנערים שגדלתי איתם. מלח הארץ. מעניין אם הוא טיפש כמו שהוא נראה. פילסתי לי דרך לשולחן הפנוי והתיישבתי. שמחתי על האפלה ששררה בחדר. היו בו יותר מדי פרצופים מוכרים, יותר מדי תזכורות לעבר שהעולם כבר שכח ושאני עוד ניסיתי לשכוח. מיששתי את גליל השטרות שבכיס החליפה שלי. לא הייתי בהופגרטן זה שלוש שנים.

"אנו נלחמים על נשמתה של הארץ הזאת ועל נשמתו של העולם. עלינו להיאבק, כי שום דבר לא ניתן בקלות לאנשים כמונו שישנו את העולם. אנו, 'החולצות השחורות', נקראנו לדגל, ונוביל את האומה לתרבות חדשה וגבוהה יותר. סרטן גדל בקרבנו, סרטן היהדות. זאת המהפכה שלנו. אנו נוטבל באש. זכרו, יש לכם קול. יש לכם זכות הצבעה. הצביעו למוסלי. נתגבר על כל הקשיים..."

"תכבו את הרדיו המחורבן הזה," אמר מישהו.

צילו נפל על השולחן לפני שראיתי אותו. אולי נרדמתי. עשן הסיגריות והמקטרות צרב בעיניי. כוס התה שלי התקררה על השולחן זה זמן־מה.

"הס," אמרתי. היו לו גבות שחורות עבותות ושיער גלי, שחור וסמיך. החיוך שלו היה כן, אבל זהיר. לא פלא.

"וולף," הוא אמר. לרגע חשבתי שינסה לחבק אותי. קמתי על רגליי ולחצתי את ידו ברשמיות.

"טוב לראות אותך שוב," הוא אמר.

"גם אותך," אמרתי. הסתכלתי עליו. הוא התאושש יפה. לונדון עשתה טוב להס. השיער שלו נראה בוהק ושופע, והוא לבש ז'קט שחור מחויט עם סמל הברק של "החולצות השחורות" בדשים - ז'קט תפור לפי מידה כנראה. הוא נעל מגפי רכיבה והתהדר בכרס. הס שָמַן בעיר הזרה הזאת אחרי הנפילה.

"הולך לך טוב," אמרתי.

הוא טפח על בטנו. "אני מסתדר," הוא אמר.

הצבעתי על הכיסא שמולי והתיישבתי שוב. גם הס התיישב. "אתה רוצה משהו לאכול או לשתות?" הוא שאל. הנדתי בראשי לשלילה. "אתה לא מגיע להופגרטן," התלונן הס. "אתה לא בא לבקר אותי. תן לי לעזור לך, לפחות. כסף..."

"אני לא רוצה את הכסף שלך."

הוא נאנח. "אני יודע," הוא אמר. הוא אותת לברמן. הבחור הביא כוסית ברנדי והניח אותה מולו על השולחן. הס טלטל את המשקה בכוס, שאף את ריחו בהתפעלות ולגם.

"טוב?" שאלתי.

"נפלא."

העפתי את הכוס מידו, והיא התנפצה על הרצפה. הברנדי נשפך על אצבעותיו. שמעתי כיסאות נדחפים לאחור, ושלושה גברים קמו על רגליהם. סימנתי לי אותם. הס ניער את ידו הרופסת ומצץ את אצבעותיו. הוא הסתכל עליי בצער. "אמיל, תביא לי בבקשה מפית," הוא אמר. הוא אותת לאנשים שלו והם שבו והתיישבו. "אני רואה שהתחלת להסתובב עם ליווי," אמרתי.

"זאת תקופה מסוכנת," אמר הס. "אין ברירה אלא לנקוט אמצעי זהירות."

הברמן המגודל הביא לשולחן מטפחת משי. היא הייתה רקומה באותיות ר"ה. הס ניגב את ידו בקפידה והחזיר לו אותה. "תודה, אמיל," הוא אמר.

הסתכלתי עליו מעבר לשולחן. "לא התכוונתי לפגוע בך," הוא אמר.

"אין לי ספק."

"מה העניין?" הוא שאל.

"אני צריך מידע."

הוא הנהן. "שמעתי שאתה עובד בתור חוקר פרטי," הוא אמר.

"שמעת נכון."

עיניו התרככו כמו פניו. "קראו לך המתופף," הוא אמר.

"תמיד נלחמתי," אמרתי. "אבל תמיד נלחמתי על סדר." לגמתי מהתה הקר. "בכל דבר צריך להיות סדר."

"כן," הוא אמר. "ברור." הוא רופף את העניבה שלו. "מה אתה רוצה לדעת?"

"אני מחפש בחורה. היא הייתה אמורה להגיע ללונדון מגרמניה."

"אני מבין. בלי תעודות, מן הסתם."

"נכון."

"זה לא בלתי אפשרי. תמורת תשלום, כמובן," הוא אמר.

"תגיד לי, רודולף," אמרתי. "הרבה אנשים נעלמים בדרך מגרמניה?"

"מה זאת אומרת נעלמים?"

"היא הייתה יהודייה," עניתי בקול שקט.

הוא הסתכל לי בעיניים. "וולף..." הוא אמר.

"תפסיק."

"בשם אהבתי אליך," הוא אמר. "אל תשאל אותי."

"אני צריך לדעת."

"יש דלתות שמוטב לא לפתוח," הוא אמר. הוא דחף את כיסאו לאחור וקם על רגליו. "בשם החברות בינינו." הוא הסתכל עליי בסקרנות. "מה אכפת לך מה קרה לאיזו יהודייה?"

"לא אכפת לי."

"בוא לעבוד אצלי," הוא אמר בלי מחשבה. הוא ראה את הבעת פניי. "כלומר, איתי. אפשר לעשות כסף, לצבור כוח. אני אדם חשוב כאן, וולף. יש לי השפעה."

"הס," אמרתי, "אתה סרסור וגנב. מכרת את הכבוד העצמי שלך."

"אל תגיד מילים כאלה."

"איזה מילים אתה מעדיף?"

הוא צחק. "אולי פשוט נעשיתי יותר חשוב ממך," הוא אמר.

"אתה הידרדרת," אמרתי. "ואני, לעומת זאת, נשארתי כמו שהייתי. את היושרה שלי לא קונים כל כך בזול."

"אתה צל של מה שהיית פעם. רוח רפאים." הוא צחק שוב, צחוק מריר ועצוב. "הנפילה הרגה אותך. מה שנשאר ממך מבזה את מה שהיית."

גם אני קמתי על רגליי. הוא היה גבוה ממני, אבל מאז ומתמיד הוא היה הקטן בינינו. "בבקשה," הוא חזר ואמר, "אל תתחיל לשאול שאלות כאלה, מַיין פרוֹינד."

"תן לי שם," אמרתי.

הס נאנח. הוא הכניס את ידו לכיס הפנימי של הז'קט והשליך על השולחן כרטיס ביקור. לקחתי אותו. על הנייר העבה והיקר הייתה מודפסת כתובת באיסט אנד, ותו לא. בגב הכרטיס הוטבע סמל שלא ראיתי זה זמן־מה: צלב קרס.

הלילה היה מלא עיניים, עיניים צופות. וולף יצא מההופגרטן. בקצה הרחוב הכתה החבורה של "החולצות השחורות" גבר ששכב על המדרכה. האיש הצטנף בתנוחה עוברית, וידיו הגנו על ראשו ללא הועיל. "החולצות השחורות" בעטו בו בפראות בנעליים גבוהות ועבות סוליות. צמד שוטרים צפו בהם מהצד בהבעה אטומה. ריח של זיעה גברית, דם ואלימות עמד באוויר. וולף הכיר את הריח הזה היטב. למעשה, הוא התענג עליו. שתי שיניים לבנות נחו על הקרקע ליד הקורבן. וולף נעמד לידן רגע. אחד "החולצות השחורות" ניגב זיעה מפניו בשולי חולצתו. "על מה אתה מסתכל," הוא שאל. וולף הניד בראשו. הוא המשיך ללכת. מאחוריו ייבב הקורבן בקול סדוק. אוסוולד מוסלי השפיל אליו את מבטו מקירות הבתים בחיוך ניצחון. וולף המשיך ללכת.

היו עיניים בלילה, עיניים צופות. הוא הרגיש שצללים נאספים סביבו, עמד והסתכל, התעכב מול חלונות ראווה וניסה לקלוט השתקפות כלשהי, רמז לזהותם של הצופים הבלתי נראים. אולי לא היה איש. אבל הוא הריח אותם, את הציידים בלילה. בשנות העשרים הוא השתמש בשם וולף, ועכשיו השתמש בו שוב בלונדון. מאז ומתמיד חשב שהוא והזאבים חולקים תכונות משותפות.

כרטיס הביקור היה בכיס החליפה שלו. הוא לא שמח לראות שוב את הס, לא שמח על התזכורת למה שהיה ואיננו. איך הס עלה, ואילו הוא נפל. הוא הרגיש כאב עמום ברגלו השמאלית. היא נשברה במחנה ולא התאחתה היטב, והכאיבה לו בימים קרים. הוא היה במחנה חמישה חודשים פחות שלושה ימים עד שהצליח להימלט. לפעמים הגעגועים לגרמניה ייסרו אותו קשות, והוא התגעגע אליה בכל נימי נפשו. הוא ידע שלא סביר שיראה אותה שוב.

1940 עמדה בפתח. חג המולד התקרב, ובצ'רינג קרוס רואד כבר נתלו הקישוטים הראשונים. גבר עמד מאחורי עגלה ומכר ערמונים קלויים. היה לו עור שחום של צועני. העיר הייתה מלאה פליטים מהנפילה, אבל השערים החלו להיסגר והמתח הלך וגאה. וולף קנה את מהדורת הערב של ה"דיילי מייל" והציץ בכותרות תוך כדי הליכה. הדוכס מווינדזור תומך במוסלי, הכריז העמוד הראשון. ולא פלא. המלך שוויתר על כתרו היה גם חסיד נלהב של המדיניות של וולף. כלומר, כשלוולף הייתה עדיין מדיניות. אבל הטיפש התחתן עם האמריקנית ההיא. האהבה היא כוח חלש מהשנאה - ובעל כורחו בז וולף למלך לשעבר על החלטתו.

הינה. האם נע מאחוריו צל? וולף חמק לסמטה צדדית. גבר בחליפה שחורה בעל פנים סתמיות. אבל האיש חלף על פניו בהבעה אדישה לכאורה. וולף יצא מהסמטה. הוא גילה שהוא ליד חנות הספרים "קוֹלֶט'ס" שהייתה עדיין פתוחה למרות השעה המאוחרת. מהפכנים בעיני עצמם ניסו לרקום בתוך חנות הספרים מזימות בין העלונים השמאלניים ופרסומי התעמולה הקומוניסטית. הגבר בחליפה השחורה נעלם. וולף המשיך ללכת, נעצר ליד מרקס אנד קו וסקר את הספרים שבחוץ. ספרות פופולרית, דפים מוכתמים ומסומנים. "הנץ ממלטה" של דשיל האמט, שורת ספרים של פ"ג' וודהאוס. עוד עותק של "ההוביט". עותק למבקרים מספרו של אנתוני פאוול “From a View to a Death”. אבל וולף לא חיבב במיוחד את חולשתה של השפה האנגלית. לגרמנית יש צליל לוחמני. היא לא עמומה ולא פחדנית. הוא המשיך ללכת.

וולף הגיע לרחוב אוקספורד. הוא שוטט ללא מטרה והציץ בהשתקפותו בחלונות הראווה. היו לו שיער שחור נסוג ברקות, מצח גבוה, סנטר חזק ואוזניים קצת בולטות. בלי שפם. נמאס לו מהשפם.

הינה!

הוא הסתובב במהירות ובפתאומיות, והתחיל לחזור בצעד נחוש לכיוון שממנו הגיע. אדם נוסף, צעיר יחסית, לבוש בחליפה שחורה ועניבה ונראה כמו קברן מובטל, התחיל לפנות לאחור. מאוחר מדי. בתוך שניות וולף הסתער עליו, תפס אותו בצווארון והטיח אותו בקיר הלבנים. הוא הצמיד את פניו לפני הזר. "מי אתה?" הוא שאל בשקט. "מה אתה רוצה?"

האיש לא ניסה להיאבק. "סליחה, חבר," הוא אמר, "נדמה לי שאתה טועה."

למרות הדיקציה שלו, המבטא היה מודגש מאוד ואמריקני מאוד. וולף הרפה ממנו. האיש לא נאבק אף שנראה כמו אדם שאילו רצה היה יכול להשיב מלחמה. מתחת לחליפה הזולה היה גופו חזק ונקי. "למה אתה עוקב אחריי?" שאל וולף. האיש נראה נבוך.

"אתה יודע איך מגיעים למוזיאון הבריטי?" הוא שאל. "העיר הדפוקה הזאת ממש מבלבלת. נדמה לי שהלכתי לאיבוד."

"נכון מאוד," אמר וולף ונעץ באיש מבט קשה. "המוזיאון סגור."

"באמת?"

בעיניו של האיש היה ניצוץ משועשע. ידיו של וולף התהדקו על צווארונו. האיש עדיין לא נאבק. הוא בחן את וולף במבט שנראה קצת אירוני. וולף לא ניחן בחוש אירוני ולא התפעל ממנו.

"איפה החבר שלך?" שאל וולף.

"סליחה?"

וולף ירק. גוש הליחה פגע בקיר מעל כתפו של האיש וגלש מטה באיטיות. "אני לא אתן לכם עוד אזהרה," הוא אמר, ובאותה פתאומיות הסתובב והלך. הוא לא הציץ לראות אם הגבר האחר עדיין עוקב אחריו.

***

ברחוב בריק היו הזונות עסוקות בעבודתן. הצופה בחשכה ראה את הבלש יוצא ממשרדו ומדבר עם הזונה הגרמנייה הצעירה ועם הזונה הצבעונית. הוא גם ראה אותו מסתלק משם, אבל עדיין לא זז ממקומו. היה לו זמן. כל הזמן שבעולם. הוא סקר את הזונות.

הצללים אפפו אותו. הוא דמה לרוח רפאים או לאיש הבלתי נראה של ה.ג' ולס. באי־הנראות היה כוח. הוא מישש את הסכין שתחת מעילו. את חלקלקות ההשחזה ולעומתה את הדוקרנות של הלהב והחוד. איזו הרגשה נהדרת. הוא צפה בזונות, צפה במלח שדיבר עם הגרמנייה הצעירה - או שאולי היא הייתה אוסטרית, הוא ידע רק במעורפל מה ההבדל בין השניים, אבל מה זה משנה. המלח אחז בידה והם נבלעו בין הצללים. הוא מישש את הסכין, ליטף את המתכת. הם לא ראו אותו, איש לא ראה. הוא רק צריך לבחור. הוא היה כל כך קשה שזה ממש הכאיב, אלא שהכאב היה טוב: כאב הציפייה. עוד מעט. שום דבר לא בוער. ההמתנה היא חלק מהתענוג, אם כי ייתכן שהוא לא חשב על זה ככה. זאת רק פנטזיה. הוא לא יעשה כלום. עדיין לא. אבל כשעמד וצפה בנשים והחזיק את הסכין, הוא הצליח לדמיין. לדמיין את הדברים שיעשה להן. הן לא ראו אותו אפילו. אבל הוא ראה אותן.

אחר כך הוא ראה את הבלש חוזר. דמות קטנה, סתמית לחלוטין. אבל חזות חיצונית עלולה להטעות. רק בשביל הבלש הוא עושה את זה. הוא ראה אותו הולך בצעדים עייפים. הבלש עבר כל כך קרוב אליו עד שכמעט התחכך בו, והוא עצר את נשימתו, אבל הבלש לא שם לב אליו בכלל. אף פעם לא שמים לב אליו. כשהבלש התרחק הוא נשען על קיר הלבנים וצפה שוב בזונות עם היד בכיס. הוא היה כל כך קשה, ואז הוא התרכך והרגיש חמימות נעימה. הוא לא יעשה כלום. עדיין לא.

עוד מעט.

***

בזמן אחר ובמקום אחר, שומר שוכב וחולם.

1 ריימונד צ׳נדלר, השינה הגדולה, עברית: דוד חנוך, הוצאת כתר, 2005, עמ׳ 29