סוד האות החסרה

פרק ראשון מראות אלהים א

בערבו של יום חורף ירושלמי קר וגשום הביאה רחל מבורך את יהונתן בנה אל מרפאת הדוקטור אהרן לוריא, השוכנת ברחוב המדרגות אשר בשכונת נחלאות בירושלים.

באותו היום ראה הבורא כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, והמטיר גשם זלעפות על הארץ, לזכך את הארץ מסיגיה. הבריקו הברקים והרעימו הרעמים, שרקו הרוחות וארובות השמים נפתחו ונבקעו כל מעיינות תהום רבה.

ניטלטלו רחל ויהונתן כשני עלים הנהדפים ברוח: היא מתעופפת לימין והוא מתעופף לשמאל, ורק ידה הענוגה של רחל האוחזת בכף ידו הקטנה של בנה מחזיקה את שניהם קשורים יחדיו בעין הסערה.

משהעמידו את רגליהם על סף דלת המרפאה היו כבר רטובים עד לשד עצמותיהם.

נתיישבו רחל ויהונתן על שני הכיסאות שניצבו בפינת חדר ההמתנה. הסירה רחל מעל צווארה את צעיף הצמר השחור שסרגה במו ידיה בלילות החורף הקרים, וביקשה למחות בו את פניו ואת שיער ראשו של בנה. משהבחינה כי צעיף הצמר רטוב כולו והוא נוזל ונוטף, סקרה את כל פינות החדר אחר מגבת יבשה אך לא מצאה דבר.

נפתחה דלת חדר הרופא ואחות לבושה לבן פסעה אל טבורו של חדר ההמתנה. שלחה האחות מבט חטוף אל רחל ואל בנה, הסיטה מהם את עיניה באחת והעמיקה מבטה אל קובץ ניירות שהחזיקה בידה. מתחה את צווארה אל חלל החדר וקראה: "יהונתן, יהונתן מבורך!"

קשר יהונתן את עיניו בעיני אמו ולא אמר דבר. שמעה רחל את שמו של בנה מהדהד בחלל החדר. מחתה באצבעותיה את טפטוף הגשם שכיסה את פניה היפות. הצביעה על בנה ואמרה לאחות, "זהו יהונתן... אני אמו, רחל, רחל מבורך."

אמרה להם האחות בקול מצווה, "היכנסו! הרופא יראה את הילד עכשיו!"

הגביהה את קובץ הניירות שהחזיקה בידה כדגל הנישא בראש המחנה, הסיטה את ראשה בתנועה חדה לכיוון חדר הרופא ופילסה לרחל וליהונתן את הדרך לפנים.

השתרכו אחריה רחל ויהונתן, עקב בצד אגודל. כף ידו של יהונתן נתונה בכף ידה של אמו. מימי הגשם נוטפים מכיפתו השחורה ומנעליו השחורות, מצעיפה השחור של אמו ומשובל שמלתה. בכל צעד וצעד שהם דורכים בו על רצפת המרפאה נקוות אחריהם שלוליות מים זעירות.

נכנסו לחדרו הפנימי של הרופא. הצביעה האחות על שני כיסאות לבנים ואמרה להם, "שבו! אביא לכם מגבות יבשות!"

יצאה מן החדר ושבה אליו כרוח סערה. החזיקה בידה שתי מגבות צחורות. נתנה מגבת אחת בידה של רחל וביקשה למחות במו ידיה את טיפות הגשם הנוטפות מראשו של יהונתן במגבת השנייה.

הסיט יהונתן את ראשו לצדדים ופלט קול נאקה צורמנית. נסוגה האחות לאחור בבהלה. אמרה בלבה: מוטב שאמו של הילד תמחה בעצמה את מי הגשם מראשו. נטלה את המגבת השנייה והניחה אותה על ברכיה של רחל. אמרה לה, "כדאי שתנגבי את הילד טרם שיחלה בדלקת ריאות." אמרה ויצאה מן החדר.

הזדרזה רחל ונעמדה במקומה. אחזה בידיה את שתי המגבות והחלה למחות בהן את מי הגשם הנוטפים משיער ראשו של יהונתן. הסיט יהונתן את ראשו לצדדים כמי שממאן למסור את עצמו לידיה האמונות של אמו. אמרה לו בקול רך ומפנק, "קירידו מיו, איז'יקו מיו, אתה רוצה לחלות בדלקת ריאות? הרי שמעת את דברי האחות... חייבים לנגב את הראש."

הסיע יהונתן את רגליו לפנים ולאחור והתענג על טיפות הגשם הנוטפות מתלתלי הזהב אשר בשערו.

ב

נכנס לחדר הדוקטור אהרן לוריא. הביט ביהונתן ושאל את אמו בקול עמוק, "גברת מבורך, מה קורה עם הילד?"

השיבה לו רחל בקול מלא דאגה ואמרה, "הילד חולה."

התקרב הרופא אל יהונתן. תקע את מבטו באישוני עיניו של הילד ושאל, "ומהם, לפי דעתך, סימני המחלה?"

כחכחה רחל בגרונה והשיבה באנחה, "סימנים קשים, דוקטור לוריא, סימנים קשים. הילד חולה, חולה מאוד."

התיישב הרופא על כיסאו וסימן באצבעו ליהונתן לקום ממקומו ולהתייצב למולו.

נדבק יהונתן לכיסאו ולא זז ממנו כמלוא הנימה. שאל אותו הרופא בקול מלטף, "אינך רוצה שאבדוק אותך?" הסיע יהונתן את עיניו וחיבר אותן בעיני אמו כמי שמבקש עצה ותושייה. אמרה לו אמו בנעימת תוכחה, "יהונתן, קום ועמוד לפני הרופא מיד!"

קם יהונתן ממקומו כמי שכפו עליו הר כגיגית. פסע שתיים-שלוש פסיעות קטנות לפנים ונעמד ללא אומר לפני הרופא. נתקעו עיניו בציור ילדים התלוי מנגד על גבי הקיר. ראה ארנבת צחורה יושבת על סלע בשדה קוצים ומחללת בחליל. ליטף את הארנבת בעיניו והתפעם מאוזניה הארוכות.

הרהר ואמר בלבו: האם בגלל אוזניהן הארוכות שומעות הארנבות דברים שאפילו הילדים אינם שומעים...?!

הבחין הרופא שהילד בוהה בציור.

שאל אותו, "אתה אוהב ארנבות?"

הניד יהונתן קלות בראשו.

הוסיף הרופא ושאל, "אתה מוכן לומר לי מה שמך?"

השפיל הילד את עיניו וענה בקול חלוש, "יהונתן... יהונתן מבורך."

אמר לו הרופא, "יו-נ-תן, שם יפה."

תיקן אותו הילד ואמר, "יהו-נתן."

הניד הרופא את ראשו פעם ופעמיים כמי שקיבל עליו את התיקון ברוח טובה.

הוסיף ושאל, "ובן כמה שנים אתה, יהו-נתן?"

נשך יהונתן את שפתיו ואמר, "בן שבע."

מישש הרופא את עורפו של הילד ומדד את חום גופו, הקשיב לקצב חדרי לבו ולקול מנגינת ריאותיו, בדק את לשונו והציץ אל תוך תעלות השמע של אוזניו והעמיק את מבטו אל עיניו ואל מעגלי אישוניו.

משסיים את הבדיקה מתח את צווארו לאחור ושאל, "האם לפי דעתך אתה חולה, יהונתן?"

משך יהונתן בכתפיו והגביה את גבותיו כמי שאומר: אינני יודע אם כן ואינני יודע אם לאו.

הישיר הרופא את מבטו אל עיניה הבוערות של אם הילד. אמר לה, "גברת מבורך, כשאת אומרת שהילד חולה... למה בדיוק את מתכוונת?"

נתנערה רחל ממקומה בחוסר מנוחה.

אמרה לרופא בנעימת דאגה, "דוקטור לוריא, הילד לא ישן כל הלילה. שלוש-ארבע פעמים שמעתי אותו מדבר בשנתו. כמו חולה הקודח בחומו דיבר בשנתו... כמו מי שנתקף בהזיות ובסיוטים..."

שאל אותה הרופא, "האם ניגשת אליו בשעה שדיבר בשנתו?"

הזדרזה רחל ואמרה בקול נרגש, "ניגשתי אליו, ודאי שניגשתי אליו. אך בכל פעם שניגשתי אליו התהפך על צדו והשתתק. פעמיים-שלוש נגעתי במצחו והרגשתי שהילד בוער כמו אש ולהבה."

הניד הרופא בראשו והפנה את מבטו לעבר עיני התכלת העמוקות של יהונתן. אמר לו, "יהונתן, האם אתה רוצה לספר לי על החלום שחלמת אתמול בלילה?" משך יהונתן בכתפיו והגביה את גבותיו עוד יותר מבראשונה כמי שאומר: אינני יודע אם חלמתי ואינני יודע אם לאו.

לרגע אחד נשתררה בחדר דומייה.

שברה רחל את השתיקה. הרכינה קמעה את ראשה ואמרה בלחישה, "לפעמים הילד מרחף." תמה הרופא על דבריה. הביט בה ושאל, "מרחף?" עמדה על דעתה ואמרה, "מרחף."

מצמץ הרופא בעיניו, קימט את מצחו והביט באישה ובילד בשתיקה. לבסוף שאל, "גברת מבורך, למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת שהילד מרחף?"

השיבה לו רחל ואמרה, "הילד מרחף... עומד בין שמים וארץ."

גלגל הרופא את עיניו והגביה את גבותיו. ביקש לרדת לסוף דעתה.

אמר לה, "גברת מבורך, את מתכוונת אולי לומר שהילד אומר לפעמים דברים מוזרים... שהוא חווה חוויות שאינן קיימות במציאות... שהוא, דרך משל, שומע קולות...?"

השיבה לו רחל ואמרה בלחישה, "דוקטור לוריא, יהונתן בני ניחן בשכל עליון ובתבונה יתרה. הוא רק בן שבע וחצי שנים וכבר יודע פרקים שלמים בעל פה מספר בראשית ומספר שמות ומספרי הנביאים ישעיה ויחזקאל, והוא מצרף אותיות ומחברן למילים, ומחשב גימטריות ופותר תרגילי חשבון קשים ומסובכים. ואם לא די בכל אלה, הרי הוא מושך בקולמוס ומצייר אותיות. כל מי שרואה את ציורי האותיות של יהונתן אומר עליהם שירות ותשבחות."

נשמה נשימה עמוקה והוסיפה ואמרה באנחה, "אינני יודעת אם הוא חווה חוויות שאינן קיימות במציאות, ובכלל, אינני יודעת על איזו מציאות אדוני הרופא מדבר, ואינני יודעת אם בני שומע קולות... אך זאת אני יודעת גם יודעת: יהונתן בני מרחף. במו עיני ראיתי אותו מתרומם מעל פני האדמה. במו עיני ראיתי אותו עומד באוויר, בין שמים וארץ."

השתומם הרופא על דבריה של רחל. פקח את עיניו לרווחה וחזר על דבריה בנעימת תמיהה וחשדנות.

אמר לה, "במו עינייך ראית אותו מתרומם ועומד בין שמים וארץ?!"

הנידה רחל בראשה.

הנמיכה את קולה ואמרה בקול רועד, "ביום השבת לאחר התפילה, בדרכנו הביתה חזרה מבית הכנסת 'אהל משה', נעמד יהונתן ליד בור המים הניצב מתחת לעץ התות בשכונה ולא רצה לזוז ממקומו. בתחילה צעד עמי את צעידת השבת מ'אהל משה' לרחוב אבולעפיה ומרחוב אבולעפיה לרחוב סוכת שלום עד שהגענו לביתנו אשר ברחוב מסילת ישרים. כידוע לך, דוקטור לוריא, לפני כמה חודשים עברנו מדירתנו הישנה בסמטת רחוב ענתות לדירתנו החדשה ברחוב מסילת ישרים. משהגענו לרחוב התעקש הילד שנרחיב את מעגל הליכתנו ונשוב אל בית הכנסת 'אהל משה'. הוא צועד ואני צועדת אחריו. צעדנו מעגלים מעגלים. עברנו דרך חנות המכולת של צפתי וחנותו של החייט יעקב שמאי. אני כבר נשברו לי הרגליים, אך הוא מתעקש ותובע ממני לצעוד אחריו. צעדנו דרך בתי ראנד הסמוכים לבתי מונקאטש של האשכנזים ונכנסנו משם לרחוב שיריזלי וממנו לרחוב עיניים למשפט. ביקשתי לזרז אותו, שכן מאז שנפל בעלי, ה' ייקום דמו, מגיע אלינו מדי שבת קודש לאחר התפילה הרב עזרא שמוש לקדש על היין ולברך המוציא על החלה על מנת לזכותנו במצוות סעודת השבת. כשהגענו חזרה לרחוב אהל משה נעמד יהונתן ליד בור המים מתחת לעץ התות ולא רצה לזוז ממקומו. שני ניצוצות של אש נדלקו בעיניו. לפתע פתאום ראיתי שהוא מתרומם מעל פני האדמה ועומד בין שמים וארץ, תלוי באוויר, כאילו יד נעלמה אוחזת בו ולא מרפה... כאילו כוח נעלם אוחז בו ואינו נותן לו ליפול ארצה. נחרדתי חרדה גדולה. אמרתי לעצמי: ה' ישמור, רחל מבורך, את מאמינה למראה עינייך? בנך יהונתן מרחף כמלאך אלהים...! ביקשתי מן הקדוש ברוך הוא שייתן לי סימן כדי שאדע אל נכון שאינני חולמת... שאדע שלא נטרפה עלי דעתי... והנה אני מוצאת את עצמי ניצבת לבדי עם בני יחידי ליד בור המים."

נדהם הרופא מסיפורה של רחל.

אמר לה, "ומה קרה אחר כך?"

אמרה לו, "אחר כך ראיתי אותו נוחת על הקרקע בקלילות מופלאה, כמו ציפור קלת רגליים הנוחתת על ענף דקיק מענפי עץ הזית."

הרכינה ראשה ונשתתקה.

הבחין הרופא כי זלגו עיניה דמעות.

אמר לה, "גברת מבורך, אני מכיר אותך משחר נעורייך. הרי אביך, עליו השלום, הרב שלמה קארדוזו, ערך את טקס החופה והקידושין שלי ביום נישואי. עד כמה שידוע לי, את לא אישה בעלת דמיונות שווא."

נסערה נפשה של רחל.

אמרה לרופא בעיניים דומעות, "דוקטור לוריא, חס וחלילה וחס. ודאי שאינני אישה בעלת דמיונות שווא. כל מה שאני מספרת לך אמת לאמיתה אני מספרת לך. והנה אתמול בלילה, כאילו לא די לי בצרותי, שמעתי את הילד מדבר בשנתו כמי שנתקף סיוטים והזיות."

אמר לה הרופא, "האם שאלת את הילד כיצד ריחף בין שמים וארץ?"

מחתה דמעותיה באצבעות ידיה הענוגות ואמרה, "הוא לא רוצה לדבר איתי על כך."

הסיט הרופא את מבטו מעיניה הדומעות של רחל ונעץ את עיניו בעיני יהונתן.

אמר לו בקול שקט, "אמא אומרת שאתה מצרף אותיות ומחבר אותן למילים. האם תוכל לומר לי, יהונתן, כמה אותיות יש בלשון העברית?"

הסיע יהונתן את עיניו בין כותלי החדר וצחקק.

חייך ושתק.

כחכחה רחל בגרונה ואמרה, "אמש, כשדיבר בשנתו, נדמה היה לי ששמעתי אותו אומר דברים מוזרים על הלשון העברית. נדמה לי שמלמל ואמר: עשר ספירות בלימה... עשרים ושתיים אותיות... מאתיים ושלושים שערים."

תיקן הילד את דברי אמו ואמר, "מאתיים ושלושים ואחד שערים."

תמה הרופא על דברי הילד ועל דברי אמו.

אמר ליהונתן, "למה אתה מתכוון כשאתה אומר מאתיים ושלושים ואחד שערים?"

עצם יהונתן את עיניו כמי שעומד בכוונה עמוקה בשעת התפילה ולחש ממעמקים, "עשרים ושתיים אותיות יסוד קבען בגלגל כמין חומה ברל"א שערים."

לאחר רגע קל של שתיקה פקח את ריסי עיניו לאט לאט, הציץ בעיניו הבוחנות של הרופא והוסיף ואמר בלחישה כמי שממתיק סוד עם בעל בריתו, "רל"א בגימטריא הם מאתיים ושלושים ואחד."

נתעצמה סקרנותו של הרופא.

קירב את פניו אל תלתלי הזהב של הילד וחיבר את עיניו בתכלת עיניו של יהונתן.

אמר לו בקול חרישי, "ספר לי, יהונתן, מה עוד אתה יודע על הלשון העברית?"

תקע יהונתן את עיניו בתקרת החדר ואמר בלחישה:

"בשלושים ושניים נתיבות

חקק ה' צבאות

וברא את עולמו

בספר וספר וספור."

ארשת של תדהמה נפרשה על פניו של הרופא.

שאל את יהונתן, "בשלושים ושניים נתיבות...? מה פירוש הדברים הללו, יהונתן?"

ניצתו עיניו של יהונתן כעין החשמל.

השיב ואמר, "נתיב שווה בגימטריא ארבע מאות ושישים ושניים, שהם פעמיים רל"א. כל אות מחזיקה שתי אותיות, וביחד הן ארבע מאות ושישים ושתיים אותיות ברל"א שערים."

התפעל הרופא מחשיבתו המהירה של הילד ומלשון הצחות שבפיו. ביקש לרדת לסוף דעתו. חיקה את נעימת דיבורו של הילד ואמר, "כל אות מחזיקה שתי אותיות...? למה אתה מתכוון, יהונתן?"

ניגן יהונתן נעימה תלמודית בקולו ואמר בקול חרישי:

"אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף,

בי"ת עם כולם וכולם עם בי"ת,

וחוזרות חלילה,

ונמצאות ברל"א שערים."

קירב הרופא את פניו אל פני יהונתן עד כי יכול היה לחוש את נשימת אפו.

אמר לו בלחישה, "בן כמה שנים אתה, יהו-נתן?"

הגביה יהונתן את קולו ואמר בקול צורמני, "כבר אמרתי לך: בן שבע שנים."

גערה בו אמו. אמרה לו, "דרך ארץ, יהונתן. זכור, דרך ארץ קדמה לתורה."

הפנה הרופא את מבטו אל רחל ואמר לה, "מהיכן יונק הילד את כל הנסתרות הללו? האם בנך לומד קבלה?"

קיפלה רחל את צעיפה הרטוב בין ידיה ואמרה, "כפי שכבר אמרתי לאדוני הרופא, בכל יום שבת קודש לאחר התפילה מגיע אלינו הרב עזרא שמוש לזכותנו במצוות סעודת השבת. אחר כך יושב הרב עם יהונתן ומלמד אותו תורה. בשעות הללו אני נוהגת לפקוד מדי שבת את בית הרבנית, מרת חנה בן אמוזג, לשמוע ממנה שיעור במוסר ובפרקי אבות. אינני יודעת דברים לאשורם, אבל אפשר ששיחתם של הרב שמוש ויהונתן מתגלגלת גם אל ספרי הקבלה, כי הרב שמוש מלמד קבלה בישיבת המקובלים 'רזא דרזין' בשכונת נחלת ציון."

הניד הרופא בראשו כמי שהבין דבר מתוך דבר. אמר ליהונתן, "אמא אומרת שאתה מרחף בין שמים וארץ."

החווירו פניה של רחל. הרכין הילד את ראשו ולא אמר דבר. אמר לו הרופא, "אשמח לראות כיצד אתה מתרומם ומרחף מעל פני האדמה."

הניד יהונתן את ראשו מימין לשמאל כמי שממאן למלא אחר רצונו של הרופא. לחש ואמר, "אני מרחף רק ליד בור המים."

שאל אותו הרופא, "למה רק ליד בור המים?"

ענה לו יהונתן ואמר, "כי המים באים מכוח החסד."

שאל הרופא, "ומהו כוח החסד?"

עצם יהונתן את עיניו ואמר בלחישה, "כוח החסד הוא רוח אלהים חיים: רוח מרוח, מים מרוח, אש ממים."

החליף הרופא מבט מלא דאגה עם אמו של הילד. אמר ליהונתן בנעימה אבהית, "ספר לי, יהונתן, מי לימד אותך את כל הסודות האלה?"

הגביה יהונתן קמעה את ראשו, תקע את מבטו בציור התלוי על גבי הקיר וחזר והתפעם מאוזניה הארוכות של הארנבת המחללת בחליל. הרהר ואמר בלבו: האם בגלל אוזניהן הארוכות שומעות הארנבות דברים שאפילו הגדולים אינם שומעים...?! בהה בחלל החדר ולא אמר דבר. אמרה לו אמו בקול מפנק, "קירידו מיו, איז'יקו מיו, לא השבת לשאלת הרופא."