נולדו לדם 1: ברית של כבוד

כשהרמתי אותן, אצבעותיי רעדו כמו עלי שלכת ברוח הקלה, ליבי הלם בקצב מהיר. ידו החסונה של לוקה הייתה יציבה ונחושה כשהוא אחז בידי והשחיל את הטבעת על אצבעי.

זהב לבן עם עשרים יהלומים קטנים.

מה שנועד להיות אות לאהבה ולמסירות אצל זוגות אחרים לא היה אלא עדות לבעלותו עליי. תזכורת יומיומית לכלוב הזהב שאהיה כלואה בו עד יומי האחרון. "עד שהמוות יפריד בינינו" - לא הייתה הבטחה ריקה מתוכן כמו אצל זוגות רבים כל כך בכניסתם לברית הנישואים המקודשת. מבחינתי לא היה מוצא מהזיווג הזה. אני שייכת ללוקה עד הסוף המר. מילות השבועה האחרונות שנדרו הגברים בקבלתם למאפיה יכלו לשמש כחתימה לנדר הנישואים שלי:

בחיי אכנס ובמותי אצא.

הייתי צריכה לברוח כשעוד הייתה לי הזדמנות. עכשיו, כשמאות פנים מהפמיליות של שיקגו ושל ניו יורק הביטו בנו, הימלטות כבר לא אפשרית. גם לא גירושים.

בעולם שלנו המוות הוא הסוף הקביל היחיד לנישואים. גם אם אצליח לחמוק מעיניהם המשגיחות של לוקה ושל עושי דברו, הפרת ההסכם מצידי תפתח מלחמה. אין דבר שאבי יוכל לעשות כדי למנוע מאנשי הפמיליה של לוקה לנקום על הלבנת הפנים שתיגרם להם.

לרגשותיי לא הייתה חשיבות, מעולם לא הייתה. גדלתי בעולם שבו אין אפשרות בחירה, בעיקר לא לנשים.

החתונה לא סבבה סביב אהבה או אמון או בחירה. היא סבבה סביב חובה וכבוד, סביב עשיית המצופה ממך.

ברית שתבטיח שלום.

לא הייתי מטומטמת. ידעתי במה עוד מדובר: כסף וכוח. שניהם הידלדלו מיום שהמאפיה הרוסית - הבְּרָטְוָוה - ארגון הטריאדה הטייוואני ושאר ארגוני הפשע ניסו להרחיב את השפעתם בטריטוריות שלנו. הפמיליות האיטלקיות ברחבי ארצות הברית נדרשו להניח בצד את הסכסוכים ביניהן ולפעול יחד כדי להביס את האויבים. היה עליי להרגיש שזכיתי לכבוד בכך שנישאתי לבנה הבכור של הפמיליה של ניו יורק. כך אבי וכל קרוב ממין זכר ניסו לומר לי מאז אירוסיי ללוקה. ידעתי זאת, ואי אפשר לומר שלא היה לי זמן להתכונן לרגע זה ממש, ובכל זאת הפחד לפת את גופי ולא הרפה.

"אתה רשאי לנשק את הכלה," אמר הכומר.

הרמתי את ראשי. כל זוג עיניים באולם בחן אותי וחיכה לראות זיק של חולשה. אבא היה רותח מזעם אם הייתי מפגינה אימה, והפמיליה של לוקה הייתה מנצלת זאת לרעתנו. אבל גדלתי בעולם שבו מסכה מושלמת היא אמצעי ההגנה היחיד שיש לנשים, ולא התקשיתי לאלץ את פניי להביע נינוחות. איש לא ידע כמה רציתי לברוח. איש מלבד לוקה.

לא יכולתי להסתתר מפניו, לא משנה כמה ניסיתי. גופי לא הפסיק לרעוד. כשמבטי פגש בעיניו האפורות והקרות של לוקה, ראיתי שהוא יודע. באיזו תדירות נטע פחד באחרים? זיהוי הפחד היה טבע שני אצלו.

הוא רכן כדי לגשר על עשרים וחמישה הסנטימטרים שהפרידו בין קומתו התמירה לביני. פניו לא הפגינו צל של היסוס, פחד או ספק. שפתיי רעדו על פיו כשעיניו פערו בור בתוכי. המסר שלהן היה חד וחלק: את שלי.