אחרי הנפילה

הוא קפא לרגע ואז התאושש. "אני חייב להתחתן איתך כי הבנתי שאת האחת בשבילי. אנחנו מושלמים זה לזה. תמיד היית האחת, מרגו. תמיד."

או־קיי, זה היה מחזה די פתטי, עם נעלי המוקסין החורקות, העיניים האדומות והמכנסיים עם הלווייתנים, אבל קצת ריחמתי עליו. טריפ מעולם לא היה טוב בהבעת רגשות. גם אני לא הצטיינתי בזה במיוחד. "טריפ, בבקשה. קום. בוא נדבר על זה."

"קודם תגידי שתתחתני איתי. תראי, יש לי טבעת," הוא אמר, כאילו בדיוק נזכר שהביא אותה. הוא הוציא מכיסו קופסה שחורה קטנה, ופתח אותה באצבעות מגושמות מעט.

שאפתי בחדות וכיסיתי את פי בכפות ידיי. האבן העצומה בליטוש בריליאנט קרצה אליי מתוך הפס הדק המשובץ יהלומים. היא שקלה לפחות שני קראט, והצבע והחיתוך שלה היו נפלאים.

"תענדי אותה," הוא דחק בי ולקח אותה מכרית הקטיפה שלה.

רציתי לענוד אותה. אלוהים, כמה רציתי. אבל לא רציתי להתחתן עם טריפ. לא יהיה נכון מצידי לענוד את הטבעת בידיעה שאני הולכת לסרב לו, נכון?

כי הייתי חייבת לסרב לו. למרות מה שהוא אמר, כבר לא היינו מתאימים זה לזה, נכון? כבר לא אהבתי אותו.

אולי כדאי לי למדוד אותה רק כדי להיות בטוחה, אמרתי לעצמי. כלומר, מה אם אענוד אותה, וחדר הכניסה יתמלא פתאום במוזיקה ובקשתות ובאור השמש? מה אם אני עדיין אוהבת אותו אבל פשוט לא יודעת את זה? נשכתי את שפתי, הושטתי את יד שמאל ונתתי לו להחליק את הטבעת על אצבעי. התאמה מושלמת. רעדתי כשהוא קם על רגליו.

אבל לא הייתה מוזיקה. לא קשתות. לא אור שמש. רק גשם בחוץ, הצליל של נעלי המוקסין החורקות שלו, השלולית שהן השאירו על רצפת העץ היפה שלי והמכנסיים האיומים עם הלווייתנים.

נאנחתי והבטתי בה על היד שלי פעם אחת אחרונה לפני שהתחלתי להוריד אותה. "היא יפהפייה, טריפ, אבל אני לא יכולה—"

הוא כיסה את ידיי בידיו ומנע ממני להוריד את הטבעת. "אל תגידי את זה. בבקשה אל תגידי את זה. את חייבת להתחתן איתי."

משכתי את ידיי בכעס והורדתי את הטבעת מהאצבע. "אני לא חייבת שום דבר."

"אני מתחנן אלייך, מרגו. בבקשה." קולו נסדק, וראיתי בעיניו ייאוש אמיתי. לא ראיתי אותו ככה מאז...

"טריפ," אמרתי לאט. "משהו עובר עליך?" לפני שנים, טריפ נאבק בהתמכרות להימורים וצבר חוב של מאות אלפי דולרים שאביו היה צריך להחזיר. אבל עד כמה שידעתי, הוא הפסיק עם ההימורים הכפייתיים עוד לפני שהיינו יחד. ולמה שזה יגרום לו להציע לי נישואין?

הוא בלע רוק בחוזקה והגרוגרת שלו עלתה וירדה. "לא. באמת, מרגו. פשוט הייתי אומלל ובודד כל כך מאז הפרדה שלנו."

"לא נראית אומלל או בודד."

"אבל הייתי. באמת. והייתי ממש מגעיל אלייך."

"על זה, לפחות, אנחנו יכולים להסכים."

"אני מצטער." הוא משך אותי אליו לחיבוק מגושם, אבל אני השארתי את ידיי לצידי גופי כשהטבעת מוחזקת באגרוף אחד. "אנחנו מתאימים כל כך, את יודעת את זה. הגיוני שנהיה יחד. שנינו נהיה עוד מעט בני שלושים, אז אנחנו צריכים להפסיק להתמזמז."

דחפתי אותו מעליי, לקחתי צעד לאחור ושילבתי שוב ידיים. "זה לא רומנטי. בכלל. ואתה היחיד שהתמזמז."

"אני מצטער. אני גרוע בדברים האלה, את יודעת את זה. אבל... אבל..." לרגע נראה שהוא קיבל השראה. "את משלימה אותי, מרגו."

נאבקתי בדחף להוכיח אותו על הגנבה הבוטה מ'ג'רי מגווייר', תפסתי את הקופסה — בחוסר רצון מה — והכנסתי לתוכה את הטבעת. "תקשיב, זה מטורף. נפרדנו לפני יותר משנה. אתה לא יכול להופיע כך סתם באופן בלתי צפוי ולהציע לי נישואין."

"אבל אני רוצה להתחתן איתך," הוא יילל ועיניו קפצו שמאלה.

"אז אולי כדאי שתיקח אותי קודם לארוחת ערב." הושטתי לו את קופסת הטבעת והרגשתי פרץ של תענוג על הדרך הטובה שבה התמודדתי עם המצב. לפני שנה הייתי כבר שולחת לג'יימי ולקלייר תמונות של טבעת הנישואין שלי.

הוא הנהן בעגמומיות בזמן שהכניס את הקופסה לכיס.

"בטח. או־קיי."

ליד הדלת נתתי לו את המטרייה ונכנעתי לדחף לחבק אותו. ידעתי כמה זה קשה לו — לא קל לבחור כמו טריפ להודות בטעות ולבקש סליחה. זה מראה על בגרות ועל התפתחות, לא? "בוא נדבר שוב בעוד יום־יומיים, או־קיי? אני צריכה לחשוב."

פתחתי את הדלת, והוא עזב בלי להגיד שום דבר נוסף ופתח את המטרייה תחת הגשם השוטף. אחרי שכיביתי את האור, עברתי לחדר האורחים והסתכלתי דרך החלון הגדול איך הוא נכנס למכונית שלו. גשם שטף את הזגוגיות וטשטש את דמותו. כשראיתי את אורות המכונית נדלקים ואז נעלמים בחשכה הגשומה, חזרתי למעלה למיטה.

אלוהים אדירים, חשבתי כשהחלקתי שוב אל מתחת לשמיכה. איזו התפתחות מטורפת. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שטריפ יבוא אליי הביתה באמצע הלילה עם טבעת יהלום ויתחנן שאתחתן איתו. זה היה היפוך גמור כל כך לגישה שלו מלפני שנה.

היה בי חלק שכעס על כך שעכשיו הוא החליט שאנחנו מתאימים, אבל חלק אחר בי תהה אם הוא רק היה צריך יותר זמן מלכתחילה. האם טעיתי כשלחצתי עליו כשהוא לא היה מוכן? האם הייתי פזיזה כשהצבתי בפניו אולטימטום של עכשיו או לעולם לא? האם התעקשתי יותר מדי שנעשה את הדברים לפי לוח הזמנים שלי?

אבל לעזאזל, דיברנו על הכול! במשך שלוש שנים פנטזנו יחד על חתונה בקאנטרי קלאב, על בית בסגנון קולוניאלי עם כניסה במרכזו, על שני ילדים, על סירת מפרש, על קינג צ'רלס ספנייל... לא רק אני רציתי את כל זה. גם הוא רצה.

והאם אני לא רוצה את זה עדיין? האם עליי לשקול את ההצעה שלו? אומנם הפריע לי שהוא הזכיר את יום ההולדת השלושים שלי, אבל היה משהו בדבריו. המעגל החברתי שלי היה קטן, ולא פגשתי אף אחד שנמשכתי אליו בכלל בשנה האחרונה — כמה זמן אני עוד רוצה לחכות כדי להתחיל את השלב הבא של חיי? כמו שמאפי אוהבת להגיד לי, ״נשות ת'רבר מתחתנות ויולדות ילדים עד גיל שלושים, גוגו. אפילו הלסביות.״

לא שלא הייתי מאושרת. היו לי חברים נהדרים, משפחה קרובה, עבודה חדשה שאהבתי, מקום יפה לגור בו. אז למה הרגשתי שמשהו חסר?

הייתי עייפה, אבל שכבתי ערה זמן מה ושיחקתי עם הקמיצה השמאלית שלי.