היד שקפאה

"אדוני הנשיא," פנה פארוק א-שארע, שר החוץ הסורי, אל נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. זה היה בינואר 2000. ישבנו לארוחת ערב שנעלה את מפגש שפרדסטאון. באותה ארוחה היינו - מהצד הישראלי - רק אהוד ברק, שר התיירות אמנון ליפקין-שחק ואני. שר החוץ דוד לוי נאלץ לעזוב קודם בגלל מפגש באירופה. מהצד האמריקני נכחו ביל קלינטון, מדליין אולברייט מזכירת המדינה וסנדי ברגר, היועץ לביטחון לאומי. מהצד הסורי היו שר החוץ א-שארע, יוסף שכור, שהיה הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, וּוַאליד מועלם, שגריר סוריה בוושינגטון. התפריט לא היה משהו שראוי להתעכב עליו, אבל בשלב הזה לא האוכל העסיק אותנו.

א-שארע עמד לשאת דברים בפני הצוות הבכיר של השיחות. הוא כחכח בעצבנות. "אדוני הנשיא, אתה יודע שכאשר באנו לכאן עשינו בחירה אסטרטגית. אתה יודע שהנשיא אסד אמר למזכירת המדינה שאנחנו רוצים ומעוניינים לחדש את המשא ומתן. התעודדנו מהכרזותיו של מר ברק. חשבנו שזה האיש. איש שרוצה שלום ויֵדע להילחם עליו. היה לנו מפגש טוב מאוד בבלייר-האוס והיו גם מפגשים חשאיים לפני כן שבהם הבנו שיש על מה לדבר."

א-שארע המשיך בדבריו. הוא דיבר בנימה מאוד מתונה, מאוד עצורה, אבל נרגשת. "אם הייתי צריך להגיד בלשון לא דיפלומטית, אדוני הנשיא, הייתי אומר ששיטו בי. כן, מר ברק שיטה בי. בבלייר-האוס סיכמנו אג'נדה, האם זה נכון, אדוני הנשיא?"

וקלינטון הסמיק, חושק שיניים, לא מכחיש.

"ואני לא מבין," המשיך א-שארע, "מה ברק אומר לי פה? שהוא לא עומד במילתו? חשבנו שהוא איש של מילה, איש של כבוד, ועכשיו אני מרגיש ששיטו בי. יותר מזה, הוא גרם לי בעצם לשקר לנשיא שלי. הנשיא שלי חושב שאני לא הבנתי מה דובר בבלייר-האוס. אנחנו באנו לכאן כדי לדבר בארבע ועדות על כל הנושאים: על הגבול - קו הארבעה ביוני - ואתה יודע שזו הדרישה העיקרית שלנו, על סוגיית המים שזו הדרישה העיקרית של הישראלים, על היחסים בין שתי המדינות ועל הסדרי הביטחון. הבאתי לכאן צוות, גם אתם הבאתם צוותים ואני מרגיש שהונו אותי."

בכל פעם שא-שארע תקע חץ באהוד ברק, הוא שאל: "האם אני צודק, מר קלינטון?"

חצי שעה דיבר פארוק א-שארע. חצי שעה וכל מילה בסלע. כישראלי לא הרגשתי זקוף קומה. א-שארע אמר דברים קשים אבל לא השתלח, לא איבד את העשתונות. בלשון דיפלומטית ככל האפשר, באופן פומבי, הוא אמר לראש ממשלה ישראלי שהוא משקר, שהוא לא אמין, שהוא מבטיח ולא מקיים, שהוא משטה בכולם. ובמשך כל הזמן הזה הוא קיבל חיזוקים לדבריו מנשיא ארצות הברית.

"אתה צודק מאה אחוז," אמר קלינטון כשנשא הוא את דבריו, "סיכמנו. המילה של הנשיא שלך היא מילה. גם שלי." מדליין אולברייט לא אמרה דבר אבל היה קל להבחין כי היא רותחת. הנימוס מנע מקלינטון להגיד יותר, אבל הפנים שלו דיברו גם הן. "אני מציע," המשיך קלינטון, "שנעצור בעצמנו, נחזור הביתה ונקבע תאריך יעד להמשך המפגשים."

"אדוני," קטע אותו א-שארע, "אני לא אבוא. אלא אם כן יורה לי זאת הנשיא שלי במפורש, אבל אני לא אמליץ לו לעשות כך. אם לא מדברים על קו הארבעה ביוני, אין על מה לדבר." שר החוץ הסורי הפסיק את קלינטון ולא ננזף על כך. להפך. וזה אותו א-שארע שחטף על הראש מקלינטון כמה חודשים לפני כן במפגש בבלייר-האוס - באירוע על מדשאת הבית הלבן - על נאום מיליטנטי מדי. עכשיו אנחנו צריכים לקבל שיעור באזרחות ממנו. והנורא מכול הוא שא-שארע לא טעה.

*

ארבעה ימים קודם לכן, בשעת בוקר מוקדמת, הגעתי לשפרדסטאון עם יתר חברי המשלחת הישראלית בראשות ברק. שפרדסטאון היא עיירה במערב וירג'יניה, שמבחינה תיירותית, איך להגיד את זה בעדינות, אין הכרח ממשי לבקר בה. יש שם כמה שדות נחמדים אמנם, לערוך בהם את הליכות הבוקר, אך זה הכול. בכניסה עצרו אותנו עם סידורי ביטחון שהזכירו לי את המחסום בין טול כרם לנתניה.

הורידו אותנו מהמכוניות לבדיקות קפדניות, פשפשו בחפצינו כאילו אנחנו הולכים לחבל בשיחות, ואנחנו חברי המשלחת, אבל אצל האמריקנים אין חוכמות. שפרדסטאון הפכה לעיירה במצור עם אבטחה בלתי-רגילה. התמקמנו בחדרים, באגפים ובחדרי אוכל, נפרדים כמובן לישראלים, לסורים ולאמריקנים, והתחלנו בשיחות חימום. האמריקנים הלוא מתמחים בספורט, הם יודעים כיצד לחמם את הגוף. קלינטון פגש אותנו, לחץ יד אישית לכל אחד ואחד, ולנכדים שלי יש תמונה שלי ושלו עם הקדשה.

בתדרוכים הקודמים של המשלחת אמר ברק שאנחנו מתכוונים לדבר על נורמליזציה ועל הסדרי ביטחון. הוא ביקש שעם המים ועם הגבולות נמתין לשיחות בשלב שני. "אבל אהוד," אמרתי לו, "סוכם בבלייר-האוס וגם הבטחת שנדבר על כל הנושאים ביחד."

"אנחנו נדבר על זה," הוא ענה בשלווה, "אבל בוא נמתין יום-יומיים, נראה שהדברים מתחילים להתקדם ונשלים את הפער."

ברוח הזו, אחרי שסיימנו את ההתמקמות, החלו יומיים של ויכוחים על האג'נדה ועל סדר הדיונים. ברק ניהל את הוויכוחים האלה לבד, בלי להיעזר כמעט באיש מאנשי המשלחת. יומיים היינו במסדרונות, מנוטרלים, כשראש ממשלת ישראל רץ בין החדרים ומתמקח על לוחות זמנים ועל נושאי הדיון. הרגשנו אז בדיוק כמו פועלים בשביתה של ההסתדרות, שמחכים מבלי מעש בשעה שעופר עיני וראשי הוועדים רבים בשמם את ריבם באיזשהו חדר סגור. בילינו בכל מיני גינונים טקסיים כמו שיחה של קלינטון עם ראשי הצוותים והמשלחות, צפינו בטלוויזיה, דאגנו, ריכלנו, אבל עבודה של ממש לא ייצרנו שם. מדי פעם אסף אותנו ברק לקיים התייעצויות, ושם נחשפתי להתחבטויות הטקטיות של ראש ממשלת ישראל. שאלות "הרות גורל" כמו האם ללחוץ יד או לא ללחוץ? האם להציג כתנאי את עניין לבנון או לא? כל מיני דברים לא מהותיים, שהחלו לתת את הרושם שברק גורר רגליים.

ברק בשלב הזה היה כמו כירורג בחדר ניתוח, שמתווכח בנוקדנות על סדר השימוש בכלי הניתוח, כשמולו חולה מחוויר שהולך ומאבד דם. למרבה הצער, הרושם הזה לא היה רק נחלת הצד הישראלי. אחרי יום וחצי-יומיים של מלחמת התשה הושגה הפשרה, שקבעה שרק בעוד יומיים יתחילו לדבר על הגבולות ועל המים. לכאורה ניצחון לברק, אבל עם ניצחונות כאלה לפעמים עדיף לוותר. זו היתה הסכמה מאולצת שאף אחד לא היה מאושר ממנה. א-שארע כבר היה עצבני. ואז, כשאפשר היה סוף סוף להתחיל לדבר, לפחות חלקית, קרה המשבר השני.

דניס רוס, ראש המחלקה לתכנון מדיני במחלקת המדינה האמריקנית, הביא איתו טיוטה להסכם. הצעה אמריקנית לחוזה שניסח ג'ונתן שוורץ, היועץ המשפטי של מחלקת המדינה, המפרטת מה העמדות של שני הצדדים, על מה כבר הוסכם ומהם הפערים. אני חושב שזה היה שפן שנשלף מוקדם מדי מהכובע. התנאים לא היו בשלים עדיין לשיעורי בית חרוצים כל כך. למרבה המבוכה, המסמך הזה הודלף לתקשורת והופיע בעיתון "אל-חיאת" ומאוחר יותר פורסם בעיתון "הארץ" עוד לפני שהושגה התקדמות במשא ומתן. עד היום יש ויכוח מי הדליף את המסמך ראשון, ויש טענה שהוא יצא מהאמריקנים. אין לי הוכחה משפטית ואני רוצה להיות זהיר, אבל להערכתי קיימת סבירות לא נמוכה שההדלפה הראשונה נעשתה על ידי מישהו מהצד שלנו, כבלון ניסוי, כדי לחוש או להכין את דעת הקהל בארץ. לסורים לא היה אינטרס בהדלפה ואם זו היתה הדלפה ממקור אמריקני מתחת לאפו של הנשיא קלינטון, אני מאמין שבסוף היו מאתרים את המדליף וזורקים אותו. אולי אחרי חודשיים, אולי אחרי חצי שנה, אבל בסוף היו מגיעים אליו. ולמיטב ידיעתי, זה לא קרה.

פרסום המסמך חולל היסטריה בלתי-רגילה בחדרי המשא ומתן. כשקלינטון כועס, הוא מסמיק, וההדלפה הזו פשוט הוציאה אותו מהכלים. כלפי חוץ הוא ניסה לשמור על איפוק אבל הוא ואולברייט פשוט השתוללו מזעם. האמריקנים קראו לכל הצדדים לשיחת נזיפה. אני זוכר שעמדנו במסדרון - בשלב הזה כולם הוצאו מהחדר מלבד דניס רוס - ושמענו צעקות של ממש של אולברייט על ברק. עומדים, שומעים ומרגישים מבוכה גדולה.

בצוות המשא ומתן הישראלי הלכה והתפשטה עוד קודם אווירת נכאים. אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, מלכתחילה לא הצליח להסתיר את דעתו שאסור לסגת מרמת הגולן, או במילותיו, "לא מוכרים את כלי הכסף של המשפחה!" לזכותו ייאמר שעל אף שהעמידו אותו במבחן אישי מחמיר, הוא נהג כעובד ציבור נאמן ואמר לברק, "אתה מכיר את דעתי, אתה יודע שאני נגד ההסכם, אבל אני אתן לך יעוץ משפטי ככל הנדרש." כשהתחילו הוועדות לעבוד, הוא וג'ונתן שוורץ תיקנו ושיפצו במקביל את ההסכם המשפטי. היה מעניין לראות אותו עושה את עבודתו בגלל תפקידו הממלכתי שחייב אותו, אבל נוהג כמי שכפאו שד.

שר החוץ דוד לוי, בצורה מפוכחת, מבודחת בהתחלה ואחר כך סרקסטית, ראה את כל הפעלולים של לשכת ברק - איך דני יתום, ראש לשכתו של ברק, מנסה למדר אותו ולמדר אותי - ולאט לאט איבד את סבלנותו. אבל לא רק חוסר הנימוס של ברק ויתום הדאיגו אותו, אלא חובבנות ניהול המשא ומתן. "זה לא יעבור בארץ בשיטה הזאת," שב ואמר, "דעת הקהל עדיין לא בשלה לקבל את זה." רק אמנון ליפקין-שחק, שנשלח תוך כדי הנסיעה לכל מיני שליחויות עלומות בוושינגטון, ישב ובציניות האופיינית לו זפזפ בטלוויזיה, צחק על ברק ואמר, "טוב, זה אהוד במיטבו..." ואנחנו כל אותו זמן המשכנו לראות את ברק מתרוצץ במסדרונות, במסע לשומקום. כאילו שכולנו מחכים בקופת חולים והרופא שצריך לקבל אותנו רץ כל הזמן לטפל במעבדה, להביא מבחנות. טירוף.

לקראת היום הרביעי בשפרדסטאון, כבר לא נשאר כלום מהציפייה החגיגית של ההתחלה. הפסגה הלכה והתמסמסה מול עינינו. שתי ועדות, הוועדה הביטחונית וּועדת הנורמליזציה, הצליחו לנהל שלוש-ארבע התכנסויות עד אז, לדבר על דברים עקרוניים ולהתקדם, אבל לא היה מספיק זמן. שתי הוועדות הרגישות יותר - ועדת הגבולות וּועדת המים - כלל לא התכנסו, למעט מפגש אחד של כל ועדה, כאשר ברק הסכים לשחרר קמעה את הרצועה. באותו מפגש דיברו קצת על העקרונות ועל הצד המשפטי אבל לא הושגה התקדמות מהותית. עם ריאד דאודי, היועץ המשפטי של הסורים, שהיה איתי במפגשים החשאיים המוקדמים, הגעתי בשיחות אחד על אחד לשלב הרבה יותר מתקדם ממה שהושג בשפרדסטאון.

האווירה היתה קשה, מטבע הדברים, הרגשה של תקיעות. בשלב הזה, לנוכח משבר האמון שהלך והתפתח, היו לברק שלוש אופציות. הראשונה, קמים ונוסעים הביתה, בתקווה שהשיחות יחודשו אי פעם. השנייה - שאנחנו כולנו, כולל ברק, נישאר בשפרדסטאון עוד זמן מה, נמצה את מה שאפשר ורק אז נחזור הביתה. והאופציה השלישית, שצידדתי בה, היתה שברק יחזור ארצה וישאיר אותנו הצוותים המקצועיים להמשיך לשאת ולתת בכל הנושאים, כפי שסוכם עליהם קודם בבלייר-האוס.

הצעתי לברק, "תכריז מה שתכריז, אך יש להניח לנו להמשיך לעבוד ונדווח לך בעוד שבועיים-שלושה." דוד לוי תמך גם הוא באופציה הזו. ברק לא בחר באף אחת מן האופציות האלה. הוא נשאר, שמר את הקלפים קרוב לחזה כהרגלו, ורק הביא את ההתנהלות לכדי נקודת משבר שאין ממנה חזרה.

כך קרסה למעשה פסגת שפרדסטאון על כל התקוות העצומות שנתלו בה והעבודה שהושקעה בה. מאחורי הקלעים עוד עמל קלינטון לקבוע תאריך יעד של מפגש נוסף לעוד שבועיים, בניסיון אחרון לשקם את המגעים. ואז התקבלה ההחלטה לנעול את מפגש שפרדסטאון באותה ארוחה חגיגית עגומה שסיפרתי עליה. את הקינוח המר הגיש לנו כאמור שר החוץ הסורי א-שארע, באמירתו המפורשת, "אני לא בא למפגש הנוסף." א-שארע הנסער אמנם הגיש, אבל ברק הוא שבישל. למה בעצם?

*

צנחן עומד בפתח מטוס 'הרקולס' באמצע הלילה. הוא לא רואה את הקרקע. רק את החשיכה והבלתי-נודע. הוא מפחד לשבור את הרגליים במפגש עם האדמה. רוב הצנחנים מאפשרים בנקודה הזו להיגיון לגבור על הפחד וקופצים, אבל קיימת גם תופעה של סרבנות קפיצה בדלת המטוס. יש צנחנים שנאחזים בחלק הפנימי של הדלת ולא משחררים.

האם זה מה שקרה לאהוד ברק בשפרדסטאון? ארבעה ימים קודם הוא עלה על ה'הרקולס' המטאפורי בתחושה חגיגית, היסטורית, עם כוונה להשיג הסכם פורץ דרך עם סוריה. במשך ארבעת ימי שפרדסטאון, ארבעה ימים מבישים ומאכזבים, הפך ברק מצנחן חדור מוטיבציה לרוץ קדימה ולחתור להישג היסטורי, לצנחן שנאחז בדלתות המטוס ואומר, "לא לא, אני לא קופץ!"

אני יודע שעם הזמן התפתחה תזה שאהוד ברק כלל לא רצה להגיע להסדר עם הסורים. הוא רק השתמש בנו, אנשי צוות המשא ומתן עם סוריה, כפלטפורמה לגלות את פרצופם האמיתי, או לחילופין, להשתמש בכישלון השיחות עם הסורים כדי להסביר מדוע לא כדאי לרדת מרמת הגולן, ואגב כך שיטה בישראלים רבים, ובי בתוכם, שהאמינו כי ההסדר נמצא בהישג יד.

עם כל הביקורת הנוקבת שלי על ברק, אני לא מקבל את הציניות המקיאבליסטית הזו שמייחסים לו. שהרי שפרדסטאון היתה רק קצה הקרחון הגלוי של לא מעט מפגשים קודמים של צוותים ישראליים, סוריים ואמריקניים, וההתרשמות שלי, לאורך אותם מפגשים, היתה אחרת לגמרי. אני מאמין שאהוד ברק רצה הֶסדר עם הסורים. האם חאפז אל-אסד באמת רצה בהסדר כזה? אולי רצה היא לא המילה המתאימה, אבל הוא בהחלט היה מוכן לו ואף התכונן לקראתו. אם כך, מה קרה? איך הפכה שפרדסטאון, בינואר 2000, ממקום חסר משמעות בעבורנו לאבן הפינה לתבוסה?

על מנת להבין את הכישלון הזה, יש לבחון את השתלשלות האירועים כולה, על פי סדרה. נקודת המוצא למסע שלנו היא אמנם אותם ארבעה ימים מתסכלים ומביכים בשפרדסטאון, שבהם ירדו כל מאמצינו לטמיון, אבל כדי להבינם לאשורם נעבור גם דרך כל המפגשים החשאיים שקדמו לפסגה הזו, ושהיו אמורים להכין את שני הצדדים להכרעות הקשות - שלבסוף חמקו מהן.

ההתוודעות לפרטי הפרטים האינטימיים של המשא ומתן גם תחשוף בפני הקורא הישראלי את אבני היסוד של ההסכם שעמד להתגבש - אבני יסוד שגם היום עדיין רלוונטיות, ותהיינה מן הסתם הבסיס לכל הסכם שלום, אם יתרחש, עם סוריה. וזו אולי החשיבות העליונה שבפרסום ספר זה. שכן ככלות הכול, השלום הנו אמצעי - אחֵר מכוח צבאי בלבד - להשגת מטרות-העל בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, ועל כן אני סבור שעלינו להמשיך לחתור אליו.

אם ננתח את הסיבות לכישלון המשא ומתן הקודם, אולי נדע בפעם הבאה לעשות את הדרך באופן שיבטיח תוצאה אחרת. אני סבור שכמעט כל אבני הגשר שיש לבנות כבר מוכנות. צריך רק להניח אותן לפי הסדר הנכון, וכמובן גם למצוא את המנהיג שיֵדע לכוון נכון את הבנייה, אותו אחד (או אחת) שיעמוד בפתח ה'הרקולס' ויֵדע כי המטוס תקין, שהמצנח מקופל נכון, שכל החישובים נעשו כהלכה ושמאחוריו עומדים האנשים הטובים ביותר.

ואז, צריך רק להניח את הפחד בצד ולעשות צעד אחד החוצה.