נערי הכרך

id="Outsiders-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> פרק 1

כשיצאתי מהחושך של הקולנוע אל השמש המסנוורת, חשבתי רק על שני דברים: פול ניומן וטרמפ הביתה. הצטערתי שאני לא נראה כמו פול ניומן — הוא קשוח ואני לא — אבל נדמה לי שגם אני נראה לא רע. יש לי שיער חום בהיר, כמעט אדום, ועיניים אפורות־ירקרקות. חבל שהן לא אפורות יותר, כי אני שונא את רוב הבחורים עם העיניים הירוקות, אבל צריך להסתפק במה שיש. השיער שלי ארוך משל רוב הנערים, גזור ישר מאחור וארוך מלפנים ובצדדים, אבל אני גריזֶר, ורוב השכנים שלי כמעט לא טורחים להסתפר. חוץ מזה אני נראה יותר טוב עם שיער ארוך.

היתה לי דרך ארוכה הביתה, בלי ליווי, אבל בלאו הכי אני לבד רוב הזמן, סתם כי אני אוהב לראות סרטים בלי שיפריעו לי, כדי להיכנס לתוכם ולחיות אותם עם השחקנים. לא נוח לי לצפות בסרט עם מישהו. אני מרגיש כאילו הוא קורא איתי ספר מעבר לכתף. מהבחינה הזאת אני שונה. זאת אומרת, אחי הגדול השני, סוֹדה — הוא בן שש־עשרה, כמעט־שבע־עשרה — לא פותח ספר בחיים, ואחי הבכור, דארֶל, שאנחנו קוראים לו דארי, עובד הרבה מדי וקשה מדי ולא נשאר לו זמן להתעניין בסיפור או לצייר ציור. אני שונה מהם. אף אחד בכנופיה שלנו לא קולט סרטים וספרים כמוני. היתה תקופה שחשבתי שאני היחיד בעולם שקולט. אז הלכתי לבד.

סודה, בניגוד לדארי, לפחות מנסה להבין. אבל סודה שונה מכולם; הוא מבין כמעט הכול. למשל, הוא לא צורח עלי כל הזמן כמו דארי, והוא לא מתייחס אלי כאילו אני בן שש ולא בן ארבע־עשרה. אני אוהב את סודה יותר מכל מי שאהבתי בחיים, יותר אפילו מאמא ואבא. הוא תמיד שמח ומאושר ומחייך. דארי, לעומתו, קשה ותקיף וכמעט לא מחייך אף פעם. אבל דארי עבר הרבה בעשרים שנה שהוא חי, והוא התבגר מהר מדי. סודה־פּוֹפּ לא יתבגר בחיים. אני לא יודע מה עדיף. יום אחד אדע.

איך שלא יהיה, המשכתי ללכת הביתה וחשבתי על הסרט. פתאום הצטערתי שאין איתי מישהו. גריזרים לא יכולים ללכת הרבה לבד, כי אז מישהו יכול לתקוף אותם או לבוא ולצעוק להם "גריזר!", וזה גורם לך להרגיש לא מי יודע מה, אם אתם מבינים אותי. הסוֹצים הם אלה שתוקפים אותנו. "סוצים" זה קיצור של סוציאלים, חוג הסילון, הילדים העשירים מהחלק המערבי של העיר. כמו שהשם "גריזרים" נועד לסווג אותנו, הנערים מהצד המזרחי.

אנחנו עניים יותר מהסוצים ומבני המעמד הבינוני. אני חושב שאנחנו גם פרועים יותר. אנחנו לא כמו הסוצים, שתוקפים גריזרים והורסים בתים וחוגגים עם בירות סתם בשביל הכיף, ויום אחד מתוארים בעיתון כחרפת המין האנושי ולמחרת כנכס חשוב ביותר לחברה. גריזרים הם כמעט כמו עבריינים. אנחנו גונבים דברים ונוסעים במכוניות טרנטה ישנות ושודדים תחנות דלק ומדי פעם הולכים מכות עם כנופיה אחרת. אני לא אומר שאני עושה דברים כאלה. דארי יהרוג אותי אם אסתבך עם המשטרה. מאז שאמא ואבא נהרגו בתאונת דרכים, שלושתנו קיבלנו אישור להישאר יחד כל עוד נתנהג כמו שצריך. אז סודה ואני משתדלים לא להסתבך, ונזהרים לא להיתפס אם אנחנו כן מסתבכים. אני פשוט אומר שרוב הגריזרים עושים דברים כאלה, בדיוק כמו שאנחנו הולכים עם שיער ארוך ולובשים ג'ינס וחולצות טי ולא מכניסים חולצות למכנסיים, ולובשים מעילי עור ונעלי ספורט או מגפיים. אני לא אומר שהסוצים יותר טובים מהגריזרים או להפך. זה פשוט המצב.

יכולתי ללכת לקולנוע אחרי שדארי או סודה־פופ יחזרו מהעבודה. הם היו הולכים איתי או מסיעים אותי לשם או מצטרפים אלי, אפילו שסודה לא מסוגל לשבת בשקט מספיק זמן כדי ליהנות מסרט, ודארי משתעמם למוות מסרטים. דארי חושב שהחיים שלו מספיקים גם בלי לראות חיים של אחרים. יכולתי גם לקחת מישהו מהכנופיה, אחד מארבעת הנערים שדארי וסודה ואני גדלנו איתם ואנחנו מחשיבים משפחה. אנחנו קרובים כמעט כמו אחים; כשגדלים בשכונה צפופה כמו שלנו, כולם מכירים את כולם ממש טוב. אם הייתי חושב על זה קודם, יכולתי להתקשר לדארי והוא היה עובר בדרך הביתה לאסוף אותי, או שטוּ־בּיט מתיוז — מישהו מהכנופיה שלנו — היה בא במכונית שלו לקחת אותי, אם הייתי מבקש, אבל לפעמים אני לא חושב. זה מטריף את דארי אחי, כשאני עושה שטות כזאת, כי אני אמור להיות חכם. אני מקבל ציונים טובים ויש לי אַיי־קיו גבוה והכול, אבל לפעמים אני לא חושב. חוץ מזה, אני אוהב ללכת ברגל.

כמעט הגעתי למסקנה שאני לא עד כדי כך אוהב את זה, כשקלטתי שקוֹרבייר אדומה עוקבת אחרי. כבר הייתי שני רחובות מהבית, אז התחלתי ללכת קצת יותר מהר. אף פעם לא תקפו אותי, אבל ראיתי את ג'וני אחרי שארבעה סוצים תקפו אותו, וזה לא היה מחזה יפה. אחרי זה ג'וני, שהיה בן שש־עשרה, התחיל לפחד מהצל שלו.

אבל ידעתי שאין טעם — כלומר, אין טעם ללכת מהר — עוד לפני שהשברולט קורבייר עצרה לידי וחמישה סוצים יצאו ממנה. נבהלתי מאוד — אני בנוי טוב, אבל נמוך קצת לגיל ארבע־עשרה, והנערים האלה היו יותר גדולים ממני. באופן אוטומטי הכנסתי אגודלים לג'ינס שלי, עמדתי ברישול ושאלתי את עצמי אם יעזור לי להתחיל לרוץ. זכרתי את ג'וני עם הפרצוף החתוך והחבול, וזכרתי ­­איך הוא בכה כשמצאנו אותו חצי מעולף במגרש הפינתי. לג'וני קשה נורא בבית, וצריך לקרות משהו איום באמת כדי לגרום לו לבכות.

היה לי קר אבל הזעתי המון. הרגשתי שכפות הידיים שלי לחות וזיעה זורמת לאורך הגב שלי. זה מה שקורה לי כשאני ממש מפחד. חיפשתי באזור בקבוק זכוכית, מקל או משהו — סטיב רנדל, החבר הכי טוב של סודה, הבריח פעם ארבעה נערים עם בקבוק שבור — אבל לא מצאתי כלום. אז פשוט עמדתי שם אדיש והם הקיפו אותי. לא הצלחתי לחשוב. הם הלכו סביבי לאט, בשקט, וחייכו.

"היי, גריז," אמר אחד בקול ידידותי מדי. "נעשה לך טובה, גריזר. נגזור לך את כל השיער הארוך והשומני הזה."

הוא לבש חולצת כותנה. אני יכול עדיין לראות אותה. כותנה כחולה. אחד מהם צחק ואחר כך קילל אותי בשקט. לא ידעתי מה להגיד. אין הרבה מה להגיד כשאתה מחכה שיתקפו אותך, אז סתמתי את הפה.

"אתה צריך להסתפר, גריזר?" הבלונדיני, שהיה בגודל בינוני, הוציא אולר מהכיס האחורי שלו ושלף את הלהב בתנועה חדה.

סוף סוף מצאתי מה להגיד. "לא." עשיתי צעד אחורה, רחוק מהסכין הזה. ברור שהלכתי אחורה ישר לתוך אחד מהם. הם השכיבו אותי תוך שנייה. הם הצמידו לי את הידיים ואת הרגליים לרצפה, ואחד מהם ישב לי על החזה עם הברכיים על המרפקים שלי, ואם נדמה לכם שזה לא כואב, אתם משוגעים. הרחתי משחת גילוח "אינגליש לֶתֶ'ר" וטבק ישן, וחשבתי שבסוף איחנק עוד לפני שהם יעשו לי משהו. פחדתי כל כך, שקיוויתי שאיחנק. נאבקתי להשתחרר, ולרגע כמעט הצלחתי, אבל הם הידקו את האחיזה שלהם, וההוא על החזה שלי החטיף לי מכות. אז שכבתי בלי לזוז וקיללתי אותם בין התנשפות להתנשפות. סכין נצמד לצוואר שלי.

"מה דעתך שהתספורת שלך תתחיל ממש מתחת לסנטר?"

באותו רגע הבנתי שהם עלולים להרוג אותי. השתוללתי. התחלתי לצרוח לסודה, לדארי, למי שלא יהיה. מישהו שם לי יד על הפה ונשכתי אותה הכי חזק שיכולתי וטעמתי את הדם נוזל בין השיניים שלי. שמעתי קללה ושוב חטפתי מכות, ודחפו לי ממחטה לפה. אחד מהם אמר כל הזמן, "תסתמו לו את הפה, למען השם, תסתמו לו את הפה!"

ואז שמעתי צעקות ורקיעות רגליים, והסוצים נעמדו והשאירו אותי שוכב ומתנשף. שכבתי שם וחשבתי, מה לכל הרוחות קורה — אנשים קפצו מעלי ורצו לידי ואני הייתי מסוחרר מכדי להבין. אחר כך מישהו הרים אותי מתחת לבתי השחי והקים אותי על הרגליים. זה היה דארי.

"אתה בסדר, פּוֹניבּוֹי?"

הוא טלטל אותי ורציתי שיפסיק. גם ככה הרגשתי סחרחורת. אבל ידעתי שזה דארי — גם בגלל הקול וגם כי דארי תמיד קשוח בלי להתכוון.

"אני בסדר. תפסיק לטלטל אותי, דארי. אני בסדר."

הוא הפסיק מיד. "מצטער."

הוא לא באמת הצטער. דארי אף פעם לא ממש מצטער על מה שהוא עושה. זה מוזר: הוא נראה בדיוק כמו אבא שלי, ומתנהג בדיוק ההפך ממנו. אבא שלי היה רק בן ארבעים כשהוא מת ונראה בן עשרים וחמש, והרבה אנשים חשבו שדארי ואבא אחים ולא אב ובן. אבל הם רק נראו אותו דבר — אבא שלי בחיים לא היה קשוח כלפי מישהו בלי להתכוון לכך.

דארי מטר שמונים וחמש, שרירי עם כתפיים רחבות. יש לו שיער חום כהה שקופץ קדימה עם גל מאחור — כמו שהיה לאבא — אבל העיניים הן שלו בלבד. יש לו עיניים כמו שתי חתיכות קרח חיוורות בצבע תכלת־ירוק. יש להן הבעה נחושה, אז גם הוא נראה נחוש. הוא נראה בן יותר מעשרים — קשוח, מעודכן וחכם. יכול היה להיות ממש יפה תואר, אם העיניים שלו לא היו קרות כל כך. הוא מבין רק עובדות מוצקות ופשוטות, אבל תמיד חושב בהיגיון.

התיישבתי ושפשפתי את הלחי שלי במקום שחטפתי בו הכי הרבה מכות.

דארי תקע את האגרופים שלו בכיסים. "הם הכאיבו לך נורא?"

הם הכאיבו לי מאוד. סבלתי וכאב לי והחזה שלי בער והייתי עצבני כל כך שהידיים שלי רעדו ורציתי להתחיל לצרוח, אבל לדארי אי אפשר להגיד דברים כאלה.

"אני בסדר."

סודה־פופ בא בריצה. עכשיו כבר הבנתי שכל הרעש ששמעתי הגיע מהכנופיה שבאה להציל אותי. הוא כרע לצדי ובחן את הראש שלי.

"נחתכת קצת, אה, פוניבוי?"

הסתכלתי עליו במבט אדיש. "באמת?"

הוא הוציא ממחטה, הרטיב את הקצה שלה בלשון והצמיד אותה בעדינות לצד הראש שלי. "אתה מדמם כמו חזיר שחוט."

"באמת?"

"תראה!" הוא הראה לי את הממחטה שהאדימה כמו במטה קסם. "הם שלפו סכין?"

זכרתי את הקול: "אתה צריך להסתפר, גריזר?" הסכין החליק כנראה כשהוא ניסה לסתום לי את הפה. "כן."

סודה יפה יותר מכל מי שאני מכיר. לא כמו דארי. סודה יפה כמו כוכב קולנוע, הוא מאלה שאנשים עוצרים ברחוב כדי להסתכל עליהם. הוא לא גבוה כמו דארי, והוא קצת יותר רזה, אבל יש לו פנים רגישים ועדינים שאיכשהו נראים חסרי אחריות אבל גם מלאי מחשבה. יש לו שיער זהב כהה שהוא מסרק לאחור — השיער שלו ארוך ומשיי וחלק, ובקיץ השמש מבהירה אותו לצבע זהב־חיטה מבריק. העיניים שלו חומות כהות — עיניים מלאות חיים, רוקדות, צוחקות בלי חשבון, עיניים שיכולות להיות רכות ואוהדות לרגע ורושפות זעם אחרי שנייה. יש לו עיניים כמו של אבא, אבל סודה יחיד ומיוחד במינו. הוא יכול להשתכר מתחרות מכוניות או לרקוד בלי להתקרב לאלכוהול. בשכונה שלנו נדיר למצוא ילד שלא שותה לפעמים. אבל סודה לא נוגע באלכוהול — הוא לא צריך את זה. הוא משתכר מהחיים. והוא מבין את כולם.

הוא בחן אותי מקרוב. הסטתי מהר את המבט שלי, כי האמת היא שהתחלתי ליילל. ידעתי שאני חיוור ושאני רועד כמו עלה נידף ברוח.

סודה שם לי יד על הכתף. "תירגע, פוניבוי. הם לא יפגעו בך יותר."

"אני יודע," אמרתי, אבל האדמה התחילה להיטשטש והרגשתי שדמעות חמות זולגות לי על הלחיים. ניגבתי אותן בחוסר סבלנות. "אני קצת מבוהל, זה הכול." נשמתי נשימה רועדת והפסקתי לבכות. לא בוכים ליד דארי. רק אם אתה פצוע, כמו שג'וני היה באותו יום שמצאנו אותו במגרש הריק. בהשוואה לג'וני לא נפגעתי בכלל.

סודה ליטף את השיער שלי. "אתה בסדר גמור, פוני."

הייתי מוכרח לחייך אליו — סודה יכול לגרום לך לחייך, לא משנה מה. אולי כי הוא מחייך כל הזמן בעצמו. "אתה משוגע, סודה, מטורף לגמרי."

דארי נראה כאילו מתחשק לו לנגח את הראשים שלנו זה בזה. "שניכם משוגעים."

סודה הרים גבה אחת, תרגיל שהוא למד מטו־ביט. "זה כנראה תורשתי."

דארי נעץ בו לרגע מבט ואחר כך חייך. סודה־פופ לא מפחד ממנו כמו כולם ונהנה להתגרות בו. אני מעדיף להתגרות בדוב גריזלי גדול, אבל נראה לי שדארי משום־מה אוהב את ההתגרויות של סודה.

הכנופיה שלנו הבריחה את הסוצים למכונית שלהם וזרקה עליהם אבנים. עכשיו הם רצו לקראתנו — ארבעה נערים רזים וקשוחים. הם היו חזקים כמו מסמרים וגם נראו ככה. גדלתי איתם והם מקבלים אותי, אפילו שאני צעיר מהם, כי אני האח הקטן של דארי וסודה ואני יודע לסתום את הפה.

סטיב רנדל היה בן שבע־עשרה, גבוה ורזה, עם שיער שמנוני שופע שהוא סירק בגלים מסובכים. שחצן, פיקח, וחבר הכי טוב של סודה מאז בית ספר יסודי. סטיב התמחה במכוניות. הוא ידע לסחוב צלחות של גלגלים הכי מהר והכי בשקט בשכונה. הוא הבין במכוניות מבפנים ומבחוץ, וידע לנהוג בכל דבר על גלגלים. הוא וסודה עבדו באותה תחנת דלק — סטיב במשרה חלקית וסודה במשרה מלאה — ולתחנה שלהם הגיעו יותר לקוחות מאשר לכל התחנות בעיר. אני לא יודע אם זה מפני שסטיב מומחה כזה למכוניות או מפני שסודה משך בנות כמו שדבש מושך זבובים. אהבתי את סטיב רק כי הוא החבר הכי טוב של סודה. הוא לא אהב אותי — הוא חשב שאני ילד קטן שמזדנב אחריהם. סודה תמיד לקח אותי איתם כשהם הלכו למקומות בלי בנות, וזה עצבן את סטיב. זאת לא אשמתי. סודה תמיד הזמין אותי, לא ביקשתי ממנו. סודה לא חושב שאני ילד.

טו־ביט מתיוז היה המבוגר בכנופיה והליצן של החבורה. גובה מטר שמונים, מבנה גוף מוצק; הוא התגאה מאוד בפאות הלחיים הארוכות שלו בצבע החלודה. העיניים שלו היו אפורות והחיוך שלו רחב, והוא לא הצליח להימנע מהערות מצחיקות אפילו אם חייו תלויים בזה. אי אפשר היה לסתום לו את הפה, הוא תמיד הרגיש צורך להגיד איזו שטות שלא שווה גרוש. ומכאן גם שמו.1 אפילו המורים שכחו שקוראים לו בעצם קית, ואנחנו בקושי זכרנו שיש לו שם אמיתי. מבחינת טו־ביט, החיים היו בדיחה אחת גדולה. הוא התפרסם בגלל גנבות מחנויות ובגלל האולר עם הידית השחורה (שלא היה משיג בלי הכישרון הראשון שלו), והוא תמיד התחכם עם שוטרים. הוא באמת לא שלט בזה. כל מה שהוא אמר היה מצחיק כל כך, שהוא הרגיש צורך לשתף את השוטרים כדי להכניס צבע לחיים האפורים שלהם (ככה הסביר לי). הוא אהב קטטות ובלונדיניות, ומסיבה לא מובנת אהב גם את בית הספר. הוא היה בן שמונה־עשרה וחצי ועדיין בכיתה ט', ומעולם לא למד כלום. הוא הלך לבית ספר רק בשביל הכיף. אהבתי אותו מאוד כי הוא גרם לנו לצחוק על עצמנו וגם על דברים אחרים. הוא הזכיר לי את ויל רוג'רס — אולי בגלל החיוך.2

אם הייתי צריך לבחור את הטיפוס של הכנופיה, הייתי בוחר בדאלאס וינסטון — דאלי. אהבתי לצייר אותו כשהוא במצב רוח מסוכן, כי ככה הצלחתי לתפוס את האישיות שלו בכמה קווים בלבד. היו לו פני שדון, עם עצמות לחיים גבוהות וסנטר מחודד, שיני חיה קטנות וחדות ואוזניים של חתול בר. השיער שלו היה כמעט לבן מרוב שהיה בלונדיני, והוא לא אהב להסתפר וגם לא למרוח שמן שיער, אז השיער צנח לו על המצח בקווצות, ומאחור קפצו לו תלתלים והסתלסלו מאחורי האוזניים ולאורך העורף. העיניים שלו היו כחולות, קרות כקרח, קרות משנאה לעולם כולו. דאלי בילה שלוש שנים בצד הפרוע של ניו יורק ונכנס לבית סוהר כשהיה בן עשר. הוא היה יותר קשוח מכולנו — קשה יותר, קר יותר, אכזר יותר. בין גריזר לבין גנגסטר יש הבדל דק, אבל אצל דאלי ההבדל הזה לא קיים. הוא היה פראי כמו הבנים בחבורות של מרכז העיר, כמו הכנופיה של טים שֶפּרד.

בניו יורק דאלי שחרר מתח במלחמות בין כנופיות, אבל כאן כנופיות מאורגנות הן דבר נדיר — יש רק חבורות קטנות של חברים שמבלים יחד, והמלחמה היא בין מעמדות חברתיים. כשקובעים קטטת רחוב, זה בדרך כלל בגלל טינה בין שניים, והיריבים פשוט מביאים איתם את החברים שלהם. טוב, יש בסביבה כמה כנופיות עם שמות, כמו "ריוֶור קינגס" ו"טַייבֶּר סטריט טַייגֶרס," אבל כאן בַּדרום־מערב אין יריבות בין כנופיות. אז מבחינתו של דאלי, השנאה לא מכוונת למישהו מסוים, למרות האפשרות להשתלב מדי פעם בקטטת רחוב רצינית. אין כנופיה יריבה. רק סוצים. ואותם אי אפשר לנצח, לא משנה מה עושים, כי כל האפשרויות פתוחות לפניהם, והעובדה הזאת לא תשתנה גם אם נכנסים בהם בכל הכוח. זו אולי הסיבה שדאלאס היה מריר כל כך.

יצא לו שם של מישהו מסוכן. היה לו תיק במשטרה. הוא היה במאסר, הוא השתכר, רכב ברודיאו, שיקר, רימה, גנב, כייס שיכורים, תקף ילדים — הכול הוא עשה. לא אהבתי אותו, אבל הוא היה חכם ומעורר כבוד.

אחרון חביב היה ג'וני קֵייד. נסו לדמיין כלבלב כהה קטן שבעטו בו יותר מדי פעמים והוא אבוד בתוך המון זרים. זה ג'וני. הוא היה הכי צעיר, חוץ ממני, קטן מהשאר, ורזה. העיניים שלו היו שחורות גדולות והפנים שזופים וכהים; השיער שלו היה שחור כמו זפת ומלא גריז ומסורק לצד, אבל ארוך כל כך שצנח כמו פוני על המצח שלו. היה לו מבט חשדני, והמכות שהוא חטף מהסוצים לא שיפרו את המצב. הוא היה הכי אהוב בכנופיה, האח הקטן של כולם. אבא שלו הכה אותו כל הזמן ואמא שלו התעלמה ממנו, חוץ מהפעמים שהתעצבנה ממשהו ואז שמעו עד הבית שלנו איך היא צורחת עליו. אני חושב שהוא שנא את זה יותר מהמכות. אם לא אנחנו, הוא היה בורח מזמן. בלי הכנופיה, ג'וני בחיים לא היה יודע מה זאת אהבה.

מיהרתי לנגב את העיניים שלי. "תפסתם אותם?"

"לא. הם הצליחו לברוח הפעם, המסריחים ה..." טו־ביט המשיך בעליזות לקרוא לסוצים בכל שם גנאי שעלה בדעתו, כולל כאלה שהמציא.

"הילד בסדר?"

"אני בסדר." ניסיתי לחשוב מה להגיד. בדרך כלל אני שקט מאוד בחברת אנשים, אפילו בחברת הכנופיה. העברתי נושא. "לא ידעתי שאתה כבר לא בכלא, דאלי."

"התנהגות טובה. שחררו אותי מוקדם." דאלאס הדליק סיגריה ונתן אותה לג'וני. כולם התיישבו לעשן ולהירגע. סיגריה תמיד מורידה את המתח. הפסקתי לרעוד וחזר לי הצבע לפנים. הסיגריה הרגיעה אותי. טו־ביט הרים גבה. "מכה יפה יש לך שם, ילד."

נגעתי בלחי שלי בחשש. "באמת?"

טו־ביט הנהן בידענות. "גם החתך יפה. ככה אתה נראה קשוח."

קשוח ומטמטם הן מחמאות בשכונה שלנו. קשוח זה חזק; מטמטם זה נפלא, משגע — למשל, מוסטנג מטמטמת או תקליט מטמטם.

סטיב העיף עלי את האפר של הסיגריה שלו. "מה הבעיה שלך, למה אתה מסתובב ככה לבד?" אפשר לסמוך על סטיב היקר שיעלה את העניין הזה.

"חזרתי הביתה מהקולנוע. לא חשבתי..."

"אתה אף פעם לא חושב," התפרץ דארי, "לא בבית ולא בשום מקום חשוב. אתה בטח חושב בבית ספר, לפי כל הציונים הטובים שאתה מביא הביתה, והאף שלך תמיד תקוע בספר, אבל אתה לא טורח לחשוב בהיגיון. בחיים לא, אדוני. ואם אתה מוכרח ללכת לבד, אתה צריך לקחת איתך סכין."

נעצתי מבט בחוֹר שבנעל הספורט שלי. דארי ואני פשוט לא הבנו זה את זה. הוא אף פעם לא היה מרוצה ממני. גם אם הייתי לוקח סכין, הוא היה פותח עלי פה. אם קיבלתי תשעים, הוא רצה מאה, ואם קיבלתי מאה, הוא רצה לוודא שאמשיך לקבל מאה. אם שיחקתי כדורגל, הייתי אמור ללמוד, ואם קראתי — הייתי אמור לשחק כדורגל. על סודה־פופ הוא בחיים לא צעק — אפילו לא כשסודה נשר מהלימודים או קיבל דוחות על מהירות. רק עלי הוא צעק.

סודה הסתכל עליו בכעס. "תעזוב את אחי הקטן, אתה שומע? זאת לא אשמתו שהוא אוהב ללכת לקולנוע, וזאת לא אשמתו שהסוצים אוהבים לתקוף אותנו, ואם היה לו סכין, זה היה תירוץ טוב לחתוך אותו לחתיכות."