אפקט העגבנייה המתפוצצת: דרכים להתמודדות עם...

תיזהרו כשאתם קוראים ספרי בריאות,

אתם עלולים למות בגלל טעות דפוס!

אדם הולך לקניות ועושה מאמצים גדולים לבצע את המשימה בשלמותה, ולהקפיד על כל מוצר שיהיה יפה, תקין עם תאריך תפוגה נכון. עייף ומרוצה מעצמו הוא מגיע לביתו, ולאחר שפורק את מאמציו מרים בן זוגו עגבנייה יחידה רקובה ובקול לעגני וציני אומר: "מה זה? לא יכולת לבדוק יותר טוב את מה שקנית? אתה מזלזל ולכן קונה עגבנייה רקובה." חבל שהמבקר מתעלם מאלפי קניות טובות ומתייחס למקרה בודד, וממנו הוא מסיק יחסים של סיבה (אתה מזלזל) ותוצאה (קניית עגבנייה רקובה). כיצד מגיב האדם שזרקו עליו עגבנייה רקובה? התגובה השכיחה היא להיעלב ולהתאמץ פחות בקנייה הבאה.

היחס לקניית העגבנייה הרקובה אינו בא סתם כך, משום מקום. לבן הזוג המגיב יש כבר מסגור שלילי שלפיו הקונה נוהג לזלזל בקניות, ולכן העגבנייה הרקובה רק מחזקת את הנחת המסגור בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. לו היה מסגור חיובי, למשל "אתה קניין מצוין ולא עושה טעויות", יש להניח שהתגובה על העגבנייה הרקובה לא הייתה עולה כלל.

נמשיך עם העגבנייה הרקובה לכבישים. מכונית עוברת בין המכוניות, חותכת את הכביש, ורכב אחר עוקף בצורה מסוכנת. התגובה הראשונה שלנו היא להתעצבן ולכעוס על הנהגים כולם ועל התחבורה הדפוקה מכיוון שהמסגור שלנו הוא "נהגי ישראל איומים". אולם במסגור חיובי רואים שמאות ואלפי נהגים מתנהגים כמונו, בצורה הוגנת ובטיחותית. במצב כזה האירוע הופך לזניח, יישכח בשניות והעגבנייה הרקובה לא תהרוס את הסלט.

המקום המרכזי שבו אני פוגש את העגבנייה הרקובה הוא ביחסי הורים־ילדים בתחום המאמץ הלימודי. כאשר אני מאבחן את הילד הוא מספר על מאמצים רבים שהוא משקיע בלימודים (שמונה מתוך עשר בסרגל המאמצים שלו). ההורים מעריכים את המאמץ של הילד בסרגל שלהם בציון שתיים מתוך עשר. אלא שכשהורים מגיעים הביתה לאחר יום עבודה, הם רואים אותו בדיוק כאשר הוא נח מול סדרת טלוויזיה אהובה עליו, לאחר שעשה את מטלותיו. להורים יש מסגור הנובע מהעבר שלהם עם הילד, ובו הילד נתפס כלא מתאמץ. הם רואים את ההתנהגות הלא מתאמצת מול הטלוויזיה (העגבנייה הרקובה) ומיד מסיקים שהילד לא התאמץ כלל אף על פי שהבטיח לעשות זאת. ההורים כועסים, הילד מבין שאף אחד לא מעריך את המאמץ שלו, ומכאן המשבר הוא בלתי נמנע והתוצאה המידית היא שהילד מפסיק להתאמץ. בקליניקה הוא אומר לי את משפט המחץ: "אף אחד לא מקשיב לי עד שאני עושה טעות."

דוגמה נוספת אקטואלית מהתקופה שבה נכתב הספר (2017): ראש הממשלה וארנון מוזס, עורך ידיעות אחרונות, נחקרים ב"תיק 2000" בחשד לתיאום מהלכים, לכאורה, להגבלות על העיתון "ישראל היום" בתמורה לסיקור אוהד בעיתון "ידיעות אחרונות" ובאתר ynet. יש הקלטה של ארבע שעות על השיחות ביניהם. כל שעה הקלטה מכילה כשלושת אלפים מילים ובסך הכול כשנים־עשר אלף מילים. מהן הושמעו בתקשורת כשלושים מילים. האם זו עגבנייה רקובה שאינה מעידה על הכלל? תלוי במסגור של המאזין.

התקשורת נוהגת להביא סיפורים יוצאי דופן על אנשים שהצליחו בחייהם למרות הקשיים, למשל: לוחם שהרופאים ניבאו לו שיהיה רתוק לכיסא גלגלים כל חייו מצליח לחזור לשירות קרבי; נערה ממשפחת מצוקה עם אבא אלים שמצליחה להגיע לניהול בנק או להפוך לחברת כנסת, אולם אינה מציגה סיפורים שכיחים של כישלונות. מאחר שהכישלונות לא נכנסים לזיכרון מתקבעת בזיכרוננו סבירות גבוהה מאוד להצלחה.

אני שומע שכמות תאונות האופנועים בשנה האחרונה גבוהה מכמות התאונות בשנה הקודמת. כדי להתרשם שאכן קיימת בעיה ועליי לאסור על בני רכיבה באופנוע עליי לדעת כמה אופנועים יש בשנה זו וכמה היו בשנה הקודמת. סביר שחל גידול בכמות האופנועים, ולכן היחס בין כמות האופנועים (שיעור הבסיס) לבין כמות התאונות נשאר אותו יחס. נראה שכל אחד משמיע נתונים בהתאם למסקנה שהוא רוצה שנגיע אליה. הינה דוגמה נוספת: הרציתי בבית אבות על בעיות שכחה. בקהל נכחו שמונים אחוז נשים ועשרים אחוז גברים. האם אני רשאי להסיק כי בבית אבות זה בעיות שכחה מעסיקות נשים יותר מגברים? מובן שעד שלא אבדוק את כמות הנשים וכמות הגברים בבית האבות לא אוכל להסיק דבר. ועוד: במלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, היו נפגעים רבים בין השריונאים כתוצאה מפגיעות טילים נגד טנקים. השומע היה מתרשם כי למחבלים יש הישגים גבוהים, אולם עד שלא יודעים כמה טילים ירו ומתוכם כמה פגעו יחסית למספר הטנקים שהיו בגזרה, אין אפשרות להעריך את ההישג.

דובר הארגון "שוברים שתיקה" מעיד כי חיילים מתעללים בפלסטינאים. נניח שבכל שנה היו עוד עשרה מקרים כאלה שהוכחו עובדתית. השאלה היא כמה מפגשים בשנה יש בין חיילים לבין פלסטינאים, ומתוכם יש לבדוק כמה אחוזים נמצאו מתעללים. הגיוני שהיו חריגות, השפלות מיותרות והתעללויות. תמיד יש סדיסט אחד בתוך עשרת אלפים חיילים ויש מעטים החורגים מנהלים. הבעיה היא ששוברים שתיקה משליך ממקרים ספורים על כל צה"ל ומציג תמונה שבה יש לנו צבא סדיסטי לא מוסרי. השקר הוא בעצם ההכללה וההגזמה. לא זאת בלבד אלא שלוקחים את האירועים האלה ועושים מסע בעולם שכל ייעודו הוא להשמיץ את המדינה על סמך מקרים מעטים.

אני סבור שהדבר הראשון שצריך לעשות כדי לטפל בעגבנייה הרקובה הוא לדעת כי הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב שאנחנו תמיד צודקים. המאפיין את העגבנייה הרקובה (בניגוד למתפוצצת, עיינו בהמשך) שהמעוות כן יוכל לתקון.

הורים יכולים לטפל בעגבנייה הרקובה של ילדיהם באמצעות התעלמות מהטעות או על ידי אמירת משפט חיובי: הילד מפיל בטעות את כוס השוקו דקה לפני שצריך להגיע להסעה. במקום להטיף לו מוסר, לצעוק עליו או להעניש אותו, אפשר לנגב ביחד את הלכלוך. זה הרגע שבו הילד יבין שמותר לו לטעות. גם הספורטאים המפורסמים ביותר טועים; אפילו מסי, גדול הכדורגלנים, מחמיץ בעיטות מאחד־עשרה מטרים (פנדלים). טעויות הן לא דבר נורא כל כך, גם כשיש נזק, כל זמן שאדם לומד את הלקח. תמיד טועים והחוכמה היא לא לחזור על אותה טעות. תנו לילדיכם לטעות, ואז תנו להם למצוא את הדרך הנכונה.

במילים אחרות לכולנו יש טעויות אנושיות ובלתי נמנעות - רק אם נשלב רגליים ולא נעשה דבר, לא נטעה. החוכמה היא להודות בטעויות. קשה לעשות זאת ביחסים בין־אישיים בשל פגיעה בכבוד העצמי שלנו, במיוחד כשמופעל עלינו לחץ. אומרים לנו שהכרה בכישלון היא איננה עדות לחולשה אלא דווקא לכוח, אולם הדבר קשה ודורש אומץ, והכישלון הוא דווקא באי־למידה מהטעות.

יש סוגים מגוונים של טעויות או כישלונות: טעות של תום לב, היסח הדעת, פליטת פה, חוסר הבנה, זלזול, התנשאות וחוסר נכונות להשתפר. לכולנו עליות וירידות, ימים שבהם ערך העצמי שלנו גבוה וחזק וימים שבהם ערך העצמי נמוך ודבר לא מצליח. מסגור רחב יחד עם חשיבה הסתברותית מאפשרים להתייחס לכל הצלחה וכישלון בדרך ראויה. העיקרון המנחה הוא להמשיך ולהתאמץ באומץ (המילים מאמץ ואומץ קשורות אחת בשנייה, ולא לחינם).

גנדי המנהיג ההודי נהג לומר: "חופש הוא חסר חשיבות אם איננו כולל את החופש לטעות." אם תמיד היינו מצליחים ולעולם לא טועים היינו נידונים לחיים רדודים. אומנם יש פעמים שמי שהייסורים פוסחים עליהם זוכים לשקט ולביטחון, אולם הם עלולים לפתח נשמה פשוטה ושטחית. לו יכולנו לכבוש כל פסגה, להשיג בקלות כל עבודה ולהרוויח כמה כסף שנרצה, ללא טעויות וללא כישלונות, לא היינו מרגישים את השיאים בחיינו. די מהר היינו מאבדים כל תמריץ להתאמץ ולהיאבק עבור הדברים שחשובים לנו, מכיוון ששום דבר אינו בעל חשיבות אם אינך צריך להתאמץ עבורו ולהתפתח כדי להשיגו. אדם שלעולם צודק, לעולם נאהב ובטוח, לעולם מצליח ומצוין עלול לשלם מחיר יקר מאוד של היעדר העומק הנפשי - עומק הנבנה על הספק, על אי הסדר, על חוסר ביטחון ועל מבוכה. הצלחה כרונית סוגרת את האדם מפני רוחות פנימיים המעוררים ספק, סימני שאלה, מבוכה וחוסר ביטחון. רוחות של כישלון יכולים להזין את האדם, לספק לו את הכוח לאמפתיה ולכניסה לנעלי הזולת, לעמת אותו עם האני הפנימי, ולהעניק לו את העושר החוויתי הנוצר רק בעת כישלונות. טעויות וכישלונות הם חלק מהותי מהחיים ובעזרתם משיגים גם את ההנאה שבהצלחות. כאשר הורים, בני זוג או מנהלים מעניקים את הזכות לטעות, הם מאפשרים לאהובים שלהם לתקן את הטעויות מתוך בחירה בריאה ולא מתוך הלקאה עצמית.

כדי לקבל פרספקטיבה על החיים תדמיינו מצב שבו ניצלתם ממוות בטוח: אתם נוהגים ברכב המשפחתי לבד, מאבדים לפתע את השליטה על הרכב, מתהפכים פעמיים לתהום, ומוצאים את עצמכם בתחתית הוואדי עם צלעות שבורות. לאחר הצעקות, הדמעות, הכאבים, יללות האמבולנסים, התפילות והנדרים שלכם אתם מצליחים להתעשת ולחשוב בבהירות על מה שקרה זה עתה. אני מניח שאלה מכם שממתפללים בימים נוראים בבית כנסת אשכנזי ימלמלו את התפילה (מתוך תפילת ונתנה תוקף) "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל

כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף". ההכרה עד כמה החיים שלנו שבריריים אמורה להוביל אותנו לענווה ולצניעות.

הפתרון החיובי לכישלונות ולטעויות, כמו לכל משבר, הוא להבין כי רבים נכשלים בשלב כזה או אחר בחייהם. צרת רבים אינה תמיד נחמת שוטים, ובמקום להתכנס פנימה ולהרגיש אשמה ושנאה עצמית, אפשר להשתמש בכישלון כמנוף לצמיחה אישית ולנתינה לאחרים. הכישלון אמור לטעת בנו גם ענווה וצניעות, ולאזן בין התחושה שאנחנו מיוחדים ונמצאים במרכז החיים, לבין המחשבה שהחיים יקרי ערך ועלולים להיגמר בכל רגע נתון. ענווה היא עמדה או תכונה שאנחנו שווים לכולם ואיננו מרגישים כחשובים ונישאים מאחרים מכל סיבה שהיא. היא קשורה לצניעות, לכך שהאדם מצניע את כישוריו ואת מעשיו הטובים ואינו מבליט את עצמו. האדם לא אמור לבטל את הישגיו ואת כישוריו, אלא למקם את עצמו במקום הראוי. הכישלון מסייע לנו לצאת מגאוות יתר ולהבין שההצלחה והכישלון אינם קשורים רק בנו, וקיבלנו עזרה מאחרים, לכן הכישלון אינו דווקא מפלה אישית. כשאנחנו טועים באשר למה שטוב לנו אנחנו אמורים לזכור כמה קל לטעות בנוגע לאחרים ולפגוע בהם.