הדתיות החדשות – הפמיניזם הדתי פוגש את...

d="NewWomen-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> מעין פתיחה

הרגע הראשון שבו פגשו עיני דף גמרא הוא רגע בלתי נשכח מבחינתי. העלבון צרב את גרוני. עיצובו המשונה של העמוד, והעובדה שהשפה היתה כה זרה לי, עוררו בי רתיעה. לא יכולתי אפילו להגות את המילים הארמיות בפי, ודאי שלא בקול רם. המפגש הזה התרחש כמעט במקרה. באחד מימי הראשונים בקמפוס כסטודנטית שנה א' לספרות ופילוסופיה. אז ניגש אלי חבר ותיק והציע לי הצעה מפתיעה: לימוד גמרא בחברותא במהלך הקיץ בביתה של ד"ר חנה פרידמן.1 הגענו אל הבית, קבוצת לומדים צעירים ואינטליגנטים. כולם חילונים מבטן ומלידה, מלבדי - צעירה דתייה ושומרת מצוות. קבענו ללמוד יחד את הלכות בן סורר ומורה שבמסכת סנהדרין. כשד"ר פרידמן התחילה להסביר מהי מסכת, כיצד בנוי דף גמרא, מה ההבדל בין תנא לאמורא וכיצד עלינו לקרוא את המפרשים, העלבון שלי הפך לכאב. ההבנה חלחלה בי לפתע במלוא עוזה: אני אישה דתייה, ללא ידע דתי. חונכתי וגדלתי במיטב מוסדות הציונות הדתית, ולמרות זאת, אין שום הבדל ביני ובין חברי החילונים כאשר אנו ניצבים מול דף תלמודי. כולנו בורים באותה מידה. כולנו אורחים בתוך השפה המכוננת ביותר של היהדות ההלכתית - שפת התלמוד. הרגע ההוא, של מפגש בלתי אמצעי עם מסכת סנהדרין, כשווה בין שווים, בורה בין בורים, הפך לרגע משמעותי. זהו הרגע שבו הבנתי באופן עמוק כמה תובנות שעיצבו את כל מסלול חיי: אני לא פמיניסטית ודתייה כפי שחשבתי עד אז, אלא פמיניסטית-דתייה: מי שהתפיסה הפמיניסטית שלה תיקשר באופן עמוק ומשמעותי לזהות הדתית שלה. הבנתי שאני אוהבת ללמוד תורה ורוצה להשקיע בה את זמני ומרצי, ועד כמה חשוב לי להרגיש בת בית בעולם התורה. לא אורחת, לא תלמידה סוג ב'. מתוך אותו לימוד משותף יצאתי אל המסע הפרטי שלי כאישה דתייה, שומרת מצוות ופמיניסטית. בתחילת המסע הרגשתי מאוד בודדה. אף על פי שבאותה עת בהחלט היתה פעילות פמיניסטית דתית ענפה בישראל, הרגשתי שאין לי שום קשר אליה. שהיא זרה לי.

חודשים ספורים לאחר מכן החלטתי לשנות את תחום לימודי, ולהתמקד בפילוסופיה יהודית. באותה עת גם הזדמנו לשמחת בת-מצווה משפחתית בירוחם. אז שמעתי לראשונה על האפשרות של עלייה לתורה במסגרת הלכתית בתפילת נשים. כששאלו אותי לפני שבת האם אהיה מעוניינת לעלות לתורה, מאוד חששתי, אך גם התרגשתי מגודל ההזדמנות. ספק קל התגנב ללבי: האם אעשה זאת בשביל להוכיח לעצמי ש"הנה אני יכולה", או משום שהמעמד עצמו הוא משמעותי בעיני כאדם דתי? האם אבחר לספר על כך להורי ולמשפחתי? במהלך הקריאה ראיתי כיצד ילדה צעירה אוחזת באצבע הקורא, עוברת איתה על הקלף, וקולה המתוק קורא במנגינה מסתלסלת את פרשת בראשית. לראשונה בחיי ראיתי מקרוב כיצד נראה הטקס שעד אז צפיתי בו מבעד לפרגוד, בעניין הולך ופוחת, ובמאמץ כביר לעקוב אחרי המילים. מתברר שיש בעלת קורא, ויש מי שעולה ומברכת, ויש מי שאוחזת בחומש ומוודאת שאין טעויות בקריאה. יש מגביהה ויש גוללת. ואז, כשנעמדתי מול הקלף ובידי הבד שמעיד מהיכן צריך לקרוא, ועיני פגשו את אותיות הדיו המרובעות, קלטתי שזו הפעם הראשונה שבה אני זוכה לראות ספר תורה מבפנים. תחושת האבסורד התערבבה עם התעלות רוחנית של ממש. ברגע אחד, הברכה היום-יומית כל כך - "ברוך אתה ה' נותן התורה" - קיבלה עבורי משמעות אחרת לגמרי: נותן התורה. נותן אותה גם לי. מאז הקפדתי לעלות לתורה בכל שנה בשמחת תורה, בחלק מהשנים עובר נישא ברחמי, בחלקן - תינוקת או תינוק בזרועותי. ובכל פעם מחדש עולות אותן תחושות: מצד אחד, חוויה דתית חזקה. התרגשות גדולה אל מול הקלף, אל מול האותיות והברכה, ומצד שני - הקנאה בנשים ש"גדלו" לתוך המציאות הזו, ויודעות לקרוא ולברך ולהגביה ולגלול מתוך ביטחון מלא והיכרות עמוקה; קנאה בנשים שהתמזל מזלן לגדול באותן קהילות קטנות ואליטיסטיות שהשכילו לייצר חוויה דתית-נשית משמעותית, ועבורן זוהי מציאות טבעית לחלוטין. ובאותו הרגע ממש, חשתי גם תקווה גדולה. הבת שלי תוכל להיות כמותן. היא לא תבין על מה כל המהומה.

הפמיניזם הדתי נתפס לאורך שנים כמועדון סגור ושולי - אליטיסטי, משכיל, ירושלמי, אשכנזי ומעט מנומנם. בקרב המיינסטרים של הציונות הדתית הוא נחשב למוקצה מחמת מיאוס. והנה, מה שרחש מתחת לפני השטח פרץ סוף-סוף והחל מניב פרי. אל המרחב החדש הצטרפו בפרץ אדיר נשים ממגוון רחב יחסית של קהילות ומרקמים חברתיים. הז'רגון האקדמי התחלף בחוויות יום-יום המנוסחות ביד חופשית, בזמן אמת, כמעט ללא שום פילטר. קבוצה שנחשבה לשולית הפכה לקבוצה שנלקחת בחשבון בשיח הדתי, החברתי וההלכתי. הפמיניזם הדתי אינו נמצא במיינסטרים של הציונות הדתית - להפך; אך רעיונות מרכזיים מתפיסת העולם הזו בהחלט חלחלו גם למועדונים מאוד סגורים ושמרניים.

הפמיניזם הדתי החל את המסע שלו מן השוליים אל המרכז מן הרגע שהוא הגיע אל הרשתות החברתיות. מדובר בנקודת מפנה משמעותית בעיקר בגלל הרחבת השורות שהיא מייצרת. הבית הווירטואלי והפומבי נתן מענה עמוק לשאלת השייכות של נשים רבות. נשים שחשו בודדות במערכה הפכו לקבוצה לומדת ומתעצבת, בעלת כוח והשפעה. נשים שבחרו לצפות מן הצד במתרחש מצאו לאט לאט את מקומן בתוך מנעד רחב מאוד של זהויות על הרצף הפמיניסטי-דתי. חלקן התמסרו לחלוטין למרחב החדש שנוצר; אחרות החליטו לא לקחת על עצמן את התיוג המלא והמרתיע, אלא להזדהות עם חוויות מסוימות ומאבקים מסוימים. בהדרגה, נוצר מקום שמאפשר בירור פנימי. היתה זו בשורה גם עבור גברים, אלו שמצאו את עצמם שותפים, לומדים ואפילו נרתמים, או אלו שחידדו את עמדותיהם בזכות הדיון הער, גם אם נרתעו ממנו או אף נאבקו בו בעוז.

בקרב הזרם המרכזי של האורתודוקסיה, המילה פמיניזם עודנה מילה גסה. הרתיעה, הניכור והפחד מפני השקפת העולם הזו הובילו להתנגדויות חריפות מאוד, לחרמות ולנתק. פמיניסטיות דתיות שילמו ומשלמות מחירים מאוד כבדים על הבחירות שלהן, ונשים רבות מתייאשות מראש מלנסות ולהוביל שינוי באורחות חייהן, בגלל חשש מתגובת הסביבה. מרגע שהנושא הפך לפומבי, וכל עין יכולה לשזוף כל דיון, הדיאלוג הפך לנפוץ ולענייני יותר. למרות שעדיין לא מדובר באחוז גדול מהאוכלוסייה הציונית-דתית, הרי שמנהיגים, רבנים, מחנכים ומחנכות ומובילי דעת קהל מצאו את עצמם נדרשים לתת מענה לצורכי הציבור שעלו בשיח הפמיניסטי. היו מי שבחרו להשתלח, והגדירו את התנועה המתחדשת כאיום קיומי על אדני התורה והקודש. היו מי שגילו סקרנות ורצו לפתח דיאלוג, להביע התנגדות, לקבל חלק מן ההצעות ולדחות אחרות. והיו רבים, רבים מאוד, שגם אם לא הזדהו עם הדרך הפמיניסטית-דתית כולה, בהחלט עסקו באופן ענייני בשאלות שהיא מעוררת. למשל: כיצד יש לנהוג בדמות סמכותית מבחינה רוחנית שחשודה בעבירות מין? איזה מענה רוחני הקהילה מציעה למי שחשקה נפשה בתורה? כיצד אפשר לסייע לזוגות טריים, לרווקות ולרווקים, לבנות מיניות בריאה ומאושרת? השאלות הללו, שנחשבו בעבר לטאבו, נידונות היום בקהילות רבות מספור, וגם מי שמתנער מהתווית הפמיניסטית מוצא את עצמו מהרהר בהן.

הספר הזה מבקש לתעד את המפץ הגדול בפמיניזם הדתי מאז שהגיע אל הרשת החברתית, להגביר את הקולות האותנטיים שצמחו מן השטח וניסו לגשר על הפער המשמעותי כל כך בין חיי החול לבין חיי הקודש, בין הזהות הדתית לזהות הפמיניסטית. ברצוני לתת במה לשפה המגומגמת, המבולבלת והמגששת שמספרת את סיפורן של נשים רבות. הספר מביא עדויות ומחשבות שהובילו להתעוררות מפעימה בשלל נושאים: יחסן של נשים לגוף ולמיניות, לקיום מצוות וללימוד תורה, להתמודדות עם אלימות מינית או להתמודדות עם מארג זהויות מורכב יותר, כמו זהות להט"בית או זהות מזרחית בתוך עולם דתי. כל הנושאים הללו היו לב לבה של הפעילות הפמיניסטית-דתית מזה שנים רבות, ובכל זאת, הפריצה המשמעותית בדיון בהם נרשמה רק כאשר השיחה עברה אל המרחב הווירטואלי.

הספר שלפניכם איננו ספר אקדמי שחוקר את התופעה, ולא ספר המתיימר לתת מענה הלכתי לשאלות שאתן מתמודדות נשים דתיות מדי יום, אלא ספר המתעד את התעצבותה מחדש של הזהות הפמיניסטית בעולם הציוני-דתי באמצעות סיפורן של הנשים עצמן, בעזרת מעקב אחרי הפעילות האינטרנטית ושיחות עם נשים מחוללות שינוי במגוון תחומים, שהסכימו לפתוח את ביתן ואת לבן. חלק מן המרואיינות פעילות בזירה הדתית-פמיניסטית מזה שנים רבות, ואחרות הן נשים צעירות שנרתמו לנושא בשנים האחרונות.

כל עשרות השיחות ומאות הפוסטים שנסקרו חושפים את מנעד הדעות הרחב שמאפיין פמיניסטיות דתיות, שמתבטא בשני תחומים.

התחום הראשון הוא הציר שבין שמרנות לליברליות. אף על פי שיש הרבה מן המשותף לכל מי שמגדירה עצמה פמיניסטית דתייה, ישנם גם הבדלים גדולים ולפעמים תהומיים בתפיסת העולם. אותם נושאי ליבה יכולים לקבל פרשנות מסוימת בקרב פמיניסטיות שמרניות, ופרשנות אחרת בקרב פמיניסטיות רדיקליות. לא מדובר בשתי קבוצות נבדלות ומאופיינות, אלא בספקטרום, בציר שבו כל אישה ממקמת את עצמה בנקודה אחרת, בהתאם לנושא הנדון. המחלוקות זוכות לדיונים ערים ומרתקים, ומעניין לראות את המכנה המשותף לצד המענה השונה שכל אחת מבקשת לעצמה. בכל פרק ישנו ניסיון לפרוש קשת רחבה ככל הניתן של תפיסות עולם. לעתים מישהי יכולה להיחשב לשמרנית בנושא מסוים ודווקא לליברלית באחר. הניסיון לחלק בין "קיצוניות" ל"מתונות", או בין "טובות" ל"רעות", לא עומד במבחן המציאות - שהיא בהכרח מורכבת יותר. האם שלילה מלאה של רעיון אחד מחייבת שלילה של האידיאולוגיה כולה? וכן להפך: הזדהות עם תפיסת עולם פמיניסטית-דתית היא אישית מאוד, וכלל לא מחייבת אימוץ של כל סל הערכים שמציגות כל הפמיניסטיות, בעיקר משום שזה בלתי אפשרי.

התחום השני הוא הרחבה ופירוק של שיח הזהויות. החל משנות התשעים החלה מגמה של "פמיניזם של זהויות", שבה קבוצות מיעוט של נשים מבקשות הכרה בצרכים הפמיניסטיים שלהן. כך, גם הפמיניזם הדתי נחשב לתת-ז'אנר עם מאפיינים וצרכים משלו. במהלך הראיונות ניכר עד כמה הנושא הוא דינמי, וכיצד זהויות מתפרקות ונבנות בכל פעם מחדש. הלבטים והצרכים של פמיניסטית דתייה ומזרחית שונים מן הצרכים של פמיניסטית מזרחית או של פמיניסטית דתייה אשכנזית, גם אם לעתים ישנה חפיפה בין הצרכים. נשים פמיניסטיות ימניות מתארות חוויה שונה מזו של נשים פמיניסטיות שמאלניות. ישנן מי שיחפשו אחר הגדרה כמה שיותר מצומצמת ומדויקת עבור עצמן, ויהיו מי שדווקא ינסו לפרק את הדיכוטומיות. גם ההתמודדות עם קהילת הלהט"ב, המאתגרת הן את השיח המגדרי והן את השיח הדתי מבחוץ, מובילה לעיצוב מחדש של אמונות ודעות. לעתים נדמה כי זהויות מסוימות אפילו סותרות זו את זו, אך המציאות מלמדת שהבחירות הן תמיד מורכבות, ואדם יכול לשאת בכפיפה אחת הצטלבויות מגוונות של מרכיבים בזהותו.

לפמיניזם הדתי שורשים עמוקים ואמהות מייסדות שהלכו לבדן במדבר, בארץ לא זרועה. עבודתן הסיזיפית היתה לרוב מתסכלת ומייאשת, והן שילמו מחירים אישיים כבדים, ובכל זאת הן אלו שזרעו את זרעי השינוי, טיפחו אותם והאמינו שיום יבוא והם יישאו פרי. הנשים הללו התעקשו לדבר על השינוי הפמיניסטי בשפה דתית לא רק משום שהוא מתחולל במרחב דתי, אלא כי בעיניהן הוא התגשמות דבר האל בעולם. הן הובילו שינוי חלוצי בתחומים רבים, מתוך תקווה שלאחר שנים ספורות הוא יתקבע במציאות - והצליחו. הנה, כמה עשורים אחרי, קבוצה שנחשבה להזויה ושולית הפכה לקבוצה בעלת קול. קם דור של נשים שיש להן מודלים לשאת אליהם עיניים, שאינן דור המדבר, אלא מי שרואות את הארץ המובטחת; נשים המגלות זו את זו מחדש, מרחיבות את השורות ואת תחומי הפעילות ומבקשות לרתום את המיינסטרים של הציונות הדתית אל שאיפותיהן. הן מאמינות כי הבחירה שלהן לשאת את שתי הזהויות הללו יחד, למרות הדיסוננס הברור ביניהן, מקפלת בתוכה גאולה שלמה.

זהו לא סיפור על ניצחון או על מלאכה שהושלמה. להפך. זהו תיעוד של תהליך ארוך, ושל מהפכה שעוד מתרחשת בזמן אמת ורחוקה מלהסתיים. כמו בכל שינוי מרחיק לכת, יש לבחון אותו בראי הזמן. יש למהלך התנגדויות מבית ומחוץ, זרמים שונים, התמודדויות מגוונות ומחירים לא פשוטים. בעוד שבקהלים מסוימים השפה הפמיניסטית-דתית הופכת אט אט למוכרת ולנפוצה, ישנן קהילות שלמות שעבורן מדובר ברעיון זר, מוזר ואף פסול מן היסוד. הדיאלקטיקה התמידית בין הקולות המכילים, שמציעים רצף אבולוציוני ואטי, לבין הקולות הרדיקליים, התובעים שינוי במציאות מתוך רצון לרבולוציה, מאפשרים חשיפה למנעד רחב ומרתק של קולות וזרמים.

אינני יודעת אילו עוד תמורות וגלגולים תעבור תנועת הנשים הדתיות, אך התפנית הנוכחית משמעותית דיה כדי שיהיה מי שיספר את סיפורן של הנשים המחוללות אותה.

האמהות המייסדות: ראשיתו של הפמיניזם הדתי

הפמיניזם הדתי-אורתודוקסי צמח בקהילות יהודיות בארצות הברית, ובשלב מאוחר יותר הגיע ארצה. שגרירות הרעיון הפמיניסטי בקהילה הדתית בישראל בראשית דרכו החלו לפעול בסוף שנות השישים. הן השתייכו למילייה מצומצם יחסית: נשים יוצאות ארצות הברית, משכילות ולא מאוד צעירות. ישנן כמה נקודות ציון משמעותיות בראשית דרכה של התנועה הזו בישראל. בתחום החינוך, הקמת תיכון פלך לבנות בירושלים היא אבן יסוד. פלך נוסד בשנת 1967 על ידי הרב שלום רוזנבליט ורעייתו פנינה, שחיפשו לבתם מסגרת מתאימה. הזוג חלם על בית ספר שיחנך לעולם דתי שישלב מחויבות לעולם ההלכה אך גם להשכלה רחבה, וחינוך לנאורות ולפמיניזם. פרופ' אליס שלוי, מייסדת שדולת הנשים ולימים כלת פרס ישראל, הפכה את בית הספר למודל פמיניסטי-חינוכי מוערך. בתחום לימוד התורה נחשבת מדרשת לינדנבאום (ברוריה) לחלוצה. המדרשה, שקמה בשנת 1976 על ידי מוסדות אור תורה סטון, הציעה לימוד תורה בסגנון ישיבתי לנשים דתיות, ולמעשה היתה המקום הראשון שאפשר לנשים בישראל ללמוד גמרא ברמה גבוהה. אחריה קמו מדרשות ומכונים רבים שנתנו לנשים דתיות מענה בתחום. בתחום דיני המשפחה, בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים קמו ארגונים שונים שעסקו במעמדן האישי של נשים בבית הדין הרבני, כדוגמת "יד לאישה", "מבוי סתום" ו"מרכז צדק לנשים".

בשנת 1998 קם ארגון "קולך - פורום נשים דתיות", שאיגד לראשונה פמיניסטיות דתיות בישראל. פרופ' חנה קהת, מייסדת הארגון, מספרת: "זה היה תהליך של שנה עד ש'קולך' התגבש. בהתחלה לא קראנו לעצמנו פמיניסטיות, אלא פורום נשים דתיות. ידענו שאם נקרא לעצמנו פמיניסטיות, לא יהיו לנו חברות. הכול התקבל בהכרעה דמוקרטית, והיתה רתיעה אמיתית מהמושג 'פמיניזם'. בשנת 1997, כשניהלתי את מדרשת לינדנבאום, פגשתי את אחת התורמות שסיפרה לי על ארגון הנשים הפמיניסטיות-דתיות בארצות הברית, JOFA, המקבילה האמריקנית של 'קולך', וטסנו לכנס שלהן. החלטנו לחזור ארצה, לארגן כינוס ראשוני ולהתחיל לרוץ עם זה. נשים שמעו על זה מפה לאוזן, והגיעו בהמוניהן.

"אחרי כמה ישיבות והצבעות, היו כמה נשים שפרשו, מחשש שהארגון ליברלי ונועז מדי. הפריצה הגדולה היתה כשהתחלנו להוציא עלון ולחלק אותו בבתי הכנסת. העיתונות המגזרית דנה בזה בהרחבה, אבל הכול היה תיאורטי והנושאים היו מאוד כלליים. בהתחלה הגיעה אלינו השכבה האליטיסטית והמבוגרת יותר, אחר כך הגיעו גם צעירות. הרבה מאזור ירושלים, משכילות, בעיקר אשכנזיות. ב'קולך' הבנתי די מהר שאי אפשר לשנות את הרבנות ואת הממסד. יש גבול מסוים. אנשים לא ישנו את הזהות שלהם ב-180 מעלות. כל מה שנשאר זה פשוט לקבוע עובדות בשטח. היום אני מבינה שהפמיניזם הדתי איננו רק יצירה חדשה, אלא קודם כול מלחמה בעוול. זה נהדר ליצור קבוצות בת-מצווה ולהעלות נשים לתורה, אבל אם אין לנו יכולת לשנות תרבות של אלימות מינית, להציל נשים מוכות, לשחרר אישה ולתת לה גט - העיקר חסר מן הספר. כל הזמן דנו בשאלה האם אנחנו ראש חץ או בית, האם ברצוננו להיות קבוצה שמכילה מקסימום נשים ונותנת להן מענה, או קבוצה התובעת שינוי גם במחיר התרחקות וניכור מצד נשים שהיו יכולות להיות שותפות לדרך. אני שמחה שאני מגדירה את עצמי רדיקלית. נשים צריכות קבוצת הזדהות והשתייכות, אבל לי אישית חשוב יותר להיות זו שמשנה את המציאות".

הפמיניסטיות הדתיות מבקשות לפעול בתוך המסגרת הדתית ולא להתנתק ממנה, ולכן לא פעם הן יוצרות יש מאין בתוך האילוצים הקיימים. למרות ההתנגדות מצד הממסד הרבני, ניכר כי, בלשונה של תמר אלאור, ה"רדיקלי הפך נורמלי2", ומה שנחשב לקיצוני הפך עם הזמן לחלק מן המיינסטרים הדתי. בשונה מגברים, נשים דתיות נדרשות באופן תדיר לנמק את השאיפות הדתיות שלהן, ונחשדות לא פעם בכוונות זרות.

למחשבה הפמיניסטית-דתית ישנה גם תשתית תיאולוגית ורוחנית. פרופ' תמר רוס2 טוענת כי לפמיניזם היהודי יש אפשרות להציע מודל ייחודי של המשכיות תרבותית, בכך שהוא מצליח לחולל תמורות במסורת עשירה וארוכת ימים מבלי לחתור תחת סמכותה. עבור האדם המאמין, הצעה זו מייצגת דבר מה עמוק יותר: הזדמנות יקרת ערך להרחיב את ארמון התורה.3 רוס, חוקרת בתחום מחשבת ישראל, מציעה כי ההבנה הדינמית של התורה בכל דור ודור למעשה מוכיחה שהתנועה של האל איננה חד-סטרית - מלמעלה למטה בלבד. כלומר, כאשר האל מגלה את רצונו לעם ישראל, הוא מביא בחשבון את נטיותיו העכשוויות של העם. הרב קוק פיתח את הרעיון הזה בכתביו בהתייחסו להתפתחותן של אינטואיציות מוסריות לאורך הדורות. תהליך זה הוא "שמיעה" חדשה של קולו של אלוהים, ולמעשה ההיסטוריה נתפסת כצינור של התגלות, ולפיכך גם שער שדרכו ניתן להתקרב לתובנות פמיניסטיות. כך, נשים פמיניסטיות-דתיות רבות טוענות שכפי שהלאומיות החילונית שנולדה באירופה הובילה להולדתה של הציונות - שהיא, לפי התפיסה הציונית-דתית הרווחת, בבחינת אתחלתא דגאולה - כך הרעיון הפמיניסטי שנולד בחוגים חילוניים מאפשר תיקון יהודי-דתי עמוק שיש בו מן הגאולה, ובלשונו של הרב קוק: "הישן יתחדש והחדש יתקדש". רוס, הנחשבת לשמרנית, מציעה מודל רוחני מתפתח שבאפשרותו לחולל שינוי ותיקון באמצעות "כלי האדון"4 - הכלים ההלכתיים והדתיים הקיימים בכל דור ודור.

למעשה, התנועה הפמיניסטית שינתה מן הקצה אל הקצה, בתוך מאה שנה, את האופן שבו אנו מתבוננים על החברה האנושית. המציאות החדשה שונה לחלוטין מן המציאות שבה נכתבה רוב ההגות היהודית המשמעותית, ולכן אין מנוס מהתמודדות הלכתית ותיאולוגית עם ההבנה כי היחסים בין המינים השתנו באופן דרמטי. טענתה של רוס, לפיה ההתפתחות החברתית הזו היא ביטוי לפעמי משיח, החלה לאחרונה לעלות גם בקרב רבנים מוכרים.

בעבר התייחסה רוס לרתיעה מן הפמיניזם הדתי, והסבירה: "הפמיניזם מציג זווית ראייה חדשה על כל המציאות - על איך אנחנו מבינים את הקדוש ברוך הוא ואת הדת, איך אנחנו קוראים את התורה ואיך אנחנו מבינים את עצמנו. כמו שבעולם הכללי הפמיניזם שינה את סדר העדיפויות, כך גם לגבי האמונה הדתית, שעד כה קיבלה את נקודת המבט הגברית כאפשרות היחידה. זה מאוד מאיים. הרבה אנשים לא יודעים לנסח את הקושי שלהם ברהיטות, אבל הם מרגישים שהפמיניזם מציג זווית שמערערת על כל מה שמקובל. וזה מפחיד. אפילו המילה 'פמיניסטית' מלחיצה אנשים. בתחילת התנועה הפמיניסטית הנשים שהשתתפו במאבק נתפסו כמרירות, שיש בפיהן רק ביקורת. זו לא עמדה שנוח להיות בה, ונשים חוששות להיות מתויגות ככאלה".5

פמיניסטיות דתיות רבות טוענות כי התשתית הדתית שעליה מתבססת הדרישה לשוויון נעוצה במושג הדתי "תיקון עולם": כלומר, על האדם לתקן את העולם על מנת שזה יגיע לשלמות. המושג הזה מופיע בין היתר במשנה, בהקשר של תיקון תקנות הלכתיות שנועדו להיטיב את מצבן של נשים גרושות.

ד"ר רונית עיר-שי,6 תלמידתה של רוס, עוסקת הרבה בדילמות בחיי המעשה של הפמיניסטית הדתייה. היא כותבת כי הפמיניזם הדתי חותר לתיקון עולם גם באופן רדיקלי - כשינוי כל תשתית המחשבה על נשים כפי שהיא מוכרת לנו, וגם באופן מתון - בשל היותה נטועה עמוק בעולם ההלכה והמסורת. עיר-שי טוענת כי חז"ל מתקנים את העולם באמצעות רצף של תיקונים קטנים ומתמשכים בעולם. אין מהפכות ואין ביטול של הישן מפני החדש, אלא רצף אטי של התקדמות. המודל הזה טומן בחובו גם מוקש:

הבעיה היא שאם אין ערעור על השורש הבעייתי, ברמת הנרטיב, ייתכן שההבניה התרבותית-חברתית תמשיך לייצר את התפיסות הגזעניות, הפטריארכליות, הבלתי מוסריות, למרות שברמה ההלכתית הפרקטית הן יבוטלו... יש מצב שהפונדמנטליסטים שבכל דור יקדשו את הנרטיב הישן בבחינת תיאולוגיה מהותית, אמיתית, אלוהית. וזה באמת מה שהם עושים. אז אולי בכל זאת צריך מהפכה?7

עיר-שי טוענת כי זוהי המלכודת שבה ניצבת כל פמיניסטית דתייה: היא מבינה שכדי להצליח לפעול או לשנות, מוטב לה לפעול "מתוך המערכת" ובאמצעות הכלים המוכרים, אך היא לא מוכנה להתאזר בסבלנות ולהיות נחמדה אל מול עוולות בוטות וקשות, שנתמכות לא פעם באותם כלים רטוריים מושמצים. עיר-שי מדגישה:

התודעה הפמיניסטית הדתית החדשה מבקשת אם כן את תיקון עולם. הדרך לכך עוברת לא רק בתיקון ההלכה אלא גם בתיקון הסיפור, הנרטיב, שבני ובנות הקהילה הדתית מספרים לעצמם על מה זה נשים, מה ערכן, מה תפקידן בעולם, מהו מקומן החברתי ומה מקומן בספירה הדתית, בעבודת השם... היא מבקשת הכרה בכך שנשים הן סובייקטים, הן בחייהן האישיים, המשפחתיים, הזוגיים והן בחייהן הדתיים... הספירה הציבורית שייכת גם להן, בדין ולא בחסד.8

לתפיסת הפמיניזם הדתי כמהלך של תיקון ישנם עוד כמה בסיסים תיאולוגיים משמעותיים. בגן העדן נענשו אדם וחווה. עונשה של חווה, בין היתר, הוא הקללה הקשה: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך". הפמיניסטיות הדתיות רואות בעידן החדש הליך של גאולה, בו אט אט מוּסרות אותן קללות באופן הדרגתי, והשאיפה היא אל האידיאל, אל סיפור הבריאה המתואר בפרק א, שבו "זכר ונקבה ברא אותם" - הגבר והאישה הם ישויות שוות זו לזו, משלימות זו את זו.

אחד המשלים הבולטים בתלמוד,9 המשמרים את דמותה של האישה כשולית, מספר כיצד הלבנה התקנאה בחמה. בורא עולם הענישה וקבע: "לכי ומעטי את עצמך". תפיסת האישה כירח, כמאור משני בחשיבותו, היא תפיסה נפוצה. על פי אותו דימוי, האישה מתמעטת או מתמלאת על פי הימים בחודש (כדימוי למחזור החודשי), ואין לה אור משלה. היא בבחינת כלי המקבל את אורו מן השמש (הגבר).

בספר ישעיה מופיעה נבואת הנחמה: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא".10 חכם דוד מנחם מסביר: "לעתיד לבוא אור הלבנה יתעצם ויהיה בעוצמה כמו אור החמה. דהיינו שלא תקבל הלבנה כוחה מחמת החמה אלא תהיה מאירה בשווה לו וממולו. כיוון שנעשו שווים הריהם נכללים ומתאחדים מעתה בשם אחד שהוא 'אור החמה' ובאיחודם יתעצם האור היוצא משניהם לא רק בכפילות אלא שבעתיים כאור שבעת הימים. אור גדול זה הוא תוצר של תיקון הקלקולים שנעשו אחרי שסיים ה' את בריאת עולמו וחזרו למצב השלם כמו שהיה בשבעת הימים הראשונים".

בנבואת ירמיה ישנה התייחסות נוספת לעליית הממד הנשי כמעשה של תיקון, בפסוק: "כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר".11 רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, מבהיר כי זהו מימוש של החזון המשיחי שלפיו דווקא אורה של האישה הוא שיעצים את אורו של הגבר. הוא אף מתעמק במשפט מתוך הברכה השביעית של ברכות הנישואין, "קול חתן וקול כלה", ושואל מדוע מופיעה המילה "קול" פעמיים. תשובתו היא שלעתיד לבוא, קולותיהם של האיש והאישה גם יחד הם שייצרו הרמוניה שווה, והקול הנשי האבוד עתיד להישמע כקול בפני עצמו.

מערכת היחסים בין העם לבין אלוהיו משולה לאורך כל הדורות ליחס שבין איש ואישה. לפי התפיסה הזו, מה שקורה בעולמות העליונים, קשור קשר ישיר למה שמתחולל בארץ.

השינוי המהותי במעמד האישה מחייב מענה תיאולוגי והלכתי משמעותי, והגות שלא לוקחת את השינוי הזה בחשבון היא הגות לא-רלוונטית, ממש כמו הגות דתית שלא מתמודדת עם אתגרי הטכנולוגיה או עם שיבת העם לארצו. נשים פמיניסטיות ודתיות מחפשות את העוגנים הללו הן בקרב חכמי ישראל והן בקרב הוגות פמיניסטיות-דתיות, על מנת לממש את אותו חלום גאולי, את המציאות שבה האישה, שבסיפור הבריאה השני12 מתחילה כצלע, תתפתח לכדי הוויה שלמה השווה בקומתה לגבר: "זכר ונקבה ברא אותם", כפי שמתואר בסיפור הראשון בספר בראשית.

בנימה אישית: אני מתבוננת סביבי ורואה אותן, את הדתיות החדשות, בכל מקום ובכל זירה. אחיותי למגזר תופסות את מקומן בעולם באופן מלא, שמח וחי. תנופת היצירה, הלימוד, התורה וההתחדשות היא אדירה בכל תחומי החיים. גם מי שרחוקות מלהגדיר עצמן פמיניסטיות עוברות שינויים משמעותיים. בעיני, נשות המגזר והמקום החדש שהן תופסות בתוך מערך הכוחות, הוא השינוי הכי משמעותי שמתרחש היום בציונות הדתית על גווניה.

אינני יכולה להשיב על השאלה מה אני יותר, פמיניסטית או דתייה. הדתיות שלי, הכוללת אמונה וקיום מצוות, היא אולי אחד מן המרכיבים הכי ראשוניים ובסיסיים בזהות שלי מיום שנולדתי. הפמיניזם הוא קומה נוספת, משקפיים שבחרתי להרכיב אחרי שנים ארוכות של תסכול, ובזכותם יש לי אפשרות לראות באופן חד יותר את המציאות ואת העוול שלפעמים נגרם בשם הדת או בשם האלוהים. היום אני יודעת לומר שלא יכולתי להיות אישה דתייה באופן מלא ושלם ללא התיקון הפמיניסטי. התיקון הזה הכרחי עבורי כי הוא בראש ובראשונה תיקון דתי, גם אם הוא מגיע בדמות מחשבה ורעיון שנולדו בעולם מאוד חילוני. התיקון הזה הוא גם שאפשר לי לשוב אל שורשי, רצוא ושוב. אל בית אבי ואמי, יוצאי תוניס וטריפולי, בתים שיכולים להיראות כרחוקים מרחק שנות אור מן הרעיון הפמיניסטי-דתי, אך למעשה הם מאפשרים שכלול וריכוך של ההגדרות. השיבה אל שפת האם ממקום חזק, גאה ולומד אפשרה לי לראשונה להעלות על נס נכסים תרבותיים חד-פעמיים, שהם מהותיים לי הן כאישה שומרת מצוות והן כאישה פמיניסטית שאיננה אלא חוליה קטנה מאוד בשרשרת הדורות.

אין ספק שבזכות התודעה המתחדשת הזו אני מקיימת יותר מצוות, לומדת יותר תורה, ובאופן כללי נחשבת ל"דוסית" טובה יותר. לפני כן פשוט תפסתי מרחק מלב לבה של הדתיות, ונקודות הממשק שלי עם חיי הדת היו הנקודות ההכרחיות בלבד. הפמיניזם הדתי נתן לי מוצא, אפשרות חדשה לחיות חיים דתיים במלוא מובנם וכוחם, לא מתוך פשרה ולא מתוך הכרח אלא מתוך שמחה וחיות. כיום אני נחשבת גם ל"מסורתית" טובה יותר. השיבה אל מנהגי הנשים העתיקים במשפחתי מתוך בחירה, והרצון העמוק להוות חוליה בשרשרת המסירה הנשית יוצאת הדופן, שלא תמיד זכתה לקול, הם עבורי חיבור מחודש ומהותי למקורותי. אני רואה את השאיפה להחרבת העולם הישן כשאיפה מדומיינת, שיש בה יותר הפסד מרווח. היום אני לא מאמינה בהרס, אלא בבנייה; לא בניכור, אלא בלמידה. מתוך המקומות הללו צמחה הזהות שלי, זהות של אישה ספרדית, פמיניסטית ודתייה.

1. חנה (רוס) פרידמן היא ד"ר לתלמוד, מנהלת מסלול צופיה בתיכון צייטלין, מנהלת בית מדרש "עתים" באוניברסיטת תל אביב וראשת קהילת "יחד" בעיר. בתה של פרופ' תמר רוס.

2. תמר רוס, פרופסור לפילוסופיה כללית ולפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן, מחלוצות הפמיניזם הדתי ולימוד התורה הנשי בישראל. הדליקה משואה ביום העצמאות ה-65.

3. תמר רוס, ארמון התורה ממעל לה, עם עובד ועלמא, 2004.

4. "כלי האדון" הוא ביטוי ביקורתי הלקוח ממשנתה הפמיניסטית של המשוררת והסופרת אודרי לורד, הטוענת כי "כלי האדון לעולם לא יפרקו את בית האדון". כלומר, אסטרטגיית הפעולה של נשים פמיניסטיות צריכה להיעשות בכלים שונים משל הפטריארכיה. לתפיסתה, "משחק" על פי הכללים הקיימים לעולם לא יוביל לשינוי מהותי.

5. שירה קדרי עובדיה, "הפמיניסטית הדתייה שמוכנה לשבת בעזרת נשים", מקור ראשון, 28.2.15.

6. ד"ר רונית עיר-שי, מרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן בירושלים.

7. רונית עיר-שי, "הפמיניזם הדתי כתיקון עולם", הרצאה בכנס על הציונות הדתית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, יוני 2013.

8. רונית עיר-שי, שם.

9. בבלי, חולין, ס ע"ב.

10. ישעיהו ל, כו.

11. ירמיהו לא, כא.

12. בראשית ב, יח-יט.