רומן ארכיאולוגי

1

לילי משכה את כובעה למטה להצל על עיניה מהבעירה של השמש היוונית החמה ולגמה לגימה גדולה מבקבוק המים שלה. "לעולם לא עוד." היא התיישבה על האדמה החמה והצחיחה והתבוננה בחברתה שהברישה בזהירות את הבוץ והאדמה מקטע קטן ומסומן בקפידה של התעלה.

"אם אני אי פעם אזכיר באוזנייך את המילה 'אהבה', אני רוצה שתקברי אותי איפהשהו באתר הארכיאולוגי הזה ולעולם אל תחפרי אותי שוב החוצה."

"יש אולם קבורה תת-קרקעי. אני יכולה להשליך אותך שם, אם את רוצה."

"רעיון נפלא. תתקעי שלט באדמה. 'כאן קבורה לילי, שבזבזה שנים מחייה בלימוד האבולוציה וההתנהגות האנושית ועדיין לא מבינה גברים'." היא הציצה מחורבות העיר העתיקה אפטרה אל הים שמאחוריהן. הן היו גבוה על הרמה. מאחוריהן הבליחו ההרים הלבנים ולפניהן התנוצץ ים כרתים. יפי הנוף הרים בדרך כלל את מצב רוחה, אבל לא היום.

בריטני התיישבה וניגבה את מצחה בזרועה. "תפסיקי להתייסר. הברנש הוא עכברוש שקרן, מניאק ובוגדני." היא הושיטה יד אל תרמיל הגב שלה והציצה אל אתר החפירות ואל קבוצת גברים השקועים בשיחה. "למזלנו, הוא יטוס מחר בחזרה ללונדון ולאשתו. וכל שאני יכולה לומר הוא, שאלוהים יעזור לאישה הזו."

לילי כיסתה את פניה בידיה. "אל תגידי את המילה 'אשתו'. אני אדם נורא."

"הי!" קולה של בריטני היה חד. "הוא אמר לך שהוא רווק. הוא שיקר. האחריות כולה שלו. וממחר לא תצטרכי לראות אותו שוב ואני לא אצטרך להתאפק כדי לא להרוג אותו."

"מה אם היא תגלה ותסיים את הנישואים שלהם?"

"אז אולי תהיה לה הזדמנות לחיים טובים עם מישהו שיכבד אותה. תשכחי אותו, לילי."

איך היא יכולה לשכוח אותו כשהיא לא מצליחה להפסיק לעבור על זה שוב ושוב בראשה?

האם היו סימנים שהחמיצה?

האם שאלה את השאלות הלא נכונות?

האם היתה כה לחוצה למצוא מישהו מיוחד עד שהתעלמה מהסימנים הברורים?

"תכננתי את העתיד שלנו. עמדנו לבלות את אוגוסט בטיול באיים היווניים. זה היה לפני שהוציא מהארנק שלו תמונה משפחתית במקום את כרטיס האשראי שלו. שלושה ילדים קטנים כרוכים סביב אביהם כמו גפן מטפסת. הוא אמור לקחת אותם לחופשה, לא אותי! אני לא יכולה לסבול את זה. איך יכולתי לעשות טעות שיפוט כזו? זה גבול שאני לעולם לא חוצה. משפחה היא ערך מקודש מבחינתי. אם תבקשי ממני לבחור בין משפחה לבין כסף, אני אבחר במשפחה בכל פעם." עלה בדעתה שכרגע לא היה לה אף אחד מן השניים. לא כסף ולא משפחה. "אני לא יודעת מה יותר גרוע – העובדה שהוא בבירור לא הכיר אותי בכלל, או זה שכשבדקתי אותו מול הרשימה שלי והוא יצא מושלם."

"יש לך רשימה?"

לילי הסמיקה. "זה הניסיון שלי להיות אובייקטיבית. יש לי תשוקה חזקה לשורשים קבועים. למשפחה." היא חשבה על השממה הרגשית של עברה והרגישה תחושת כישלון. האם גם העתיד ייראה כך? "כשאתה רוצה משהו מאוד זה יכול לשבש את תהליך קבלת ההחלטות שלך, אז הצבתי כמה שכבות הגנה סביב עצמי. אני יודעת מה התכונות הבסיסיות שאני צריכה בגבר כדי להיות מאושרת. אני לעולם לא אצא עם מישהו שלא יקבל ציון גבוה בשלושת הנושאים שלי."

בריטני נראתה מסוקרנת. "ארנק גדול, כתפיים רחבות ו... גדול – "

"לא! את איומה!" על אף אומללותה, לילי צחקה. "קודם כל, הוא חייב להיות אדם אוהב. אני לא מעוניינת בגבר שלא מבטא את רגשותיו. שנית, הוא חייב להיות אדם ישר, אבל מלבד האפשרות לגרום לו לעבור בדיקת פוליגרף אני לא יודעת איך לבדוק זאת. חשבתי שפרופסור אשהרסט ישר. דרך אגב, אני לעולם לא אקרא לו שוב דיוויד." היא הרשתה לעצמה הצצה אחרונה בארכיאולוג האורח שסינוור אותה במשך מערכת היחסים הקצרה שנידונה לכישלון. "את צודקת. הוא עכברוש."

"לא קראתי לו עכברוש. קראתי לו עכברוש מניאק – "

"אני יודעת איך קראת לו. אני לא משתמשת במילה הזו."

"כדאי לך. זה תרפויטי מאוד. אבל בואי לא נבזבז כל כך הרבה זמן בשיחה עליו. פרופסור אסשאט (משחק מילים: תחת מחרבן, המתרגמת) הוא היסטוריה, ממש כמו הדברים שאנחנו חופרים."

"אני לא מאמינה שקראת לו ככה."

"את אמורה לקרוא לו בשמות גרועים הרבה יותר. מה הדבר השלישי ברשימה שלך?"

"אני רוצה גבר עם ערכים משפחתיים. עליו לרצות משפחה. אבל לא כמה משפחות בו זמנית. עכשיו אני מבינה למה הוא שידר סימנים של איש משפחה. בגלל שהוא כבר איש משפחה." לילי הקדירה פנים. "הרשימה שלי פגומה מאוד."

"לא בהכרח. את צריכה מבחן אמין יותר ליושר ועלייך להוסיף אולי את המילה 'רווק' לרשימה, זה הכול. את צריכה להרגיע. תפסיקי לחפש מערכת יחסים רצינית ותבלי קצת. תשאירי את זה קליל."

"את מדברת על מין? זה לא עובד בשבילי." לילי לגמה שוב מהמים. "אני חייבת להיות מאוהבת בגבר כדי לשכב איתו. שני הדברים מחוברים אצלי. איך זה אצלך?"

"לא. מין הוא מין. אהבה היא אהבה. הראשון הוא כיף ומהדבר השני יש להימנע בכל מחיר."

"אני לא חושבת ככה. משהו דפוק אצלי."

"שום דבר לא דפוק אצלך. זה לא פשע לרצות קשר. זה רק אומר שהלב שלך נשבר יותר מכפי שהוא נשבר אצל האדם הממוצע." בריטני דחפה את כובעה לאחור מפניה. "אני לא מאמינה כמה חם. עוד לא עשר וכבר אני מתבשלת כמו לובסטר."

"ואת יודעת על לובסטרים, מאחר שאת ממיין. עכשיו קיץ וזו כרתים. למה ציפית?"

"כרגע הייתי נותנת הכול עבור כמה שעות במולדת. אני לא רגילה לקיצים שמטגנים את עורך. כל הזמן בא לי להוריד עוד שכבה של בגדים."

"בילית קיצים בחפירות על פני כל אזור הים התיכון."

"וקיטרתי בכל אחת ואחת מהן," בריטני פשטה רגליים, ולילי הרגישה דקירת קנאה.

"את נראית כמו לארה קראפט בשורטס האלו. יש לך רגליים מדהימות."

"יותר מדי זמן בהליכות בארצות לא מסבירות פנים בחיפוש אחרי שרידים עתיקים. אני רוצה את שיערך הבלונדיני היפהפה." שערה החום של בריטני נאסף לזנב סוס. על אף הכובע, צווארה כבר הראה סימנים מהשמש. "תקשיבי, אל תבזבזי עוד מחשבה או דמעה על האיש. צאי אתנו הערב. אנחנו הולכים לפתיחה הרשמית של האגף החדש של המוזיאון הארכיאולוגי ואחר כך ננסה את הבר החדש בחוף. המרגלים שלי מספרים לי שהפרופסור לא יהיה שם, כך שזה יהיה ערב נפלא."

"אני לא יכולה. הסוכנות צלצלה הבוקר והציעה לי עבודת חירום בניקיון."

"לילי, יש לך תואר שני בארכיאולוגיה. את לא אמורה לקחת את העבודות המזדמנות האלו."

"קרן המחקר שלי לא משלמת את ההלוואות שלקחתי לתשלום שכר לימוד ואני רוצה להיפטר מהחובות. ובכל מקרה, אני אוהבת לנקות. זה מרגיע אותי."

"את אוהבת לנקות? את כמו יצור מפלנטה אחרת."

"שום דבר לא מתגמל יותר מלהפוך את הבית המטונף של מישהו לנוצץ מניקיון, אבל הלוואי שהעבודה לא היתה הערב. הפתיחה היתה יכולה להיות כיף. תירוץ נפלא לשטוף את הבוץ מהברכיים ולהתלבש יפה, שלא לדבר על ראיית כל פריטי האמנות במקום אחד. לא משנה. אני אתמקד בכסף. הם משלמים לי תעריף חירום הערב."

"ניקיון הוא מצב חירום?"

לילי חשבה על חלק מהבתים שניקתה. "לפעמים, אבל במקרה זה, הבעלים החליט להגיע ללא הודעה מוקדמת. הוא מבלה את רוב זמנו בארצות הברית." היא חיטטה בתיקה כדי למצוא עוד קרם הגנה. "האם את יכולה לדמיין את עצמך כל כך עשירה עד שאת לא יכולה להחליט באיזה מבתייך הרבים תלכי לישון?"

"מה שמו?"

"אין לי מושג. החברה שומרת על סודיות. אנחנו צריכים להגיע בזמן שנקבע ואז צוות האבטחה יכניס אותנו. ארבע שעות מאוחר יותר, אני אוסיף סכום גדול בצורה משביעת רצון לחשבון הבנק שלי וזה יהיה הסוף."

"ארבע שעות? זה ייקח לחמשתכם ארבע שעות לנקות בית אחד?" בריטני התעכבה כשהמים באמצע הדרך אל פיה. "מה המקום הזה? ארמון מינואי?" (התרבות המינואית היא התרבות העתיקה של כרתים, המתרגמת)

"וילה. גדולה. היא אמרה שאקבל תוכנית אדריכלית כשאגיע, שאותה יהיה עלי להחזיר כשאסיים ואסור לי להכין עותקים שלה."

"תוכנית אדריכלית?" בריטני נחנקה מהמים שלה. "עכשיו אני מסוקרנת. אני יכולה לבוא אתך?"

"בטח – " לילי נעצה בה מבט " – בגלל שלקרצף את המקלחת של מישהו זה הרבה יותר מרגש מקוקטיילים על המרפסת של המוזיאון הארכיאולוגי, בזמן שהשמש שוקעת על פני הים האגאי."

"זה ים כרתים."

"טכנית, זה עדיין הים האגאי, ובכל מקרה אני מחמיצה מסיבה נהדרת כדי לקרצף רצפות. אני מרגישה כמו סינדרלה. אז מה אתך? האם את תפגשי מישהו הערב ותעשי משהו באשר לחיי האהבה הרדומים שלך?"

"אין לי חיי אהבה, יש לי חיי מין, ולמרבה המזל, הם לגמרי לא רדומים."

לילי חשה דקירת קנאה. "אולי את צודקת. אולי אני צריכה להשתחרר ולהשתמש בגברים למין במקום להתייחס לכל מערכת יחסים כאילו היא תיגמר בקונפטי. את בת יחידה, נכון? האם אי פעם הצטערת על כך שאין לך אחים או אחיות?"

"לא, אבל גדלתי על אי קטן. כל המקום היה כמו משפחה מורחבת וענקית. מהגיל שבו התחלת ללכת ועד לשאלה אם היו לך עשיריות בתעודה."

"נשמע מצב של אושר." לילי שמעה את הכיסופים בקולה. "בגלל שהייתי ילדה חולנית, והיה כה קשה לטפל בי, אף אחד לא לקח אותי לתקופות ארוכות. האקזמה שלי היתה איומה כשהייתי קטנה ותמיד הייתי מכוסה במשחות ובתחבושות וכל מיני דברים דוחים. לא הייתי בדיוק תינוקת מהפרסומות. אף אחד לא רוצה ילד חולה. הייתי רצויה, בערך, כמו גור כלבים נטוש עם פשפשים."

"חרא, לילי, את גורמת לי לדמוע, ואני בכלל לא בן אדם סנטימנטלי."

"תשכחי מזה. במקום זה, ספרי לי על המשפחה שלך." היא אהבה לשמוע על המשפחות של אנשים אחרים, על הסיבוכים, האהבה, ההתנסויות שנשזרו להיסטוריה משותפת. בעיניה, משפחה נראתה כמו סוודר רב צבעים, כשכל הצבעים השונים של הצמר סורגים משהו שלם ויפה שמחמם ומגן מהרוחות הקרות של החיים.

היא מוללה בהיסח דעת חוט שנתלה ממכפלת המכנסיים הקצרים שלה. זה נראה לה סימבולי לחייה. היא היתה חוט בודד, רופף, לא קשור לדבר.

בריטני לגמה שוב מהמים והיטיבה את הזווית של כובעה. "אנחנו משפחה אמריקאית רגילה, אני מניחה. מה שזה לא יהיה. הוריי התגרשו כשהגעתי לגיל עשר. אמא שלי שנאה לחיות על אי. לבסוף, היא התחתנה מחדש ועקרה לפלורידה. אבא שלי היה מהנדס והוא בילה את כל זמנו בעבודה באסדות קידוח על פני העולם כולו. אני התגוררתי עם סבתי על פפין איילנד."

"אפילו השם מקסים." לילי ניסתה לדמיין את החיים על אי שנקרא פפין (סוג של ציפור, תוכי ים, המתרגמת). "האם היית קרובה לסבתך?"

"מאוד. היא מתה לפני כמה שנים, אבל הורישה לי את הקוטג' שלה על החוף, כך שתמיד יהיה לי בית. אני מקבלת כמה שיחות טלפון בשבוע מאנשים שרוצים לקנות אותו, אבל אני לעולם לא אמכור." בריטני תחבה את המרית שלה באדמה. "סבתי קראה לו 'קוטג' הניצולים מספינות טרופות'. כשהייתי קטנה שאלתי אותה אם אי פעם גר בו ניצול מספינה טרופה והיא אמרה שהקוטג' נועד לאנשים שהלכו לאיבוד בחייהם, לא בים. היא האמינה שיש לו תכונות מרפאות."

לילי לא צחקה. "אולי אצטרך לבלות שם חודש. אני צריכה להחלים."

"את תתקבלי בברכה. חברה שלי שוהה שם כרגע. אנחנו משתמשים בו כמקלט. זה המקום הטוב ביותר בעולם ואני תמיד מרגישה קרובה לסבתי כשאני שם. את יכולה להשתמש בו מתי שאת רוצה, ליל."

"אולי אעשה זאת. אני עדיין צריכה להחליט מה אעשה באוגוסט."

"את יודעת מה את צריכה? ריבאונד סקס (מין לאחר פרידה, לצורך כיף והתאוששות ובלי כוונות רציניות, המתרגמת). מין בשביל הכיף, בלי כל החרא הרגשי שבא עם מערכות יחסים."

"מעולם לא עשיתי ריבאונד סקס. אני אתאהב."

"אז תבחרי מישהו שלא תוכלי להתאהב בו אפילו עוד מיליון שנה. מישהו עם יכולות מיניות מדהימות, אבל בלי שום דבר אחר שעומד לזכותו. ואז לא תהיי נתונה בסכנה." היא קטעה את דבריה כשספירוס, אחד הארכיאולוגים היוונים מהאוניברסיטה המקומית, הלך לעברן. "תסתלק, ספיי, זו שיחת נשים."

"למה את חושבת שאני מצטרף אליכן? זה לבטח מעניין יותר מהשיחה שזה עתה עזבתי." הוא הגיש ללילי פחית קרה של דיאט-קולה. "הוא כלומניק, יקירתי." קולו היה עדין והיא הסמיקה, אנושיותו נגעה לליבה.

"אני יודעת, אני יודעת." היא הרימה את המשקל של שערה מעל צווארה, והצטערה שלא אספה אותו. "אני אתגבר על זה."

ספיי השתופף לצדה. "את רוצה שאעזור לך להתגבר עליו? שמעתי משהו על ריבאונד סקס. אני כאן בשבילך."

"לא, תודה. אתה פלרטטן איום ונורא. אני לא בוטחת בך."

"הי, אנחנו מדברים על סקס. את לא צריכה לבטוח בי." הוא קרץ אליה. "מה שאת צריכה זה גבר אמיתי. גבר יווני שיודע איך לגרום לך להרגיש אישה."

"כן, כן. אני מכירה את הבדיחה. אתה תמסור לי את הכביסה שלך ותגיד לי לכבס אותה. בגלל זה אתה לא תהיה הבחור של הריבאונד שלי. אני לא מכבסת את הגרביים שלך." אבל לילי צחקה כשפתחה את הפחית. אולי לא היתה לה משפחה, אבל היו לה חברים טובים. "אתה שוכח שכשאני לא מנקה את הווילות של העשירים, או מסתובבת כאן ולא תורמת לקרן הקולג' שלי, אני עובדת עבור הגבר היווני האולטימטיבי."

"אה, כן," ספירוס חייך. "ניק זרווקיס. ראש חברת זרווקו. גבר בגברים. הפנטזיה של כל אישה."

"לא שלי. הוא לא עונה אפילו על דרישה אחת ברשימה שלי."

ספיי הרים גבות ובריטני הנידה בראשה. "אתה לא רוצה לדעת. תמשיכי, לילי, תרכלי על זרווקיס. אני רוצה לדעת הכול – מחשבון הבנק שלו ועד איך הוא פיתח את הקוביות בבטן שראיתי בצילומים שלו בבריכת השחייה של השחקנית ההיא."

"אני לא יודעת עליו הרבה, חוץ מזה שהוא מבריק בצורה חריגה ומצפה מכולם סביבו להיות מבריקים לא פחות, מה שהופך אותו מאיים למדי. למרבה המזל, הוא מבלה את רוב זמנו בסן פרנסיסקו או ניו יורק, כך שהוא לא נמצא הרבה בסביבה. אני עושה את ההתמחות הזו במשך חודשיים ובמשך התקופה הזו שני עוזרים אישיים עזבו. מזל שיש לו מחלקת משאבי אנוש גדולה, כי אני יכולה לומר לכם שהוא משתמש במשאבי אנוש מרובים במשך שבוע עבודה ממוצע. ואל תגרמו לי להתחיל בנושא החברות שלו. אני צריכה לפתוח גיליון אלקטרוני כדי להבין מה קורה."

"מה קורה לעוזרים האישיים?"

"שניהם עזבו בגלל הלחץ. עומס העבודה בלתי אנושי – והוא לא אדם שקל לעבוד עבורו. יש לו צורה להסתכל עליך שגורמת לך לייחל שהיית יכול לשגר את עצמך למקום אחר."

"אני עדיין לא מבינה מדוע את עובדת שם."

"אני מנסה דברים שונים. קרן המחקר שלי מסתיימת החודש, ואני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך לעשות את זה. אני בודקת אפשרויות אחרות. עבודה במוזיאון לא משלמת הרבה, ובכל מקרה, אני לא רוצה לחיות בעיר גדולה. אני לא יכולה ללמד – " היא משכה בכתפיה, מדוכדכת בגלל האופציות. "אני לא יודעת מה לעשות."

"את מומחית בקרמיקה ובהכנת כמה כלי חרס יפהפיים."

"זה תחביב."

"את יצירתית ואמנותית. את צריכה לעשות עם זה משהו."

"זה לא מעשי לחשוב שאוכל להתפרנס ככה והחלומות לא משלמים חשבונות." היא סיימה את המשקה. "לפעמים אני מצטערת שלא למדתי משפטים במקום ארכיאולוגיה, אלא שאני לא חושבת שאני בנויה לעבודה משרדית. אני לא טובה עם טכנולוגיה. שברתי את מכונת הצילום בשבוע שעבר ומכונת הקפה שונאת אותי, אבל כנראה העובדה שיש לך את חברת זרווקו בקורות החיים שלך גורמת למעסיקים פוטנציאליים לשים אליך לב. זה מראה שיש לך כוח התמדה. אם אתה יכול לעבוד שם ולא להרגיש מאוים, ברור שאתה חסון. ולפני שתגידי לי שאישה משכילה לא אמורה להרשות לעצמה להיבהל מבחור, נסי לפגוש בו."

ספירוס קם על רגליו. "הרבה אנשים יפחדו מניק זרווקיס. יש כאלו שאומרים את השם שלו ביחד עם שמות האלים."

בריטני דחפה את בקבוק המים שלה בחזרה לתרמיל הגב. "אלו בוודאי האנשים שאת משכורתם הוא משלם, או הנשים שאיתן הוא שוכב."

לילי הסירה את כובעה והשיבה על עצמה רוח. "צוות האבטחה שלו מתודרך להרחיק אותן ממנו. אסור לנו להעביר לו שיחות אלא אם כן השם מופיע ברשימה מאושרת – והרשימה הזו משתנה בערך כל שבוע. אני מתקשה מאוד לעמוד בקצב."

"אז כיתת ההגנה שלו שם כדי להגן עליו מנשים?" בריטני נראתה מרותקת. "לא ייאמן."

"אני מעריצה אותו. אומרים שהרגשות שלו לעולם לא משחקים תפקיד במה שהוא עושה, בעסקים או בהנאות. הוא ההיפך הגמור לכל מה שאני. אף אחת מעולם לא זרקה אותו, או גרמה לו להרגיש בן אדם נלוז, והוא תמיד יודע מה לומר בכל מצב." היא הציצה בשרידי האתר הארכיאולוגי שהתחממו בשמש והסיעה את מבטה אל הגבר ששיקר בקלות כזו. חושבת על כל הדברים שיכלה לומר ושלא היו משליכים אותה להתקף עגמומיות נוסף. "אני מתכוונת לנסות להיות דומה יותר לניק זרווקיס."

בריטני צחקה. "את מתבדחת, נכון?"

"לא, אני לא מתבדחת. הוא כמו מכונה לייצור קרח. אני רוצה להיות כזו. מה אתכם? האם מישהו מכם היה אי פעם מאוהב?"

"לא!" ספיי נראה מזועזע, אבל בריטני לא ענתה. במקום זה היא התבוננה בעיוורון לכיוון הים.

"בריטני?" לילי דרבנה. "האם היית פעם מאוהבת?"

"לא בטוחה." קולה של חברתה היה צרוד. "אולי."

"וואו. בריטני מרסקת האשכים מאוהבת?" ספיי הרים גבות. "האם ממש ירית חץ בליבו?" הוא פרש ידיים כשלילי הזדעפה לעברו. "מה? היא מומחית של נשק מעידן הברונזה וקשתית טובה בצורה מבהילה. זו הנחה הגיונית."

לילי התעלמה ממנו. "מה גורם לך לחשוב שהיית עשויה להיות מאוהבת? מה היו הרמזים?"

"התחתנתי איתו."

ספירוס התגלגל מצחוק ולילי לטשה עיניים.

"את – ? או-קיי. זה באמת חתיכת רמז רציני."

"זו היתה טעות." בריטני משכה את המרית מהאדמה. "כשאני טועה אני מוודאת שאלו טעויות גדולות. אני מניחה שאפשר לקרוא לזה רומן סוחף."

"נשמע יותר כמו הוריקן מאשר היסחפות. כמה זמן זה נמשך?"

בריטני קמה והברישה אבק מרגליה. "עשרה ימים. ספיי, אם אתה לא תמחק את החיוך מעל פניך, אני אבעט בך לתוך השוחה ואכסה את הגווייה שלך בשכבה עבה של אדמה ושברי חרס."

"את מתכוונת עשר שנים," לילי אמרה ובריטני הנידה בראשה.

"לא. אני מתכוונת לימים. עברנו את ירח הדבש בלי להרוג זה את זה."

פיה של לילי נפער והיא מיהרה לסגור אותו שוב. "מה קרה?"

"הנחתי לרגשותיי להפריע לי להגיע להחלטות שפויות." בריטני חייכה קלושות. "לא התאהבתי מאז."

"בגלל שלמדת איך לא לעשות זאת. לא עשית את אותה טעות שוב ושוב. תני לי קצת טיפים."

"אני לא יכולה. ההימנעות מסיבוכים רגשיים באה באופן טבעי אחרי שפגשתי את זאק."

"שם סקסי."

"בחור סקסי." היא הצלה על עיניה מהשמש. "עכברוש מניאק סקסי."

"עוד אחד," לילי אמרה בעוגמה. "אבל את היית צעירה – וכולם זכאים לטעות כשהם צעירים. לא רק שאין לי את התירוץ הזה, אלא שאני עבריינית חוזרת. צריך להשליך אותי מאחורי סורג ובריח עד שאהיה בשלה לשיקום. צריך להחזיר אותי לחנות ולתכנת אותי מחדש."

"את לא צריכה תכנות מחדש." בריטני תחבה את המרית לקדמת התרמיל שלה. "את חמה, ידידותית וקל לחבב אותך. זה מה שהבחורים אוהבים אצלך."

"זה והעובדה שמספיק מבט אחד כדי לדעת שתיראי נפלא בעירום," אמר ספיי בחביבות.

לילי הפנתה את גבה אליו. "חם, ידידותי ומתחבב בקלות הן תכונות נפלאות עבור גור כלבים, אבל לא כל כך נפלאות לאישה. אומרים שאדם יכול להשתנות, נכון? אז אני מתכוונת להשתנות." היא נעמדה במגושמות. "אני לא מתאהבת שוב. אני אקבל את עצתך ואעשה ריבאונד סקס."

"תוכנית טובה." ספיי הציץ בשעונו. "את תתפשטי, אני אזמין לנו חדר."

"לא מצחיק," לילי הזדעפה אליו. "אני מתכוונת לבחור מישהו שאני לא מכירה, לא מרגישה אליו דבר ולא אוכל לעולם להתאהב בו."

בריטני נראתה מפקפקת. "עכשיו אני נוטה להתחרט. כשזה בא ממך זה נשמע כמו מרשם לאסון."

"זה יהיה מושלם. כל שאני צריכה לעשות הוא למצוא גבר שאינו עונה אפילו על דרישה אחד מהרשימה שלי ולעשות איתו מין. זה לא יוכל להשתבש. אני אקרא לזה מבצע בתולת הקרח."

 

ניק זרווקיס עמד כשגבו אל המשרד, בוהה בכחול המתנוצץ של הים בזמן שעוזרו האישי עדכן אותו. "האם הוא התקשר?"

"כן, בדיוק כפי שניבאת. איך אתה יודע תמיד את הדברים הללו? אני הייתי מאבד את האומץ שלי לפני ימים עם סכומי הכסף המעורבים כאן. אתה אפילו לא מזיע."

ניק יכול היה לומר לו שהעסקה לא נסובה על כסף, אלא על כוח. "האם התקשרת לעורכי הדין?"

"הם ייפגשו עם הצוות מלקסוס מחר על הבוקר. זה סגור. מזל טוב, בוס. התקשורת האמריקאית מציפה את קווי הטלפון בבקשות לריאיונות."

"זה לא מסתיים עד שהעסקה נחתמת. כשזה יקרה, אני אפרסם הודעה לעיתונות, אבל בלי ריאיונות." ניק הרגיש שחלק מהמתח עוזב את כתפיו. "האם הזמנת שולחן ב-'אתנה'?"

"כן, אבל קודם יש לך את הפתיחה הרשמית של האגף החדש במוזיאון."

ניק קילל בשקט והסתובב. "שכחתי. האם יש לך תדריך כתוב על כך?"

העוזר האישי שלו החוויר. "לא, בוס. כל שאני יודע הוא שהאגף תוכנן במיוחד על מנת להציג עתיקות מינואיות במקום אחד. אתה הוזמנת לפגישה הסופית של מינהלת הפרויקט, אבל היית בסן פרנסיסקו."

"האם אני אמור לנאום?"

"הם מקווים שתגיד כמה מילים."

"אני אוכל להסתדר עם כמה מילים, אבל הן לא תהיינה קשורות לעתיקות מינואיות." ניק שחרר את עניבתו. "תעבור איתי על לוח הזמנים."

"ואסיליס יגיע עם המכונית הנה בשש ורבע וזה ייתן לך זמן לחזור לווילה ולהחליף בגדים. אתה אוסף את כריסטינה בדרך והשולחן שלך הוזמן לשעה תשע."

"למה לא לאסוף אותה אחרי שאחליף בגדים?"

"זה יגזול זמן שאין לך."

ניק לא יכול היה להתווכח עם זה. הדרישות של לוח הזמנים שלו גרמו לעזיבתם של שלושה עוזרים אישיים במהלך חצי השנה האחרונה. "האם היה משהו נוסף?"

הגבר נע באי נוחות. "אביך התקשר. מספר פעמים. הוא אמר שלא ענית לטלפון שלך וביקש ממני למסור הודעה."

ניק פתח את הכפתור של צווארונו. "והיא?"

"הוא רצה להזכיר לך שהחתונה שלו היא בסוף השבוע הבא. הוא חושב ששכחת."

ניק התאבן. הוא לא שכח. "עוד משהו?"

"הוא מצפה להשתתפותך בחגיגות. הוא רצה שאזכיר לך שמכל העושר בעולם, המשפחה היא החשובה מכל."

ניק, שהמחשבות שלו בנושא היו ידועות לכול, לא השמיע כל הערה.

הוא תהה מדוע מישהו יכול היה לראות בחתונה רביעית עניין לחגיגות. מבחינתו, זה העיד על מישהו שלא למד את הלקח משלוש הפעמים הראשונות. "אני אתקשר אליו מהמכונית."

"היה עוד דבר אחד – " הגבר נסוג אל הדלת כמו מישהו שידע כי יצטרף לצאת במהירות. "הוא אמר לוודא שתדע שאם לא תבוא, אתה תשבור לו את הלב."

זו היתה הכרזה אופיינית לאביו. רגשנית. לא מאופקת.

ניקולס שהרהר כי מידה זו של רגשנות היא שעשתה את אביו הקורבן של שלושה גטים יקרים, צעד אל שולחנו. "תראה בזה כאילו מילאת את חובתך."

כשהדלת נסגרה, הוא פנה שוב אל החלון והתבונן בים המתנוצץ באור היום.

כעס התערב בתסכול ומתחת לתגובה השטחית היו רגשות אפלים וקודרים יותר שלא היה לו כל רצון לבחון. הוא לא היה אדם שנטה להתבוננות עצמית והוא האמין שהעבר היה שימושי רק בהשלכותיו על העתיד, אז החוויה שבה מצא את עצמו בוהה במערבולת של זיכרונות שהתעלם מהם לאורך זמן לא היתה רצויה לו.

על אף מיזוג האוויר, זיעה עלתה על מצחו והוא חצה את משרדו והוציא בקבוק מים קרים מהמקרר.

למה זה אמור להטריד אותו שאביו מתחתן שוב?

הוא כבר לא היה ילד אידיאליסטי בן תשע, שהבגידה של אמו שברה אותו ושהונע על ידי כמיהה עמוקה לסדר ולביטחון.

הוא למד לבנות את הביטחון שלו. מבחינה רגשית הוא היה מבצר בלתי חדיר. הוא לעולם לא ירשה למערכת יחסים לשמוט את העולם מתחת לרגליו. הוא לא האמין באהבה והוא ראה נישואים כיקרים וחסרי טעם.

לרוע המזל, אביו, שמכל בחינה אחרת היה אדם אינטליגנטי, לא החזיק באותן דעות. הוא הצליח לבנות עסק מצליח רק מיבול האדמה שסביבו, אבל מסיבה כלשהי לא הפעיל את אותה תבונה על חיי האהבה שלו.

ניק הרהר על כך שלו היה ניגש לעסקים באותה דרך שבה אביו ניגש למערכות יחסים, הוא כבר היה מרושש.

ככל שיכול היה לראות, אביו לא ערך כל ניתוח סיכונים, לא הקדיש כל מחשבה להשלכות הכלכליות של כל אחת מהגחמות הרומנטיות שלו וניגש לכל מערכת יחסים עם אופטימיות רומנטית לגמרי לא מתאימה לגבר בנישואיו הרביעיים.

את הניסיונות של ניק לעודד לפחות מידה מסוימת של זהירות אצלו, פטר אביו כציניים.

כדי להפוך את המצב למרגיז עוד יותר, בפעם האחרונה שהם נפגשו לארוחת ערב, אביו ממש הירצה לו על אורח החיים שלו כאילו היעדר הגירושים בחייו של ניק היוו פגם אישיותי.

ניק עצם את עיניו קצרות ותהה איך הכול בחיי העסקים שלו יכול לזרום בצורה חלקה כל כך בעוד שמשפחתו היתה עניין כה מסובך. האמת היתה שהוא יעדיף לעמוד בשנים-עשר המבחנים של הרקולס במקום להשתתף בעוד אחת מהחתונות של אביו.

הפעם הוא לא פגש את הכלה המיועדת של אביו והוא לא רצה בכך. הוא לא ראה מה יוכל להביא לחגיגות החתונה מלבד ביקורתיות קודרת והוא לא רצה להרוס את היום.

חתונות דיכאו אותו. כל בועות השמפניה של העולם לא יוכלו להסתיר את העובדה ששני אנשים משלמים הון עבור הזכות לעשות טעות פומבית מאוד.

 

לילי הפילה את תיקה על רצפת השיש של המבואה וניסתה לא לפעור את פיה.

המילה פאר לא התחילה בכלל לתאר את זה. וילה הרמוניה היתה ממוקמת על לשון היבשה הנשקפת לים והיתה התגלמות המותרות והאלגנטיות הנינוחה.

היא תהתה היכן שאר אנשי צוות הניקיון ויצאה אל הדק.

שבילים קטנטנים התפתלו בתוך הגנים השופעים אל מפרץ פרטי עם מזח שאיפשר גישה ישירה בשחייה אל הים.

"מתתי והגעתי לגן עדן." זמזום הטלפון העיקש עורר אותה מהטראנס והיא שלפה אותו מכיסה. המדים הפשוטים שלה היו צמודים לגופה בצורה לא נוחה, בגלל כל הדבש הטעים והיוגורט היווני שאכלה מאז שהגיעה לכרתים. התברר ששיחת הטלפון היתה ממנהלת חברת הניקיון שהודיעה לה כי שאר אנשי הצוות היו מעורבים בתאונה ולא יגיעו.

"אוי, לא, הם נפגעו?" כששמעה שאף אחד מהם לא אושפז, אבל שהמכונית נהרסה לגמרי, לילי הבינה שתאלץ לבצע את העבודה לבדה. "אז אם זה לוקח לארבעה מאתנו ארבע שעות, איך אדם אחד אמור להסתדר?"

"תתרכזי בסלון ובסוויטת חדר השינה הראשית. תקפידי במיוחד באשר לחדר האמבטיה."

לילי, שהשלימה עם הצורך לעשות כמיטב יכולתה לבדה, פתחה בעבודה. היא בחרה במוצארט מתוך רשימת השמיעה שלה, תחבה אוזניות לאוזניה ושרה ביחד עם "חליל הקסם" בעודה מנקה ומקרצפת את הסלון הענקי.

למי שגר כאן לא היו ילדים, היא חשבה, כשהטפיחה את הכריות על הספות הלבנות העמוקות וצחצחה את שולחנות הזכוכית. הכול היה מתוחכם ומאופק.

היא ידעה שחלומות בהקיץ יביאו לפיטוריה, כך שזמזמה את דרכה במעלה גרם המדרגות המתעקל אל סוויטת חדר השינה ונעצרה במקומה המומה.

מיטת היחיד בדירה הקטנה וחסרת האוויר שחלקה עם בריטני היתה כה צרה, שהיא נפלה ממנה בשנתה פעמיים. המיטה הזו, בניגוד מוחלט אליה, היתה גדולה דיה כדי להלין בנוחות משפחה של שישה אנשים. היא היתה ממוקמת באופן שניצל בצורה מקסימלית את הנוף המדהים של המפרץ, ולילי עמדה, מזילה ריר מקנאה, ודמיינה מה ההרגשה לישון במיטה כה גדולה. כמה פעמים תוכל להתגלגל בתוכה עד שתמצא עצמך על הרצפה? לו היתה המיטה שלה, היא היתה מתפרשת עליה כמו כוכב-ים.

היא הציצה במהירות מעבר לכתפה לבדוק שלא היה סימן לצוות האבטחה, הוציאה את הטלפון שלה מכיסה וצילמה את המיטה ואת הנוף.

יום אחד, היא סימסה לבריטני, אני אעשה סקס במיטה כזו.

בריטני סימסה בחזרה, לא אכפת לי מהמיטה, רק תתני לי את הגבר שהוא בעליה.

אחרי מבט אחרון בחדר, תחבה לילי את הטלפון בזהירות לתיקה ונכנסה לחדר האמבטיה. אמבטיה גדולה ניצבה סמוך לקיר זכוכית, ואיפשרה לבעלים נוף פתוח אל הים. הדרך היחידה לנקות משהו כה גדול היה לטפס לתוכו, אז היא עשתה זאת, ונזהרה במיוחד לא להחליק.

כשהאמבט התנוצץ, היא הפנתה את תשומת ליבה אל המקלחת הענקית. על הקיר היה לוח בקרה מתוחכם והיא הסתכלה עליו בפקפוק. זוכרת את האסונות שעברה עם מכונת הצילום ומכונת הקפה, היא לא רצתה לגעת בדבר, אבל איזו ברירה היתה לה?

היא הרימה את ידה ולחצה בזהירות על כפתור ואז התנשפה כשזרם עז של מים מקפיאים היכה בה מהקיר הנגדי.

קצרת נשימה, היא הטיחה את ידה בכפתור אחד כדי לנסות לעצור את הזרם, אבל הוא הפעיל זרם אחר והיא רוססה במים עד ששערה ובגדיה נדבקו לגופה והיא לא יכלה לראות. היא חבטה בקיר בעיוורון וספגה זרמים מקפיאים ושולקים עד שהצליחה לבסוף לסגור את המים. מתנשפת, שערה ובגדיה דבוקים לגופה, היא צנחה על הרצפה וניסתה להחזיר לעצמה את הנשימה, בעודה רועדת ונוטפת כמו גור כלבים שנלכד בגשם.

"אני שונאת, שונאת, שונאת, טכנולוגיה." היא דחפה את שערה לאחור, לקחה אותו בין ידיה, קלעה אותו לצמה וסחטה ממנו את כל המים שהצליחה. ואז קמה על רגליה, אבל המדים שלה היו ספוגים ונצמדו לעורה. אם תסתובב ככה בווילה, היא תטפטף בכל מקום, ולא היה לה זמן לנקות את כל המקום שוב.

היא קילפה מעל עצמה את המדים ועמדה בלבניה, סוחטת מהבגדים את המים כששמעה רעש מחדר השינה.

היא הניחה שזה אחד מאנשי האבטחה והשמיעה יבבת זעזוע. "הלו? אם יש שם מישהו, אל תיכנסו לרגע בגלל שאני רק – " היא דממה כשאישה הופיעה בפתח.

היא היתה מטופחת למשעי, גופה הדק עטוי בשמלת משי בצבע אלמוג, פיה משוח בשפתון ובליפ גלוס.

לילי מעולם לא הרגישה נחיתות כזו בחייה.

"ניק?" האישה דיברה מעבר לכתפה, טון קולה מקפיא. "היצר המיני שלך הפך לאגדה, כמובן, אבל לידיעתך זה תמיד רעיון טוב לסלק את החברה הקודמת לפני שאתה מכניס לתפקיד חברה חדשה."

"על מה את מדברת?" קול גברי הגיע מחדר השינה, עמוק, משועמם וכזה שזיהתה מיד.

עדיין רועדת מהשפעת המים הקרים, לילי עצמה את עיניה ותהתה אם אחד הלחצנים בלוח הבקרה הפעיל כיסא מפלט.

עכשיו היא ידעה מי היה הבעלים של הווילה.

רגעים מאוחר יותר הוא הופיע בפתח, ולילי הציצה דרך ריסיה הרטובים וראתה את ניק זרווקיס בפעם השנייה בחייה. מול יפי המראה והמשיכה המינית שעלו על כל אלו שראתה מרוכזים בגבר אחד קודם, הבטן שלה התהפכה והיא הרגישה כאילו היא נוסעת ברכבת הרים.

הוא נעמד, רגליו פשוקות, פניו הנאים משוללי הבעה, כאילו הימצאותה של אישה עירומה למחצה במקלחת שלו לא היתה אירוע המצדיק תגובה רגשית. "ובכן?"

האם זה כל מה שהוא התכוון לומר?

לילי שאספה כוחות להתפרצות בממדים וולקנים השתנקה. "אני יכולה להסביר – "

"הייתי רוצה בכך," קולה של האישה היה חומצי ורגלה הנעולה בנעל יקרה תופפה על הרצפה. "זה משהו ששווה לשמוע."

"אני המנקה – "

"מובן שאת המנקה. בגלל ש-'מנקות' תמיד מסיימות כשהן עירומות במקלחת של הלקוח." רועדת מכעס, היא הפנתה את מבטה הנרגז אל הגבר העומד לצדה. "ניק?"

"כן?"

פיה נחשק לקו דק ומסוכן. "מי היא?"

"שמעת אותה. היא המנקה."

"ברור שהיא משקרת," האישה הסתמרה. "ללא ספק היא היתה כאן כל היום, וישנה כדי להתאושש מהלילה הקודם."

התגובה היחידה שלו היתה היצרות קלה של העיניים הכהות והיפות.

נזכרת שמישהו הזהיר אותה ביומה הראשון בחברה שניק זרווקיס היה הכי מסוכן כשהיה שקט, לילי חשה את רמות הדאגה שלה מטפסות, אבל נראה שהדייט שלו לערב לא חלקה את דאגותיה כי היא המשיכה לגעור בו.

"אתה יודע מה הכי גרוע בזה? לא שהעיניים שלך משוטטות, אלא העובדה שעיניך נדדו למישהי שמנה כמוה."

"תסלחי לי? אני לא שמנה." לילי ניסתה ללא הועיל לכסות את עצמה במדיה הספוגים. "תדעי שהבי-אם-איי שלי הוא בטווח הנורמלי."

אבל האישה לא הקשיבה. "האם זו היתה הסיבה שאיחרת לאסוף אותי? הזהרתי אותך, ניק, בלי משחקים, ובכל זאת אתה עושה לי את זה. ובכן, הימרת והפסדת בגלל שאני לא נותנת הזדמנות שנייה, במיוחד בשלב כה מוקדם במערכת יחסים, ואם אתה לא טורח להציע הסבר, אני לא אטרח לבקש כזה." בלי לתת לו הזדמנות להגיב, היא יצאה מהחדר ולילי התכווצה לשמע הנקישות הקצובות של עקביה הגבוהים.

היא עמדה בדממה, נבוכה, רגשותיה פגועים והיא ספוגה במים קרים וברגשי אשם. "היא כועסת מאוד."

"כן."

"אה – האם היא תחזור?"

"אני מקווה בכנות שלא."

לילי רצתה לומר שטוב שנפטר ממנה, אבל החליטה שלשמור על העבודה שלה היה חשוב יותר מלהיות כנה. "אני ממש מצטערת – "

"אל תצטערי. זו לא היתה אשמתך."

יודעת שזה לא ממש נכון, לילי התפתלה. "לולא היתה לי תאונה, הייתי לבושה כשהיא נכנסה אל החדר."

"תאונה? מעולם לא ראיתי במקלחת שלי מקום מסוכן, אבל כנראה טעיתי." הוא התבונן בנפח המים על הרצפה ועל בגדיה הספוגים. "מה קרה?"

"המקלחת שלך היא כמו לוח פיקוד של מטוס סילון, זה מה שקרה!" קפואה וספוגה, שיניה שקשקו. "לא היו הוראות הפעלה."

"אני לא צריך הוראות." מבטו החליק על דמותה ביסודיות איטית ומטרידה. "אני מכיר את אופן הפעולה של המקלחת שלי."

"אבל אני לא! לא היה לי מושג על אילו כפתורים ללחוץ."

"אז חשבת שתלחצי על כולם? אם אי פעם תמצאי את עצמך בתא הטייס של בואינג 747, אני מציע שתשבי על הידיים שלך."

"זה לא מצחיק. אני ספוגה מים ולא ידעתי שתחזור הביתה מוקדם."

"אני מתנצל." אירוניה התנוצצה בעיניים הכהות. "אין לי הרגל להודיע לאנשים מראש על תנועותיי. האם סיימת לנקות או שאת רוצה שאראה לך על אילו כפתורים ללחוץ?"

לילי גייסה את כל הכבוד העצמי שיכלה לגייס בהינתן הנסיבות. "המקלחת שלך נקייה. נקייה במיוחד בהינתן שניגבתי אותה בגופי." נחושה להימלט במהירות האפשרית, היא הקפידה להסתכל על הרצפה, הרחק מהדמות הגבוהה והמרשימה. "אתה בטוח שהיא לא חוזרת?"

"לא."

לילי היססה, קרועה בין הקלה ואשמה. "הרסתי מערכת יחסים נוספת."

"נוספת?" גבות כהות התרוממו. "זו התרחשות שכיחה?"

"אין לך מושג. תראה – אם זה יעזור, אני יכולה להתקשר למעסיקה שלי ולבקש ממנה לערוב לי." קולה גווע כשהבינה שיהיה עליה להתוודות על כך שנתפסה עירומה למחצה במקלחת.

הוא חייך קלושות. "אלא אם יש לך מעסיקה ליברלית מאוד, כדאי לך לחשוב מחדש על הרעיון."

"חייבת להיות איזו דרך שבה אוכל לתקן זאת. הרסתי את הפגישה שלך, אם כי לידיעתך אני לא חושבת שהיא אדם נחמד במיוחד, כך שהיא לא יכולה להיות טובה עבורך לטווח ארוך, ועם גוף רזה כל כך הילדים שלך לא יאהבו להתחבק איתה." היא תפסה את מבטו. "האם אתה צוחק עלי?"

"לא, אבל היכולת לחבק ילדים לא ממוקמת במקום גבוה ברשימה שלי של תכונות נשיות הכרחיות." הוא השליך את המקטורן שלו בקלילות על גב ספה שהיתה גדולה ממיטתה בבית.

היא התבוננה, מרותקת, ותהתה אם היה לו בכלל אכפת שהדייט שלו הסתלקה. "בעצם, למה לא התגוננת?"

"למה לי להתגונן?"

"יכולת להסביר את עצמך ואז היא היתה סולחת לך."

"אני לעולם לא מסביר את עצמי. ובכל אופן – " הוא משך בכתפיו " – את כבר סיפקת לה הסבר."

"אני לא חושבת שהיא ראתה בי עדה אמינה. אולי זה היה נשמע יותר טוב מפיך."

הוא עמד, רגליו פשוקות, וחסם את הפתח. "אני מניח שאמרת לה את האמת? את המנקה?"

"מובן שאמרתי לה את האמת."

"אז לא היה דבר שיכולתי להוסיף לסיפור שלך."

במקומו, היא היתה מתה מהשפלה, אבל הוא נראה אדיש לחלוטין לעובדה שננטש בפומבי. "אתה לא נראה מוטרד."

"למה שאהיה מוטרד?"

"כי רוב האנשים מדוכדכים כשמערכות היחסים שלהם מסתיימות."

הוא חייך. "אני לא אחד מאלה."

לילי חוותה דקירה של קנאה. "אתה לא מתעצב אפילו מעט שבמעט?"

"אני לא מכיר את יחידת המדידה הזו אבל לא, אני לא מתעצב אפילו 'מעט שבמעט'. להתעצב משמעו להרגיש ואני לא מרגיש."

להתעצב משמעו להרגיש ואני לא מרגיש.

מבריק, חשבה לילי. למה היא לא יכלה לומר זאת לפרופסור אשהרט כשהביע אהדה מזויפת על כך שפגע בה? היא צריכה להטביע את זה בזיכרונה לנצח. "תסלח לי רגע." משאירה אחריה מסלול של טיפות, היא חלפה על פניו, חיטטה בתיקה ושלפה מחברת.

"מה את עושה?"

"אני כותבת מה שאמרת. כל פועם שזורקים אותי, אני לא יודעת את הדבר הנכון לומר, אבל בפעם הבאה שזה יקרה, אני אומר בדיוק את המילים האלו, בטון הזה בדיוק, במקום לייצר מספיק דמעות בשביל להפעיל את המזרקות בוורסאי." היא כתבה, נוטפת מים על המחברת ומורחת את הדיו.

"להיזרק זה משהו שקורה לך לעתים קרובות?"

"לעתים קרובות מספיק. אני מתאהבת, ולבי נשבר, זו מחזוריות שאני מנסה לשבור." היא הצטערה שדיברה. אף על פי שהיתה די פתוחה עם אנשים, הגבול עבר בהכרזות פומביות על כך שלא קל לאהוב אותה.

זה היה הסוד שלה.

"כמה פעמים התאהבת?"

"בינתיים?" היא טלטלה את העט בתסכול כשהדיו נתקעה על הדף הרטוב. "שלוש פעמים."

"אלוהים, זה לא ייאמן."

"תודה שאתה גורם לי להרגיש טוב יותר. אני מוכנה להתערב שמעולם לא היית חסר מזל באהבה."

"מעולם בכלל לא התאהבתי."

לילי עיכלה את זה. "לא פגשת את האישה הנכונה."

"אני לא מאמין באהבה."

"אתה – " היא התנדנדה על עקביה, מסוקרנת. "אז במה אתה מאמין?"

"כסף, השפעה וכוח," הוא משך בכתפיו. "יעדים מוחשיים ומדידים."

"אפשר למדוד כסף והשפעה? אל תגיד לי – אתה רוקע ברגלך וזה משפיע על סולם ריכטר."

הוא שחרר את עניבתו. "את תתפלאי."

"אני כבר מופתעת. בחיי, אתה כל כך קוּל. אתה מודל החיקוי החדש שלי." לבסוף היא הצליחה להוציא דיו מהעט. "לעולם לא מאוחר מדי להשתנות. מעכשיו אני לגמרי בעניין של יעדים מוחשיים ומדידים בעצמי. מתוך עניין, מה היעד שלך במערכות יחסים?"

"אורגזמה." הוא חייך לאט והיא הרגישה את פניה מסמיקים.

"כן. נו, זה מה שמגיע לי ששאלתי שאלה טיפשית. זה בהחלט יעד מדיד. ברור שאתה מסוגל להיות קר ומרוחק בצורה חסרת רחמים באשר למערכות יחסים. אני מכוונת לכך. טפטפתי על כל הרצפה שלך. תיזהר לא להחליק."

הוא נשען על הקיר והתבונן בה, משועשע. "ככה את נראית כשאת קרה ומרוחקת בצורה חסרת רחמים?"

"עדיין לא התחלתי, אבל ברגע שהרדאר שלי יזהיר שאני עלולה להיות בסכנת התאהבות בטיפוס הלא נכון, בם – " היא חבטה באוויר באגרופה " – אני אפעיל את הצד המקפיא שלי. מעכשיו יש לי שריון קוולר (חומר חסין אש שנעשה בו שימוש באפודי מגן, המתרגמת) סביב הלב." היא חייכה בידידותיות. "אתה חושב שאני משוגעת, נכון? כל זה טבעי עבורך, אבל זה לא טבעי עבורי. זה השלב הראשון של השתלת האישיות שלי. הלוואי שהייתי יכולה לעבור את כל התהליך תחת הרדמה ולהתעורר כולי חדשה ומושלמת, אבל זה בלתי אפשרי, אז אני מנסה לחבק את התהליך."

צליל רוטט לכד את תשומת ליבה והיא הציצה לאורך החדר אל המקטורן שלו. כשהוא לא זע, היא התבוננה בו בציפייה. "זה הטלפון שלך."

הוא עדיין התבונן בה, מבטו מרוכז בצורה מטרידה. "כן."

"אתה לא מתכוון לענות?" היא התרוממה על רגליה, עדיין לופתת את המגבת. "אולי זו היא, מבקשת את סליחתך."

"אני בטוח בכך, ובגלל זה אני לא מתכוון לענות."

לילי ספגה את זה בהערצה. "זו דוגמה מושלמת מדוע עלי להיות כמוך ולא כמוני. לו זה היה הטלפון שלי, הייתי עונה, וכשהאדם בצד השני היה מתנצל על כך שהתנהג אלי בצורה לא יפה, הייתי אומרת לו שזה בסדר. הייתי סולחת."

"את צודקת," הוא אמר. "את באמת צריכה עזרה. מה שמך?"

היא נע במקומה, רגליה הרטובות נדבקות לרצפה. "לילי, לילי כמו הפרח." (חבצלת, המתרגמת).

"את נראית מוכרת. האם נפגשנו קודם?"

לילי הרגישה את הצבע זורם לפניה. "עבדתי כמתלמדת בחברה שלך יומיים בשבוע במשך החודשיים האחרונים. אני עוזרת שנייה לעוזר האישי שלך." אני זו ששברה את מכונת הצילום ואת מכונת הקפה.

גבותיו הכהות הזדקרו. "נפגשנו?"

"לא. ראיתי אותך רק פעם אחת. אני לא סופרת את הפעם שבה התחבאתי בשירותים."

"התחבאת בשירותים?"

"היית בבולמוס של פיטורים. לא רציתי שתבחין בי."

"אז את עובדת עבורי יומיים בשבוע, ובשלושת הימים האחרים את עובדת כמנקה?"

"לא, אני עושה את זה רק בערבים. בשאר הימים אני עושה עבודת שטח באפטרה בקיץ. אבל זה כמעט הסתיים. הגעתי לצומת דרכים בחיי ואין לי מושג לאיזה כיוון לפנות."

"עבודת שטח?" זה הצית את עניינו. "את ארכיאולוגית?"

"כן. אני חלק מפרויקט הממומן על ידי האוניברסיטה. אבל החלק הזה לא מספיק כדי להחזיר את ההלוואות הענקיות שלקחתי כדי לממן את הלימודים, כך שיש לי עבודות אחרות."

"כמה את יודעת על עתיקות מינואיות?"

לילי מצמצה. "כנראה יותר מכפי שבריא עבור אישה בת עשרים וארבע."

"יופי. תחזרי לחדר האמבטיה ותתייבשי בעוד שאני מוצא לך שמלה. הערב אני צריך לפתוח את האגף החדש במוזיאון. את באה איתי."

"אני? אין לך דייט?"

"היה לי דייט," הוא אמר חלקות. "מאחר שאת אחראית חלקית לכך שהיא כבר לא כאן, את באה במקומה."

"אבל – " היא ליקקה את שפתיה. "אני אמורה לנקות את הווילה שלך."

מבטו החליק ממנה אל המים שכיסו את רצפת חדר האמבטיה. "הייתי אומר שעשית עבודה יסודית למדי. עד שנגיע הביתה, הזרם בוודאי יתפשט במורד המדרגות אל אזור המגורים, כך שהוא ינקה את עצמו."

לילי צחקה. היא תהתה אם מישהו מעובדיו קלט שהיה לו חוש הומור. "אתה לא מתכוון לפטר אותי?"

"אמור להיות לך יותר ביטחון עצמי. אם יש לך ידע לגבי חפצי אמנות מינואית, יש לי שימוש בך ואני לעולם לא מפטר אנשים שימושיים." הוא הושיט יד אל המגבת וקילף אותה מעליה, מותיר אותה רק בלבניה ספוגי המים.

"מה אתה עושה?" היא צווחה במבוכה וניסתה לחטוף את המגבת, אבל הוא החזיק אותה רחוק מהישג ידה.

"תפסיקי להתפתל. אני בוודאי לא הגבר הראשון שראה אותך חצי עירומה."

"בדרך כלל אני במערכת יחסים כשגבר רואה אותי עירומה. וזה לא נעים כשלוטשים בך עיניים, במיוחד אחרי שנקראתי שמנה על ידי מישהי שנראית כמו קולב – " לילי קטעה את דבריה כשהסתובב והתרחק. היא לא ידעה אם לחוש הקלה או עלבון. "אם אתה רוצה לדעת את המידה שלי, יכולת לשאול."

הוא לקח את הטלפון הנייד שלו וחייג. בעודו מחכה שהאדם בצד השני של הקו יענה, הוא סרק את גופה והעניק לה חיוך איטי וידעני. "אני לא צריך לשאול, יקירתי," הוא אמר בשקט. "אני כבר יודע."