משיכה מפתיעה

שלג ירד כל היום על פני נורת'מבריה וכיסה את אדמות הבור בשמיכה לבנה עבה, מצפה גם את הפסגות של הרי צ'וויוט. אולי זה היה ציורי, אבל זה ממש לא היה כיף לנהוג על הכבישים החלקלקים, חשבה אמה בקדרות כשהאטה את המכונית לזחילה בפנייה החדה. בשעות בין הערביים צנחה גם הטמפרטורה אל מתחת לאפס, ורוב הכבישים הכפריים הצדדיים לא נוקו מהשלג, כך שהנסיעה היתה מסוכנת.

החלק הצפוני-מזרחי של אנגליה ראה לעתים קרובות שלג בחורף, אבל שלג בשלב כה מאוחר של חודש מארס לא היה דבר שגרתי. תודה לאל, רכב הארבע על ארבע החבוט שלה, שפעם שירת את החווה הסקוטית ההררית של הוריה, הצליח להתמודד עם תנאי מזג האוויר. אולי זה לא היה רכב מסוגנן במיוחד, אבל הוא היה פרקטי וחזק – די בדומה אליה, אמה הודתה, והציצה באירוניה במעיל הסקי המרופד שלבשה מעל מדי האחות. הז'קט גרם לה להיראות כמו כדור ים, אבל לפחות הוא חימם אותה, ומגפיה עבי הסוליה היו פרקטיים וחזקים.

הכביש הצר התפתל במעלה הגבעה, ומשני צדיו נערמו חומות שלג שנוצרו כשחוואי פינה עם טרקטור את המסלול מוקדם יותר. נאנסטד הול היה עדיין במרחק של כחמישה קילומטרים לפניה, ואמה דאגה יותר ויותר שאפילו אם תצליח להגיע אל הבית המבודד, היא ככל הנראה תיתקע שם. לרגע, היא שקלה להסתובב בחזרה, אבל היא לא ביקרה את קורדיליה זה יומיים, והיא חששה לשלומה של הגברת הזקנה שהתגוררה לבדה.

קמט חצה את מצחה כשחשבה על החולה שלה. אף על פי שקורדיליה סימונדס היתה בשנות השמונים לחייה, היא התעקשה לשמור על עצמאותה. אבל לפני שישה חודשים היא נפלה ושברה את ירכה, ולאחרונה היתה לה תאונה במטבח וידה נכוותה קשות. קורדיליה נחלשה יותר ויותר, וזה לא היה עוד בטוח עבורה לחיות לבדה בנאנסטד, אבל היא סירבה לשקול את המעבר לבית קטן יותר וקרוב יותר אל הכפר.

חבל שהנכד של קורדיליה לא עשה יותר כדי לעזור לסבתו, אמה חשבה בכעס. אבל הוא חי בחוץ לארץ ותמיד נדמה כי הוא עסוק יותר מדי עם הקריירה המצליחה שלו ולא היה לו זמן לבקר בנורת'מברלנד. היא שמעה את הגאווה והחיבה בקולה של קורדיליה בפעמים הרבות שבהן דיברה על נכדה, אבל לרוע המזל נדמה שהיא נזנחה על ידי קרוב המשפחה היחיד שלה שנותר בחיים.

זה לא בסדר, אמה חשבה בכעס. הנושא של טיפול בקשישים היה קרוב לליבה – במיוחד אחרי האירוע הנורא בתחילת השנה שבו ביקרה קשיש בן תשעים ושבע וגילתה שהוא נפטר בכורסתו בבית המקפיא. המשפחה שלו יצאה לחופשת חג מולד ולא ארגנה שמישהו יבדוק את שלומו. המחשבה על האיש המסכן שמת לבדו רדפה את מחשבותיה.

אמה שזכרה את מר ג'פריז ידעה שהיא לא תוכל להניח למצב עם קורדיליה להימשך. אולי תוכל איכשהו ליצור קשר עם נכדה של קורדיליה ולשכנע אותו שעליו לקחת אחריות על סבתו? היא הרהרה בעצב.

המכונית החליקה על הכביש הקפוא, והיא התרכזה בנהיגה בשלג הכבד שירד. זה היה יום ארוך וקשה, בעיקר בגלל מזג האוויר. רק הביקור האחרון הזה, היא חשבה בעייפות, ואז היא תוכל לאסוף את הולי מהשמרטפית, לחזור הביתה לקוטג', להבעיר אש באח ולהתחיל בבישול ארוחת הערב.

היא לעסה את שפתה כשנזכרה שבתה השתעלה שוב כשהורידה אותה בפעוטון הבוקר. וירוס השפעת שלה היה חמור במיוחד, והחורף הארוך לא סייע לילדה להתאושש. שמש חמה והאפשרות לשחק בגינה בחוץ היו עושים לה טוב, ויש לקוות שגם היו מחזירים צבע ללחייה החיוורות.

כשהגיעה לפנייה הבאה, אמה השמיעה קריאת בהלה כשנתקלה במכונית שאורותיה הבהיקו לפניה. היא בלמה מיד, ופלטה נשימה נרעדת כשקלטה שהמכונית האחרת לא נעה. בדיקה מהירה של הזירה גילתה לה שהמכונית בוודאי החליקה על הקרח, הסתחררה ואז נתקעה בקיר השלג שלצד הכביש. החלק האחורי של המכונית ביקע את קיר השלג, והיה שקוע חלקית בתעלה.

נראה שהיה רק נוסע אחד – גבר – שפתח את דלת הנהג וטיפס החוצה, ככל הנראה בלי שנפגע.

אמה עצרה את מכוניתה לידו, נשענה קדימה ופתחה את החלון.

"אתה בסדר?"

"אני בסדר, אבל זה יותר ממה שאפשר לומר על מכוניתי," הוא ענה בתמציתיות, עיניו על מכונית הספורט הכסופה והאלגנטית, הקבורה למחצה תחת הר של שלג.

לקולו היה גוון עמוק שאמה לא יכלה לזהות מיידית, אבל שילח רטט של ריגוש בגווה. זה היה קול סקסי מאוד – עמוק וחושני כשוקולד מותך. היא קימטה את מצחה בתגובה לכיוון הבלתי צפוי של מחשבותיה. היא היתה אדם מעשי וארצי, ולא היתה נתונה להפלגות דמיון.

הגבר עמד לצד מכוניתה, מחוץ לטווח של אורותיה הקדמיים, כך שהיא לא הבחינה בתווי פניו. אבל היא הבחינה בגובהו החריג, בערך מטר ותשעים. מעיל עור הכבש המחויט להפליא שלו הדגיש את כתפיו הרחבות. אף על פי שלא יכלה לראותו בבהירות, היא חשה באווירת העושר והתחכום שלו, ותהתה מה, למען השם, הוא עושה באזור כה מרוחק. הכביש הקרוב ביותר היה במרחק קילומטרים לא מועטים, בעוד שלפניהם נפרשו אדמות הבור של נורת'מברלנד. היא הציצה בנעלי העור שלו, המכוסות שלג, ומיד ביטלה את הרעיון שהוא עשוי להיות מטייל. רגליו בוודאי קפואות.

בעוד המחשבה עולה בראשה הוא רקע ברגליו כאילו על מנת להזרים את הדם, ושלף טלפון נייד מכיסו.

"אין קליטה," הוא מלמל בגועל. "אני לא יכול להבין למה מישהו בוחר להתגורר במקום שכוח אל שכזה."

"נורת'מברלנד מפורסמת ביופי הלא מקולקל שלה," אמה הרגישה מחויבת לציין, וחשה עוינות קלה כלפי הטון הארסי שלו.

לדעתה, כל מי שבחר לנהוג על פני אדמות הבור בסופת שלגים אמור להיות הגיוני דיו בכדי לקחת איתו את חפירה ועוד אספקת חירום. היא עצמה אהבה את הנופים הדרמטיים של נורת'מברלנד. כשהיתה נשואה לג'ק הם שכרו דירה בניוקסל, אבל היא לא נהנתה לחיות בעיר עמוסה והתגעגעה לשטחי הבר.

"יש כמה מסלולים נפלאים דרך הפארק הלאומי – אם כי הם קודרים למדי בחורף," היא ציינה. היא חשה בחוסר הסבלנות שלו והוסיפה, "אני חוששת שגם הטלפון שלי לא פועל כאן – רק מעט מרשתות הטלפון פועלות כאן. תצטרך להגיע לכפר כדי להתקשר למוסך, אבל אני מפקפקת אם מישהו ישלח משאית כדי לגרור את המכונית שלך עד מחר." היא היססה, חוששת אינסטינקטיבית מלהציע לזר מוחלט טרמפ, אבל המצפון שלה הורה לה שהיא לא יכולה לשאיר אותו תקוע. "יש לי עוד ביקור אחרון לערוך ואז אחזור לליטל קופטון, אם אתה רוצה לבוא איתי?"

לא היתה לו ברירה אלא לקבל את ההצעה של האישה, רוקו הבין כשהקיף את מכוניתו וראה שהגלגלים האחוריים היו שקועים במים בעומק של מטר בערך. אפילו אם יצליח לפנות את ערימת השלג שהתמוטטה על הגג, זה יהיה בלתי אפשרי לטפס אל מחוץ לתעלה; הגלגלים פשוט יסתחררו על הקרח. לא היתה ברירה אלא למצוא מלון ללילה ולארגן שהמכונית שלו תחולץ בבוקר, הוא החליט, והושיט יד אל המושב האחורי כדי להוציא את התיק לשהיית לילה שלו.

הוא הציץ בדמותה המגושמת של האישה היושבת ברכב השטח וניחש שהיתה מאחת החוות. אולי יצאה כדי לבדוק את חיות המשק; הוא לא היה מסוגל לדמיין סיבה אחרת שתגרום לה לנהוג על פני אדמות הבור בשלג.

היא בהחלט היתה בנויה היטב, הוא חשב, כשטיפס לתוך המכונית והתיישב במרחב הקטן שנותר על המושב לצדה. אבל כובע הצמר שלה ישב נמוך על מצחה, וצעיף עבה כיסה את רוב חלקם התחתון של פניה, כך שזה היה בלתי אפשרי לנחש את גילה.

"תודה," הוא מלמל, סגר את הדלת וחש בהודיה במשב אוויר חם מהחימום של המכונית. רק עכשיו עלה בדעתו שהיה לו מזל שלא נפצע בתאונה, ושנמנע ממנו הצורך בהליכה ארוכה כדי להגיע לציוויליזציה. "היה לי מזל שנהגת בדרך זו."

אמה שחררה את מעצור היד והתחילה בנסיעה זהירה. ידיה התהדקו על ההגה כשהרגישה את המכונית מחליקה. היא העבירה את מוט ההילוכים הנוקשה להילוך שני, ונדרכה כשידה התחככה בירכו של הגבר. בתוך המתחם המוגבל של המכונית היא היתה מודעת עוד יותר לגודלו. ראשו כמעט התחכך בגג, היא הבחינה, והגניבה מבט מהיר לעברו. צווארון מעילו המוגבה הסתיר את פניו, וכל שיכלה לראות ממנו באמת היה השיער הכהה שנפל על מצחו.

במכונית החמה הניחוח הפיקנטי של מי הקולון שלו גירה את חושיה. זה היה ריח גברי מאוד והעלה אצלה זיכרון לא רצוי מג'ק. פיה התהדק כשמראה פניו הנאות של בעלה הציף את מחשבותיה. ג'ק היה שובה-לבבות מלידה שאהב את הדברים המשובחים של החיים, היא נזכרה בקדרות. בחג המולד האחרון שבילו יחד, היא קנתה לו את האפטרשייב היקר בצורה איומה והחביב עליו, ובתמימותה לא היתה מודעת לכך שכנראה עשה בו שימוש כששכב עם נשים אחרות.

היא בלמה את המחשבות שלה והפכה מודעת לכך שהזר לוטש בה עיניים.

"למה התכוונת כשאמרת שעלייך לערוך ביקור אחד אחרון? זה לא לילה מתאים לחיי חברה," הוא אמר, מתבונן דרך השמשה הקדמית בכביש המושלג שהואר על ידי פנסי המכונית.

האזור היה מוכר לרוקו. הוא ידע שהיה רק עוד בית אחד לפניהם, לפני שהכביש יהפוך לשביל המקיף את אדמות הבור. זה יהיה צירוף מקרים ממוזל במיוחד עבורו אם יתברר שהמצילה שלו עושה את דרכה אל היעד שלו, אבל הוא היה סקרן לאן היא נוסעת.

פעם נוספת, הרגישה אמה רטט קל שעבר בגופה לשמע המבטא הצרוד והסקסי שלו. בהחלט לא צרפתי, היא החליטה, אבל אולי הוא היה ספרדי או איטלקי. היא היתה סקרנית מדוע נהג בכביש הכפרי המרוחק של נורת'מבריה. מאיפה הגיע ולאן מועדות פניו? אבל הנימוס והביישנות הטבעית שלה מנעו אותה מלשאול.

"אני אחות מחוזית," היא הסבירה. "אחת החולות שלי מתגוררת באזור אדמות הבור."

לצדה, היא הרגישה את הזר מתאבן. הוא סובב את ראשו אליה ונראה כי עמד לומר משהו, אולם ברגע זה שער האבן נגלה מתוך החשיכה.

"הנה נאנסטד הול," אמה אמרה, חשה הקלה שהגיעה בשלום. "ענק, נכון? הגנים יפהפיים, ויש אגם פרטי."

היא פנתה אל כביש הגישה והתבוננה בבניין העתיק והמרשים שהיה נתון בחשיכה מלבד חלון אחד שבו דלק האור, ואז הציצה בזר המאיים ותהתה מדוע גרם לה לתחושת אי נוחות. גבותיו היו מצומצמות בהבעה קודרת, והיא סוקרנה בגלל המתח הברור שלו.

"האם החולה שלך מתגוררת כאן?" הוא תבע בתמציתיות.

היה חשוך מדי בכדי לראות את ההבעה בעיניו, אבל משהו במבטו הוציא אותה משלוותה.

"כן. אתה תוכל כנראה לטלפן אל המוסך מהבית," היא אמרה לו, מניחה שהוא מקדיר פנים בגלל שהיה מוטרד באשר למכוניתו. "יש לי מפתח לדלת כך שאוכל להיכנס בכוחות עצמי. אני חושבת שמוטב שתישאר כאן בעודי שואלת את גברת סימונדס אם אתה יכול להשתמש בטלפון."

היא הושיטה יד אל המושב האחורי אל תיק האחות שלה ותוך שניות הרגישה משב אוויר קר שחדר לתוך המכונית. "הי!" היא התעצבנה כשראתה שהזר התעלם מהוראותיה וטיפס אל מחוץ לרכב. הוא כבר צעד אל הדלת הקדמית של הבניין, והיא מיהרה לקפוץ החוצה ורצה אחריו, מועדת בשלג הכבד שכיסה את הקרקע. "לא שמעת מה אמרתי? ביקשתי ממך להישאר במכונית. החולה שלי קשישה ועלולה להיבהל מזר על מפתן דלתה."

"יש לקוות שאני לא מראה כה מפחיד," הוא אמר ונשמע משועשע בצורה יהירה. הוא הבריש את פתיתי השלג שנפלו סמיכים ומהירים על מעילו. "אם כי אם לא תזדרזי ותפתחי את הדלת, אני איראה כמו איש השלג מההימלאיה."

"זה לא מצחיק," אמה רטנה. היא לא אהבה את הניצוץ הקשה בעיניו, והתחרטה שבמקום להציל אותו לא טלפנה אל ג'ים בחוות יקסלי, שהיה השכן הקרוב ביותר לבית נאנסטד וביקשה ממנו להביא טרקטור ולגרור את המכונית של הזר מהתעלה. היא השתנקה בבהלה כשהזר לקח את המפתח מידיה והכניס אותו אל המנעול. הכעס שלה התחלף באי נוחות. הרי הוא עלול היה להיות פושע נמלט, או מטורף. "אני חייבת להתעקש שתחזור למכונית," היא אמרה בתוקף. "אתה לא יכול להיכנס פנימה כאילו אתה הבעלים של המקום."

"אבל אני באמת הבעלים של המקום," הוא הודיע לה בצינה ופתח לרווחה את הדלת.

למשך כמה שניות, אמה לטשה בו מבט, המומה, אבל כשחצה את המפתן ונכנס אל הבית, חזרה אליה יכולת הדיבור. "למה אתה מתכוון? מי אתה?"

דבריה נקטעו כשהדלת המובילה למסדרון נפתחה וקורדיליה סימונדס נמוכת הקומה וכסופת השיער הופיעה. מודאגת קשות מכך שהגברת הקשישה תיבהל למצוא זר בביתה, אמה דיברה במהירות.

"קורדיליה, אני כל כך מצטערת – הג'נטלמן הזה נתקע בשלג ו..."

אבל נדמה שקורדיליה כלל לא הקשיבה. עיניה היו ממוקדות בזר וחיוך קורן נפרש על פניה הקמוטות.

"רוקו, יקירי. למה לא אמרת לי שאתה מגיע?"

"רציתי להפתיע אותך," קולו של הגבר היה לפתע רך כקטיפה. "לרוע המזל, המכונית שלי החליקה על הקרח, אבל למזלי האחות כאן – " הוא נעץ מבט ציני באמה " – הציעה לי טרמפ."

קורדיליה כנראה לא הבחינה בבלבול של אמה. "אמה, יקירתי – איזו בחורה נפלאה את שהצלת את הנכד שלי."

נכד? עיניה של אמה עפו אל הזר. במסדרון המואר היטב היא יכלה לראות את פניו בבירור, והיא זיהתה אותו עכשיו. תמונות שלו הופיעו לעתים תכופות בעיתוני הרכילות של הידוענים, ביחד עם פרטים על חיי האהבה שלו. רוקו ד'אנג'לו היה המנכ"ל של חברת מכוניות ספורט איטלקית מפורסמת – "אלגנצה" – וגם פלייבוי עשיר שלפי השמועה היה אחד הרווקים המבוקשים ביותר באירופה. הוא היה גם נכדה של קורדיליה.

למה זה לא עלה בדעתה? אמה שאלה את עצמה, בקוצר רוח. הרמזים היו שם – המכונית הנוצצת, המבטא הזר ואווירת הנינוחות בכל סיטואציה חברתית שהיתה רק לעשירים מאוד. היא לא ציפתה לפגוש בו, כמובן. אבל מדוע הוא לא הסביר מי היה? היא חשבה בעצבנות.

"היכנסו, שניכם," הזמינה קורדיליה ופנתה לשוב לסלון.

אמה התחילה לבוא אחריה, אבל מצאה שדרכה נחסמה כשהזר – היא עדיין התקשתה לקלוט שהיה נכדה של קורדיליה – עקף אותה.

"רק רגע – אני רוצה להחליף אתך מילה. למה בדיוק את כאן?" רוקו שאל בקול נמוך, סוגר למחצה את הדלת לסלון כך שסבתו לא תשמע את שיחתם. "קורדיליה נראית בסדר גמור. למה היא צריכה ביקורים מאחות?"

זה היה שם שוב – הטון הסנובי במקצת בקולו שגרם לאמה להסתמר. תמונות עלו בראשה של מר ג'פריז המסכן שמת לבדו, ושל חיוכה המאושר של קורדיליה בתגובה לביקורו הבלתי צפוי של נכדה. היה ברור כי הגברת הקשישה חשבה שנכדה נפלא, ומהאווירה היהירה שלו נדמה כי רוקו החזיק באותה דעה.

"לו היית מתעניין בסבתך היית יודע מדוע אני כאן," היא אמרה בחדות, והרגישה סיפוק קל כשעיניו הוצרו. "אני לא יודעת אם אתה מודע לכך שקורדיליה נפלה ושברה את מפרק הירך לפני כמה חודשים. היא עדיין מתאוששת מניתוח החלפת המפרק."

"מובן שאני יודע על כך," רוקו לא אהב את היחס המזלזל של האחות, את הביקורת המשתמעת שהיתה גלויה בקולה. קולו קפא. "אבל הבנתי שהיא מחלימה יפה."

"היא בת למעלה משמונים, ולא אמורה לחיות בבית המרוחק הזה לבדה. התאונה האחרונה שלה כשנכוותה בידה היא ההוכחה לכך. חבל מאוד שאתה עסוק מדי עם חייך ולא מקדיש לקורדיליה תשומת לב." אמה נעצה בו מבט מצמית. "ממה שהבנתי, אתה קרוב המשפחה היחיד שנותר לה. אתה צריך לעשות יותר בכדי לעזור לסבתך." היא חלפה על פניו. "עכשיו, תסלח לי, בבקשה. אני צריכה לבדוק את החולה שלי."

הסלון היה חם כתנור. לפחות קורדיליה לא קימצה על חימום הבית, אמה חשבה, והתבוננה ברוקו – שבא בעקבותיה אל החדר – פושט את מעילו. נדמה שעיניה נמשכו אליו כאילו היה מגנט, והיא הרגישה תחושה מוזרה בבטנה כשהבחינה שהוא חתיך הורס. הג'ינס השחורים שלו והסוודר התואם מצמר דק נדבקו אל גופו הרזה והקשה. שיער שחור כעורב סורק לאחור ממצחו, והדגיש את הסימטריה המושלמת של התווים המסותתים, עצמות לחיים חדות, וסנטר מרובע שהעניקו לו יופי קשה וסמכותי שעצר את נשימתה.

עם המראה המדהים שלו הוא היה יכול להיות כוכב קולנוע, או דוגמן מאחד המגזינים הנוצצים שנתרמו לעתים לחדר ההמתנה של המרפאה וכללו מאמרים על העשירים והמפורסמים המצולמים על סיפוני היאכטות שלהם במונקו, היא הרהרה.

הוא הסתכל עליה, והיא הרגישה נבוכה שתפס אותה לוטשת בו עיניים. פניה התלהטו כשהעביר את עיניו שצבעם ענבר בלתי רגיל על פניה בהערכה קצרה, לפני שפטר אותה ברפרוף ריסים קצר. ברור שהוא לא חשב שהיא שווה מבט שני. אבל למה שיחשוב אחרת? היא שאלה את עצמה בעצבנות. היא לא היתה קולב רזה וזוהר כמו הדוגמנית הצרפתייה היפהפייה ג'ולייט פסקל שהיתה, לפי השמועה, הפילגש הנוכחית שלו. אמה קיבלה מזמן שאפילו אם תהיה בדיאטה נצחית היא לעולם לא תהיה במידה אפס האופנתית והבלתי מושגת, והיתה מודעת עד כאב לכך שבמעיל המרופד שלה היא נראתה כמו מתאבק סומו.

רוקו רתח מכעס. הכרת התודה שחש כלפי האחות שהצילה אותו התפוגגה במהירות כשביטאה את דעתה שהוא לא דאג לסבתו כמו שצריך. היא לא ידעה דבר על מערכת היחסים שלו עם קורדיליה, ולא היתה לה כל זכות לשפוט אותו, הוא חשב בכעס.

הוא העריץ את הנונה (נונה – סבתא באיטלקית, המתרגמת) שלו, והקביעה של האחות שהיה עסוק מדי בחייו ולכן לא העניק לה תשומת לב היתה מגוחכת. לא משנה כמה עסוק היה, הוא תמיד התקשר אליה פעם בשבוע. זה נכון שהוא לא הצליח להגיע לאנגליה במשך זמן מה – לא מאז הביקור הקצר שלו בחג המולד. הוא חש דקירת אשם כשקלט שעברו כמעט שלושה חודשים מאז שביקר לאחרונה בנאנסטד.

אבל קורדיליה לא התגוררה לבדה. האחות – אמה, הוא נזכר שסבתו קראה לה – טעתה בעניין זה. לפני שחזר לאיטליה הוא העסיק סוכנת בית שתטפל בבית ובקורדיליה.

מעוצבן מאוד, הוא הזדעף לעברה של אמה שפניה נחבאו עדיין מאחורי צעיפה. מעולם בחייו הוא לא ראה אישה עם כובע כל כך בלתי מחמיא, הוא הרהר, ועיניו נחו בעניין נחרד על תפלצת הצמר האדומה שלראשה, שהחליקה כה נמוך על מצחה עד שכיסתה עכשיו את גבותיה. אבל היא כבר לא הסתכלה עליו, במקום זה לטשה מבטים ברגליה של קורדיליה.

"קורדיליה, למה יש שלג על נעלי הבית שלך?" היא הקדירה פנים כשראתה את האישה הקשישה מצטמררת. "אל תגידי לי שיצאת החוצה לגינה, מקפיא מקור ויכולת להחליק על הקרח."

"אה, הלכתי רק מרחק קצר על השביל." מבט מודאג עלה על פניה. "תומאס נעלם – אני לא יכולה למצוא אותו בשום מקום."

"אני אחפש אותו, ואז אכין תה. את שבי ליד האח ותתחממי," אמה הורתה בתוקף, דאגתה לקורדיליה מספקת הסחת דעת רצויה מנכדה הנאה בצורה מטרידה.

במטבח היא מילאה קומקום ואז פתחה את הדלת האחורית. הגן היה שממה לבנה מוארת על ידי אור הירח. היא חשקה שפתיים למראה העקבות שכיסו את המדשאה המושלגת. תודה לאל, קורדיליה לא נפלה. בטמפרטורות שמתחת לאפס מצב של היפותרמיה יכול להתרחש במהירות.

עיניים ירוקות ומתנוצצות לכדו את תשומת לב. "תומאס, בוא הנה, מזיק קטן." כדור פרווה ג'ינג'י חלף במהירות על פניה, אבל היא הצליחה לתפוס אותו, והצטערה שכבר לא חבשה את כפפותיה כשהחתול תקע את ציפורניו החדות בידה. "זו היתה אשמתך, אם קורדיליה היתה מחליקה," היא אמרה לחיה, בחומרה מעושה.

ההבעה שלה הרצינה. אי אפשר להרשות למצב להמשיך. למען בטחונה היא, יש לשכנע את קורדיליה לעבור להתגורר קרוב יותר אל הכפר – או שהנכד היהיר שלה שהופיע משום מקום צריך להשתכנע לקחת אחריות על סבתו השברירית, ולפחות לארגן עובדי משק בית שישגיחו עליה בנאנסטד הול.

רוקו ד'אנג'לו היה במטבח כשהיא חזרה פנימה. אף על פי שהחדר היה רחב ידיים, לפתע נראה קטן כשצעד פנימה כמו פנתר שחור וחלקלק. אפילו שמו היה סקסי, אמה חשבה בתוגה, מעוצבנת על עצמה בגלל הדרך שבה קצב הלב שלה התגבר כשהקיף את השולחן ונעצר לפניה, עיניו הזהובות והמתנוצצות לוכדות את מבטה.

"מיהו תומאס?" הוא תבע קצרות. "ולמה את מכינה את התה? לבטח סוכנת הבית היא זו שאמורה לעשות זאת?"

"זהו תומאס." אמה הניחה את החתול על הרצפה. "הוא הופיע על המפתן לפי שבועיים וקורדיליה אימצה אותו. אנחנו חושבות שהוא ננטש וחי חיי פרא, אבל חיפש מקלט כשמזג האוויר התקרר. הוא חצי פראי ובדרך כלל הולך רק אל סבתך," היא הוסיפה, מציצה בשריטה שעל גב ידה ומתעצבנת כשתומאס חיכך את ראשו כנגד רגלו של רוקו וגרגר. "ואין סוכנת בית, כפי שאני בטוחה שאתה יודע," היא המשיכה בחריפות. "למען האמת, אני לא יודעת איך הרשית לקורדיליה להישאר כאן כשאף אחד לא עוזר לה עם הקניות והבישולים, או משגיח עליה באופן כללי. אני בטוחה שאתה מנהל חיים עמוסים מאוד, מר ד' – "

"שכרתי סוכנת בית בשם מוראג סטיוארט לטפל בבית ובסבתי בפעם האחרונה שהייתי כאן בנאנסטד," רוקו קטע את האחות באמצע. היה ברור שהיא משתוקקת להרצות לו על חסרונותיו, אבל לא היה לו מצב רוח להקשיב.

הוא היה מודע מספיק לחולשות שלו, הוא חשב בקדרות. כמו תמיד, השיבה לנאנסטד עוררה זיכרונות מג'ובאני. עברו עשרים שנה מאז שאחיו הצעיר טבע באגם שעל שטח האחוזה, אבל הזמן לא מחק את הזיכרון של צעקותיה ההיסטריות של אמו, ולא את ההאשמות שהשמיעה כאילו היתה זו אשמתו שג'יו מת.

"אמרתי לך להשגיח עליו. אתה חסר אחריות ממש כאביך הארור."

המחשבה על גופו הרפוי וחסר החיים של אחיו עדיין פקדה אותו. ג'יו היה רק בן שבע, בעוד שרוקו היה בן חמש עשרה – מבוגר מספיק בכדי שאחיו יושאר תחת השגחתו למשך שעות מספר, אמו התייפחה. הוא היה צריך להשגיח טוב יותר על ג'יו. היה עליו להציל אותו. אבל הוא נכשל.

לסתו של רוקו התהדקה. האשמה שחש לגבי ג'יו התערבבה עכשיו באשמה חדשה שפעם נוספת היו למעשיו תוצאות נוראות – אם כי, למרבה המזל, לא מוות נוסף. אבל זה היה קרוב, הוא חשב בחומרה. לפני שנה, שחקנית צעירה, רוזלינדה בארינלי, בלעה מנת יתר של גלולות שינה אחרי שסיים את הפרשייה שלהם. זה היה רק מקרה ממוזל שחבר מצא אותה והזעיק אמבולנס. רוזלינדה ניצלה, אך הודתה שניסתה להתאבד בגלל שלא יכלה לשאת את החיים בלעדיו.

"תמיד רציתי יותר מפרשייה, רוקו," היא אמרה לו כשביקר אותה בבית החולים. "העמדתי פנים מאושרות בתור הפילגש שלך, אבל תמיד קיוויתי שתתאהב בי."

להפתעתו, הוריה של רוזלינדה גילו אהדה כלפיו כשהסביר שלא היה מודע לרגשותיה של בתם, ושמעולם לא הבטיח לה נישואין או מחויבות. הם גילו לו כי רוזלינדה יצרה חיבור חזק ודומה לחבר קודם. תמיד היתה שברירית מבחינה רגשית, והם לא האשימו את רוקו בניסיון ההתאבדות שלה. אבל למרות דבריהם המרגיעים, הוא עדיין האשים את עצמו.

עכשיו, כשלטש את מבטו באמה, חש נקיפות מצפון. אולי היא צדקה בדאגתה לסבתו. הוא לא הבין מדוע קורדיליה התגוררה לבדה בנאנסטד, אבל הוא היה נחוש לגלות מה מתרחש.