פקעת של קשרים

באופן רשמי "בית מיס מאלורי לילדות אבודות" בפּוּקיפּסי, מדינת ניו יורק, היה בית יתומות, אבל כמעט אף פעם לא היו בו יתומות. למעשה, ברוב הימים היית מוצא שם רק יתומה אחת, לגמרי לבדה אבל לא בודדה כלל, עומדת על קצות אצבעותיה ליד דלפק המטבח ואופה עוגה.

קַדֶנס, זה שמה של הילדה. קיידי.

גם עכשיו היא עמדה במטבח והתלבטה מה להוסיף לתערובת. אילו הצצת מבעד לחלון, היית רואה אותה רק מהסנטר ומעלה (קיידי היתה פצפונת). היית רואה שיער חלק, שחור כעורב ומבריק, היורד בקו ישר מקודקודה עד תנוכי אוזניה. והיית רואה את תווי פניה הקטנות, או הזערוריות, כפי שכינתה אותן מיס מאלורי: אף קטנטן, פה קטנטן, אוזניים קטנטנות. עיניה של קיידי, לעומת זאת, היו ענקיות יחסית לשאר חלקי גופה. היו לה עיניים גדולות וכהות ועגולות, קבועות בפנים שלעורן גוון של עלה שלכת שלא נשר בזמן מהעץ.

קמח, סוכר, חמאה, ביצים. קיידי התבוננה בקערה שלפניה. היא עצמה את עיניה ואימצה את מוחה בחיפוש תשובה לשאלה מה תהיה התוספת המושלמת לעוגה שלה. לבסוף רפרפו ריסיה השחורים הסמיכים ועיניה נפקחו. התשובה נמצאה.

קינמון. היא תאפה עוגת קינמון.

איש לא ידע בדיוק מתי הופיע לראשונה כישרון האפייה של קיידי — כשם שאיש לא ידע בדיוק מנין הופיעה היא עצמה. אבל בדבר אחד היו בטוחים כולם: קיידי היא אופה כישרונית. היא יכולה לאפות הכול, למען האמת. קישים. מאפינס. לחם. פשטידות. אפילו פיצות מושלמות, כאשר נחה עליה הרוח. אבל יותר מכל דבר אחר אהבה קיידי לאפות עוגות. היא היתה צריכה רק לעצום את העיניים וכבר הצליחה לדמיין את העוגה המושלמת עבור כל אדם באשר הוא. כאן יש להוסיף קמצוץ מלח, שם לגרוע טיפת שמנת. כך או כך, בדבר אחד יכולתם להיות בטוחים במאה אחוזים: את טעמה השמימי של העוגה הזאת לא ישכח האדם שעבורו היא נאפתה עד יומו האחרון. למעשה, על המחסור ביתומות פיצו הגביעים של תחרויות האפייה. חמישה גביעי זכייה במקום הראשון בעוגיאדה, התחרות השנתית של אופי העוגות האמריקנים, היו מוצגים לראווה בחדר הכניסה של בית היתומות, אחד לכל שנה שבה השתתפה קיידי בתחרות. היא נכנסה לתחרות אחרי שמלאו לה חמש, וכפפות התנור שלה עוד הגיעו לה אז עד למרפקים. לא משנה מי עוד השתתף בתחרות — אופים מקצועיים, שפים מפורסמים, בעליהן של מסעדות יוקרתיות — הכישרון של איש מהם לא גבר על הכישרון של קיידי כבר חמש שנים רצופות. העוגות של קיידי אף פעם לא היו היפות מכולן, גם לא המרשימות מכולן. בשנה שעברה לא מאפייה אחת אלא שתיים הציגו יצירות מופת בנות חמישים שכבות, עם זיגוג סוכר מופלא משובץ כוכבים ופרחים ופסלונים ממרציפן. אחת מהן אף הגדילה לעשות והוסיפה מזרקת שוקולד פעילה. עוגת הפיסטוקים החד־שכבתית המרובעת של קיידי נראתה ממש עלובה בהשוואה אליהן. ולמרות זאת השופט בחר דווקא בה, משום שקיידי אפתה אותה במיוחד בשבילו.

השנה העוגיאדה היתה עתידה להיערך בעוד שבוע קצר אחד בעיר ניו יורק, מרחק שעתיים נסיעה מפּוּקיפּסי. ומיס מאלורי כבר פינתה בחדר הכניסה מקום לגביע השישי.

דלת המטבח נפתחה בחריקה ומיס מאלורי נכנסה בצעדים קלים, מחזיקה מפה מנוקדת מקופלת. (העוגה המושלמת של מיס מאלורי — עוגת אפרסקים ואגוזים בציפוי גבינת שמנת — היתה, לדעתה של קיידי, מתוקה בדיוק כמוה.)

"מה החלטת?" שאלה מיס מאלורי. היא ניגשה אל קיידי והציצה לקערת העוגה.

קיידי מצאה קופסת קינמון בארון המטבח מעליה ופתחה את המכסה. "קינמון," ענתה ובזקה מהתבלין ישר לתוך הקערה. קיידי מעולם לא נזקקה לכלי מדידה. "עוגת קינמון בשלוש שכבות."

מיס מאלורי נשמה נשימה עמוקה. היא נראתה מרוצה. "והציפוי?"

קיידי לא היססה לרגע. היא ידעה את התשובה, חוש פנימי אמר לה מהו הדבר הנכון כשם שחוש פנימי אומר לאנשים מהי הדרך הנכונה לשוב הביתה אחרי שיטוט ביער. "קרם חמאת שוקולד עם קורט תבלין."

"מושלם," אמרה מיס מאלורי. "זה ימצא חן בעיני איימי." היא הושיטה אצבע מתחת למפה וגרפה מעט מהתערובת אל פיה. "אני מקווה שהערפל הזה יתפוגג סוף־סוף," אמרה וגנחה בהנאה כשהטעם התפשט על לשונה.

קיידי היתה עסוקה כל כך באפייה עד שאפילו לא הבחינה בערפל. היא הציצה החוצה מבעד לחלון. ערפל כבד רבץ על המדשאה והסתיר את הכול חוץ מאשר את רגליו של שולחן הפיקניק, ועל מדרגות המרפסת נקוו שלוליות.

גם בבוקר שבו הובאה קיידי לבית של מיס מאלורי היה ערפל כבד. קיידי עוד לא הגיעה אז לגיל שבו זוכרים דברים כאלה, אבל היא שמעה את הסיפור פעמים רבות כל כך עד שהכירה היטב את כל פרטיו והרגישה בו בנוח כמו בנעלי בית ישנות. הריח הלח של הטל על הדשא. ספר המתח שקראה מיס מאלורי כששמעה את הנקישה על הדלת. ובייחוד הפתעתה של מיס מאלורי מהמראה שנגלה לעיניה.

"אף פעם לא ראיתי תינוקת קטנה כל כך," סיפרה לה מיס מאלורי, "עם רעמת שיער מרשימה כל כך. והשערות היו קלועות לצמה." כאן נוהגת מיס מאלורי להתוות את צורת הצמה על קודקודה של קיידי, ועורה של קיידי מצטמרר מהנאה. "זאת היתה הצמה הכי מסובכת שראיתי אי־פעם, היא נשזרה פנימה והחוצה וסביב עצמה כמו כתר. מי שקלע לך את הצמה הזאת היה כישרוני באופן מיוחד."

מיס מאלורי תחבה שוב את אצבעה לקערה וגרפה עוד קצת מהתערובת. "אולי כדאי שנעביר היום את המסיבה לתוך הבית," הציעה.

"אבל מסיבות 'יום האימוץ' נערכות תמיד בחוץ," מחתה קיידי וסטרה בחיוך על גב כף ידה של מיס מאלורי. בחיי בית יתומים אין הרבה יציבות — דיירים חדשים באים והולכים כמו גלי הים המתנפצים על החוף — אבל במסיבות "יום האימוץ" לא חל כל שינוי. כולן בלי יוצא מהכלל נערכו בחוץ וכללו מתנות ומשחקי קלפים (היה קשה לארגן משחקים אחרים עם משתתפים מעטים כל כך) ועוגה שאפתה קיידי במיוחד עבור הילדה בת המזל שאת האימוץ שלה חגגו באותו יום.

לא מעט אנשים חשבו שאין הצדקה לקיומו של מקום כמו "בית מיס מאלורי לילדות אבודות" אם גרות בו יתומות מעטות כל כך. אלא שההפך הוא הנכון, כי הסיבה האמיתית למספרן המועט של היתומות בבית מיס מאלורי היתה שרובן מצאו לעצמן את המשפחות המאמצות המושלמות במהירות מפליאה. זאת משום שלמיס מאלורי היה כישרון מיוחד להתאים יתומות למשפחות. היה לה, לדבריה, מין חוש פנימי שאומר לה מתי שני אנשים שייכים באמת זה לזה, כי אז היא חשה מין צביטה קלה בעומק החזה שלה ופשוט יודעת. רוב הילדות הקטנות שנכנסו בדלת בית היתומות אומצו בתוך ימים ספורים, לפעמים אפילו בתוך שעות מרגע בואן לשם. השיא של מיס מאלורי היה מציאת משפחה מאמצת מושלמת לילדה שבע דקות בלבד אחרי שהיא ירדה מהרכבת. הילדות בנות המזל הללו, שמצאו את המשפחות המושלמות שלהן, היו שולחות למיס מאלורי את תמונותיהן, והיא היתה ממסגרת אותן ותולה בחדר הכניסה, מעל שורת הגביעים של קיידי. היו שם המון צילומים של ילדות מחייכות עומדות ליד הורים קורנים מאושר.

קיידי הרבתה להתבונן בהם.

בכל תולדות בית היתומות היתה קיידי היתומה היחידה שנשארה תקופה ממושכת כל כך בביתה של מיס מאלורי. ולא משום שמיס מאלורי לא השתדלה למצוא לה משפחה מאמצת. במרוצת השנים נשלחה קיידי לחיות בבתיהן של לא פחות משש משפחות — כולן משפחות מאושרות, אוהבות, נפלאות — אבל בניגוד לכל היתומות האחרות, משום מה במקרה של קיידי הניסיון אף פעם לא עלה יפה. היא תמיד עשתה כמיטב יכולתה להיות הבת המושלמת. היא אמרה כן גברתי, לא אדוני, אכלה את כל הירקות שהגישו לה ושכבה לישון בזמן. אבל לא פחות משש פעמים נאלצה מיס מאלורי לבוא ולקחת את קיידי חזרה לבית היתומות עוד לפני סוף השבוע של תקופת הניסיון. "עשיתי טעות," אמרה לה תמיד מיס מאלורי. "זאת לא היתה המשפחה המושלמת בשבילך."

אבל קיידי ידעה שמיס מאלורי לא עושה טעויות כאלה. איכשהו, מסיבה כלשהי שקיידי לא ידעה להסביר, היא עצמה היתה האשמה בכישלון האימוץ. וקיידי נשבעה שאם רק תינתן לה הזדמנות נוספת, עם משפחה אחרת, היא תעשה הכול כדי שזה יצליח. יום אחד תהיה גם לה "מסיבת יום אימוץ" משלה. יום אחד היא תאפה את העוגה המושלמת בשביל עצמה.

"אולי," קיידי משכה את המילה בעודה מביטה החוצה אל היום הערפילי הקסום, "אני אפגוש היום את המשפחה שלי." עצם המחשבה על כך חיממה את לבה לא פחות משחום תנור האפייה חימם את גופה. היא הכניסה את שתי ידיה לכפפות התנור ופתחה את דלת התנור והעמידה את תבנית העוגה על הרשת במרכזו. "אולי," היא אמרה לעצמה שוב, "המשפחה האמיתית והמושלמת שלי תצא היום מהערפל."