גדולים מהחיים

א בוא איתי אל הגליל

לרגע הזה כמו ציפה כל שמונים שנות חייו. הנה הוא עומד על אם הדרך, בואכה טבריה, ועימו אשתו, בניו ועשרה מתלמידיו. משא רב על חמוריהם וספר תורה שהביאו מרחוק. מולם ניצב מושל הגליל הכול-יכול, והוא מקדם את פניהם בברכת "ברוכים הבאים" ומאיר להם פנים.

רבות כבר ראה בימי חייו, כבוד גדול כיבדוהו בכל אשר פנה: כרבה של צפת כיהן, ואחר כך כרבה של איזמיר בתורכיה. עתה, כאשר הוא בשלהי ימיו, עומדים כל חוכמתו, כל מעמדו, לקראת מבחן חדש. משימה גדולה עומדת לפניו, שונה מכל מה שהורגל בו עד כה. משעה שקרא לו מושל הגליל, העומד עתה מולו, "קום, עלה, רש את ארץ אבותיך", נקשרו כיסופיו לארץ ישראל בבקשתו של המושל, והוא קם ועלה. והנה הוא כאן עם משפחתו, ישיש אך רענן ומלא כוחות, והוא בא לבנות את העיר טבריה ולהקימה מהריסותיה.

עשרות שנים כבר עומדת טבריה בחורבנה. עשרות שנים שאין בה אף לא יהודי אחד. רק בדואים מעטים, רק בתים אחדים. ועתה מפקיד המושל את העיר בידיו, לשקמה מחורבנה, להחזיר אליה תושבים יהודים.

אין הוא יכול לשכוח את שאירע לו כאן, לפני ארבעים שנה, כאשר כיהן כרבה של צפת וביקר בעיר בפעם האחרונה. היה זה יום קיץ חם ולוהט, כמעט צוהריים. השמש להטה בכל עוזה, זבובים ויתושים הטרידו כל עובר אורח. השמָש, שהגיע עימו מן העיר צפת, הלך לקנות אוכל ושתייה, לרוות בהם את צימאונם ולהשביע את רעבונם. כבר עבר זמן רב מאז עזב אותו השמש, והוא אינו חוזר. מה קרה לו? מדוע הוא מתמהמה, והרי חרוץ וזריז הוא כל כך?

מישהו מתקרב במרוצה. לא, זה אינו השמש. לבוש הוא בגדי בדואים.

"רבי חיים אבולעפיה, רבה של צפת?"

"כן, אני הוא".

"השייח' עמאר מבקש לראותך".

"במה העניין?"

"דברֵי שלום בפיו. אקחך אליו".

והוא הולך עם שליחו של השייח'. בית השייח' גדול, מוצל, מוקף עצי דקל ושיחי פרחים, כאילו הכול מסביב אינו שומם. בתחילה אין הוא מבחין, מבעד לאפלולית חדר האורחים הגדול, מי מסב בו, והוא נכנס בצעדים זקופים כדרכו, פנימה אל תוך החדר. שלושה אנשים נעמדים מפניו, לכבדו בכניסתו. האמצעי והנכבד שבהם הוא כנראה השייח'.

״ברוך הבא, רבה של צפת״.

״ברוכים הנמצאים״.

״אל יהיה בליבו של הרב עליי ועל בני״.

״מדוע? מה עשה? מה קרה?״

״בני, דאהר, הוא ובני חבורתו, עשו מעשה אשר לא יעשה לכל אדם, בוודאי לא לשמַשו של הרב. הם סקלוהו באבנים, מעשה משובה״.

״ומה שלום שמשי כעת? האם הוטב לו?״

״כן. עתה הוא בידיים נאמנות, ידיו של רופא החצר. גערתי בבני, וגמרתי אומר לייסרו במכות קשות, למען ילמד ויוסיף לקח. מאה עצים יוכה, והמשובה לא תדבק בו עוד״.

״אבל, שייח' נכבד! הריני מוכן לסלוח לבנך. די לו לבן אם כעס עליו אביו״.

״לא נוכל להשיב את עונשו אחור. נשבעתי כי אכֶּנו ולא אשנה את דברי״.

״'מאה עצים' אמרת, כבוד השייח'?״

״כן, כך בדיוק, 'מאה עצים'״.

״אם כך, לא במאה מלקות בעץ ייווסר בנך. הָביאו מאה ענפי עצים, קישרום יחד, והניחום על גבו של הנער. כך תתקיים שבועתך להכותו 'מאה עצים'. כי מה יועיל עונש כבד לבנך, אם אפשר שילמד לשוב ממעשיו גם אחרי עונש קל יותר״.

״חכם אתה, רבה של צפת, ואציל נפש. חכם ואציל!״

כמה הודה אז בן השייח' לרב על שהצילו מעונש כה קשה. ואיזה רושם עשתה דמותו של הרב בנפש הנער זורק האבנים.

עתה, ארבעים שנה אחרי המעשה ההוא, עומד הרב בפתח העיר טבריה, הוא ופמלייתו, ומולם – מושל הגליל, הלא הוא אותו בן, דאהר אל-עמאר. כן, אותו דאהר אל-עמאר זורק האבנים, אותו פרחח שהרב בחוכמתו ובטוב-ליבו הציל ממכות אכזריות. ודאהר מרבה בכבודו ואף מלביש אותו לבוש יקר ומיוחד, כמוהו כלבוש מלכות. אין זאת אלא שנפשו של דאהר נקשרה בנפש הרב.

* * *

שנתיים עברו מאז קרא אליו מושל הגליל לקום ולעלות לטבריה ארץ אבותיו. אולי לא ידע דאהר כי אבותיו של הרב אבולעפיה אמנם נולדו בטבריה לפני חורבנה, אבל בוודאי ידע כי רק מנהיג מורם מעם כרבי חיים יוכל לשקם את טבריה ההרוסה. מאז מרד דאהר אל-עמאר הבדואי בשלטון המרכזי של תורכיה ובנציגיה, מושלי דמשק וצידון, חיפש דרכים לחזק את אחיזתו בגליל. דאהר ידע כי בלא שיישבו היהודים לחוף הכנרת לא ייכון שלטונו באזור. ועתה, הוא מקווה, יפעל הרב לבניינה ולחיזוקה של טבריה וינהיג בה עדת יהודים גדולה. שלושה לילות רצופים חלם דאהר אל-עמאר על משכבו כי עליו להושיב יהודים בטבריה, וכאשר התייעץ על כך עם אחד מחכמי צפת ענה לו החכם כי טוב יעשה אם יפנה לנכבדיה של יהדות תורכיה שייקחו את המשימה על עצמם, וכי טוב במיוחד יעשה אם ישכנע את רבה של איזמיר לעלות.

"ומי הוא רבה של איזמיר?"

"הרב חיים אבולעפיה. רב ומנהיג לחמישה עשר אלף בתי אב, פוסק הלכות ומחבר ספרים, וכל העם סר למשמעתו".

"הרב אבולעפיה? מי שהיה פעם רבה של צפת?" שאל דאהר, ודי היה לו בכך. יותר לא נזקק לא לסימנים ולא להוכחות.

מיד כאשר קרא לו מושל הגליל לבוא לטבריה קיבל עליו הרב חיים אבולעפיה את המשימה. הוא האמין בכל ליבו כי זה הזמן המתאים לעלות ארצה, או כמו שאמר, "העת היא עת מועד לשמוע שוועת עניים". זאת ועוד ידע הרב: ראשית לכול יש לחדש את היישוב היהודי בטבריה דווקא, כי אליה גלתה הסנהדרין ולכן ממנה תתחיל גאולתם של ישראל. שנתיים התכונן הרב אבולעפיה לעלייה. אסף כספים, תכנן תוכניות, שלח איגרות, ובסיומן קם ועלה.

מיד עם בואו לטבריה התחיל הרב אבולעפיה לבנות בתים וחצרות ליהודים, בית מרחץ נאה, חנויות ליום השוק ובית בד לכבישת שמן שומשומין (סומסום). אף להכשיר דרכים החל ולנטוע שדות וכרמים לפרנסת יושבי העיר. גם בית כנסת גדול ומפואר בנה הרב אבולעפיה, אותו הקים על חורבות בית הכנסת העתיק שבו התפלל האר"י, רבי יצחק לוריא אשכנזי זכר צדיק לברכה. עד היום עומד בית הכנסת הזה לחוף ימה של טבריה, ושמו "עץ החיים".

עוד שנתיים ימים עברו מיום בואו של הרב אבולעפיה לטבריה, וכל אותו זמן קיווה והשתדל שלא רק בעלי בתים יבנו בה את ביתם וייהנו משלוותה ומאווירתה. אמנם מאה וחמישים משפחות באו לכאן, ורבה הייתה שמחתו בהן; ואף שזקן היה, וגם טלטולי הדרך רופפו את בריאותו, הרבה נחת רוח שאב מיהודיה של טבריה. ובכל זאת, ידע הרב מה חסר לה לעיר כדי שיושלם בה מפעלו. גדולי תורה חסרים כאן. הם אשר יבשמו את העיר בתורתם, הם שימשכו אליה את שומעי לקחם, הם אשר יִיצקו רוח בבתים, בחצרות, בחנויות. אחד מהם, קיווה הרב בכל ליבו, אחד מאותם תלמידי חכמים ששאף להביא לכאן, הוא שיירש את מקומו בהנהגת העיר. הן בן שמונים ושתיים הוא כבר היום.

לכן, כאשר סיפרו לרב אבולעפיה, ימים אחדים אחרי פורים של שנת תק"ב, כי רבי חיים בן עטר עומד לבוא לבקרו, היה הרב הישיש נרגש ושמח ומלא תקווה. התקווה כי משאלתו אולי תתגשם כעת ריגשה אותו מאוד: אחד מגדולי הדור וצדיקיו עושה עתה את דרכו לטבריה, ואולי ייאות להישאר בה.

איש לא ידע מתי בדיוק יבוא הרב בן עטר לעיר, וכאשר סוף סוף בא, איש לא ידע שהוא האיש. איכרים עבדו בשדות, כמנהגם מדי יום, פועלים התקבצו במסיק בבית הבד, והרב אבולעפיה שקוע היה בתלמודו בבית המדרש. חייה של טבריה זרמו במסלולם. רק שמש אביב חמה, והמולה קלה, בלתי מורגשת, ליוו את הרב הצעיר בשביליה של טבריה. פה ושם עצר עובר אורח ליד הרב בן עטר ושני מלוויו כדי לכוונם לבית המדרש.

כאשר נכנסו הרב בן עטר, מלווהו והמתורגמן, בשערי בית המדרש, ידע מיד הרב בן עטר מיהו הרב אבולעפיה, שכן ראה לפניו ישיש נשוא-פנים, שהכול נוהגים בו כבוד. הוא ישב במרכז, שעוּן על כרית גדולה, וסביבו נקהלו תלמידיו לשמוע תורה מפיו. איש מהם לא הרגיש בכניסתם של האורחים על בהונות רגליהם. הלימוד נמשך והאורחים תפסו להם מקומות ישיבה ליד קיר בית המדרש, עד שפתאום, כמו מתוך הלימוד עצמו, שמעו התלמידים ושמעו האורחים: "חכם חיים בן עטר בא אצלי! ברוך אתה בבואך!". כך קרא הרב אבולעפיה, שלא ראה מעולם את פני הרב בן עטר, ואף לא הבחין בבואו, אך הרגיש מתוכו שהרב בן עטר יושב בקרבתו.

ידע הרב אבולעפיה כי פניו של הרב בן עטר מועדות לירושלים, אך רצה מאוד שהרב המפורסם יקבע את משכנו בטבריה. גם זאת ידע: זכות רבה הייתה לו עצמו בעלייתו של הרב בן עטר ארצה. השמועה על עלייתו של הרב אבולעפיה לארץ ישראל הגיעה למרחקים, ודבר הצלחתו בטבריה עשה לו כנפיים. אולי בכל זאת יכבד הרב בן עטר את זקנתו ואת חכמתו, וייעתר לבקשתו להישאר בטבריה ולמלא בה את מקומו?

ינוחו הבאים, יאכלו וישתו, ומחר יישבו שני הגדולים לדבר בדברי תורה, והוא ידבר על ליבו של הרב הצעיר שיישאר בטבריה. מי יודע, אולי יסכים.

* * *