האיש שלא היה שם

"הם יכולים לקבוע לי מתי לקום, מה לאכול, במה לעבוד, איך להתלבש. אבל הם לא יכולים לשבור את הנפש שלי. הם לא יכולים לקחת ממני את האהבה אלייך ולילדים, ואת התקווה." רומן זדורוב לאחר דחיית הערעור בבית המשפט העליון, דצמבר 2015

אתחיל בווידוי קטן: אני עצמי הייתי בשירותי הבנות בבית הספר "נופי גולן" בקצרין. בהחלט הייתי שם, ואפילו פעמים רבות. זה קרה בשנת 1996, כשהייתי תלמידת תיכון. בעודי נערה בת 16, לא יכולתי לדמיין שכעבור עשור בדיוק יתרחש באותו מקום אירוע שיטלטל את עולמי, את חיי משפחתי ואת מדינת ישראל כולה.

שנה קודם לכן דרכתי לראשונה על אדמת ישראל. הוריי החליטו לנטוש את העיר שבה גדלתי באוקראינה, מַרְיוֹפּוֹל. הם שאפו לבסס את חיינו במקום הבטוח ביותר שיש לעולם להציע עבור יהודים – מדינת ישראל. מלחמת העולם השנייה הסתיימה חמישים שנה קודם לכן, אך בחוצות העיר בערה הגזענות כלפי יהודים על בסיס יומיומי. הייתי צעירה מדי ולא ניתנה לי הזכות להביע את דעתי בנושא העלייה לישראל, אך סמכתי על הוריי והאמנתי שהחלטתם תעניק לנו שלווה והזדמנויות רבות מספור להתפתח – ללא חשש קיומי.

באותה התקופה גדל בעיר סִימְפֵרוֹפּוֹל באוקראינה, המרוחקת כשש מאות קילומטרים ממקום מגוריי, נער בשם רומן זדורוב. סיכויי להכירו בילדותנו היו נמוכים יותר מסיכויו של תושב קריית שמונה להכיר אישה המתגוררת באילת. יעברו עוד שבע שנים עד לנחיתתו של רומן בישראל. היו כל הסיבות לכך שלא אפגוש את האדם הזה לעולם, אך הגורל יצר שפע של אירועים כדי שזה יקרה.

מטוסים ב"נופי גולן"

בשנה הראשונה שלנו בארץ התגוררנו בנתניה, אצל קרובי משפחה. בעוד הוריי שקלו להשתקע בעיר, משכו אותם קרובי משפחה אחרים לעבור לקצרין הרחוקה. בדיעבד, התברר לנו שהאוכלוסייה בעיירה הצפונית סובלת מקיפוח מתמשך מצד הרשויות בתחומים רבים: תרבות, חינוך, ספורט ועוד. כמו בכל עיירה דלת אמצעים, השעמום והתסכול מובילים להתפשטות אלימות על שלל סוגיה. כך גם היה בקצרין. שבועות אחדים לאחר שעברנו צפונה – חוויתי זאת על בשרי. התבשרתי שאלמד בתיכון "נופי גולן", ומאוד התרגשתי. זו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה בחיי שבה אשב בכיתה מלאה בתלמידים שגם הם יהודים, שלא יקניטו אותי על דתי השונה מזו שלהם. הייתי תמימה כל כך.

בהתחלה זרקו עליי ניירות. אינני שדה תעופה, אך מטוסי נייר רבים "בירכו" את נוכחותי בכיתה. בהמשך "זכיתי" להיות למושא לעגם של התלמידים בגין המבטא שלי. איני יודעת אם הכריזו עליי "חרם" רשמי, אך בזיכרוני נצורה תקופה זו כקשה ומלאת תחושת בדידות. תלמידים רבים, שכל "עליונותם" הייתה הגעה מוקדמת יותר לארץ הקודש, לא הסתירו את שאט נפשם ממוצאי. באותן השנים לא היה לי טלפון נייד ולא יכולתי להתקשר לאימי כדי לפרוק את הכאב הנפשי. וכך יצא לא פעם ולא פעמיים שבחרתי להסתגר עם עצמי בשירותי הבנות, ולבכות בשקט. בכל יום חיכיתי בקוצר רוח לסיום הלימודים, להגיע לביתי ולהיות במקום שבו איני מושפלת. אני בטוחה שאני לא היחידה שחוותה שנות התבגרות נוראות כאלה, סיפור דומה ודאי חוו עולים רבים באותן השנים.

למדתי שנתיים ב"נופי גולן". במהלך הזמן הזה הצלחתי להסתגל לסביבתי החדשה. למרות הקושי, לא אפשרתי לגזענות ולאלימות סביבי להשפיע על שגרת חיי. לקראת סיום לימודיי בכיתה י' החלטתי לעזוב את בית הספר ולעבור ללמוד במכללת תל חי.

בהיותי בת 17, במהלך לימודיי בתל חי, הכרתי את רוני, החבר הראשון שלי. הקשר שלנו נמשך שש שנים. זו הייתה תקופה נהדרת; היה לי עם מי לחלוק פחדים, הצלחות והרהורים על החיים. אף שבילינו יחד זמן רב, תמיד קינן בליבי ספק על מידת ההתאמה שלנו. רוני היה מבוגר ממני בתשע שנים, ופערי המנטליות הנובעים מהפרש הגיל ניכרו במערכת היחסים שלנו. עם הזמן הבנתי שהוא אינו האדם שאני מעוניינת לבנות עימו משפחה. בכל התקופה שבה היינו יחד לא זכיתי אפילו להכיר את הוריו.

בשנת 2003, כשמלאו לי 23 שנים, החלטתי להפריד כוחות. רציתי לגלות דברים חדשים, לבקר במקומות מיוחדים, לחוות חוויות שטרם חוויתי – להתחבר לעצמי. לאחר שהשלמתי תואר ראשון בכלכלה וניהול בחרתי ללמוד הנהלת חשבונות. רציתי להשתלב בשוק העבודה בתפקיד שבו ארגיש בטוחה. כאשר אימא שלי הבינה שהלב שלי משוחרר, היא החלה לשוחח עם חברותיה בעניין ולספר להן שאני פנויה להצעות. היא רצתה מאוד שאתמסד ושאקים משפחה משלי. אולם באותה התקופה העדפתי למצות את רווקותי, משוחררת מכל מחויבות. לכן כאשר הגורל זימן לי פגישה עיוורת עם צעיר אלמוני לא התלהבתי מהרעיון, בלשון המעטה.

פגישה ראשונה – ואחרונה

אני זוכרת היטב את פגישתי הראשונה עם רומן. חברה טובה של אימי עבדה עם דוד שלו, ויחד הם "רקמו מזימה" לשדך בינינו. וכך, יום אחד, בזמן שחברתה של אימי שהתה בביתנו, רומן התקשר אליי והציע לי לפגוש אותו. הסכמתי. רומן התגורר באותה התקופה בחיפה, ולכן קבענו להיפגש ב"אמצע הדרך" – בצומת מחניים. התייחסתי לפגישה זו כדרך קלילה להעברת ערב נחמד, באתי נטולת ציפיות. התיישבנו בבית קפה ורומן החל לגולל בפניי את קורות חייו וכמעט לא אפשר לי לספר על עצמי. הוא כנראה סבר שאם יציף אותי במידע על חייו, הוא יצליח להרשים אותי. נוסף על זאת, כפי שהתברר לי, מאז שרומן עלה ארצה הוא לא הצליח לצור קשרים בינאישיים עמוקים, ועל כן שמח למצוא בי אוזן קשבת. המונולוג שלו גרם לי לחוסר נוחות ורציתי לסיים כבר את הפגישה. שמתי לב שמצאתי חן בעיניו, אבל אני חשבתי לעצמי שזו פגישתנו הראשונה וללא ספק גם האחרונה. זו הייתה חוויה מביכה מעט עבורי.

לא התפלאתי כאשר כמה ימים לאחר אותה פגישה לא מוצלחת מבחינתי, רומן שוב צלצל אליי ובנימוס ביקש שנצא לדייט נוסף. היססתי. מה שבסופו של דבר גרם לי להסכים להיפגש איתו הייתה העובדה שהוא הצטייר לי כאדם ישר, אופטימי וחיובי. הרגשתי שהוא מסוג הגברים שיודעים לכבד את האישה שלהם ולהוקיר אותה. הפגישה השנייה הייתה חיובית הרבה יותר, ובמהלכה הרגשתי שעשוי להתפתח בינינו קשר של ממש. חושיי אותתו לי שרומן עונה על כל הקריטריונים שלי לבן זוג. כך החל סיפור האהבה שלנו, שממשיך כמובן גם בשנת 2018, בעת כתיבת שורות אלה, על אף הקשיים הרבים והמרחק הפיזי שנכפה עלינו.

רומנטיקן מהסרטים

רומן עלה לארץ בשנת 2002, כשהיה בן 24. הוא הצטרף לבני משפחתו שעלו ארצה כבר בשנת 1998 – אימו, אביו החורג, אחיו ואחותו. באופן טבעי, הוא סבל מקשיי התאקלמות ואוצר המילים שלו בעברית היה זעום ביותר. אנחנו שוחחנו בינינו ברוסית. בתחילת הקשר רומן היה נוהג לישון אצלי בקצרין. לאחר כמה חודשים שכרנו יחד דירה בחיפה. באותה העת אני למדתי, והוא עבד בעבודות כפיים מזדמנות. כשגרנו יחד התגלתה לי אישיותו של רומן במלוא הדרה: גבר רומנטיקן, ממש כמו בסרטים. הוא היה קונה לי פרחים באופן קבוע, מבשל עבורי ומביא לי את האוכל למיטה, מנקה ומסדר ומבצע עבורי פעולות רבות. הוא נהג להזמין אותי ואת בני משפחתי לארוחות במסעדות על חשבונו, גם כשמצבו הכלכלי לא היה טוב. כן, רומן היה רחוק שנות אור מהמפלצת שתתואר בעוד כמה שנים על ידי הפרקליטות ובעידוד עיתונאים בעלי אינטרסים.

מלבד היותו רומנטיקן בלתי נלאה, רומן היה אדם בעל יושרה פנימית עמוקה. לפני שעברנו להתגורר יחד, הוא סיפר לי בכנות שאשרת העבודה שלו עומדת להסתיים, ושהוא חושש שאחשוב שהוא נמצא איתי רק כדי שיוכל להמשיך לשהות בארץ. הוא אמר לי פעם אחר פעם: "אני מטפל במצב. אני רוצה להתחתן איתך, להקים משפחה יחד. יש לי כרגע בעיה טכנית שאפתור בקרוב. אני איתך כי אני אוהב אותך ואת המשפחה שלך." ואכן, לאחר שנה וכמה חודשים הוא הגיע לבית הוריי וביקש את ידי. כמובן, הוריי נענו בחיוב. הם ידעו שאני נמצאת בידיים טובות ומסורות. גם אני ידעתי.

רומן ואני נשבעים אמונים, 2005

רומן ואני נישאנו ב-15 באפריל 2005. חגגנו עם האנשים היקרים לנו ביותר. זה היה היום המרגש בחיי. הרגשתי שרכשתי תעודת ביטוח, שנישאתי לאדם שידאג לי כל חיי, בטוב וברע. שאפנו להיות הורים, ועד מהרה נכנסתי להיריון. בשלב זה השיחות שלנו התמקדו בעיקר בחלום שלנו לקנות בית משלנו, עם חצר מרווחת לטובת הילדים, ועל העסק שהוא שאף להקים בתחום השיפוצים. רומן ידע מה הידיים שלו שוות ומאס בעבודות מזדמנות. הוא היה זקוק ליותר ביטחון עצמי, להיטמע בחברה הישראלית, לשפר את השפה ולפצח תוך כדי תנועה את כללי ההתנהגות והתרבות.

לרומן היה מוסר עבודה גבוה. הוא השתדל לתת מעצמו כמה שיותר לכל מעסיק ששכר את שירותיו. אין ספק שהוא יצר רושם של עובד רציני שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. לעומת זאת, בבית הוא התחבר לילד שבו. הוא היה מעביר את זמנו מול המחשב ומשחק הרבה בפלייסטיישן. הילדותיות שלו באה לידי ביטוי גם באוסף הנשק הקר שלו. הוא אהב לאסוף חרבות בכל מיני גדלים, וכשרציתי לשמח אותו הייתי קונה לו חרב חדשה להעשרת האוסף שלו. כאשר הייתי מעניקה לו את המתנה, הוא היה מגיב בפרץ של התלהבות.

היה מי שניסה לקשר את אוסף הסכינים שלו לאסוציאציה של אדם אלים ומסוכן, במטרה לפגוע בשמו הטוב. אולם אוסף זה מעיד אך ורק על חיבת האספנות של רומן, חיבה המוטמעת בכל אדם חובב אספנות – בין שמדובר באוסף של מכוניות, בולים או דמויות של גיבורי-על.

הנדיבות של רומן הייתה בולטת לעיני כול, והעידה בעקביות על אישיות חיובית שנעים להיות בחברתה. אנשים רבים בסביבת מגורינו שמעו על ידי הזהב שלו והיו מבקשים ממנו לתקן עבורם תיקונים שונים. רומן היה מתנדב לעזור בלי לדרוש דבר בתמורה ועל חשבון זמנו הפנוי.

במהלך משפטו מילאו את חלל בית המשפט אנשי חוק ומשפט שהתאמצו לפגוע בשמו הטוב ולהציגו כאדם מסוכן, כעסן ונקמן. אולם כדי לדעת את האמת על אדם לא צריך להרחיק לכת. סביבתו הקרובה מעידה עליו יותר מכל בעל אינטרס. לו רק כל אדם שפגש ברומן היה מתבקש למסור עדות אופי על אישיותו, היה מתגלה בפניכם אדם שונה לחלוטין מזה שהצטייר בתקשורת.

אני בוחרת ב"אמת עובדתית". ואתם?

החלום המשותף שלנו על משפחה החל להתממש ביום שבו נולד לאון. רומן, כהרגלו, תמך בי בכל שלבי ההיריון, וכמובן, גם בזמן הלידה ובימים שלאחריה. זו הייתה התקופה המאושרת ביותר בחיינו. רומן קיבל את האבהות כמתנה משמיים, שנועדה להפוך אותו לאדם שמח יותר. עיניו נצצו בכל פעם שהוא אחז בלאון הקטן. הוא התרגש כמו ילד. אם לפני הלידה הוא היה עדין נפש, הרי שאחריה הוא התרכך עוד יותר. למרבה הצער, התקופה המאושרת הזאת הייתה קצרה מאוד. רומן זכה לבלות עם בננו חודש וחצי בלבד, עד שנעצר בחשד לרצח. בתוך ימים ספורים הפכתי לאם חד-הורית, לאחר שבעלי הוגדר אמצעי נוח לפתרון פרשת רצח מזעזעת.

גם כיום, אחת עשרה שנים לאחר שרומן נעצר והואשם ברצח, אנשים רבים מנסים להבין מהו ההיגיון שמבסס את התמיכה שלי בו. לא אחת נתקלתי בהם, באותם אנשים התוהים: מדוע אולגה נלחמת על חפותו? ייתכן שהיא עיוורת, תמימה? אולי סתם טיפשה? מדוע היא לא מתגרשת ממנו, פותחת דף חדש בחייה, מאפשרת לעצמה להתאהב מחדש? מה מניע אותה להילחם על חפותו של רוצח אכזר?

אך טבעי ששאלות אלו יצופו בליבם של אנשים, אני עצמי תהיתי על כך לא פעם, בעיקר בתקופות הקשות ביותר. המרחק הפיזי, חלום המשפחה שנגדע, הנטל היומיומי לגדל ילד בגפי – כל אלו כרסמו בנפשי. ואם לא די בכך, הרי בעבור רבים רומן נתפס כרוצח אכזר, אדם מסוכן שהכאיב גם לזרים וגם לאנשים היקרים לו מכול. אולם בתוך תוכי ידעתי היטב מיהו רומן, וכשהאמת העובדתית התבהרה, הבנתי שבחירתי הראשונה לתמוך בו הייתה הרבה יותר מנכונה. אמת עובדתית יש רק אחת, והיא מנחה אותי בקבלת ההחלטות שלי.

על העובדה שרומן חף מפשע, שלא דרך מעולם בזירת הרצח ב"נופי גולן", למעט בזמן "שחזור הרצח", אפרט בהמשך. קודם לכן חשוב לי לשקף עבורכם את ההבדל בין נקודת המבט שלי ובין נקודת המבט שלכם בכל הקשור לבחינת אישיותו של רומן. אתם ניזונים משמועות, כתבות והשערות. לעומתכם, אני חוויתי עם רומן כמעט שלוש שנים אינטנסיביות. משך הזמן הזה לימד אותי על רומן האדם – על ערכיו, על התנהגותו בחברת אנשים אחרים ועל אופיו. מובן שמעצם היותי בת הזוג שלו חוויתי איתו גם רגעים של כעס ותלונה. וגם אז, ברגעי הכעס שלו, הוא מעולם לא הרים את קולו. כעסו היה מתבטא באופנים ילדותיים ולא תוקפניים (כפי שיכולתם לראות בעצמכם בצילומי חקירתו: הוא כועס על החוקרים שלו ומגיב בבכי שכולו תסכול, במקום 'לדפוק על השולחן').

איני תמימה. אני פשוט בוחרת לבחון את המציאות על פי עובדות ולא על פי פרשנויות. ועל כן, במבחן המציאות, הוכח לי ולכל אדם בר דעת שעיניו תקינות שרומן בעלי הוא קורבן להפללה זדונית מהחמורות שהתרחשו במדינת ישראל. אם נכשלתי במשהו זה ודאי לא בתמיכתי ברומן, אלא בכך שלא צעקתי מספיק חזק שהוא חף מפשע. בתחילה הפחד שיתק אותי, וגם האמונה שבכל רגע עשויים ללכוד את הרוצחים האמיתיים. לאחר מכן האמנתי בלב שלם שבית המשפט יבין שמרמים אותו. עם זאת, בכל השנים שעברו, בכל פעם מחדש, אני נדהמת לגלות שיש כוחות שמכריחים אותנו, כחברה, להאמין במציאות משוכתבת.

כשאתם קוראים על רומן בעיתון או צופים בכתבה עליו – הדעה שלכם לגביו מותנית. אינכם יכולים להתעלם מהעובדה שהקריין או הכתב מכנים אותו בזדון "רוצח אכזר". כך מעוותים לכם את חירות המחשבה. למרות שהשקר הזה הופץ פעמים רבות בתקשורת, עד אשר אצל רבים התקבע כאמת, הוא אינו משקף מציאות אובייקטיבית. חשבו רגע, איך תרגישו לוּ אדם הקרוב לליבכם יכונה אלפי פעמים בתקשורת "רוצח" או "אנס"? הוסיפו לכך מציאות אובייקטיבית שמעידה שאין כל ראיה המצדיקה את הכינויים הללו – עד כמה זה יכעיס אתכם? עד כמה זה יקומם אתכם? ודאי לא הייתם רוצים לעבור התנסות כזו, אולם איזה שיקול דעת עליי להפעיל כאשר גרסת המשטרה והפרקליטות אינה נתמכת בשום ראיה שקושרת את בעלי לרצח?

רומן כבר איבד שנים רבות מחייו כאדם חופשי בגלל מעשה של אדם אחר, האם נוסף על כך מגיע לו לאבד את אשתו ואת ילדיו, וכל זאת בגלל חקירה רשלנית ומוטה של לובשי המדים? בגלל בדיה מתוקשרת היטב? בשל רצונה של מערכת המשפט לשמור על יציבות ולהימנע מחקר האמת?

מהצד האחר של הרחוב

השאלות שהתעוררו על מאבקי למען חפותו של רומן הן כאין וכאפס לעומת השאלות שנשאלה אילנה ראדה, אימה של תאיר ז"ל. על פי כל היגיון, היא אמורה הייתה לתעב את מי שהוגדר רוצח בתה ולזכות בשלווה יחסית בשל הידיעה שהוא נלכד ומשלם מחיר. אולם ברור שהמאבק העקבי שלה למצוא את מי שרצח את בתה מבוסס על אמונתה כי האדם שהואשם ברצח ומרצה מאסר עולם לא ביצע את המעשה.

אומנם אילנה נמנעה מלהצהיר זאת באופן חד-משמעי. פעמים רבות היא אמרה בתקשורת שעד שלא ייתנו לה תשובות מלאות היא לא תשלול אף אחד. ההצהרה החזקה ביותר ששמעתי ממנה הייתה שהיא מאמינה ב-99% שרומן אינו הרוצח.

אין לי כל בעיה עם הצהרתה זו ולא כל ציפייה שתפגין שלמות של מאה אחוז. אני מבינה אותה לגמרי ואת רצונה לקבל את המידע השלם והחד-משמעי שיוביל אותה לדעת את האמת. דבר אחר הציק לי: באחת ההפגנות שנערכו בכיכר רבין בשנת 2016, אמרה אילנה שהיא כועסת על רומן על שהודה במעשה, ובכך כביכול גזר עליה את המאבק המתמשך הזה. אין לי אלא להצטער על שהודאתו של רומן בזבזה לה זמן יקר במסע לחקר האמת. עם זאת, יש לזכור שלא בטוח כלל שלוּ רומן לא היה נופל בפח של חוקריו ונכנע ללחצים שהופעלו עליו, הם לא היו מוצאים קורבן אחר ומפלילים אותו במקומו. בימים שבהם אילנה התאבלה על בתה, עוד לפני שעצרו את רומן, בחרה המשטרה לבדוק כיווני חקירה שסתרו את האינטואיציות של אילנה על נסיבות הרצח. באותו הזמן שהו במעצר שני חשודים גברים שהתחננו שיבדקו את האליבי שלהם. אולי היה להם מזל רב יותר, אולי ידעו יותר על זכויותיהם או זכו לייצוג טוב יותר, אבל גם הם התלוננו על העוול שנעשה להם. ייתכן שלוּ היו משאירים אותם עוד כמה ימים במעצר בלי לבדוק את האליבי שלהם, אולי גם הם היו נשברים.

מי שבסופו של דבר משלם את המחיר הכבד ביותר על הודאתו של רומן – הוא רומן עצמו. לכן התבטאויות כגון אלו מצערות. אולם, לתחושתי, גם אילנה, כמוני, זועמת הרבה יותר על המערכת הנוקשה, על מוסדות שברחו מאחריות ועל כאלה שפשוט לא מילאו את תפקידם.

מעולם לא הייתי אויבת של אילנה. אני עצמי קורבן של נסיבות עצובות. במשך למעלה מעשור משפחתי ואני משלמים מחיר כבד מנשוא, וזה עניין שחשוב לי שאילנה תבין.

גם לא נעלם מעיניי כי למן הרגע שנודע לאילנה מהמשטרה שרומן ה"רוצח", אף שלא נמצאה כל ראיה נגדו, הייתה זו אילנה שהתעקשה לברר מדוע דווקא הוא נעצר. היא זו שהציגה לחוקרי המשטרה שאלות מתבקשות כגון: האם יש ברשותם DNA? האם נתפס כלי רצח? ומדוע מיהרו להודיע לה ש"הרוצח נתפס!" טרם התבצע השחזור?

אילנה לא זכתה לתשובות מספקות מאנשי צוות החקירה, דבר שגרם לה להבין את שאני התחלתי להבין שעות אחדות אחריה: השוטרים יודעים להפגין ביטחון אין קץ בעצמם ובתוצאות חקירתם, אבל מבעד לביטחון המעושה יכולה להתנהל חקירה רשלנית, לא מקצועית, ולפעמים אפילו זדונית שעלולה לגרום להרס משפחות. אלו שמופקדים על ביטחונם ועל שלומם של האזרחים, לעיתים עושים את ההפך הגמור.

משטרת ישראל אינה מחבבת במיוחד נשים אמיצות כמו אילנה ראדה; נשים שיודעות לשאול את השאלות הנכונות, לדרוש תשובות ענייניות ולבדוק אותן לעומק. עד מהרה למדו בצוות החקירה שעליהם לדווח על ההתפתחויות בחקירה לאביה של תאיר, שמואל ז"ל, ולא בכדי. שמואל היה אדם שחונך על קדושת המדינה, איש צבא קבע נאמן שהקדיש את חייו לשירות. השוטרים ידעו שהוא יתקשה להאמין שנציגי מוסדות מדינתו האהובה מנסים להוליך אותו שולל.

הן העלילה שנרקמה נגד רומן והן חקירת הרצח מלאות בחורים, סתירות וסילופים שאילנה לא הפסיקה לנסות לבדוק בעצמה. אולם מה שחשפה אילנה לא עורר את אנשי המשטרה לחקור ולבדוק לעומק את טענותיה ותהיותיה ולספק לה תשובות. לפיכך, איש אינו אמור להיות מופתע ממאמציה של אילנה, גם היום, בחלוף אחת עשרה שנים, לגלות מי באמת רצח את בתה, תוך שהיא מצהירה פעם אחר פעם שהיא אינה מאמינה שהאדם היושב בכלא אכן ביצע את המעשה.

גילוי האמת הוא מטרה משותפת לאילנה ולי, אף שכל אחת מנהלת בעצמה את המאבק האישי שלה, ואף שעד היום אין לנו קשר ישיר.

עקב האכילס של רומן

רומן הוא אדם טוב מכדי שאוכל לתאר בספר זה. במשך כל חייו כאדם חופשי הוא העניק מעצמו לאחרים, הקריב מזמנו ומרצו למעני ולמען סביבתו הקרובה. סך מעלותיו עולה לאין שיעור על מגרעותיו. עם זאת, לרומן הייתה חולשה מנטלית – חרדה חברתית בולטת. הוא אדם הבוחר לבטל את עצמו ואת רצונותיו כדי לרצות אדם אחר. הביטול העצמי הזה הוביל אותו לשלם מחיר יקר, גם לפני מעצרו ומאסרו. כך למשל היו יכולים לצלצל לרומן בחצות, ולדרוש ממנו להגיע לעבודה השכם בבוקר, זאת מבלי להתחשב ברצונו או בתוכניותיו; פעמים רבות עוכבה משכורתו והוא לא דרש אותה; בתקופות מסוימות העדיף רומן לקנות לי בגדים חדשים, בעודו מתהלך בבגדים קטנים ממידותיו, שאת חלקם הביא עימו במזוודה כשעלה ארצה בשנת 2002. אולם את המחיר היקר ביותר על חולשתו זו הוא שילם בדצמבר 2006, אז נחקר במשך ימים ארוכים בחשד לרצח. רומן התנהל מול החוקרים כפי שהתרגל להתנהל מול בני אדם אחרים בחייו, בדיוק באותו דפוס התנהגות. הוא ביטל את עצמו כדי לרצות אותם, מבלי להבין שהלחץ להכריז על פענוח התיק הוא שמוביל את חוקריו, ולא הרצון לרדת לחקר האמת. הוא נפל למלכודת שטמנו לו, ובאופן לא מודע חיזק את החשדות שהועלו נגדו. לחוקרים מנוסים קל מאוד לזהות חולשה מנטלית של נחקר, בעיקר כאשר הוא בוחר לשתף איתם פעולה. בהתחלה רומן היה בטוח שהוא עוזר לחוקריו, אולם כשהם הקשיחו את הטון ואת אמצעי החקירה – הוא הבין שהם רוצים הרבה יותר. דרך ההתמודדות היחידה שרומן הכיר הייתה ריצוי. וכך, בהדרגה, הוא נכנע ללחץ הנפשי שהופעל עליו וסיפק את הסחורה. הוא היה נואש כל כך להשביע את רצון החוקרים, עד כדי כך שהוא היה מוכן להודות במעשה שהוא לא ביצע ולשחזר אירוע שהוא לא היה נוכח בו.