אל תסתכלי אחורה

1

לא זיהיתי את שם הרחוב. שום דבר בכביש הצר הזה לא נראה לי מוכר או ידידותי. עצים ענקיים ועשבי פרא הסתירו חזית של בית שנראה כמו חורבה. החלונות היו אטומים בקרשים. חור גדול נפער במקום שפעם היתה בו דלת הכניסה. רעדתי כולי, רציתי להיות רחוקה מכאן... אבל איפה אני בכלל?

היה לי נורא קשה ללכת, מעדתי, סטיתי מהאספלט הקר והתכווצתי בכאב כשאבני חצץ ננעצו לי בכפות הרגליים.

בכפות הרגליים? אני יחפה?

עצרתי והסתכלתי למטה. ציפורניים עם לק ורוד פגום בצבצו מהבוץ וגם... כתמי דם! בוץ נדבק לשולי מכנסי, שנעשו קשים מרוב לכלוך. את הבוץ עוד יכולתי להבין, במיוחד אם אני יחפה, אבל דם? למה יש לי כתמי דם על הג'ינס?

פתאום התעמעם הכול, מין מסך אפור ירד על עיני, ובמקום אבני החצץ מתחת לכפות רגלי ראיתי סלעים גדולים וחלקים. משהו כהה ושמנוני נזל על הסלעים וחלחל לתוך הסדקים שביניהם.

שאפתי בבהלה, מצמצתי והמראה נעלם.

ידי רעדו, וכשהרמתי אותן ראיתי שגם הן מכוסות בוץ ושריטות. ציפורני היו שבורות, מגואלות בדם. על האגודל היתה לי טבעת כסף, שגם היא היתה מלוכלכת באדמה. האוויר קפא ברֵיאותי כשהעברתי את מבטי לאורך זרועותי: שרוולי הסוודר שלי היו קרועים, ודרך הקרעים ראיתי חבורות וחתכים בעור. רגלי רעדו וכל גופי התנדנד קדימה. ניסיתי להיזכר איך כל זה קרה, אבל הראש שלי היה ריק — חלל שחור שאין בו כלום.

מכונית עברה על פני, האטה ובסופו של דבר נעצרה כמה מטרים לפני. אי־שם במעמקי מוחי התעוררה תחושת ביטחון עמומה למראה האורות שהבהבו בכחול ובאדום. על חלקה האחורי של המכונית השחורה־אפורה התנוססו המילים "מטה המשטרה של מחוז אדמס".

מחוז אדמס? משהו מוכר הבליח במוחי ונעלם.

דלת הנהג נפתחה, ושוטר יצא. הוא אמר משהו לתוך מיקרופון שעל כתפו והביט בי.

"סליחה?" הוא ניגש אל אחורי הניידת בצעדים מהוססים. הוא נראה צעיר יחסית לשוטר. כמו מישהו שרק אתמול סיים את התיכון. האקדח שעל מותניו לא נראה מתאים. ואני? בת כמה אני? לא ידעתי. "קיבלנו כמה הודעות בקשר אלייך," אמר בעדינות. "את בסדר?"

ניסיתי להגיב, אבל רק ציוץ צרוד בקע מגרוני. השתעלתי קצת, והתכווצתי מהכאב שנוצר בגרוני. "לא... לא יודעת."

"טוב." השוטר הרים את ידיו כשהתקרב אלי, כאילו אני איילה מפוחדת שמתכוונת לברוח. "קוראים לי סמל רוד. באתי לעזור לך. יש לך מושג איך הגעת לכאן?"

"לא." גוש התכווץ בבטני. לא ידעתי איפה אני בכלל.

חיוך מאולץ. "איך קוראים לך?"

איך קוראים לי? כל ילד יודע איך קוראים לו, אבל אני בהיתי בשוטר ולא הצלחתי לענות על השאלה. הגוש תפח עוד יותר. "אני לא... לא יודעת איך קוראים לי."

הוא מצמץ והחיוך נעלם לגמרי. "את לא זוכרת כלום?"

ניסיתי שוב. התרכזתי בחלל הריק שנוצר לי בין האוזניים. וידעתי שמשהו לא טוב קורה כאן. העיניים שלי התמלאו דמעות.

"אל תדאגי. אנחנו נטפל בך." הוא הושיט יד ואחז בעדינות בזרועי. "הכול יהיה בסדר."

הסמל רוד הוביל אותי אל הניידת, אל המושב האחורי. לא רציתי לשבת שם, מאחורי הזכוכית, כי ידעתי שזה לא טוב. רק אנשים רעים יושבים מאחורי הזכוכית בניידת משטרה. רציתי להתנגד, אבל לפני שהספקתי להגיד משהו הוא הושיב אותי בעדינות וכרך שמיכה מחוספסת על כתפי.

לפני שהוא נעל אותי בחלק הלא־טוב של הניידת, הוא התכופף וחייך בעידוד. "הכול יהיה בסדר."

ידעתי שהוא משקר, שהוא רק מנסה לעודד אותי. אבל הוא לא הצליח. איך הכול יהיה בסדר אם אני לא יודעת איך קוראים לי?

לא ידעתי איך קוראים לי, אבל היה לי ברור שאני שונאת בתי חולים — מקומות קרים וסטריליים עם ריחות של חומר חיטוי וייאוש. הסמל רוד הסתלק ברגע שהרופאים התחילו לבדוק אותי: בדיקת אישונים, צילומי רנטגן, בדיקת דם. הם חבשו לי את הראש בגלל הפצע ברקה וניקו את כל הפצעים האחרים. נתנו לי חדר פרטי, חיברו אותי לעירוי, ואמרו לי, "אחרי שייכנסו לך קצת נוזלים תרגישי יותר טוב." והשאירו אותי לבד.

בסופו של דבר הגיעה אחות עם עגלה שעליה מכשירים מפחידים ומצלמה. בשביל מה מצלמה?

היא ארזה את בגדי בשתיקה אחרי שעזרה לי ללבוש חלוק בית חולים מחוספס. היא חייכה כשהיא הסתכלה עלי, בדיוק כמו הסמל. חיוך מזויף ומתורגל.

עכשיו גם היה ברור לי שאני לא אוהבת חיוכים כאלה. שהם עושים לי צמרמורת.

"צריך לעשות לך כמה בדיקות עד שיפענחו את צילומי הרנטגן, חמודה." בעדינות דחפה אותי בכתפי והשכיבה אותי על המזרן הקשה. "וצריך גם לצלם את הפציעות שלך."

הסתכלתי בתקרה הלבנה והרגשתי שאני לא מצליחה למלא את הריאות עד הסוף. ההרגשה שלי החמירה עוד יותר כשהיא אמרה לי לפשק רגליים. גל של מבוכה תקף אותי. כמה מוזר. נשימתי נעצרה. המחשבה הזאת לא היתה מעכשיו, אלא מלפני ה... לפני מה?

"תירגעי, חמודה." האחות נעמדה ליד העגלה. "השוטרים מתקשרים למחוזות אחרים בסביבה ומחפשים דיווחים על נעדרים. בקרוב ימצאו את המשפחה שלך." היא הרימה מהעגלה משהו ארוך ודק, שהבריק באור הלבן והמנוכר.

אחרי כמה דקות התחילו לזלוג לי דמעות מהעיניים. האחות היתה רגילה לדברים כאלה, כנראה, כי היא המשיכה בבדיקה ואחר כך הלכה בלי להגיד מילה. התהפכתי על הצד, התקפלתי כמו עובר מתחת לשמיכה הדקה, וככה נשארתי עם המחשבות הריקות עד שנרדמתי.

חלמתי שאני נופלת — נופלת עוד ועוד לתוך החושך, עמוק יותר ויותר. צרחות, קולות חדים שהעבירו בי צמרמורת, ואחר כך רק קול רך ומרגיע, שניחם אותי קצת.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר החלטתי להתחיל מהדבר הכי פשוט: איך קוראים לי? בטח יש לי שם — אבל לא הצלחתי למצוא קצה חוט. התהפכתי על הגב ופלטתי צעקה כשהעירוי נמתח וכמעט נשלף לי מהיד. על השידה לידי היתה כוס מים מפלסטיק. התיישבתי לאט ולקחתי את הכוס. היד שלי רעדה, וקצת מים נשפכו על השמיכה.

מים. משהו שקשור למים. מים כהים, שמנוניים.

הדלת נפתחה, והאחות חזרה עם הרופא שבדק אותי בלילה. איש נחמד עם חיוך אבהי, אמיתי כזה. "את זוכרת איך קוראים לי?" לא עניתי מיד, אבל החיוך שלו לא נמוג. "אני ד"ר וֵסטוֹן. אני רק רוצה לשאול אותך כמה שאלות."

הוא חזר על אותן שאלות שכבר הוצגו לי כמה פעמים. איך קוראים לי, איך הגעתי לכביש, ואיפה הייתי לפני שהסמל מצא אותי. על כל השאלות שלו היתה לי רק תשובה אחת: לא יודעת.

אבל אז עבר הרופא לסוג אחר של שאלות, שעליהן לא היתה לי בעיה לענות. "קראת פעם את 'אל תיגע בזמיר'?"

סדקים נוצרו בשפתי היבשות כשחייכתי. את התשובה הזאת ידעתי בוודאות! "כן, זה ספר שמדבר על גזענות ועל עוולות שהיא גורמת, ועל כל מיני סוגים של אומץ."

ד"ר וסטון הנהן בשביעות רצון. "יפה. את יודעת איזו שנה עכשיו?"

הרמתי גבה. "2013."

"ואיזה חודש עכשיו?"

"מרס." העברתי את לשוני על שפתי והרגשתי שהעצבנות משתלטת עלי. "אבל אין לי מושג איזה יום היום."

"היום עשרה במרס. יום רביעי. מה היום האחרון שאת זוכרת?"

מוללתי את קצה השמיכה וניסיתי לנחש. "יום שלישי?"

שוב עלה חיוך על פניו של ד"ר וסטון. "אני מניח שחסרים לך יותר ימים. היית מיובשת כשהביאו אותך לכאן. את יכולה לנסות שוב?"

יכולתי, אבל בשביל מה? "לא יודעת."

הוא שאל עוד כמה שאלות, וכשאחת הסייעות הביאה לי ארוחת צהריים, התברר לי שאני שונאת פּירֶה. אחר כך קמתי מהמיטה, גררתי אחרי את מוט העירוי כמו מזוודה בנמל תעופה, ניגשתי לשירותים הצמודים והסתכלתי בנערה הזרה שנשקפה אלי מהמראה.

בחיים שלי לא ראיתי את הפרצוף שלה.

אבל זה היה הפרצוף שלי. התכופפתי קדימה וסקרתי את הבבואה. קווצות שיער חומות־אדמדמות הידלדלו סביב סנטר מחודד קצת. עצמות לחיים גבוהות ועיניים חומות־ירקרקות. ואף קטן. גם זאת נחמה מסוימת. שיערתי שהייתי נראית לא רע אילולא החבורה הכחולה שהתחילה מקו השיער וכיסתה כמעט את כל העין הימנית. בסנטר היה לי שפשוף גדול, כמו כתם ענקי של ריבת תות.

התרחקתי מהכיור והתחלתי לגרור את מוט העירוי בחזרה אל המיטה, אבל קולות נסערים במסדרון, מאחורי דלת החדר הסגורה, עצרו אותי באמצע הדרך.

"מה זאת אומרת היא לא זוכרת כלום?" שאל קול נשי דק.

"היא סובלת מזעזוע מוח קשה, שהשפיע על הזיכרון שלה," הסביר ד"ר וסטון בסבלנות. "אובדן הזיכרון עשוי להיות זמני, אבל..."

"אבל מה, דוקטור?" שאל גבר.

למשמע קולו של הזר צפה ועלתה שיחה כלשהי ממעמקי מוחי המטושטש, כמו תוכנית טלוויזיה ששומעים מרחוק בלי לראות.

"באמת הייתי שמח אם לא היית מסתובבת כל הזמן עם הילדה הזאת. היא רק עושה צרות והיא משפיעה עלייך לרעה."

קולו של הדובר היה זהה לקולו של האיש שמעבר לדלת, אבל לא זיהיתי את הטנור הזה, ושום דבר אחר לא התקשר אליו. התקרבתי לאט אל הדלת.

"אובדן זיכרון עלול להיות גם עניין קבוע. קשה לחזות דברים כאלה. כרגע אנחנו פשוט לא יודעים." ד"ר וסטון כחכח בגרונו. "למרבה המזל, שאר הפציעות קלות ושטחיות. ולפי מה שראינו בבדיקות נוספות, נראה שלא היתה כאן תקיפה מינית."

"אוי, אלוהים," קראה האישה. "אתה מתכוון ל...?"

"ג'ואנה, הרופא אמר שהיא לא הותקפה מינית. כדאי שתירגעי."

"יש לי סיבות טובות להתרגש, סטיבן," הטיחה בו האישה. "היא נעדרה ארבעה ימים."

"השוטרים מצאו אותה ליד יער מישוֹ." ד"ר וסטון שתק רגע. "יש לכם מושג למה היא היתה שם?"

"יש לנו שם בית קיץ, אבל הוא סגור כבר מספטמבר. ואנחנו בדקנו שם, נכון, סטיבן?"

"אבל בסך הכול היא בסדר?" שאל סטיבן בלי לענות על שאלתה של ג'ואנה. "הבעיה היא רק בזיכרון?"

"כן, אבל לא מדובר באמנזיה רגילה אלא בשִכחת ניתוק," אמר הרופא.

התרחקתי מהדלת, נכנסתי למיטה והתיישבתי. הלב שלי דפק כמו משוגע. מי האנשים האלה ולמה הם כאן? משכתי את השמיכה עד הסנטר. מדי פעם שמעתי בכל זאת קטעים מדבריו של הרופא. משהו בנוגע להלם קשה, התייבשות וזעזוע מוח, ואיזושהי חוויה קשה שבגללה המוח שלי התנתק מהזהות שלי.

"אני לא מבינה," שמעתי את האישה אומרת.

"זה כאילו אנחנו כותבים משהו במחשב ושומרים את הקובץ, אבל אחר כך לא זוכרים איפה שמרנו אותו," הסביר הרופא. "הקובץ עדיין נמצא אי־שם במחשב, וצריך פשוט למצוא אותו. הזיכרונות שלה קיימים. אבל היא לא מוצאת את הדרך אליהם. יכול להיות שהיא אף פעם לא תמצא."

נשענתי אחורה, מבוהלת לגמרי. איפה שמרתי את הקובץ?

ואז נפתחה הדלת בתנופה, ואני נרתעתי כשהאישה הזאת, שהיתה כנראה ג'ואנה, נכנסה לחדר. שערה החום היה אסוף בפקעת הדוקה וחשף פנים נוקשים אבל יפים.

היא נעצרה בפתאומיות ומבטה סקר את פני. "אוי, סמנתה..."

בהיתי בה. סמנתה? השם היה חסר משמעות מבחינתי. העפתי מבט אל הרופא. הוא הנהן בעידוד. ס־מנ־תה... לא, ממש כלום.

האישה התקרבה. לא היה אפילו קמט אחד במכנסי הפשתן או בחולצה הלבנה שלה. צמידי זהב היו תלויים על מפרקי ידיה הדקים. היא התיישבה בעדינות על קצה המיטה, הושיטה את זרועותיה וחיבקה אותי. היה לה ריח של פרחי פְרֶזיָה.

"תינוקת שלי," אמרה, ליטפה את שערי והביטה בעיני. "כמה אני שמחה שאת בסדר."

נרתעתי והידקתי את זרועותי לצדי גופי.

האישה העיפה מבט מעבר לכתפה. הגבר הזר נראה חיוור, מזועזע. שערו השחור היה פרוע. זיפים עבים כיסו את פניו הנאים. לעומת האישה הזאת, הנקייה והמטופחת, הוא נראה כמו מישהו שעברו עליו ימים קשים. הבטתי בו עד שהסתובב והעביר יד רועדת בשערו.

ד"ר וסטון ניגש אל המיטה. "זאת ג'ואנה פרַנקו — אמא שלך. וזה סטיבן פרנקו, אבא שלך."

הרגשתי לחץ מעיק הולך וגובר בחזה. "אני... קוראים לי סמנתה?"

"כן," ענתה האישה. "סמנתה ג'ו פרנקו."

השם האמצעי שלי הוא ג'ו? ברצינות? מבטי התרוצץ בין הנוכחים. ניסיתי לנשום עמוק, אבל האוויר נתקע לי.

ג'ואנה — אמא שלי? — הניחה את כף ידה על פיה והביטה באיש המרושל, שהיה אבא שלי כנראה. ואז חזר מבטה והתמקד בי. "את באמת לא מזהה אותנו?"

הנדתי את הראש. "לא. אני... מצטערת."

היא קמה, נסוגה מהמיטה והביטה בד"ר וסטון. "איך יכול להיות שהיא לא מזהה אותנו?"

"גברת פרנקו, תצטרכי לחכות בסבלנות." ואז פנה אלי ואמר, "את בסדר גמור."

זה לא נראה ככה.

הרופא פנה שוב אל שניהם — אל ההורים שלי. "אנחנו רוצים להשאיר אותה עוד יום למעקב. כרגע היא צריכה מנוחה וביטחון."

הבטתי שוב בגבר עם הזיפים. הוא בהה בי במין מבט סהרורי. אבא שלי. זר מוחלט.

"אתה באמת חושב שאולי היא לא תיזכר אף פעם?" שאל ושפשף את סנטרו.

"עדיין אי־אפשר לדעת," השיב ד"ר וסטון. "אבל היא צעירה, ובסך הכול היא בריאה, כך שהצֶפי מצוין." הוא פסע לעבר הפתח ונעצר ליד הדלת. "תזכרו, היא צריכה לנוח."

אמא שלי הסתובבה בחזרה אלי, וראיתי שהיא מתאמצת להתנהג בשלווה כשהתיישבה שוב על שפת המיטה ואחזה בידי. היא הפכה את כף ידי והעבירה את אצבעותיה על מפרק היד. "אני זוכרת את הפעם הקודמת שנאלצנו לקחת אותך לבית חולים. היית בת עשר. רואה את זה?"

הסתכלתי על מפרק היד שלי. צלקת לבנה חיוורת נמתחה לרוחבו. עד אותו רגע לא הבחנתי בה.

"שברת את היד באימון בהתעמלות קרקע." היא בלעה את הרוק והרימה את מבטה. עיניה היו חומות, דומות מאוד לעיניים שראיתי במראה, ושפתיה נראו כמעט מצוירות, ובכל זאת לא הרגשתי שזה מעורר בי משהו. כלום. בור ענקי וריק נפער במקום שקודם היו בו כל הזיכרונות והרגשות שלי. "שבר די חמור. נאלצת לעבור ניתוח. כל כך הבהלת אותנו."

"השווצת על הקורה," הוסיף אבי בזעף. "המאמנת אמרה לך לא לעשות... מה זה היה?"

"קפיצת ידיים לאחור," אמרה אמי בשקט ולא הפנתה אליו את הראש.

"כן." הוא הנהן. "ובכל זאת עשית את זה." ואז הוא הסתכל לי בעיניים. "מלאך שלי, את לא זוכרת כלום?"

מועקה התפשטה בגופי. "אני רוצה לזכור, באמת. אבל אני..." קולי נשבר. שחררתי את ידי במשיכה והצמדתי אותה אל חזי. "אני פשוט לא זוכרת."

אמי חייכה חיוך מאולץ והצמידה את כפות ידיה בחיקה. "אין דבר. סקוט נורא דאג לך. סקוט הוא אחיך," הוסיפה כשראתה את המבט הבוהה שלי. "הוא בבית עכשיו."

אז יש לי אח?

"וכל החברים שלך עזרו לשוטרים לחפש, תלו מודעות, עשו משמרות," המשיכה. "נכון, סטיבן?"

אבי הנהן, אבל הבעת פניו העידה שמחשבותיו רחוקות מאוד.

"דֵל כמעט יצא מדעתו, הוא חיפש אותך כל היום וכל הלילה." היא החליקה קווצת שיער שנשמטה מהפקעת שבעורפה. "הוא רצה לבוא איתנו לכאן, אבל חשבנו שעדיף לעשות את זה בהדרגה."

קימטתי את המצח. "דֵל?"

אבי כחכח בגרונו. "דֵל לאונרד. החבר שלך, חמודה."

"החבר שלי?" אלוהים ישמור. הורים, אח. ועכשיו גם חבר?

אמי הנהנה. "כן. אתם חברים כבר... מאז ומתמיד, אני חושבת. בסמסטר הבא התכוונת להתחיל ללמוד באוניברסיטת ייל, כמו דֵל. וכמו האבות שלכם."

"ייל," לחשתי. ידעתי מה זה אוניברסיטת ייל. "נשמע נחמד."

היא הביטה באבי בתחינה. הוא התקדם קצת לעברי, אבל באותו רגע נכנסו לחדר שני שוטרים. אמי קמה והחליקה את המכנסיים שלה. "כן, רבותי?"

זיהיתי את הסמל רוד, אבל השוטר המבוגר יותר לא היה מוכר לי. לא ממש מפתיע. הוא התקרב והנהן לעבר הורי. "יש לנו כמה שאלות לסמנתה."

"אי־אפשר לדחות את זה?" שאל אבי, שהתעורר פתאום מהטשטוש שלו. עכשיו הוא הקרין סמכותיות ברורה. "אני בטוח שאפשר למצוא זמן מתאים יותר."

השוטר המבוגר חייך במתיחות. "אנחנו שמחים שהבת שלכם בריאה ושלמה, אבל לרוע המזל המשפחה השנייה עדיין מחכה שהבת שלה תחזור."

הזדקפתי והעברתי את מבטי בין הורי. "מה?"

אמי ניגשה אלי ואחזה שוב בידי. "הם מדברים על קָסי, חמודה."

"קסי?"

היא חייכה, אבל החיוך נראה יותר כמו עווית. "קסי וינצֶ'סטר, החברה הכי טובה שלך. היא נעלמה יחד איתך."