מכתבים מהעולם הבא

זה הזמן לגלות לכם שבני האדם לא יודעים מהו "הסיפור המלא" או מהי "התמונה הגדולה".

פעמים רבות הם סבורים שהם יודעים מה קרה בסצנה מסוימת, באירוע מסוים ולמה אנשים שחוו איתם את הסיטואציה התנהגו כפי שהתנהגו. אלא שלמעשה, איש לא יכול לראות את "התמונה הגדולה" ואין אפשרות באמת לדעת אם החוויות שחוו והדברים שקרו להם – הם חלק מהתנסות שביקשו לעבור, חלק מהתנסות של אחרים שהם שותפים לה, או הזדמנות אקראית ללמידה.

אתם, בני האדם, כמעט תמיד אינכם מתייחסים אך ורק לעובדות אלא גם לפרשנות שלכם לגבי מה שקרה. מכיוון שפעמים רבות אותה פרשנות אינה מדויקת, היא משפיעה על התנהגותכם. ברור לי שאם הייתם רואים את "התמונה הגדולה" או "הסיפור המלא", הייתם מגיבים אחרת.

בהמשך דברַי אביא לכם מידע ענייני על התהליכים שמתרחשים פה למעלה, לצד סיפורי גלגולים, שיעזרו לכם להבין את כוונתי. עם זאת, לא אוכל לאפשר לכם לראות את התמונה הגדולה בשלמותה, שכן אז, כאמור, לא יתקיימו למעשה שיעורים. כפי שאמרתי, ואדגים בהמשך, ההתנסות שכל כך חשובה לאנושות נעשית רק למטה. כאמור, ללא שיעורים לא נוכל להתפתח והרי זו המטרה שלנו - התפתחות והתקדמות של האנושות.

אֵם נכנסת למטבח הפוך ומגלה שהשוקולד ששמרה להכנת עוגה נעלם. הכעס עולה בה: היא ביקשה במפורש מילדיה לא לגעת בשוקולד. הם שוב לא שמעו בקולה. היא מרגישה מאוכזבת ופגועה. בתסכול ובכעס רב היא קוראת לילדיה להגיע מיד למטבח וחושבת כיצד תעניש אותם, אלא שאז מגיחים הילדים מהחדר כשהם נושאים בידם עוגה מעשה ידיהם ומברכים אותה כשעיניהם נוצצות: "מזל טוב אמא, הכנו לך עוגת הפתעה ליום ההולדת." כעסה של האם מתפוגג מיד. את מקומו תופסות התרגשות ותחושת אהבה. "הסיפור" שהיא סיפרה לעצמה: "לילדים לא אכפת, הם משאירים לי את המטבח מבולגן, הם לוקחים בלי רשות," אותו "סיפור" שגרם לה כעס ועלבון, התחלף ב"סיפור" חדש כשילדיה הגיחו עם העוגה: "אכפת להם ממני, הם עשו את זה בשבילי." המעבר מתחושת כעס לתחושת שמחה ואהבה לקח שניות. זו דוגמה פשוטה לאירועים שקורים לכם מדי יום. בני האדם יכולים לנוע מכעס לשמחה כאילו לחצו להם על מתג דמוי מתג חשמל, שמעביר את החדר מחושך לאור ולהיפך.

חשוב להבהיר כי רגשות אינם "רעים" אף פעם. ילד קטן יכול לכעוס ולבכות כפי שלא בכה מעולם לאחר שהסוכרייה שלו נפלה על הרצפה, אולם מרגע שינחמו אותו, ישכח את הכעס ויחזור להיות מחויך ועליז. כך גם עם תסכול – אם לא יצליח הילד להניח קובייה מעל קובייה הוא עלול לפרוץ בצעקות ולזרוק את הקוביות בכעס, אבל ברגע שיצליח, יִישָׁכַח הכעס. הרגשות הם חלק ממהות בני האדם ואי אפשר להימנע מהם. הם טבעיים, על כל המגוון שלהם. לא נוכל לחווֹת שמחה אם לא נחווה עצב. הכעס מהווה דחיפה משמעותית לחקור ולנסות שוב. הכאב מלמד אותנו להיות רגישים וגם להיזהר לפעמים.

"הנכס החשוב ביותר של האנושות הוא המוח האנושי. הוא מאפשר את ההתפתחות שלנו. בעזרתו אנחנו לומדים, חושבים ומסיקים מסקנות. לא היינו מגיעים למקום שבו אנו נמצאים אלמלא פיתחנו את היכולות השכליות שלנו. עם זאת, לעיתים החשיבה יכולה דווקא להפריע. קשה לנו להאמין בדבר מה שלא לימדו אותנו או שאינו עובדה מוכחת.

ישנם דברים שיוכיחו את קיומם בעתיד, כפי שנוכחנו לדעת במקרים רבים בעבר. פעם האמינו שהעולם הוא שטוח, לא הכירו חשמל ובטח שלא מחשבים. אדם שעזב את העולם לפני 60-50 שנה לדוגמה ויחזור לגלגול נוסף בימים אלה, ירגיש כאילו הוא חי בעולם דמיוני. זכרו זאת כאשר קשה לכם להאמין בדברים. ייתכן שבעוד שנים ספורות יוכיחו את קיומם בוודאות. לעת עתה אני מציע לכם לשמור על ראש פתוח ככל האפשר, כי זה הדבר הכי יעיל בעולם המשתנה ללא הרף."

פעוט שכועס על עיפרון שנשבר מתוסכל כי הוא לא יכול להמשיך לצייר. מהרגע שבו אמו נותנת לו עיפרון אחר והוא שוב יכול לצייר – הבעיה נפתרת והוא שוכח את האירוע. אלא שככל שהילד גדל הוא מחבר פרשנויות לאותם רגשות: "העיפרון נפל לי, עכשיו לא יהיה לי עיפרון. אמא לא תיתן לי עיפרון אחר ולכן אני מִסכן." ככל שגיל הילד עולה, סיפורי הפרשנות מתרבים. העובדות נעשות פחות חשובות והסיפור שמאחורי העובדות, זה שאותו אנו מספרים לעצמנו, נעשה משמעותי יותר. כשגננת צועקת על ילד ומבקשת ממנו שיישב בשקט, הוא יכול להבין בצורה עניינית שהיא מבקשת שיישב, אבל הוא עלול גם לפרש את דבריה כך: "היא צועקת עלי כי היא לא אוהבת אותי."

זאת פרשנות, לא עובדה. לעיתים היא תואמת למציאות ולעיתים לא, אבל כל בני האדם חוטאים בה. מרבית האמונות שלנו נוצרות בגלל פרשנויות וגם ההתנהלות שלנו במערכות יחסים מושפעת מהפרשנויות.

אם אספר לכם על ילד שגנב מחנות ובעל החנות תפס אותו – תגידו שלילד מגיע להיענש. אבל אם אוסיף ואספר לכם שמדובר בילד מוכה שברח מהבית, שלא אכל כבר שלושה ימים ושהיה כל כך רעב עד שנאלץ לגנוב אוכל – מרביתכם ירצו לחבק ולהרגיע אותו. הרצון לעזור יחליף את הרצון להעניש. זוהי דוגמה לכך שהעובדות לא השתנו אבל הסיפור השתנה.

הסיפור אחראי על הרגשות שלנו. לאורך כל חייכם אתם מבינים רק חלקיקים מהסיפור הכללי. את "הסיפור הגדול", תוכלו לראות ולהבין רק כשתחזרו למעלה. פעמים רבות, כשאנחנו חוזרים למעלה, אנחנו מביטים באותם רגשות קשים שעצרו אותנו ואשר לעיתים בלמו אותנו מההתנסוּת והלימוד שהיינו רוצים. כתוצאה מכך אנחנו חוזרים על השיעור שוב, בגלגול אחר. מסיבה זו חשוב מאוד שתפעלו בעולם למטה כדי לשחרר רגשות חוסמים, כי רק אז תוכלו לפעול בדרך מדויקת שתעצים אתכם.

נשמה אחת בחרה לעצמה שני שיעורים - שיעור פתוח בנושא התמודדות עם קושי ואתגר ושיעור בנושא עצמאות.

היא התגלגלה לילד עם בעיות קשב וריכוז. כבר בגיל צעיר היה עליו להתמודד עם הבעיה. אמו, שגידלה אותו לבד, היתה אישה חמה ומגוננת. כדי למנוע ממנו פגיעה נהגה למנוע ממנו כל אפשרות לכישלון. היא ביקשה לשלוח אותו לבית ספר מיוחד, אך הוא התעקש שיסתדר בבית ספר רגיל. היא התערבה בכל התמודדות שלו מול המורים, והוא הרגיש שהיא לא מאמינה בו וכעס עליה. ניסיונותיה לגונן עליו, דחפו אותו לנסות יותר. הוא חש שהוא חייב להוכיח לה שהוא יכול. כשלמד בתיכון והתעקש לבחור במקצועות מאתגרים, אמו עשתה הכול כדי למנוע זאת. הבן, בתגובה, רק העלה את רמת האתגר שהציב לעצמו. הוא למד במשך שעות רבות, נעזר בחברים ויועצים, סיים בהצלחה את לימודיו והתקבל לאוניברסיטה. למרות הצלחותיו הוא נשאר בתחושה שאמו עיכבה את התקדמותו. כעסו הרב על ניסיונותיה לגונן עליו גרם לו ללמוד הרחק מהבית. הוא המשיך ללימודים גבוהים והצליח בחיים. בכל פעם שנתקל בסירוב, או במישהו שטען שלא יצליח, הוא התמלא בכעס ובאנרגיה ועשה הכול על מנת להוכיח אחרת, ובדרך כלל הצליח בכך. את מרבית חייו העביר הרחק מאמו. הוא נפגש איתה רק אחרי שהקים משפחה, וגם אז בחגים בלבד.

כשעלה למעלה, נשמתו היתה מלאה בכעס על האם. כשפנתה לספרייה, הופתעה נשמת הבן לקרוא שעוד לפני שירדה לגלגול היא ביקשה מנשמת האם לקבל עליה את תפקיד המגוננת מדי, במטרה לאפשר לה להתמודד עם השיעורים שלקחה על עצמה: שיעורים בעצמאות, ובקשיים ואתגרים. הנשמה היתה מופתעת ונבוכה. הכעס התחלף ברצון לפגוש את נשמת האם (שחזרה לפניה), ולבקש את סליחתה. כשנפגשו התברר שהן נשמות קרובות, המשתייכות לאותה משפחת נשמות, ושכבר עברו גלגולים משותפים רבים כדי לתמוך האחת בשיעורי השנייה ולהיפך.

כמעט תמיד "הסיפור" אינו מתגלה לבני האדם במהלך הגלגול אלא רק כשהנשמה עולה למעלה. פעמים רבות אני נתקל בנשמה שאומרת "לו רק ידעתי". חשוב לזכור, שכנראה לא תדעו את הדברים בעודכם על פני האדמה. אבל אם רק תזכרו שהמידע שבידיכם חלקי ושאתם לא באמת יודעים מדוע האדם מתנהג כפי שהוא מתנהג או למה הדברים קורים דווקא באופן שבו הם קורים, יהיה לכם קל יותר, תהיו פחות כעוסים, נעלבים או מלאי רגשות אשם ותייצרו פחות רגשות "תקועים".

היכולת להשתחרר מרגשות מכבידים שנותרו בכם לאחר שאדם קרוב אליכם נפטר ועלה למעלה, חשובה ומשפיעה מאוד על ההתפתחות שלכם למטה. לפעמים רגשות כמו כעס, אשמה ותסכול מלווים אתכם שנים לאחר שאותו אדם עזב. קורה שתחושת ההחמצה שלכם נשארת איתכם עד סוף ימיכם ולא מאפשרת לכם לחיות חיים מְסַפְּקים כמו שאתם יכולים לחיות.

אני מפריד בין רגשות קשים כמו קנאה, פחד, אשמה, כעס, עלבון ותסכול, שהם רגשות שעוצרים את בני האדם, לבין עצב וגעגוע, שהם רגשות עוצמתיים, אך אינם מפריעים להתפתחות. אובדן הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ומביא איתו עצב. העצב והגעגוע נהפכים לחלק מהחיים, ולמרות הקושי מאפשרים להמשיך לפעול ולהתקדם בחיים.

"כל כך חבל שהאדם לא יכול להיות בעולם הפיזי דווקא אחרי מה שנקרא אצלכם 'מותו'.

דווקא אז, בתקופת האבל, נוהגת המשפחה להעלות זיכרונות, להסתכל באלבומי תמונות, ולספר על כל התכונות הטובות שהיו לאותו אדם שהלך.

גם חברים ומכרים באים ומדברים עליו בדרך חמה ואוהבת.

אנחנו רואים את זה מכאן, מלמעלה , ומתרגשים יחד איתכם. אני יודע שכל כך רציתי לחבק את החברים שלי שבאו לנחם את משפחתי.

ממש התרגשתי כששמעתי מה הם אמרו עלי. מאוד הייתי רוצה להיות נוכח אז בצורה פיזית.

אבל אני מניח שאם הייתי שם, לא היו מדברים עלי כמו שדיברו. זה קורה רק אחרי שאדם עוזב את העולם.

אני חושב על זה הרבה. זה ממש חבל לי..."

שלושה דברים שחשוב שתדעו:

טוב לנו כאן למעלה. מי שעולה למעלה, אף פעם לא בודד. אחת החוויות החזקות ביותר היא המפגש הראשון של הנשמה עם העולם שלנו, מיד כשהיא מגיעה. אי אפשר לתאר את תחושת החום, האהבה והאושר שמציפה את הנשמות שעלו זה עתה, פשוט כי היא אינה קיימת למטה וכי בני האדם שיורדים לגלגול לא זוכרים אותה. זוהי תחושה חזקה ש"סוף סוף הגענו הביתה". נשמה שעולה למעלה מלוּוה כל הזמן במדריכים ובנשמות קרובות אליה. תמיד יש מי שיקשיב, שיעזור לעבֵּד דברים. יש גם הרבה הנאה. יש לנו זמן פנוי שבו אנחנו מבלים יחד. כל אחד בוחר בתחביבים ובפעילויות שמעניינים אותו. ישנה תחושה של מרחב וחופש. לא "צריך" לעשות כלום. אין לחץ זמן, אין נכון/לא נכון. הכול בסדר. אי אפשר ממש להבין את זה שם למטה. זו תחושה משכרת.

לפעמים המריבות הגדולות ביותר על פני האדמה, קורות דווקא עם נשמות קרובות, שהסכימו להיות שותפות לשיעור שנשמה אחרת בחרה. במקרים רבים נשמות שחוזרות למעלה, חשות שכעסו לחינם כשנחשפת בפניהן "התמונה הגדולה". כשהן צופות בהיסטוריה של הגלגולים שלהן, בשיעורים שביקשו לעבור ובהסכמים שעשו עם נשמות שותפות לדרך, הן מבינות שהאדם שהרגיז אותן למטה עשה זאת לא פעם דווקא כדי לעזור להן בשיעור. ועל כך, בהמשך הדברים.

אנחנו כאן למעלה, מבינים עד כמה חשוב לטפל ברגשות "קשים" חוסמים. אנחנו עוזרים לכל נשמה שמגיעה כועסת, מתוסכלת או פוחדת להשתחרר מהרגשות הללו. כך קורה, שלאחר תקופה לא מאוד ארוכה (בין כמה חודשים לכמה שנים לפי הזמן שלכם), חשות הנשמות חופשיות מכל מועקה שאיתה חזרו למעלה. כחלק מהתהליך, הנשמה סולחת לעצמה ולקרובים לה על כל מה שנעשה ושפגע בה. בהמשך לדברים הללו - חבל שאתם ממשיכים להרגיש אשמים על משהו שעשיתם לאדם שעזב את העולם, כשהוא כבר נמצא בתחושה של סליחה וחופש. כמה פשוט, נכון? איך משחררים פחד וכעס? על כך בפרק נפרד, בהמשך.

"אני מוקסם מהשלוב בין העולמות. העולם של מטה, עולם העשייה וההתנסות והעולם למעלה, עולם העיבוד הניתוח וההבנה. לכל עולם תפקיד בהתפתחות האנושות. אין קיצורי דרך. לפעמים הדרך קשה לבני אדם. נדמה להם שאולי כדאי לקצר אותה ולעלות למעלה לפני הזמן שהנשמה תכננה מראש, לפני הגלגול. זה לא כדאי משתי סיבות עיקריות:

לכל נשמה יש צורך בהתפתחות. לא בגלל שמישהו מכתיב לה את זה, אלא צורך פנימי שלה. ההתפתחות מגיעה רק כתוצאה מהשיעורים שנעשים בעולם למטה. לכן כשהנשמה עולה למעלה, ומבינה שהיא בעצם לא השלימה שיעור, הרבה פעמים היא בוחרת לרדת שוב ולהשלים אותו.

כל הנשמות חוזרות שוב ושוב לגלגול למטה. נשמה יכולה לבחור שלא להתגלגל, אך זה לא קורה. כעבור זמן, אנחנו כאן למעלה, מתחילים להתגעגע לעולם למטה. ישנה התרגשות גדולה לפני הירידה לגלגול"