רוצה לשחק בחוץ

“אִמָּא, אֲנִי הוֹלֵך לְשַׂחֵק עִם נָמֵר,” אָמַר דֻּבִּי לְאִמָּא שֶׁלּוֹ.

“בְּסֵדֶר,” אָמְרָה אִמָּא, “אַל תַּחְזֹר מְאֻחָר.”

דֻּבִּי דָּפַק עַל הַדֶּלֶת שֶׁל נָמֵר. אַבָּא שֶׁל נָמֵר פָּתַח.

“הוּא בַּחֶדֶר שֶׁלּוֹ,” אָמַר, “תִּכָּנֵס.”

דֻּבִּי נִכְנַס. הוּא מָצָא אֶת נָמֵר יוֹשֵׁב לְיַד הַמַּחְשֵׁב.

“אַתָּה בָּא הַחוּצָה לְשַׂחֵק?” שָׁאַל אֶת נָמֵר.

“מָה פִּתְאוֹם הַחוּצָה? אֲנִי מְשַׂחֵק בַּמַּחְשֵׁב,” אָמַר לו נָמֵר. “רוֹצֶה לְהִצְטָרֵף?”

“לֹא,” אָמַר דֻּבִּי, “אֲנִי רוֹצֶה לְשַׂחֵק בַּחוּץ.”

“בַּחוּץ?” שָׁאַל נָמֵר, “מָה יֵשׁ לַעֲשׂוֹת בַּחוּץ?”

“אוּף!” אָמַר דֻּבִּי וְיָצָא מִבֵּיתוֹ.