כסף מלוכלך 3: מעשים מגונים

אמילי

אתה תמיד יכול להקריב את המלכה שלך ולתת לה למות כמו בת מלוכה. האם זה — האם היא — שווה את הניצחון?

מילים אלה, איום על חיי שבקע מפיו של דרק לפני רגעים ספורים, כמו מלחשות ברוח הקרירה של קולורדו המנשבת סביבנו; מקניטות את שיין ואותי כשאנחנו עומדים מצח־אל־מצח מתחת לעץ בגינה של הוריו; לועגות לנו כשאנחנו מנסים לדחותן בתואנה שהן בסך הכול מילים, לועגות לרצוני להאמין להבטחתו של שיין — שהכול יהיה בסדר. אני יודעת שהוא מתכוון למילים האלה, ורציתי שיאמר לי אותן, אבל כעת, כשאני מסוגלת שוב לחשוב בבירור, אני נזכרת במשהו שלצערי למדתי ממשפחתי — ובעיקר מאחי. שהבטחות, אפילו אלה שנובעות מכוונות טובות, הן כמו מים בכוס סדוקה. תזוזה או לחיצה אחת לא במקום והכוס תישבר, ובמקרה הזה ההשלכות עלולות להוביל לשפיכות דמים.

אני עוצמת את עיניי, ולרגע או שניים, ואולי אפילו שלושה, אני מניחה לעצמי להתנחם שוב בדבריו של שיין:

אנחנו בסדר...

הכול בסדר...

אבל בדיוק כשאני מתמסרת לרצוני להאמין שהוא צודק, אני לפתע נזכרת באותו הרגע, כשהיינו בבית ודרק הרים את ראשו ממשחק השח שלו ושל שיין והישיר את מבטו אליי. בשניות שבהן מבטו לכד את מבטי, והוא ביטא את האיום ההוא, כשעיניו מביעות זדוניות ורוע צרוף.

אנחנו לא בסדר.

אני רועדת כשמשב אוויר קר מכה בי, כיאה לרוח ערב אפריל המגיעה מהרי הרוקי. וכשידיו החזקות של שיין נוחתות על זרועותיי, חום מגעו מחלחל מבעד לחולצת המשי הכחולה הכהה שלי. "את זקוקה לצעיף שלך," הוא אומר ומשפשף את זרועותיי. "ולי אין אפילו מעיל שיאפשר לי להפגין קצת אבירות ולחמם אותך."

"אני בלי צעיף מפני שיצאתי לכאן בסערה, אף על שהיה אסור לי להתנהג ככה מול כולם," אני אומרת בעוד הרוחות האופייניות לדנוור מעיפות את שערי לתוך הפרצוף שלי. אני מסלקת אותו מפניי בפעולה שמזכירה לי שכרגע הוא אמנם חום, אבל הוא אמור להיות בלונדיני, ושהצבע הכהה מזויף בדיוק כמו שמי וזהותי. גם מציאות זו טופחת עכשיו על פניי לנוכח חיי החדשים לצדו של שיין, משום שלא הייתי רוצה להיות לו לנטל, אלא לנכס. "ואתה לא חייב להתנהג באבירות או להבטיח לי דברים שלא הייתי צריכה לבקש שתבטיח," אני מוסיפה. "אנחנו מוכרחים לחזור פנימה. ככל שנישאר בחוץ יותר זמן, ככה הם יקבלו את הרושם שאני שוטה מפוחדת."

הוא מקמר גבה. "שוטה מפוחדת?" הוא צוחק צחוק עמוק וסקסי, שמוכיח שהוא לא נוקשה כמו חולצתו הלבנה המעומלנת, ובו־בזמן מעיד שהוא לא מתייחס לחששות שלי ברצינות.

"זה לא מצחיק," אני אומרת, וידי נסגרת סביב העניבה הכחולה הכהה שבחרתי לו מתוך גחמה רומנטית שנהיה מתואמים בארוחת הערב המשפחתית שלו, אלא שאני כבר לא מרגישה רומנטית.

ידיו חוזרות לזרועותיי. "אף אחד לא חושב שאת מפוחדת. אם כבר, הם חושבים שאת כועסת."

"אני באמת כועסת. ולא על אבא שלך, שהזמין אותי כדי לבחוש בקלחת, או על אחיך שווידא שאביכם יקבל את מבוקשו. זה הטבע שלהם. אני יודעת את זה, אבל בכל זאת הגבתי. ואז אתה הגבת. הפכתי את עצמי לחולשה שלך." אני אוחזת במפרקי ידיו, ותחושת הבהילות מתעצמת בתוכי. "אנחנו מוכרחים לחזור פנימה," אני חוזרת ומנסה להתרחק ממנו.

הוא אוחז בי. "אל תיכנסי לשם במחשבה שאת צריכה להוכיח משהו."

"הנחתי להם לחשוב שאני מפחדת."

"התגובה האנושית — והטבעית — כשמישהו מאיים על החיים שלך היא פחד, מתוקה, ואני מתכוון להוציא אותך מכאן בהקדם האפשרי."

"לא," אני אומרת. "לא. אני מוכרחה להיכנס לשם ולתקן את זה. ואחר כך אני אתנצל כמו שצריך על זה שביקשתי ממך להבטיח דברים לא הוגנים."

"אני חוזר. התגובה הטבעית —"

"אל תגיד את זה שוב, שיין. אין שום דבר 'טבעי' בחיים שלי או שלך, ושנינו יודעים את זה. אני אנושית, כן, אבל הייתי צריכה לחכות עם אובדן העשתונות עד שנהיה לבד. אני כועסת על עצמי, וגם אתה צריך לכעוס עליי. למה אתה לא כועס עליי?"

הוא אוחז בפניי בין כפות ידיו. "אני לא רוצה שתהפכי לאדם קר וחסר רגישות כמו אמא שלי. אף פעם. אני רוצה שיהיו לך רגשות. אני רוצה שתהיי אנושית."

"אבל העובדה שאני נשארת חזקה כשאנחנו עם המשפחה שלך לא אומרת שאני קרה כמותה. אני לעולם לא אהפוך לאמא שלך, שיין. מפני שאתה לא אבא שלך, ואילו היית אבא שלך, הייתי עוזבת אותך."

הוא נושם עמוק ומניח את ידיו על מותניי. "אני לעולם לא אהיה כמו אבא שלי."

"אני יודעת," אני אומרת. "אחרת לא הייתי כאן, אבל דרק —"

"מסתובב עם אגו פצוע נוסף על היד החבושה שלו הודות לסכין של אדריאן. הוא מנפח את החזה בניסיון להיראות כאילו לא אכפת לו שהוצאתי אותו רע בעיני הקרטל. ועכשיו אבא שלי זרק לו את הכפפה ואיים על הירושה שלו."

"זה היה אמיתי? או חלק מהמשחק שהוא משחק עם שניכם? כלומר, למה שהוא יעשה את זה, כשהוא נהנה לצפות בדרק ובך נאבקים אחד בשני?"

"מפני שהוא מתכוון לנקום במייק רוג'רס על זה שהוא שוכב עם אמא שלי. הוא מתכנן לרכוש את מרכז הספורט שבו מתאמנת הקבוצה המקצוענית של מייק, ואז לגייס, או לקנות, קבוצה אחרת. ולפי חוזה ההתקשרות שעליו חתמתי כשהצטרפתי לחברה, כל חוזה דורש את החתימה שלי נוסף על החתימה שלו. במילים אחרות, הוא צריך לרַצות אותי, ולכן הוא רוצה להגן עלייך."

עד שהוא מסיים את דבריו, כבר הספקתי להחוויר בתדהמה ולהתאושש שוב. "אני לא יודעת מה לומר. זה ענקי. עצום אפילו. ויקר." לפתע אני מבינה. "בגלל זה הוא נפגש עם המשקיעים."

"בדיוק. זה גם חוקי ומאוד רווחי, ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים אבא שלי ואני נמצאים באותו צד של המתרס." אצבעותיו מתהדקות על מותניי. "המצב בשליטה. הכול בסדר."

"לא," אני מוחה. "זה לא כל כך פשוט ואתה יודע את זה. מייק לא יעבור על זה בשתיקה, והוא בעל המניות הגדול ביותר בחברה שאינו בן משפחה. הוא יגיב על המתקפה שלך במתקפה משלו."

"ככל שאנחנו יודעים, הוא כבר פתח במתקפה ומתכנן השתלטות עוינת."

"זה רק מחדד את הנקודה שלי. הוא יתקוף אתכם, ואין לנו מושג באיזה צד אמא שלך תבחר. ובלי קשר לכל זה, גם אחיך בעייתי. דרק הביע שנאה טהורה הערב. הוא לא ויתר על הקרב. הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לגנוב לך את החברה."

"הוא לא יכול לקחת ממני את מה שלא שייך לי, מתוקה. אבא שלי עדיין המלך."

באותו הרגע אני מבינה שדרק השפיע עליי עד כדי כך ששכחתי מברנדון האב. ידי מתרוממת לחזה של שיין. "איך אתה מרגיש לגבי החדשות של אבא שלך?"

"את לא חייבת לנתח את הרגשות שלי, מתוקה," הוא אומר. הוא מן הסתם רואה את הכיוון שאליו אני מנתבת את השיחה, ואף מאשר זאת כשהוא מוסיף, "אני מודה שהרגשות המעורבים שיש לי כלפי אבא שלי מזכירים אדמת ביצות. ואין לי כוונה להתעמק ברגשות האלה לפני שאגלה אם זה אמיתי או רק עוד אחד מזיבולי השכל שלו."

זיבולי שכל. זה כל מה שהוא מרגיש שהוא מקבל מהמשפחה שלו, והלילה הם קיבלו את עזרתי. "אתה חושב שהוא משקר?" אני שואלת, בטוחה ששיין נמצא בהכחשה כדי להגן על עצמו מפני שקיעה באדמת הביצות שהזכיר. "איזו סיבה יש לו לשקר?"

"אני מסוגל לחשוב על כמה סיבות אסטרטגיות שקשורות לחברה ולמייק, אבל אני אסביר אותן אחרי שנחזור הביתה ונשכח מהערב הזה בעזרת שלושה זיונים לפחות."

החספוס בקולו מגלה לי שאני לא הסיבה היחידה שהוא רוצה לעזוב. "אז כדאי שנחזור פנימה, כדי שתוכל לגלות את האמת שדרק ואמא שלך כנראה כבר יודעים."

"אף אחד מאיתנו לא יגלה את האמת בתוך הבית הזה," הוא אומר, "וכבר שלחתי לסת' הודעה שימצא לי תשובות." עיניו מתחממות. "מה שאני באמת רוצה זה לדפוק לאבא שלי תרגיל ולעזוב בלי לשחק במשחק שלו. ואני עוד יותר רוצה אותך עירומה לידי."

הוא כועס. אני שומעת את העוקץ בקולו, חשה במתח שבגופו. והוא מרגיש כך מפני שהוא בטוח שאביו משקר. אלא שלא נראה לי שזה באמת העניין. לדעתי, הוא מפחד, מפחד לקוות ולגלות שזה שקר. אני מתקרבת אליו עד שרגלינו נצמדות. "שיין —"

"את לא החולשה שלי," הוא אומר בקול רך שאיכשהו נשמע גם החלטי. "את בדיוק ההפך. את עומדת בסתירה מוחלטת למשפחה הזאת ולכל מה שהיא מייצגת, ואת מזכירה לי את השינוי שאני נלחם לעשות." הוא מניח את ידו על עורפי ומנשק אותי, לשונו מלקקת את דרכה פנימה, וטעם הכעס שלו, הצורך שלו במפלט, מחלחלים לתוכי ומגלים לי שאין־ספור השקרים של אביו בוערים בנפשו וברגשותיו. "כשנחזור לבית והמשפחה שלי תנסה לבלבל אותך, ואין לי ספק שהם ינסו, תחשבי על איך שתזייני אותי כשנגיע הביתה. מפני שזה מה שיעסיק אותי."

לחיי מתלהטות לנוכח הבוטות הארוטית של דבריו, של הגבר הזה שתמיד מצליח לגרום לי להרגיש מעט ביישנית ומאוד מגורה. הוא שוב צוחק, קולו נמוך וסקסי, ומלטף את לחיִי. "אין לי מושג איך את עדיין מסוגלת להסמיק אחרי כל מה שעשינו, אבל אני אוהב את זה." ולפתע מצב רוחו קצת משתפר, והוא כורך את זרועו סביב כתפיי, ואנחנו צועדים לעבר הדלת. "לפחות מובטחת לנו ארוחה טובה," הוא אומר. "אמא שלי שוכרת רק את שירותי ההסעדה הטובים ביותר."

"כל האוכל שאכלת בילדות הגיע משירותי הסעדה?" אני שואלת ונזכרת שהלילה, חרף כל רגעי האי־נוחות שללא ספק עוד יהיו, המשפחה שלו מאפשרת לי להציץ אל עברו של שיין, ועל כך אני שמחה.

"תאמיני או לא, אמא היתה עקרת בית של ממש כשהייתי ילד, עד כדי כך שכשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי מקבל עוגיות חמות היישר מהתנור."

"אני מתקשה לדמיין את אמא שלך בסינר. מה שינה אותה?"

"אני מניח שאבא שלי שינה אותה."

אנחנו מגיעים לפטיו, ושיין אוחז בידית הדלת, אבל במקום לפתוח אותה, הוא מזיז ומשעין אותי על משטח הדלת הנוקשה, מניח את אחת מידיו על העץ לצד הראש שלי, וידו השנייה נוגעת בלהט במותני. "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך. את יודעת את זה, נכון?"

כל רמז לשעשוע נעלם מקולו, ודבריו נאמרים בשקט עז, כפי שהוא נוהג להפגין את אהבתו אליי, ורגשות לא מזוהים מציפים את חזי. אף אחד מעולם לא רצה להגן עליי כמו הגבר הזה. לאף אחד מעולם לא היה אכפת ממני עד כדי כך, ואני יודעת שגם אני מרגישה כך כלפיו. אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומתרוממת על קצות הבהונות, מצמידה את שפתיי לשלו ומשתהה שם לרגע לפני שאני אומרת, "גם אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך." אני מרימה אליו את מבטי. "אתה יודע את זה, נכון?" אני חוזרת על שאלתו אליי.

הוא עומד בלי להזיז שריר, חסר תנועה, חסר הבעה, עד שידיו חוזרות לאחוז בזרועותיי, והוא שוב מושך את פי לשלו בנשיקה מהירה וחזקה. אחריה הוא אומר, "אלוהים, אישה. מה את עושה לי? בואי נגמור עם הערב הזה ונחזור הביתה." הוא מפנה אותנו לעבר הדלת ופותח אותה, מניח לי להיכנס שוב לבית משפחת ברנדון, מקום שבו חיים, אהבה וצחוק כמו מתרכזים סביב מאבקו של אדם אחד לשרוד, אף על פי שייתכן שהוא כבר הפסיד.

אני נכנסת לבית ראשונה, ומבטי שוב מטייל לאורכה של המבואה המעגלית, המרהיבה ורחבת הידיים, ומתרומם אל התקרה המקורה המיוחדת, שלפתע נראית לי הולמת להפליא בהתחשב בכך שהמשפחה הזאת בהחלט יוצאת דופן. שיין סוגר את הדלת ומצטרף אליי בדיוק כשאני שומעת את קולה של מגי.

"הנה אתם!"

למשמע קולה של אמו, שיין ואני פונים שמאלה ורואים אותה ממהרת לעברנו. כרגיל, חליפתה השחורה ושערה הארוך הכהה הגולש על כתפיה משווים לה מראה אלגנטי להפליא. "השף מתעקש שנאכל את האוכל שלו עכשיו," אומרת מגי, "אחרת, הוא טוען שבלוטות הטעם שלנו יסבלו." ידו של שיין מתמקמת על גבי התחתון ברכושנות בזמן שהיא מצביעה עלינו. "אני צריכה את שניכם בחדר האוכל, ומיד." היא נעמדת לפנינו, מנמיכה את קולה ופונה לשיין. "הטיפול הזה בסרטן הוא הדבר האמיתי?"

"למה שהוא יזייף הליך רפואי?" שואל שיין, וניכר בו שאין לו כל כוונה לשתף אותה בספקות שהעלה.

שפתיה מתהדקות. "למה שהוא יכריז על הטיפול בלי לספר קודם לאשתו?"

אצבעותיו של שיין מתכווצות לעומתי. "זאת בהחלט שאלה טובה, אמא." הוא אומר ובקולו רמז קל לציניות, ואני יודעת שהוא חושב עליה ועל מייק, ומודאג ממניעיה ומנאמנותה. אבל לפתע יש לי התגלות. האם ייתכן שבלי להיות מודע לכך, שיין התמודד עם הפגמים של אביו בכך שציפה מאמו לעמוד בסטנדרטים של שלמות?

מגי מביטה בו כלא מאמינה. "אנחנו מדברים פה על אבא שלך, שיין. הוא לא עושה צעד בלי לחשוב על סוף המשחק או ללא אסטרטגיה כלשהי שתוביל אותו לשם."

"הישרדות," הוא אומר, "נראית לי אסטרטגיה ישירה למדיי עם סוף־משחק ברור כשמש."

"ישירה?" היא אומרת בתקיפות. "אם המילה 'ישיר' היתה תקפה לגבי אבא שלך, הוא היה מספר לי על הטיפול שלו קודם, כמו שעושים רוב הבעלים. ואילו אבא שלך היה 'ישיר', הוא היה משלים עם המשפחה שלו ברגע שאבחנו אותו." קולה מאופק, נוקשה, ואני לא יודעת אם היא מרסנת את רגשותיה הבוערים או אם בעלה פגע בה כל כך, עד שזאת פשוט התנהגותה הצוננת של מלכה שהמלך שלה בגד בה.

"ואם," היא ממשיכה, וניכר בה שהיא עדיין לא סיימה, "אם האיש הזה היה 'ישיר', הוא לא היה נותן לך ולאחיך לשחק 'משוך בחבל' בחבל שסכינים קשורות משני קצותיו. אבא שלך נהנה מהמשחקים שלו, והוא ימשיך ליהנות מהם עד יום מותו, בזמן שאנחנו סובלים. אולי אפילו אחריו." היא משלבת את זרועותיה, אבל לפני שהיא עושה זאת אני שמה לב שהן רועדות, תגובה שעלולה להעיד על כמה דברים, במיוחד על אשמה או כאב לב. "אתה," היא שואלת ומתרכזת בשיין, "ידעת על הטיפול הזה קודם לכן?"

"לא ידעתי," מאשר שיין.

"ודאגת שסת', שלמיטב ידיעתי הוא פרפקציוניסט קיצוני להחריד, ישגיח על כל מה שהוא עושה?"

"נכון," אומר שיין.

"אז זה מוכיח את הטענה שלי," היא אומרת, וכעס מרעיד שוב את קולה. "הוא עובד על כולנו בעיניים."

"האמת היא," אני מעיזה להתערב מפחד ששניהם יגיעו למסקנות שמבוססות על היסטוריה של התנהגות מניפולטיבית מצדו של ברנדון האב, אף על פי שהמצב עלול להיות שונה הפעם. "לחברה הכי טובה של אמא שלי היה סרטן בשלבים סופניים, והייתי קרובה אליה מספיק כדי לדעת את הפרטים. כשחולה מגיע למצב סופני מוסיפים אותו לרשימת טיפולים ניסיוניים — כל עוד הוא מעוניין להשתתף בניסוי, כמובן. כשמתחילים לערוך ניסוי שמתאים לו, זה בדרך כלל פתאומי, וזה מה שקרה לה. היא גילתה שטיפול כזה קיים והתחילה לקבל אותו בטווח של כמה ימים."

"ואיך זה הסתיים במקרה שלה?" שואלת מגי, ועיניה הכחולות נעוצות בי.

"היא חיה חמש שנים לאחר שאמרו לה שנותרו לה רק שלושה חודשים לחיות," אני אומרת. "אז לא, זאת לא היתה תרופה, אבל הטיפול בהחלט העניק לה עוד כמה שנים יקרות ערך שלא היו לה בלעדיו."

"אני מבינה," לוחשת מגי, הבעת פניה בלתי קריאה, אך בתשובתה הלקונית יש נימה של דאגה שלא תואמת כלל את מה שידוע לי על האישה הזאת, כאילו המאבק הפנימי שמתחולל בה עשוי להסיח את דעתה מהעמדת הפנים. אבל יש בזה משהו מהפנט. יכול להיות שכל קיומה אינו אלא מופע גדול ומתיש?

"גברת ברנדון."

הקול הגברי מהדהד משמאלנו, מאזור המטבח, ומגי לא מסתובבת אליו, אלא שואפת עמוקות ואומרת בנשימה עצורה, "בסדר, שף רוֹד." היא מביטה בשיין. "אביך ואחיך כבר נמצאים בחדר האוכל." ואז מבטה ננעץ בי. "אף אחד אחר לא יודע מה גרם לך להגיב כך, ועלייך לדאוג שכך זה יישאר." היא גוערת בי, ואני לא יודעת אם המניעים שלה אנוכיים, אבל לשיין ולי זה דווקא מתאים.

"כעסתי," אני אומרת. "לא אכפת לי שהם ידעו. אני אגיד להם."

שפתיה מתהדקות בחיוך מרומז. "התגובה הזאת מקובלת עליי." היא אומרת, ולפתע היא שוב נראית לי עוקצנית כהרגלה. היא מסתובבת ומתחילה ללכת.

שיין ואני עומדים ומביטים בה חוצה את המבואה המרוצפת. אף אחד מאיתנו לא זז או מדבר, ורצועת המתח מתהדקת סביבנו ואנחנו נחנקים מהאנרגיות של משפחתו. "הוא לא סיפר לה לפני שהוא סיפר לנו," מפטיר שיין ברגע שאמא שלו נעלמת במטבח, "בגלל מייק. ואני יודע שעמוק בפנים היא יודעת את זה, גם אם היא לא מודעת לכך."

מהערתו אני מבינה פחות או יותר מה עובר עליו, גם אם הוא לא מבין. מצבו הרגשי לא טוב. אני נעמדת מולו ומניחה את ידיי על מותניו. "אלה לא המקום או הזמן לומר לך את זה, אבל אם אנחנו נשארים לארוחת הערב, אין לי בררה. מישהו עלול לשמוע אותי כאן או שעדיף שנצא?"

"אין בעיה להישאר כאן אם תדברי בשקט," הוא אומר וסקרנות בעיניו. "מה רצית לומר לי?"

"שאלתי אותך מה שינה את אמא שלך, ואתה האשמת את אבא שלך. אני לא מצדיקה את המעשים של אמא שלך, אבל, שיין, היא לא השתנתה בן־לילה. היא חיה עם אבא שלך יותר משלושים שנה. היא החליטה להישאר ומצאה דרך לשרוד."

"אני יודע את זה," הוא אומר.

"ברור שאתה יודע את זה," אני אומרת. "זה הרי הגיוני, אבל האם אתה באמת מבין את זה? מפני שאני זוכרת עד כמה הערצתי את אמא שלי אחרי שאבי התאבד, וכמה קשה היה לי כשגיליתי שהיא בסך הכול בן אדם כמוך וכמוני. ושיש בה פגמים, בדיוק כמו אמא שלך."

"למה היה חשוב לך לומר את זה דווקא עכשיו?"

"מפני שהבית הזה הוא לא אולם בית משפט. זה הבית של המשפחה שלך, האנשים בו הם בני המשפחה שלך, ואם אתה עסוק בתחושת הבגידה שהפגמים של אמא שלך מעוררים בך, לא תוכל להתרכז באבא שלך ובאחיך." אני מתאמצת לבלוע את רוקי ומכריחה את עצמי לומר את המילים ולהתעמת עם האמת. "ועכשיו, כשאני יודעת עד כמה מסוכנים האנשים שאחיך סיבך את המשפחה שלך איתם, שיין, אני ואתה יודעים שטעות בשיפוט עלולה להיות קטלנית."

הוא מביט בי, עיניו האפורות אטומות כהבעת פניו: שנייה אחת, שתיים, שלוש. ואז הוא מניד קלות בראשו, וזה כל מה שאני צריכה. הוא שמע אותי. הוא מבין. אין צורך להוסיף דבר. ידו שוב גולשת סביב מותניי, והוא מוביל אותנו עמוק יותר לתוך המבואה, אל בית משפחתו, לעבר משהו הרבה יותר נורא מעוד מפגש משפחתי מלחיץ שרוב האנשים מעדיפים להבריז ממנו. מפני שבמקרה של שיין, במקרה שלנו, אנחנו לא צועדים לעבר קרובי דם ותו לא. אלא לעבר אנשים שרוצים לשפוך דם, ושאחד מהם איים על חיי הלילה. ולדעתי, הוא אפילו לא האיש המסוכן ביותר מביניהם. או המסוכן ביותר בחיי, או בחייו של שיין.