על הדבש ועל המוות

כשהוא חוזר הביתה הוא מגלה את רעייתו שרועה על הרצפה למרגלות מיטתה בפיזור איברים לא טבעי, מעוות, רגלה הימנית מקופלת תחת בטנה, זרועותיה פשוטות לפנים משני צידי הגוף, ספק מנהיג שמניף את ידיו לקהל ספק שבוי שמרים אותן בכניעה. האצבעות מפושקות, לבנות, וביניהן כתמי הבז' של המרצפות, כתם כהה של קפה, וגם רסיסי הכוס, שבדרך כלשהי נפלה מהשידה ושבריה התפזרו לכל עבר.

"רינה!" הוא לוחש ושומט את כובעו עם מסווה הרשת הצפופה ונרכן לעברה כאביר והופך אותה על גבה ומניח אצבעות דביקות מדבש על לובן צווארה הכמוש וחש את הדופק האיטי אך המדוד מתפיח ברכות את עורק הצוואר. על מצחה חבורה אדמדמה, ונתיב דם קרוש יוצא מנחירה ומצייר שפם אדום מעל לשפתיה החיוורות.

"רינה," הוא מבקש לצעוק אבל לוחש, "רינה," ומסיט את שערה מפניה וסוטר לה קלות ומרים אותה, והיא קלה כילד כשהוא מניח אותה ברכות במיטה. רגע הוא עומד מעליה, משגיח על נשימתה הרצוצה ומכסה את מפתח צווארה בכנף החלוק שלה, ואחר כך מתקשר למגן דוד אדום ומזעיק אמבולנס. הוא מגמגם כשהוא נדרש למסור את מצב הפצוע, ומבקש רק שיבואו מהר, אבל המוקדנית מתעקשת לכתוב את כל הפרטים שהוא מוסר פרט אחר פרט ונדמה לו שעובר נצח עד שהיא מבטיחה שהאמבולנס יצא לדרך ומציעה שימתין איתה על הקו ויתאר לה את המצב, מבקשת להדריך אותו בפעולות החייאה שאולי תידרשנה, אבל הוא מנתק את השיחה ומניח את ידו הגדולה על מצחה של רעייתו ושואל: "רינה את שומעת אותי?"

נדמה לו שהיא מפלבלת בעיניה, והוא רוכן לצידה ולוחש שוב: "את שומעת, את שומעת?" ומכיוון שלא נענה, וגם מתוך פיזור דעת וסקרנות שאינה בעיתה, מבטו מתעכב על כתם הקפה השחור שמכתים את הרצפה, כתם צפוף ואפל שממרכזו העז נשלחים נתיבי רסס חומים ומשווים לו צורת כוכב. ושוב נדמה לו שהזמן קפא מלכת, שכל הבוקר הזה לא התרחש כלל, מאז היקיצה עם שחר, כשפסים הכחילו בשמי הסתיו שבחלון, וכהרגלו, שכב במיטת היחיד שבחדרו והביט נים לא נים בשעת ההתחלפות, ופתאום, מתוך הלילה המתפזר הצטיירה סילואטה של עוף על ענף הפקאן שמחוץ לחלון — לרגע התבהרה שם תנשמת במלוא תפארתה וגינוניה, תקעה בו עיניים צהובות, ובן־רגע פרחה ועפה בדממה מקפיאה. ועלה הבוקר, בהיר סתווי ואפרורי, על כל שגרת הרגליו בו, מהשירותים אל המטבח, ומשם אל שולחן האוכל שבחוץ עם כוס הקפה שנשא באוזנה והניח אותה וחיכה שהקפה ישקע, ובינתיים התבשם משירת הציפורים שקודמת לזריחה. ופתאום קפץ ממקומו כשנזכר ששכח לסגור אמש את ברז הצינור שהשקה בו את ההדרים שמול הבית, ומיהר לחצר הקדמית לסגור אותו, והשלולית כבר הגיעה אל מלבן הכורכר ששם הטנדר חונה. גם אז, ברגע ההוא מול השלולית המבזה, חש משהו דומה לאשמה שהוא חש כעת, מול כתם הקפה, מרגיש כמו גולם בלובן סרבל הדבוראי, שכובע המסווה שלו מתגולל על הרצפה כראש ערוף.

"הרופא בדרך, רינ'לה," הוא אומר פתאום, מעלה באוב את שם החיבה שלא השתמש בו שנים. הרינ'לה מתגלגל בחלל חדר השינה, מוזר אך שגור, כמו חזרה אל שפת אם בשנות הדמדומים. כבר יותר מעשור הם גרים בחדרים נפרדים, ולמעשה גם חיים חיים נפרדים, אף שמחלתה של רינה כפתה עליהם קרבה אינטימית תובענית פי כמה מזו שהורגלו בה. דווקא המרחק שנפער ביניהם במקביל למחלה ובלי קשר אליה הקל עליו לטפל בה במסירות ככלות שנותיהם יחד, וכך החזיק את ידה בשעות הדיאליזה הארוכות, כך הבהיל אותה לבתי חולים ולרופאים מומחים, כך סעד אותה אחרי השתלת הכליה והתרחק ממנה אחרי שהתאוששה, שב להעסיק את עצמו בענייני המשק שאין להם סוף: גדר שהתמוטטה וצריך לתקנה, הזיתים שצריך למסוק, צינורות ההשקיה שצריך לסתום בהם את החורים שניקבו הנקרים, הבוגנווילאה שצריך לגזום, היבלית שצריך לעקור, הכוורות.

כיום, לאחר כל העליות והמורדות שידעו עסקי הדבש שלו, שבשיאם כללו מאה שלושים ושתיים כוורות, נשארו לו רק שלושים וחמש, ואלה פזורות בשלושה מקומות ומניבות כארבע מאות קילוגרם דבש בשנה. את הדבש הוא מוכר בימי חול ללקוחות מהמושב שמגיעים למשק, ובימי שישי גם לבאי הצרכנייה. אז הוא מסדר ברחבת החניה את הצנצנות הענבריות על שולחן פלסטיק מתקפל בשלוש קבוצות, איקליפטוס, אבוקדו ופרחי בר, וקורא את עיתוני סוף השבוע מהעמוד הראשון לאחרון. קבוצת כוורות אחת מיקם במטע האבוקדו של שוסטר, קבוצה שנייה מיקם בשולי חורשת האיקליפטוסים שמאחורי הפרדסים, ושלישית במושב קדרון הסמוך, בעיבורם של שדות הבור. הדבורים, עמלניות, נאמנות, חרוצות, רועות במרעה הטבעי שלהן: בתחילת הקיץ עטות על פריחת האיקליפטוס ובאביב מרחיקות אל ההדרים הסמוכים, מתפזרות בשדות הבור בדרכן אל החרציות, התורמוסים, החרדלים. גם מאלה הן יונקות צוף ומייצרות דבש ואוגרות אותו בתאים המשושים של החלה, עמלות מעלות השחר עד צאת החמה, ולכולן אותה מטרה — להתקיים, לשרוד, להתרבות, להכפיל ולשלש את מספרן שוב ושוב. המלכה יכולה להטיל שלושת אלפים ביצים ביום, ותכלית הכוורת כולה היא לאפשר לזה להתרחש. כל הרחש־בחש, כל העמלנות הבלתי נדלית, כל הנאמנות הדטרמיניסטית לתפקיד שכל פריט ופריט בנחיל בוקע אליו, כל ההקרבה העצמית למען הכלל — הרי עם העוקץ הננעץ נעקרים איבריה הפנימיים של הדבורה — כל הזכריות שמטרתה האחת היא הפריית המלכה ומיד אחר כך מוות מהיר, כל נפנוף הכנפיים הבלתי פוסק שנועד לצנן את הכוורת ולשמור בה בכל עונות השנה על טמפרטורה קבועה של שלושים וחמש מעלות, הכול־הכול למען אותה תכלית מעגלית.

הבוקר, אחרי שנלגם הקפה ועלה האור הראשון, היפה, הוא לבש את הסרבל הלבן ובוסס בשלולית בדרכו אל הטנדר. אחרי שווידא שלא שכח כלום נסע למושב קדרון אל "נקודת פרחי הבר", כך הוא קורא לה בינו ובין עצמו, וסקר את הכוורות, שש במספר, וחש בנקיפת ליבו מעין חרטה, וזו העיבה על צהלת הרדייה. הכול היה שקט כל כך ומוכר. צירוסים חלביים קפאו ברום השמיים, והשדה הרחב, היבש ככלות הקיץ, השתפל צפונה עד לבתי ההרחבה של המושב, שנצצו בגגותיהם האדומים באור הבוקר. מעל לכוורות, שהניח על בלוקים לבודד אותן מהקרקע, נשמע ציוץ הציפורים ובלע לתוכו את זמזום הדבורים, והתחושה הזאת, שהנה בעוד רגע הכול עומד להשתנות — התחושה שמלווה אותו כל השבוע האחרון — שבה והחרידה אותו, אגבית ומהירה ועדיין לא מנוסחת, וקצת פגעה בעליצות שנטען בה לקראת המלאכה. ומוזר שגם כשחזר למשק בטנדר העמוס בשש קומות כוורות טעונות דבש, חש כך, ועוד לפני שפרק את הארגזים והכניס אותם אל חדר הרדייה החליט להיכנס הביתה, וכמו אישור לתחושתו גילה את רינה מעולפת על הרצפה.

בשבוע האחרון היא לא חשה בטוב, אבל בניגוד לפעמים הקודמות הפעם כמו התכחשה למחושיה, לאותות שנותן לה גופה, וגם כששם לב שאינה כתמול שלשום ושאל אותה לשלומה, פטרה אותו באמירה שזה שום דבר. ואתמול, אחרי שעות שנשארה במיטה, שם לב שגם החווירה מאוד והציע בזהירות שייסעו לקופת חולים לעשות בדיקת דם, אבל היא אמרה: "זה שום דבר," וביקשה רק שיכין לה כוס קפה, וכך עשה. הניח את הכוס על השידה לצידה, אבל היא לא שתתה, ובבוקר, כנראה בזמן שקמה מהמיטה, ירד פתאום לחץ הדם שלה והיא התעלפה, וכך, כשקרסה, פגעה ידה בכוס הקפה. כשהוא מתבונן בשבריה העצובים הוא כבר יודע שאשר יגור בא לו — לא שפעת קלה, גם לא ירידת רמת האינסולין בדם, אלא דחייה של השתל.

הכול שקט. בית הסוכנות הישן שירש מהוריו והרחיב אותו אחרי מותם, גינת הירק שמאחוריו, ההדרים שלפניו, סככת האסבסט הגדולה, הרפת הישנה שהתקין בתוכה חדר לרדייה וחדר עבודה, שדות הנחלה שלו, עשרים הדונמים שהוא משכיר לגורפינקל לגידול תירס לתחמיץ, הכול שקט עכשיו, גם הטנדר החבוט שמאוחסנות בו תחת בד רטוב שש תיבות דבש.

הוא קם ומגלגל מעלה את תריס החלון הדרומי ומביט בגדר החיה הסבוכה — הרדופים ועוג ואזדרכת שוטה והיביסקוס אדום — ובשני גורי החתולים הרובצים בתוך הריבוע שמתווה השמש על האדמה הקשה. הוא תר בעיניו אחרי האימא האפורה המפוספסת. לפני חודשיים–שלושה הבחין בה, חוצה את החצר בבטן תפוחה, שבה ומופיעה תחת סככת הלול הישנה, חומקת מאחורי המחסן, מחפשת מקום בטוח להמליט בו. זמן לא רב אחר כך שמע את יללת הגורים, ועברו שלושה שבועות עד שיצאו ממחבואם בסבך הגדר החיה שלושה שונים זה מזה לגמרי — אחד אפור מפוספס כמו האם, שני שחור משחור, שלישי כמעט כחול עם גרב לבן — ומדי ערב הוא מפזר להם קצת אוכל יבש. על ריבוע השמש רובצים עכשיו רק השחור והכחול, המפוספס חסר. הכול שקט כל כך. רגוע באופן מוזר. שוב הנצח הזה, הזמן העומד. התחושה שלמרות הבהילות הנוראה שום דבר לא מתקדם. כמו בחלום: הוא משווע לרוץ, להיחלץ, אבל נשאר תקוע במקום. כבול.

הוא הופך את פניו ומביט ברינה. היא שוכבת בעיניים פקוחות. הוא ניגש ומתיישב לצידה, אומר: "נפלת, רינה," והיא מפלבלת בעיניה ומחייכת חיוך נורא ומביאה את ידה אל פיה ונוגעת בקצה אצבעה בדם הקרוש סביב שפתיה. "נפלת וחטפת מכה," הוא אומר, "חכי רגע, אני כבר מנקה לך," וממהר אל חדר האמבטיה, מרטיב שם מגבת במים וחוזר ומוחה את הדם מפניה, ממלמל: "חטפת גם בומבה במצח," והיא לוחשת: "אני מרגישה זוועה." "הזמנתי אמבולנס," הוא אומר ומניח את ידו על לחייה, והיא לופתת אותה בכפה השדופה ולוחשת: "מה יהיה נתי," והוא אומר: "יהיה בסדר," וחושק את שפתיו ומהנהן בראשו הגדול ומסיט ממנה את העיניים, אבל משאיר אצלה את היד. "אולי זאת ירידת סוכר, צריך לבדוק," הוא אומר, והיא נאנחת ואומרת: "אני לא רוצה אמבולנס, בוא ניסע לקופת חולים, נעשה בדיקת דם," והוא עונה: "מה פתאום קופת חולים רינה, צריך לפנות אותך למיון, אולי חטפת זעזוע מוח." ביגיעה היא עוצמת את עיניה ואומרת: "לא חטפתי שום זעזוע מוח, נתי," והוא משחרר בעדינות את ידו מלחייה וממלמל שעדיף שתשכב בשקט עוד רגע, עד שיגיע האמבולנס והרופא יבדוק אותה. ושוב, בלי אחריות, רק כדי לומר משהו, הוא אומר "יהיה בסדר, רינה," ומרים את ידו כדי להסיט את השיער ממצחה, אך נמלך בדעתו, ומחזיר את היד אל כיס הסרבל וחש מבוכה גדולה, כמעט זרות, כי ליבו יוצא אליה, אל כאבה וסבלה, אבל דפוסיהם הישנים ומורסות הכעסים שהצטברו אינם מאפשרים לו לבטא את זה, וגם היא, בשכיבתה בעיניים עצומות כמו רוטנת בשתיקה, מבכה את שנותיהם המשותפות.

בפעם הראשונה ראה אותה כשהיה בן ארבע עשרה והיא בת שש עשרה ושלושה חודשים, וכעבור ארבע שנים, כשהצטלבו דרכיהם בשנית, היא לא זכרה כלל את טיול התנועה ההוא שהוא היה בו חניך והיא מדריכה, טיול שבזיכרונו הוא חי עד היום ומסמל בעיניו את קו פרשת המים שבין הילדות לנערות. הוא התאהב בה אז, במדריכה אדומת השיער, שהייתה מבוגרת ממנו במה שנראה אז כשנות דור, ולא ידע לקרוא להתאהבותו בשמה והתבייש ברגשותיו, ובחוש טמיר ידע גם שאסור לו לספר לאיש על המתחולל בנפשו. כל כך משכה את ליבו, עד שנשמר מלהסתכל עליה, וּודאי שלא החליפו מילה. הטיול הסתיים על הר מצדה, וחודשים אחרי המעמד ההוא, שריגש את כל נימיו הנעריים, עוד עלתה דמותה בהזיותיו.

עם הזמן שכח אותה ואת הסערה שחוללה בנפשו, והתחיל לגלות עניין בבנות השכבה. גבה בעשרים סנטימטר, רקד ריקודי עם, חלם להיות טייס אבל התגייס לחיל השריון, וערב גיוסו, בצהרי איזה יום ברחובות, ראה אותה פתאום חולפת על פניו ברחוב הרצל, ואחרי שניות אחדות שנהפך בהן לנציב מלח הדביק אותה בריצה וקרא: "רינה, חכי שנייה," וכשהסתובבה בפנים מופתעות אמר: "נתי נתנזון, נפגשנו בטיול למצדה," והושיט את ידו ללחיצה. מאז שמרו על קשר, שלחו זה לזה מכתבים, אבל רק אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי וחזר לגור במשק, והיא כבר הייתה מורה בבית ספר בנס ציונה, היו לזוג של ממש. פעמים רבות הלכו שניהם בשביל הזיכרון הזה, החל בטיול שהיא זכרה ממנו דברים שונים לגמרי וכלה בפגישה ברחוב הרצל, כשהפתיעה והסעירה אותה הפנייה הישירה ברחוב ממי שנראה עד אז רק עובר אורח זר, דרך כל מיני רגעים אחרים מפה ומשם, שחודשים ושנים עוברים ביניהם: החתונה, ההיריון שבושש להגיע, הולדת הבת, הולדת הבן, התפרצות מחלת הסוכרת, ההשתלה, הלכידות המשפחתית המתעתעת, הרגע הזה ממש.

"את רוצה כוס מים?" הוא שואל וכבר קם והולך למטבח ומוזג מים לכוס וחוזר להתיישב לצידה ועוזר לה להזדקף ולשתות. "תתקשר לבטל את האמבולנס הזה," היא אומרת ומסיטה קווצת שיער מעיניה, "אני אתאושש קצת ותיקח אותי בעצמך," והוא משפשף את כפותיו הגדולות זו בזו כמו כשמסבנים ידיים ואומר: "אבל כבר הזמנתי רינה," והיא פוסקת: "אז תבטל," ושוב עוצמת את עיניה, ולוחשת: "אני רק אתאושש קצת וניסע."

הוא יוצא מהחדר ומתקשר למגן דוד אדום, ותכף ומיד יודעים שם במה מדובר ומבקשים ממנו שיצא לרחוב, כי האמבולנס כבר בחוץ והנהג דיווח שהוא לא מוצא את הכתובת המדויקת, והוא יוצא אל הרחוב, ומול המשק של גורליק מתגלה האמבולנס והוא מנופף לנהג, והאמבולנס נוסע ברוורס עד אליו. זאת ניידת טיפול נמרץ, הוא מבחין, ויוצא ממנה בחור צעיר, שלולא הסטתוסקופ התלוי על צווארו לא היה נראה כלל כרופא, ושואל איפה האירוע, והוא אומר: "זה פה בבית, אשתי נפלה ואיבדה את ההכרה, אבל עכשיו היא בסדר, אני כבר אפנה אותה בעצמי," והרופא אומר שבכל זאת כדאי שייכנס לראות אותה, הרי הגיעו עד פה, ומסמן לנהג שיצא גם הוא מהאמבולנס, ולרגע הוא חש שהם לא מאמינים לו, אולי חושבים שהוא פגע באשתו, התקשר להזעיק אמבולנס, נמלך בדעתו ועכשיו הוא מנסה להסתיר זאת, סיפורים כאלה קוראים בעיתונים כל יום. הוא חש צורך להצטדק ואומר: "היא נפלה מהמיטה כשהיא קמה, זה הכול, היא לא רוצה להתפנות," והרופא אומר בטון פסקני: "אדוני, אני מבקש לראות אותה," והוא מניח שבסרבל הדבוראים שלו, שנייר דבק מצמיד את שולי מכנסיו לנעליים הגבוהות כדי לאטום כל פתח שדרכו יוכלו הדבורים לחדור, בידיו הדביקות, המלוכלכות, בפעולותיו הסותרות, המחשידות, הוא בהחלט נראה חשוד, ואין לו אלא להכניס אותם הביתה. ברגע שרינה רואה את הפמליה המתפרצת לחדרה היא פולטת נחרת בוז ואומרת: "אומרים לו משהו, והוא מתעקש לעשות ההפך," ונתי אומר: "אני שומע שהבראת," ויוצא מהחדר.

הוא מתיישב בסלון על אחת משתי הספות המהוהות, מסיר מנעליו את נייר הדבק, ממולל את השיירים לכדור, מניח אותו על שולחן העץ המרובע ופושט את הסרבל. מולו, על הקיר הצפוני, ציור שמן של שדות צהובים, בטבורם קומביין ירוק שההילה הבהירה שסביבו יוצרת תחושת תנועה, אף שהכול עומד. פס תכלת בשליש העליון של הציור מייצג שמיים חפים מעב, וכשהוא מצמצם את עיניו הוא ממש יכול לראות את הקומביין הנוסע שם, קוצר את החיטה וסביבו הילת אבק ומוץ.

הוא פונה אל חדר האמבטיה, מקרצף את ידיו תחת הזרם ומנגב אותן במגבת. מאז ומעולם היו כפות ידיו הגדולות מחורצות, כריות האצבעות קשיחות כדבק קרוש. צלקת קטנה, לבנבנה וחוטית, שנמשכת משורש אגודל שמאל עד מפרק כף היד, מסמנת את נתיב החתך העמוק שנחתך בבשרו כשחרץ זיתים בסכין, זמן קצר אחרי שנולדה עמליה, לפני יותר משלושים שנה. המון דם ירד אז, והוא חבש את היד במגבת ופינה את עצמו לקופת החולים שבמושב עשרת והסב את ראשו הצידה בזמן שרופא הילדים התורן תפר את החתך. מאז, בכל פעם שמתחלפת העונה, הוא חש גירוד פנימי במקום שנפתח הבשר.

הוא חוזר לסלון ברגע שהרופא ונהג האמבולנס יוצאים מחדרה של רינה, מחויכים וצעירים וחסרי דאגות. "מה אתה אומר, דוקטור," הוא שואל כמעט בלחישה, והרופא אומר: "טוב, אני חושב שהיא צריכה להגיע למיון, אבל היא לא מסכימה להתפנות באמבולנס, כמו שאתה מבין. אני מציע שתיקח אותה בעצמך כבר עכשיו." מכשיר הקשר של הנהג מצפצף, וקול נשי שואל: "נט"ן שלוש, הגעת אל היעד?" והנהג לוחץ על משדר המיקרופון המרובע שתלוי על כתפו ומרכין אליו את ראשו ואומר: "אנחנו ביעד, החולה לא רוצה להתפנות בניידת, תכף חוזר," ושוב נשמע צפצוף גבוה, ולאחריו הקול הנשי ששואל אם צריך לשלוח ניידת משטרה, והרופא מנופף בידו כמי שמגרש זבוב ואומר: "תגיד לה שלא צריך," והנהג אומר למכשיר: "שלילי, הכול בסדר," ונתי שואל: "אני יכול להציע לכם משהו לשתות?" והרופא אומר: "לא תודה, אנחנו ממשיכים," וטופח בידידות על שכמו. "אתה מתעסק עם כוורות," הוא שואל, ונתי עונה: "כן, איך אתה יודע," והרופא צוחק ואומר: "קודם לבשת סרבל כזה, וראיתי בחדר שינה שלכם את הכובע עם הרשת. גם לאח שלי יש כוורת," ונתי שואל: "באמת, איך קוראים לו," והרופא עונה: "קוראים לו תומר, אבל הוא לא מגדל מקצועי, יש לו רק כוורת אחת בשביל התחביב, והוא בכלל גר בצפון," והנהג שואל: "איזה אח, הרופא?" והרופא אומר: "לא, הרופא זה אחי הגדול, זה שבצפון עם הכוורת זה הקטן יותר," ונתי אומר: "דבורים זה דבר חשוב מאוד," והנהג מביט בו כמו בתמהוני ואומר: "כל עוד הן לא עוקצות אותך זה בסדר גמור. אגב, פעם פיניתי אחד שהתנפל עליו נחיל צרעות, אם לא היינו מזריקים לו אטרופין בניידת ופותחים לו את הקנה, הוא היה נפטר."

"צרעות זה דבר אחר," נתי אומר, ופותח בהסבר קצר על היריבות המושבעת שבין הצרעה לדבורה, ומבקש להרחיב ולתאר עוד כמה מן הסכנות שמאיימות על החיים בכוורת, אבל הרופא מפסיק אותו בעדינות, ואחרי סבב לחיצות יד ואיחולי רפואה שלמה הם מסתלקים להם, והוא חוזר אל חדרה של רינה ומגלה שהיא יושבת על המיטה בפנים זעופות. הוא שואל במה הוא יכול לעזור לה כדי להתארגן לנסיעה לבית החולים, והיא אומרת: "בשום דבר," ומדשדשת אל חדר האמבטיה וסוגרת אחריה את הדלת, ואחרי רגע נשמע משם קול המים הזורמים במקלחת.

והוא הולך למטבח ופורס לעצמו פרוסת חלה, מורח אותה בלבָּנה, מניח על השולחן את צנצנת המלפפונים החמוצים ואת צלוחית הזיתים ומתיישב לאכול. בשנים האחרונות למד ליהנות מהדברים הפשוטים. אולי זה השינוי הגדול ביותר שחל בו, דווקא בגיל השלישי, דווקא כשהכול כבר מוגמר וחתום ואין עוד תקנה, באה השלווה הזאת, ההכרה ברגעי ההווה השגרתיים, בנחת שבכוס הקפה, בפרוסת הלחם, במראה השדה באור הראשון, באיסוף הפקאנים שנושרים מהעץ, בעישוב גינת הירק. הרי תמיד נחפז לעשות דברים, לפעול, לעבוד. דברים שבעבר היו חולפים על פניו כלא היו, יותר ויותר הוא שם לב אליהם, ולא פעם הוצף רגשה. יותר ויותר התמסר להרגלים קטנים, לכל פרטי השגרה, שנטענו במשמעות חדשה — רגע היקיצה, זיכרון עמום של חלום, הישיבה הסתמית לעת ערב מול שדות המשק — והעריך אותם, שלא לומר קידש אותם, ובמוחו התנסחה תובנה מעורפלת ולפיה הרגעים האלה הם־הם האושר. גם אירועים מהעבר נקשרו לתחושת האושר הזאת, אירועים שבמועד התרחשותם אולי נחוו אחרת לגמרי. והזמן עשה להם רק טוב: החתונה כאן במשק, כשהוריו עוד היו בחיים, הגאווה שהרגיש, הסיפוק שהנה הגשים משהו ושהוא בראשיתה של דרך נפלאה, היין ששתה באותו ערב, שיכרון החושים של רינה כשרקדו, אודם שערה על לובן שמלתה, הבשורה על הריונה, ולאחר כל שנות הציפייה — הלידה, שהוא לא נכח בה, רק חיכה מאחורי הדלתות המוגפות של מחלקת היולדות, עד שהגיעה האחות והניחה את התינוקת בחיקו ואמרה: "מזל טוב, נולדה לך בת," ושנה וחודשיים אחר כך הונח בחיקו הבן.

שאון המים הזורמים מחדר המקלחת נפסק, ועד שהוא מסיים את הפרוסה רינה כבר יוצאת לבושה במכנסי טרנינג כחולים ובחולצת טריקו ארוכה, והוא תומך בה בדרכם אל הטנדר.

"מה זה השלולית הזאת?" היא שואלת, והוא אומר: "שכחתי לסגור את הברז, זה זרם מאתמול, אבל שטויות, עד הצהריים הכול ייספג," והיא אומרת: "אני לא יכולה לדרוך פה נתי, אני בנעלי בית," ולפני שתספיק להתנגד הוא מניף אותה על ידיו ומכניס אותה לטנדר לקול מחאתה, "נו באמת, נו באמת."

כשהוא מסב את פניו לאחור כדי לנסוע ברוורס, הוא רואה את ששת ארגזי הכוורות שעוד לא פרק מן הטנדר. "עוד צריך לרדות היום," הוא ממלמל כמו לעצמו וחושק את שפתיו ומסיע את הטנדר בדרך הגישה אל המשק ופונה אל הרחוב, שעד לפני חמש שנים, כשבאה המועצה וקראה לו הדוכיפת, קראו לו כולם "הרחוב של הפיקוסים". כשהוא פונה בכביש המוביל אל גדרה ועובר על פני חוות הלולים, רינה מניחה את ידה על כפו הגדולה שעל ידית ההילוכים, כמו נייר שעוטף אבן במשחק אבן־נייר־ומספריים.