בולמוספר 2 – נורמן ושלושת הנועזים

היער נראה כמו כל יער אחר שהכיר. לא היה שום דבר שונה בעצים או בפרחים או בשבילי החיות שנחקקו בבוץ. הוא זיהה כמה טביעות רגליים: חולדות יער, סנאים אדומים, שועלים. רק קולות היער היו שונים. זה לא היה רק ניב זר. מַלְקוֹלְם לא הבין אף מילה.

כבר שלושה ימים הוא שוטט ביערות האלה. אב המנזר אמר לו שנורמן יהיה בקרבת מקום, אבל מַלְקוֹלְם לא ראה שום זכר לנורמן — ואת נורמן קשה להחמיץ. הוא הלך והשתכנע שאב המנזר טעה. משהו היה לא בסדר ביער הזה.

המפגשים הספורים שלו עם דיירי היער חיזקו את תחושתו שזה בכלל לא היער הנכון. הם נראו המומים כל כך כשפגשו אותו — אפילו מבועתים. הם נחפזו להימלט למאורות או לטפס על העצים שלהם ברגע שראו אותו. ולא רק החולדות והעכברים. גם החיות הגדולות יותר התנהגו כך. לגירית שפגש מַלְקוֹלְם בדרך אתמול בבוקר לא היתה שום סיבה לפחוד מפניו. מַלְקוֹלְם רק פתח את הפה כדי להגיד שלום, אבל החיה המגודלת פשוט איבדה את העשתונות. היא חשפה שיניים, השמיעה את נהמת האזהרה הנוראה שמשמיעות גיריות כשדוחקים אותן לפינה, ונסוגה במורד השביל. מַלְקוֹלְם צעק אחריה ואמר לחיה המסכנה שאין לו שום כוונה לפגוע בה. הוא אפילו פסע כמה פסיעות בעקבותיה, אבל מַלְקוֹלְם היה נבון מכדי לרדוף אחרי גירית כעוסה במגרש הביתי שלה.

"יצור מטורף, כמו כולם כאן," מלמל לעצמו מַלְקוֹלְם למראה הגירית הנעלמת.

ולכן, כשמַלְקוֹלְם הבחין בארנבון בקרחת היער, כשהתכונן להקים את המחנה שלו בלילה השלישי, הוא היה זהיר יותר. בני משפחתו תמיד הסתדרו היטב עם ארנבונים. הם היו בין בעלי החיים הנבונים ביותר ביער. אין ספק שהברנש הזה יתנהג בהיגיון רב יותר מהעכברים המבוהלים ומהגירית הזקנה והמבולבלת. אלא שכמו העכברים והגירית וכל היצורים האחרים שראה ביער המשונה הזה, גם הארנבון לא לבש שום דבר. האם היער הזה מאוכלס אך ורק בבני שבטים פרימיטיביים שמדברים בשפות מוזרות ואינם צנועים מספיק לכסות את עצמם בבגדים?

"סלח לי," אמר מַלְקוֹלְם לבסוף. הוא דיבר בנעימת הקול השלווה ביותר שלו, כי לא רצה להבהיל את הארנבון. "שמי הוא מַלְקוֹלְם מִלוֹכְוָארֶן. אני זר בארצות האלה, ואני מחפש את ביתו של נורמן עַז־הזרוע."

הארנבון פשוט קפא במקומו על רגליו האחוריות ונעץ במַלְקוֹלְם מבט מזוגג כאילו מעודו לא שמע סמור מדבר.

"אין לך סיבה לפחד. תראה, אני אניח מידי את כלי הנשק שלי." מַלְקוֹלְם החליק מכתפיו את הקשת ואת אשפת החצים והניח אותם על הקרקע. הוא פרש את זרועותיו וניסה לחייך בלי לחשוף את הניבים. "האם תואיל לעזור לזר למצוא את דרכו?"

הארנבון לא זז. הוא רק עמד במקומו, שריריו דרוכים, מוכן למנוסה. מה צריך לעשות כדי לזכות באמון של מישהו במקום הזה?

"לא יכול להיות." הקול היה גדול מכדי שיבקע מפיו של הארנבון ובא בהחלט מהכיוון הלא נכון.

מַלְקוֹלְם פנה לעבר הקול. שם, בקצה קרחת היער, עמד בן אדם. הוא היה הרבה הרבה יותר גדול מנורמן, אבל היה ברור שהוא בן אדם. אי־אפשר לטעות בבני אדם, העור שלהם חיוור כל כך, והפרווה שלהם עשויה טלאים־טלאים. ראשו של זה היה קירח כמו ראש של סנאי בן יומו.

מַלְקוֹלְם חזר והעיף מבט בארנבון, אבל היצור כבר נמלט. לא משנה, חשב לעצמו מַלְקוֹלְם, אין ספק שיצור־האדם הזה יהיה מועיל יותר. הוא שב והציג את עצמו.

"ערב טוב, אדוני הנכבד. אני מַלְקוֹלְם. באתי מהרמה ההררית כדי לחפש את החבר שלי, אחד מבני מינך. אנחנו מכנים אותו עַז־הזרוע, אבל שמו הוא נורמן ממשפחת גֶ'ספֶּרס וּוִילנִיוּס."

"עכשיו יצאתי מדעתי לגמרי, לעזאזל," מלמל האיש המגודל. הוא העביר אחת מכפות ידיו הענקיות על ראשו הקירח. "חמוֹסים מדברים, לעזאזל." הוא הניע את ראשו הלוך ושוב בחוסר אמון.

"אינני רוצה להטריח אותך, אדוני," המשיך מַלְקוֹלְם בקול רגוע. ברור שזה איכר פשוט, אולי אפילו שוטה הכפר. "האם אתה מכיר את משפחת גֶ'ספֶּרס־וִילנִיוּס? האם הטירה שלהם קרובה?"

"טירה?" חזר אחריו הבריון הגדול. "אני לא מאמין שאני נותן הנחיות לחמוֹס מדבר, אבל כן, יש מין טירה גדולה על יד קֶסְלְטוֹן."

"חדשות נפלאות. נפלאות." לראשונה מאז הגיע התמזל מזלו של מַלְקוֹלְם. הוא הרים את הקשת ואת החצים שלו ופסע בקלילות לעבר האיש המגושם. "האם תוכל להגיד לי איך להגיע לשם? לאיזה כיוון עלי ללכת?"

ניצוץ הופיע בעיניו של האיש, כאילו הרגע קלט או הבין משהו.

"בטח, בטח," עכשיו דיבר הבריון בקול רך יותר. "אני יכול לקחת אותך לשם בעצמי."

מַלְקוֹלְם ייחס את השינוי בנעימת קולו של האיש לאזכור שמה של משפחת גֶ'ספֶּרס־וִילנִיוּס. זאת בטח משפחה חשובה באזור הזה. השוטה הגדול בוודאי ציפה לפרס על כך שינחה אליהם את האורח האבוד.

המקום היה רחוק מכדי שיגיעו אליו לפני רדת החשכה. מַלְקוֹלְם, שבילה מספיק לילות ביער המוזר הזה, רצה מאוד להמשיך להתקדם, אבל האיש המגודל התעקש שיקימו מחנה ללילה. מַלְקוֹלְם הלך בעקבותיו במעבה היער והבין למה. ראיית הלילה של האיש היתה איומה. הוא מעד על כל שורש, ומצחו, שנראה כמו איל־ברזל, נתקל בכל ענף נמוך. מַלְקוֹלְם שמח שהוא אינו יושב על כתפו, כפי שהיה עושה עם ידידו נורמן. היה עליו להתכופף מתחת לכל ענף. במקום זאת קיפץ הסמור מעץ לעץ ועמד בנקל בקצב התקדמותו האטית והכושלת של האיש בין העצים.

המחנה כלל רק אוהל ירוק אחד ויריעת ברזנט מתוחה, אבל מַלְקוֹלְם בכל זאת נתקף סחרחורת למראהו. האוהל היה בערך בגודל של בית התפילה בלוֹכְוָארֶן. יריעת הברזנט יכלה לכסות מחצית מכיכר העיר אֶדג'וִויר.

מרק הירקות שהציע לו האיש היה מימי ושרוף, אבל זה היה האוכל החם היחיד שבא אל פיו זה ימים, ומַלְקוֹלְם לא רצה להתלונן. הוא ישב על ארגז מול מיטת השדה של האיכר המגודל מתחת לאריג הירוק הגס של האוהל וניסה לברר עוד פרטים על היער, אבל האיש היה חסר תועלת.

"אני מהעיר," אמר היצור המגודל כהסבר לבורותו. מַלְקוֹלְם דמיין לעצמו גרסה ענקית של קוּאָדֶרְנוֹ או של אחת הערים הגדולות האחרות בעולם הסבך.

כשסיים את המרק, מזג לעצמו האיש כוס של נוזל צלול כלשהו מתוך בקבוק כחול, לגם ממנו לגימה ואז הציע קצת למַלְקוֹלְם. המשקה היה חזק. מַלְקוֹלְם קלט זאת רק על פי הריח, אבל זו תהיה גסות רוח לסרב עכשיו להכנסת האורחים של האיש. הלגימה הראשונה העלתה דמעות בעיניו. המשקה היה הרבה יותר חזק מכל שיכר שהוגש במסבאות של אֶדג'וִויר. האיש המגודל הבחין בכך וגיחך לעצמו בשעה שלגם לגימה ארוכה נוספת. מַלְקוֹלְם הנהן בראשו בנימוס ובלע עוד לגימה מהנוזל הצורב. הוא היה אפילו גרוע יותר ממשקה הרום שאהבו שודדי הנהר, אבל הוא חייך בנימוס ושתה.

מַלְקוֹלְם איבד פעם את הכרתו כשנפגע מאבן־קלע של עורב במהלך קרב, אבל ראשו מעולם לא כאב כמו שכאב כשהתעורר למחרת בבוקר. הוא לא זכר שאמר לילה טוב או שהאיש הציע לו מיטה. התחושה בגבו והמשטח הקשה שמתחתיו סיפרו לו כי נרדם ממש שם על הארגז. אולי לא היה נבון כל כך לשתות את מי־האש של האיכר על בטן כמעט ריקה. הסמור גנח כשהקים את עצמו על רגליו. ראשו פעם מכאב והוא היה צמא למים. הוא צמצם את עיניו מול אור הבוקר וקילל את המראה שנגלה לעיניו.

טיפש שכמותו. איך הניח לעצמו ליפול למלכודת כזאת? כמה מביך. האיש המגודל הוא איכר, גולם שוטה ומגושם. מַלְקוֹלְם נשען על סורגי הכלוב שלו. הם היו חזקים בהחלט. הוא יזדקק ליותר מכמה לילות כדי לכרסם את דרכו החוצה. הוא סרק במבטו את הכלוב וחיפש במה יוכל להשתמש כדי לחלץ את עצמו משם. הכלוב היה ריק מלבד כוס, שלמרבה החסד היתה מלאה במים. בחוץ על הארגז, סמוך לאיכר הישן, היו קשת הציד שלו ואשפת החצים.

השמיכות על מיטת השדה התנועעו עכשיו כמו גוש סלע המתנער לאטו ומתעורר לחיים. האיש הענקי התהפך, פקח עיניים ולטש מבט חמדני במַלְקוֹלְם.

"תפסתי אותך," הוא נהם והעלה על פניו חיוך רחב שחשף פה מלא שיניים קהות ומכוערות. "אתה חושב לעצמך שאני מתכוון לתת לחמוֹס מדבֵּר להסתלק סתם ככה? אתה יכול להיות כרטיס היציאה שלי מכאן."