מדריך לא פוליטיקלי קורקט לקפיטליזם

פרק 1: קפיטליזם, רווחים ויזמים

היום לכולם יש אג'נדה. הפמיניסטיות תובעות "שכר שווה תמורת עבודה שווה." הירוקים זועקים שחייבים להציל את כדור הארץ מפגעי התעשייה ושאסור לקדוח בשום מקום. אנשי מדעי החברה רוצים לבנות את החברה מחדש על בסיס 'רציונלי'. הביולוגים רוצים לקדם גיוון ביולוגי ולפתח מקורות אנרגיה חלופיים. המתחברים לטבע כמהים לחברה החקלאית הפשוטה שהייתה בעבר. אבל מתחת לאדרת התביעות השונות, יש לכל הקבוצות האלו מכנה משותף אחד: הם מתעבים קפיטליזם.

 

ואסור לשכוח גם ש...

המילה 'קפיטליזם' נולדה ככינוי גנאי מרקסיסטי. הקפיטליזם היא המערכת הכלכלית המצליחה ביותר מאז ומעולם בהעלאה רציפה של רמת החיים של תושבים. רווחים הם ההוכחה לכך שנעשה שימוש יעיל במשאבים.

 

אז מה זה בכלל קפיטליזם?

קפיטליזם היא מערכת שבה אנשים חופשיים להשתמש ברכושם הפרטי בלי התערבות חיצונית. משום כך ידוע הקפיטליזם גם כמערכת של יזמה חופשית או מערכת של שוק חופשי. הקפיטליזם מציע לאנשים חופש לבחור: חופש לבחור בעבודה, חופש למכור את מוצריהם בכל מחיר בו יחפצו, וחופש לבחור במוצרים שבהם הם חושקים.

יש מדינות בהן רעיון חופש הבחירה, החירות לבחור במקום עבודה והחופש למכור ולקנות כרצונך נחשבים דברים מובנים מאליהם. במדינות אחרות, כמו ישראל, הרעיון הזה חדש יחסית, ואינו תמיד מושרש בתודעת התושבים. בכלכלות לא חופשיות, כמו בכלכלה שבטית או סוציאליסטית, המערכת הכלכלית 'מנוהלת': הרשויות מכתיבות את המחירים וקובעות מכסות ייבוא ויצוא. במדינות סוציאליסטיות רבות נשללת מן התושבים אפילו הזכות לקניין פרטי: כל הרכוש נמצא בבעלות המדינה, או שהיא יכולה להפקיע אותו בקלות יתרה מידי בעליו לטובת "העם."

 

לֶסֶה-פר לעומת רגולציה

המערכת הכלכלית המכונה 'קפיטליסטית' בישראל שונה מזו הנהוגה במערכות 'קפיטליסטיות' אחרות במדינות כמו ארצות־הברית או, להבדיל, נורווגיה. לעצם העניין, המערכת הקפיטליסטית בישראל היום שונה מאוד מזו שהייתה בה בשנת 1980 או מזו שהייתה בארצות־הברית בשנת 1900. כלומר, יש זנים רבים של מערכות כלכליות שבהן יש קניין פרטי וחופש כלכלי מסוים, ולצידם רגולציה ממשלתית ענפה.

רוב המבקרים המודרניים של הקפיטליזם חוששים מחופש — הם חוששים ממה שיקרה אם אנשים יוכלו לקבל החלטות באופן עצמאי על ענייניהם הכלכליים וממה שיקרה אם השוק יפעל ללא רגולציה. הם חושבים שהרגולטורים והביורוקרטים יודעים טוב יותר מהאזרחים מה טוב ונכון עבור אותם אזרחים. כדי להראות עד כמה הפחדים האלו נטולי יסוד, נתייחס בספר זה לקפיטליזם 'טהור', אף שקפיטליזם כזה אינו קיים היום בצורתו זו.

 

חופשי לרעוב?

מבקרי הקפיטליזם יהיו מוכנים להודות: "כן, בכלכלת שוק העובדים 'חופשיים לבחור' את עבודתם." אבל, הם יוסיפו, "אז מה? העובדים נמצאים בחסד המעסיקים."

אבל עדיף להיות בחסד המעסיק בשוק חופשי — במקום שבו יש לכם בחירה, למעסיק יש מתחרים והדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להפסיק לשלם לכם משכורת — מאשר להיות בחסד ביורוקרט מטעם המדינה, שיכול לבצע את הבחירות עבורכם בזכות כוחה של הממשלה הניצבת מאחוריו. ההשלכות הפוליטיות, ולא רק ההשלכות הכלכליות, של שוק חופשי מול כלכלה סוציאליסטית ברורות ומובנות, עד כדי כך שהיום הן גורמות לאויביי השוק החופשי להסמיק מבושה.

כן, אימא במשפחה חד־הורית ובלי חסכונות עלולה לסבול את חיזוריו הלא רצויים של הבוס התאוותן שלה למען ילדיה. אבל אם המצב יהפוך גרוע במיוחד, היא תמיד יכולה להתפטר. לעומת זאת, במערכת סוציאליסטית, הדרך היחידה בה אזרח יכול להתמודד עם מצב כזה היא לעזוב את המדינה (אם זה מותר לה בכלל) או להצטרף לכוחות המנסים לחולל מהפכה. אז מי תסבול יותר — העובדת במערכת הקפיטליסטית או העובדת במערכת הסוציאליסטית? האם עלינו פשוט להניח שבעלי הכוח במערכת קפיטליסטית הם זדים מרושעים, שעה שבעלי הכוח במערכות אחרות הם מלאכים חנונים וחסודים?

 

ייצור המוני להמונים

אחת הטענות הרווחות נגד קפיטליזם היא שהוא מנצל את העניים לטובת העשירים. היסטורית, בדיוק ההפך הוא הנכון. בימים הטובים ההם, כביכול, של אירופה בימי־הביניים, רוב בני האדם עמלו בשדות כצמיתים הכבולים לאדוני הטירה, או עמלו כשוליות במסגרת גילדה שהייתה נתונה לניהול רגולטורי קפדני. במקביל, האריסטוקרטיה נהנתה ממונופול בפועל על כל מוצרי המותרות.

כל זה השתנה עם עליית הקפיטליזם המודרני. בעלי העסקים הגדולים החדשים בימי בראשית של המהפכה התעשייתית לא ניסו לקנות את לבם של קומץ לקוחות עשירים מן האצולה, אלא פנו אל מעמד הפועלים ההולך ומתחזק. היה בכך הגיון רב: אין טעם בבניית מפעל, אלא אם כן אתה מתכוון לייצר בו מוצרים עבור מאות או אלפי לקוחות. במהלך תקופת המעבר ה'איומה' הזו הייתה עליה מטאורית בגודל האוכלוסייה במדינות בהן התרחשה המהפכה התעשייתית. הסיבה לכך לא הייתה שיפור ברפואה או בתרופות — השינויים בתחום זה הגיעו מאה ושלושים שנה אחרי תחילת המהפכה התעשייתית; הסיבה לא הייתה גם שיפור בתברואה, כי לא היה באמת שיפור כזה; הסיבה גם לא הייתה עליה דרמטית בתוחלת החיים — כי בזו היה שיפור מתון יחסית. הסיבה הפשוטה ביותר הייתה שבפעם הראשונה היה למספר גדול מאוד של אנשים מספיק אוכל כדי להזין את ילדיהם. הזינוק באוכלוסייה נבע כמעט במלואו מגידול בעושרה של האוכלוסייה בכללה, שהניב ירידה חדה בתמותת התינוקות והיווצרות האפשרות להורים לא לשלוח את ילדיהם לעבוד כבר בגיל רך. העובד בעל הצווארון הכחול במשטר קפיטליסטי היה (ועודנו) עשיר אפילו מהמלכים בתקופה הפאודלית.

 

דברים שקפיטליסטים אמרו

"אלמלא היה הקפיטליזם קיים, כל אוהב אדם אמתי היה נלחם כדי להמציאו."

איין ראנד, קפיטליזם, האידאל הלא מוכר

 

תכנון מרכזי מול 'אנרכיה' של הייצור

לצד הטענה השגויה שהקפיטליזם פוגע בעניים מועלית לעתים תכופות הטענה שהקפיטליזם יוצר כאוס. בכלכלת שוק, כידוע, אין אף אחד ש'אחראי' על ייצור המכוניות ואין אף וועדה שקובעת אם יוצרו מספיק חיתולים לתינוקות. הכאוס הנורא הזה של הקפיטליזם בולט במיוחד בתקופות של מיתון: העובדים שפוטרו מעבודתם להוטים למצוא מקום עבודה חדש, והצרכנים היו שמחים לרכוש מוצרים כמו בתקופה שלפני המיתון — אך המערכת הקפיטליסטית מאכזבת את כולם, לכאורה. האם במצב כזה לא היה הרבה יותר הגיוני למנות קבוצה של מומחים בעלי תארים מתקדמים — עם משקפיים וקול מרגיע, כמובן — שיכינו תכניות חומש מתקדמות ביותר, כדי לקבוע באופן רציונלי ומושכל איך נכון להשתמש בעובדים ובמשאבים?

ההשקפה הזו בעייתית משתי בחינות. ראשית, רשות מרכזית אינה מסוגלת בשום פנים ואופן לתכנן כלכלה. טכנולוגיות חדשות (אם היזמים חופשיים ליצור טכנולוגיות חדשות) משנות את טעמו של הצרכן (אם הצרכן חופשי לבחור לפי טעמו) והמספר הגדול לאין שיעור של משתנים היכולים להשפיע על הייצור, ההפצה והצריכה של כל דבר, מעיתונים ועד מגרפות, ברמה הלאומית והבינלאומית אינם דבר שמישהו יכול 'לנהל' באופן שבו המתכננים הסוציאליסטים חושבים שהם יכולים לנהל.

דמיינו לעצמכם זאת: כל תושב בישראל מבצע מדי יום עשרות או מאות החלטות שיש להן משמעות כלכלית עבורו ועבור אחרים; הוא קונה או לא קונה מוצרים מסוימים, הולך ברגל או נוסע במכונית, קונה דלק, משקה את העציצים, צופה בטלוויזיה, אוכל, משוחח בטלפון, מכבה או לא מכבה את האור ביציאה מהשירותים, וכיוצא בזה. כל אחת מההחלטות האלו משפיעה על עשרות או מאות אנשים אחרים, ישירות ובעקיפין — על בעל המכולת, על חברת מקורות, על חברת החשמל, על רוכשי הפרסומות בטלוויזיה, על יצרניות המזון, על נהגי המוניות, על תחזוקת המדרכות, וכן הלאה. עתה, נניח שאת כל האינטראקציות הכלכליות האלו (שמספרן בישראל מדי יום, לפי הערכה שמרנית, הוא כ-202,500,000,000,000,0001) הייתה צריכה לנהל ועדה מרכזת...

שנית, האמונה העיוורת בתכנון מתעלמת לחלוטין מתפקיד הרווח וההפסד בכלכלת שוק. 'השורה התחתונה' במאזן של חברה מאותתת ליזם אם מה שהוא עושה הגיוני: אם המוצר שלו רצוי לציבור ואם הוא משתמש במשאביו בדרך הנכונה ביותר. העלויות של החברה הן כשלעצמן מחירים, והם מושפעים ממתחרים ומגורמים אחרים המבקשים אף הם להשתמש באותם משאבים.

השפעות הכלכלה החופשית אינן שרירותיות כלל וכלל. בכל פעם שבה אתם משקיעים חמישה שקלים בקניית עגבניות, אתם 'מצביעים' לטובת שימור נתח מסוים של אדמה חקלאית לצורך גידול עגבניות. המעשנים 'מצביעים' אף הם לטובת שימור אדמה לגידול טבק. כשעסק נאלץ לסגור את דלתותיו משום שהוא אינו רווחי, משמעות הדבר היא שהלקוחות מייחסים למוצריו ערך נמוך יותר מזה של מוצרים אחרים שמייצרים בתי עסק אחרים הנהנים מרווח גבוה — כך מצביע השוק על מי שמשתמש במשאביו באופן יעיל יותר מאחרים.

 

נביא בעירו: פול סמואלסון

חתן פרס נובל המנוח פול סמואלסון עמד מאחורי ספר מבוא פופולרי מאוד לכלכלה, שהמשיך לטעון אפילו בשנת 1989 (!) כי "הכלכלה הסובייטית מוכיחה כי בניגוד למה שסברו ספקנים רבים המערכת הכלכלית הריכוזית יכולה לתפקד ואף לשגשג" (מהדורת 1989 של הספר Economics מאת פול סמואלסון וּוויליאם נורדהאוס, עמ' 837).

 

ארה"ב ניצחה את המלחמה הקרה! או שלא?

בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים היו לסוציאליסטים סיבות לחשוב שתכנון מרכזי הגיוני יותר מחופש כלכלי. אף אחד מהם לא חי במדינה קומוניסטית, ורוב הכלכלנים באקדמיה נטו להסכים עמם שתכנון מרכזי הוא העתיד. הם האמינו שקבוצה של מתכננים מרכזיים שתעשה שימוש במודלים מתמטיים מופשטים, תוכל "באופן עקרוני" לפקח על כלכלה באופן הרבה יותר רציונלי ומאוזן מאשר כוחות השוק הספונטניים. בשנים הראשונות אחרי המהפכה הבולשביקית חשבו רבים מהפרופסורים המבריקים ביותר ש"הניסיון הסובייטי" הראה כי מנהיג דיקטטורי נחוש בדעתו — כזה המוכן לחסל אי אלו אנשים, לכלוא כמה מחרחרי מהומות, ראקציונרים ואיכרים המסתירים את יבולם — יכול להשיג שיעורי צמיחה מופלאים עבור ארצו, בהשוואה להתנהלות הדמוקרטית הרופסת והלא החלטית של המערב. ולא רק צמיחה הוא ישיג: אותו דיקטטור נחוש בדעתו יוכל להפוך את החיים הכלכליים ל"צודקים" ו"שוויוניים" יותר באמצעות חלוקת הכנסות העשירים בין העניים.

כחלוף השנים, החלו התירוצים המצדיקים אמונה בסוציאליזם להיעלם, אך האמונה בסוציאליזם לא נעלמה. עם זאת, אי אפשר היה להכחיש את העובדה שההמונים בארצות־הברית ובכל מקום אחר שלא התנהל לפי עקרונות הסוציאליזם, נהנו מרמת חיים טובה בהרבה תחת משטר קפיטליסטי, מההמונים בברית־המועצות תחת המשטר הקומוניסטי — וכל זאת בלי להביא בחשבון כשישים מיליון מאזרחי רוסיה הסובייטית שנרצחו בידי המשטר הסובייטי בשנים 1917-1987, כך לטענת איש מדעי המדינה ר. ג'. ראמל.

על אף כל הרצון לתרץ תירוצים, אחרי נפילת חומת ברלין וקריסת הגוש הסובייטי כולו בתוך שנתיים, היה קשה אפילו לחסידים השוטים להתעלם מהמציאות. מנהיגי סין הקומוניסטית, לדוגמה, הכריזו על מספר הולך וגדל של רפורמות שתמכו בפעולת השוק, כשהם מכריזים בכך כי המציאות חזקה מכל אמונה, ושהקפיטליזם הוא המערכת היחידה שאכן עובדת.

קריסת המערכת הכלכלית הסובייטית וכישלון הסוציאליזם היו אמורים להביא את העולם המערבי לדבוק בשיטה המוצלחת יותר של שוק חופשי. אבל זה בדיוק מה שלא קרה. פשיטת הרגל הרעיונית והמעשית של הסוציאליזם ברורה לכל, אך האליטות האינטלקטואליות ממשיכות לבוז לקפיטליזם. מנקודת מבטם, כמעט כל בעיה חברתית נובעת באופן בלעדי מהשוק החופשי, והפתרון כרוך תמיד בתוספת כספים וכוח לממשלה.

 

כינוי גנאי אהוב

המונח "קפיטליזם" הוא שם שגוי; המונח "קנייניזם" יהיה מדויק יותר. קרל מרקס, האידאולוג הגדול של הקומוניזם, השתמש במונח "קפיטליזם" כדי להצביע על כך שבמערכת בה קיים קניין פרטי רק ה"קפיטליסטים" יוצאים נשכרים (שעה שהסוציאליזם משרת כמובן את כו-לם). כפי שמסביר הליבראל-הקלאסי לודוויג פון מיזס:

המערכת הקפיטליסטית זכתה לשם 'קפיטליזם' לא מידי ידיד המערכת, אלא מפיו של מי שראה בה מעשה רשע גמור והמערכת הגרועה ביותר בתולדות האנושות. עם זאת, אין סיבה לדחות את המונח של מרקס, משום שהוא מתאר בבהירות את המקור העיקרי לשיפור שחל בחברה האנושית בזכות הקפיטליזם. השיפור הזה נובע מצבירת הון; הוא מבוסס על העובדה שבני אדם אינם צורכים בדרך כלל את כל מה שהם מייצרים. כלומר, שהם חוסכים ומשקיעים חלק מהכנסותיהם. (Ludwig von Mises, Economic Policy: Thoughts for Today and Tomorrow (Washington DC: Regnery 1989), עמוד 10.

 

בספר זה אנתח כמה מהעיוותים הבולטים ביותר וכמה מהשקרים הגסים ביותר העומדים מאחורי השנאה הרווחת לקפיטליזם. כשתקראו את הפרקים הבאים תוכלו להבין שמערכת המבוססת על קניין פרטי ועל תמריץ לרווח מובילה אנשים לעשות את מה שטוב לעצמם ואת מה שטוב לחברה (אדם סמית' העניק למנגנון הזה את הכינוי הנודע היד הנעלמה). עוד תוכלו ללמוד שכשהממשלה מתערבת בשוק, היא דורסת את החירות ואת זכויות הפרט... ובסופו של דבר, פוגעת באותם אנשים שלטובתם, כביכול, היא מתערבת.

 

דברים שקפיטליסטים אמרו

"הקפיטליזם נושא את רוח החופש בעצמה רבה במיוחד בסביבה לא-קפיטליסטית. במדינה הקומוניסטית איש העסקים שבארון הוא המהפכן האמתי."

אריק הופר, הרהורים על המצב האנושי

 

1 המספר הוא רק להמחשה. סביר שהוא גדול יותר. כלומר, כל אדם בישראל מבצע מדי יום עשרות פעולות שמשפיעות על אנשים אחרים (משיחות טלפון, שיחות עם אנשים אחרים, צריכת בידור טלוויזיוני ואחר, ועד קנייה וצריכה של מגוון מוצרים, ממים, חשמל וגז ועד ארטיק בקיוסק). לרוב הפעולות האלו יש השלכות ראשוניות ושניוניות. לדוגמה, אם אדם עסוק בשיחה ליד כוס קפה במקום העבודה עם עובד אחר, הדבר משפיע על יומו של העובד שמשוחח אתו, על קצב ביצוע העבודה, על לחץ הדם של הבוס, ובאופן שניוני על ספקי הקפה למשרד, על חברת מקורות, על ספקי ציוד משרדי (בגלל בלאי השולחנות והכיסאות בפינת הקפה), על הצריכה הממוצעת של נורמיטן, וכיוצא בזה. כל ההשפעות האלו חוזרות אל המשפיע כתגובה (כלומר, בריבוע), מה שמגדיל את מספר האינטראקציות לשיעור אסטרונומי.