שטח הפקר

 1

פול רוג׳רס מחכה להם שיבואו להרוג אותו.

הוא מחכה כבר עשר שנים.

עכשיו נותרו לו רק עוד עשרים וארבע שעות לחכות.

או לחיות.

רוג׳רס היתמר לגובה מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים, ומשקלו הגיע לשמונים ושניים קילוגרמים, ללא גרם שומן. מי שראה רק את גופו המסוקס היה מופתע לגלות שהוא בן למעלה מחמישים. מצווארו ומטה הוא נראה כמו תרשים אנטומי שכל שריריו מוצקים ומשורגים.

לעומת זאת, מצווארו ומעלה השנים ניכרו בו היטב, וההערכה כי הוא בן חמישים הייתה מתקבלת כמחמאה. שערו היה סמיך, אבל רובו האפיר, ובפניו ניכרו פגעי מזג האוויר, למרות שהות בת עשר שנים מאחורי הסורגים הרחק מעין השמש. קמטים עמוקים הקיפו את פיו ואת עיניו, ותלמים חרצו את מצחו הרחב.

צבע זקנו הפרוע הלם את צבע שערו. אומנם אסירים לא הורשו לגדל זקן, אבל הוא ידע שאיש לא יעז לאלץ אותו לגלחו.

הוא היה כמו עכסן הקורות, רק בלי הצלילים המזהירים שהוא עומד להכיש את מי שיעז להתקרב אליו.

העיניים האורבות מתחת לגבות המצויצות היו אולי המרכיב הבולט ביותר בפניו: הן היו כחולות בהירות, נטולות חיים ועומק.

כששמע אותם מתקרבים הוא הזדקף.

עדיין נשארו לו עשרים וארבע שעות. זה לא היה סימן טוב.

על פי הקולות היו שם שני זוגות עקבים שצעדו בקצב אחיד.

דלת התא נפתחה, וזוג הסוהרים עמד בפתח.

״אוקיי, רוג׳רס,״ אמר הסוהר המבוגר מבין השניים. ״בוא נלך.״

רוג׳רס קם. הוא הסתכל על השניים והבעת בלבול על פניו.

הסוהר אמר, ״אני יודע שזה היה אמור לקרות רק מחר, אבל פקיד בית המשפט כנראה רשם תאריך שגוי על הצו והיה מסובך מדי לשנות את זה. אז קדימה, היום הוא היום הגדול שלך.״

רוג׳רס נע קדימה והושיט את ידיו כדי שיכבלו אותו.

הסוהר המבוגר הניע את ראשו מצד לצד. ״בקשתך לשחרור מוקדם התקבלה, רוג׳רס. אתה תוכל לצאת מכאן כאדם חופשי. בלי כבלים,״ אמר והיטיב את אחיזתו בידית אלתו, וריד פועם ברקתו.

שני הסוהרים הוליכו את רוג׳רס לאורך מסדרון ארוך. מכל צד היו דלתות תאים נעולות. האסירים מאחוריהן שוחחו ביניהם, אבל כשרוג׳רס חלף על פניהם הם השתתקו ועקבו אחריו במבטם, ורק כשהתרחק התחדשו הלחישות.

אחרי שהוכנס לחדר קטן הוא קיבל מערכת בגדים חדשה, נעלי שרוכים מבריקות, את טבעתו, את שעונו, ושלוש מאות דולר במזומן. שלושים דולר לכל שנת מאסר; זו הייתה מדיניותה הנדיבה של המדינה.

ומה שאולי חשוב מכל זה: כרטיס אוטובוס שעמד לקחת אותו אל העיר הקרובה.

הוא פשט את סרבל הכלא שלו ולבש את בגדיו החדשים. היה עליו להדק את החגורה היטב סביב מותניו כדי שמכנסיו לא ייפלו, אבל הז׳קט היה הדוק מדי על כתפיו הרחבות. הוא נעל את הנעליים החדשות שהיו קטנות ולחצו על בהונותיו. אחר כך הוא ענד את השעון, כיוון אותו בעזרת שעון הקיר, הכניס את הכסף לכיס הז׳קט וכפה על הטבעת לעבור את מפרק אצבעו העבה.

הוא הובַל אל הכניסה הקדמית של הכלא וקיבל ערימה של דפים שבהם פירוט החובות והאיסורים המוטלים על מי שקיבל שחרור מוקדם. אלה כללו פגישות סדירות עם קצין המבחן שלו והגבלות חמורות על תנועותיו ועל קשריו עם אחרים למשך תקופת השחרור המוקדם. נאסר עליו לעזוב את האזור ולהתקרב למרחק של פחות משלושים מטר מכל אדם בעל עבר פלילי שידוע לו עליו. נאסר עליו להשתמש בסמים, לשאת כלי נשק או להיות בעליו.

הצירים ההידראוליים ניעורו לחיים, ודלתות המתכת נפתחו וחשפו לעיני רוג׳רס את העולם שבחוץ, לראשונה זה עשור.

הוא חצה את הסף כשהסוהר המבוגר אמר, ״שיהיה בהצלחה, ושלא נראה אותך חוזר הנה.״

אחר כך הופעלו שוב הצירים, והדלת הכבדה נסגרה מאחוריו בלחישה של מנגנון השובת ממלאכתו.

הסוהר המבוגר הניע את ראשו לצדדים והצעיר ממנו הביט על הדלת.

״אני מוכן להמר שהוא חוזר הנה תוך זמן קצר,״ אמר המבוגר.

״למה?״

״פול רוג׳רס אמר אולי חמש מילים מיום שהגיע למקום הזה. אבל המבט שיש לו לפעמים על הפנים...״ הסוהר רעד. ״יש לנו כמה טיפוסים מסוכנים כאן, כידוע לך. אבל אף אחד לא הפחיד אותי כמו רוג׳רס. כאילו אין לו שום דבר מאחורי העיניים. הוא הגיש כבר פעמיים בקשה לשחרור מוקדם, ולא אישרו לו. שמעתי שחברי ועדת השחרורים נבהלו רק מלהסתכל עליו. בפעם השלישית פעל איזשהו קסם, אני חושב.״

״על מה הוא נכנס לכלא?״

״הרג מישהו.״

״והוא קיבל על זה רק עשר שנים?״

״נסיבות מקלות, כנראה.״

״האסירים האחרים ניסו פעם להציק לו?״ שאל הסוהר הצעיר.

״להציק לו! ראית אותו פעם מתאמן בחצר? הוא מבוגר ממני, והוא הבן־זונה הכי חזק שהיה לנו פה. אני חושב שהוא ישן פחות משעה בלילה. כשהייתי עושה את הסיבובים שלי בשתיים בלילה הייתי רואה אותו בתא שלו מסתכל החוצה או מדבר עם עצמו ומשפשף את הראש. ממש מוזר.״ הוא השתתק. ״כשהוא רק הגיע הנה, כמה מהאסירים הקשוחים ניסו להראות לו מי שולט פה.״

״ומה קרה?״

״בוא נאמר שהם כבר לא גיבורים. אחד נשאר משותק, והשני יושב בכיסא גלגלים ומזיל ריר בגלל פגיעה בלתי הפיכה במוח שרוג׳רס גרם לו. מכה אחת סדקה את הגולגולת של הבחור. ראיתי את זה במו עיניי.״

״איך היה לו נשק?״

״נשק? הוא עשה את זה בידיים שלו.״

״שככה יהיה לי טוב!״

הסוהר המבוגר הנהן ונראה מהורהר. ״זה מה שיצר את המעמד שלו כאן. אף אחד לא הטריד אותו אחרי זה. אסירים מכבדים גברי אלפא. ראית איך כולם השתתקו כשהוא עבר על ידם לפני רגע. הוא נחשב כאן לאגדה שהלכה וגדלה בלי שהוא נדרש לנקוף אצבע. אבל לזכותו ייאמר שרוג׳רס הוא באמת גבר אלפא שכמוהו לא ראיתי לפני כן. וזה לא הכול.״

״מה זאת אומרת?״

הסוהר חשב על זה כמה רגעים. ״כשהביאו אותו הנה בפעם הראשונה עשינו עליו את החיפוש הרגיל, בלי לדלג על שום פתח.״

״נכון.״

״טוב, אז היו לרוג׳רס צלקות על הגוף.״

״אז מה? להרבה אסירים יש צלקות וקעקועים.״

״לא כאלה. הצלקות היו לכל אורך הזרועות והרגליים, על הראש ועל כל הגוף. וגם לאורך האצבעות. מראה מכוער. לא הצלחנו לקחת ממנו טביעת אצבעות. לא היו לו! בחיים לא ראיתי דבר כזה. אני מקווה שגם לא אראה דבר כזה בעתיד.״

״איך הוא קיבל את הצלקות?״

״כמו שאמרתי, האיש אמר רק חמש מילים מיום שהגיע הנה. לא הצלחנו להכריח אותו לספר לנו איך הוא קיבל אותן. תמיד חשבתי שרוג׳רס שייך לאיזו כת מוזרה או שהוא עבר עינויים. תאמין לי, היה צריך גדוד חיילים בשביל לעשות לו את זה. אבל למען האמת לא ממש רציתי לדעת. רוג׳רס הוא אדם מוזר. טיפוס תימהוני שאני ממש שמח שהולך מפה.״

״מפתיע שנתנו לו לצאת.״

כשחזרו הסוהרים לאזור התאים אמר המבוגר שבהם, ״שאלוהים יעזור למי שייתקל בבן־זונה הזה.״