האישה היחידה בחדר

עפעפתי ופקחתי את עיניי, אך אור הזרקורים סימא אותי לרגע. הנחתי בדיסקרטיות יד מייצבת על זרועו של השחקן שלצידי, העליתי על שפתיי חיוך שופע ביטחון וחיכיתי שראייתי תתבהר. נשמעו מחיאות כפיים סוערות, ואני התנודדתי בתוך המולה של צליל ואור. המסכה שהצמדתי לפניי בקפדנות לצורך המופע נשמטה לרגע, וכבר לא הייתי אליזבת, הקיסרית הבווארית מהמאה התשע עשרה, אלא פשוט הֶדי קיזְלֶר הצעירה.

לא יכולתי להרשות לבאי תיאטר אן דֶר וין לראות אותי מהוססת בדמות הקיסרית האהובה על תושבי וינה. אפילו לא בקריאות ההדרן. אליזבת הייתה סמל לאוסטריה הזוהרת של בית הבסבורג, אימפריה שמשלה במשך כמעט ארבע מאות שנים, והעם נאחז בדמותה בתקופה המשפילה הזאת שלאחר המלחמה הגדולה.

עצמתי את עיניי לשבריר שנייה, חיפשתי עמוק בתוך עצמי, והנחתי בצד את הדי קיזלר עם דאגותיה הקטנות ועם שאיפותיה הקטנוניות יחסית. גייסתי מתוכי תעצומות נפש ועטיתי שוב את גלימת הקיסרית, את נחישותה הנחוצה ואת כובד האחריות שרבץ עליה. ואז פקחתי את עיניי והשקפתי על נתיניי.

קהל הצופים התממש לנגד עיניי. הבנתי שהם אינם יושבים ומוחאים כפיים מתוך כיסאות הקטיפה האדומים והמפוארים של התיאטרון. הם קמו על רגליהם בתשואות, מחוות כבוד שבני עירי וינה לא נהגו בה בפזרנות. כקיסרית, הייתי ראויה למחווה הזאת, אך בהיותי הדי, תהיתי אם התשואות הסוערות האלה באמת נועדו לי ולא לאחד השחקנים האחרים במחזה סיסי. השחקן הנס יאריי, שגילם את הקיסר פרנץ יוזף מול הקיסרית אליזבת שלי, היה, אחרי הכול, אושיה אגדית של התיאטר אן דר וין. חיכיתי שעמיתיי השחקנים ישתחוו. הקהל אמנם ליווה אותם בתשואות יציבות, אבל השתולל כשאני נעמדתי במרכז הבמה לצורך ההשתחוות. זה אכן היה הרגע שלי.

כמה חבל שפאפא לא יכול היה לצפות בהופעה שלי הערב. אלמלא התחזתה אימי לחולה בניסיון שקוף לגזול ממני את תשומת הלב בערב החשוב שלי, פאפא היה רואה את הצגת הבכורה שלי בתיאטר אן דר וין. אני יודעת שהוא היה מתענג על תגובת הקהל, ואילו היה רואה במו עיניו את ההערצה הזאת, ייתכן שזה היה משכיח ממנו את ההופעה הסקסית שלי בסרט אקסטזה - תפקיד שמאוד הייתי רוצה לשכוח.

צליל מחיאות הכפיים נחלש מעט, ועצבנות הורגשה בקהל בשעה שתהלוכת סדרנים פסעה במורד המעבר המרכזי, ידיהם עמוסות פרחים. המחווה הגרנדיוזית הזאת, שנעשתה בעיתוי בלתי הולם ופומבי מאוד, הטרידה את הווינאים השמרנים. יכולתי כמעט לשמוע אותם תוהים מי העז לשבש את ליל הבכורה בתיאטר אן דר וין בהפגנת חוצפה שכזאת. רק התלהבותו היתרה של הורה יכולה הייתה לתרץ זאת, אבל אני ידעתי שהוריי הזהירים לא היו מעזים לעשות מחווה שכזאת. האם מישהו מבני המשפחה של שאר השחקנים עשה את הטעות הזאת?

בעוד הסדרנים מתקרבים אל הבמה, ראיתי שזרועותיהם שופעות לא פרחים רגילים, אלא ורדי חממה מרהיבים ביופים. אולי תריסר זרים. כמה עולה שפעה כזאת של פרחים אדומים נדירים? תהיתי מי יכול להרשות לעצמו דקדנטיות כזאת בזמנים כאלה.

הסדרנים עלו במדרגות, והבנתי שהם קיבלו הוראה למסור את הזרים ליעדם לעיני הקהל. לא ידעתי איך להתייחס להפרה כה בוטה של כללי הנימוס ולכסנתי מבטים אל עמיתיי השחקנים, שנראו נבוכים ומבולבלים באותה מידה. מנהל הבמה סימן לסדרנים לעצור את מפגן הראווה הזה, אך הם כנראה קיבלו תשלום נאה ביותר, מאחר שהתעלמו ממנו והסתדרו בטור מולי.

בזה אחר זה הם הושיטו לי את הזרים, עד שזרועותיי כבר לא יכלו לשאתם, ואז הניחו את שאר הזרים לרגליי. חשתי בגווי את מבטי התוכחה של עמיתיי השחקנים. קריירת הבמה שלי תקום או תיפול לפי גחמותיהם של השחקנים הנכבדים האלה; הם יוכלו לשלוף אותי מהפסגה הזאת באמצעות כמה מילים מכוונות היטב, ולהחליף אותי באחת השחקניות הצעירות הרבות שהשתוקקו לתפקיד הזה. חשתי צורך לסרב לקבלת הפרחים, עד שהכתה בי מחשבה: מעניק הפרחים האלמוני יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות אחד החברים הבכירים במפלגות השלטון המתקוטטות ביניהן - המפלגה הנוצרית־סוציאלית השמרנית, או המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הסוציאליסטית. או, גרוע מכך, ייתכן שמיטיבי בכלל מזדהה עם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ושואף לאיחוד של אוסטריה עם גרמניה ועם הקנצלר החדש שלה, אדולף היטלר. נראה כי מטוטלת הכוחות נעה ממקום למקום עם כל יום שחלף, ואף אחד לא יכול להרשות לעצמו להסתכן. בעיקר לא אני.

הקהל הפסיק למחוא כפיים. בשתיקה מעיקה, הצופים התיישבו בחזרה בכיסאותיהם. כולם פרט לאחד. שם, במרכז השורה השלישית, המקום הנחשק ביותר באולם כולו, ישב אדון בעל חזה רחב כחבית ולסת מרובעת. הוא המשיך לעמוד, לבדו מבין כל באי התיאטר אן דר וין, וללטוש בי מבטים.