נישואים מאורגנים

כאב מפלח נוסף שיסע את גבה התחתון, הקיף כמו חגורת דוקרנים את בטנה וסחט את גווה באגרוף חסר רחמים עד שנשימתה נעתקה.

"תתקשר בבקשה לאלסנדרו," התחננה אוקטביה פראנטה בהתנשפות וקפצה את אגרופיה על השמיכה שמתחתיה כשהכינה את עצמה לציר הבא. היא התחילה לחשוש שמשהו יקרה ושהיא לעולם לא תשמע שוב את קולו.

בן-דודו של בעלה, פרימו פראנטה, רק נאנח. אחיזתו נשמטה מהווילון בחוסר עניין כשהוא סב מעל החלון. "אמרתי לך. הוא אמר שהוא יגיע אם התינוק יוולד חי. אחרת הוא לא יטריח את עצמו."

היא לא רצתה להאמין לזה. עושה רושם שפרימו שאב הנאה יום-יומית מהתעללות בה. היא כבר לא סמכה עליו והיתה משוכנעת שמדובר בעוד אחד מהמשחקים שלו.

אך אחרי שבעלה הגלה אותה ללונדון לחודשים כה רבים, היא החלה להאמין לפחות לחלק מדבריו של פרימו. הוא בהחלט צדק כשתייג אותה כסתומה. היא הניחה לחייה להסתחרר מחוץ לשליטתה. היריון הוא מצב משונה שמעורר בך תחושת פגיעות הדרגתית כך שאת לא שמה לב כמה את חסרת הגנות עד שמתעורר הצורך להיאבק, ואז כבר לא נותרים בך שום מקורות כוח. היא בודדה את עצמה כאן, מלקקת את פצעיה אחרי דחייתו של אלסנדרו, ופתאום לא היו לה שום משאבים. לא היה מי שיעזור לה.

בעבר התנהגותה המרדנית חזרה אליה כבומרנג, לכן רק לעתים נדירות היא הביעה התנגדות, אך היא מעולם לא היתה חלשה. בעבר היה לה לפחות ביטחון עצמי, גם אם לא אסרטיביות של ממש. היא אפילו הרגישה מעין גאווה באותם שבועות ראשונים של נישואיה ­–

כאב נוסף פילח אותה וגרם לה לחרוק שיניים כדי לעצור צרחה.

אלסנדרו, התחננה באלם כשגל זיעה חדש כיסה את עורה. אך היא הכירה מקרוב גברים שכל רצונם היה שבניהם ייוולדו בחיים. אולי פרימו אמר את האמת בנוגע לחוסר האכפתיות של בעלה.

אז תתקשר לאמא שלי, כמעט אמרה כשכאב נוסף לפת אותה, אך גם אמה היתה באיטליה, והיא תפגין אפילו פחות אהדה. היא עברה את זה שמונה פעמים. שבע מהן היו לידות שלא נשאו פרי. שמונה, בעצם, מכיוון שאוקטביה לא ממש נחשבה ליורשת תקפה.

נקבה. טובה רק בשביל משהו אחד, זה.

אוקטביה חייתה כל חייה בפחד שהיא תסבול כמו אמה ותאבד תינוקות לפני שתספיק ללדת אותם. מסתבר שפחדהּ היה מוצדק. זה לא היה התהליך הטבעי המושלם שהבטיחו הספרים. זה היה עינוי. התינוק הקדים בחודש, והכאב היה מבעית. משהו לא היה כשורה. היא ידעה זאת.

"איפה האמבולנס?" זעקה כשהכאב שכך מספיק כדי לאפשר לה להסדיר את נשימתה ולדבר. "במרפאה אמרו להזעיק אמבולנס ברגע שיתחילו הצירים. עשית את זה?"

"את היסטרית. הדברים האלה אורכים שעות. את יודעת את זה," הפטיר פרימו.

הוא אמר שיזעיק אמבולנס, אך היא היתה מוכנה להתערב שהוא לא עשה זאת.

"תן לי את הטלפון," דרשה ממנו והושיטה את ידה. למה הוא כאן בכלל? למה בעלה לא כאן?

כאביה רדפו זה את זה. היא נאלצה לכרוך את זרועה סביב בטנה הנפוחה מחשש שעורה יבקע תחת הלחץ.

"בבקשה, פרימו. אני מתחננת. קח אותי לבית-החולים."

"את בושה למשפחה שלנו," אמר בלעג למראה דמותה הפרועה והמיוזעת ופניה שטופות הדמעות. "איפה כל הגאווה שטענת פעם שיש לך במילוי המוטל עלייך? תפגיני קצת אצילות."

הדברים האכזריים, שנאמרו מפי גבר אכזרי שאותו שנאה בכל הוויתה, עדיין הצליחו לפגוע בה. משום שאלסנדרו זנח אותה לכל זה. בכל פעם שפרימו השתלח בה מילולית, היא פירשה זאת כסטירה של חוסר אכפתיות מצד אלסנדרו, כאילו הוא גירש מעליו זבוב. אולי היא היתה הצעצוע שלו, כי הוא נראה כה מוקסם ממנה באותם ימים מוקדמים, אך כעת היא היתה כקליפת השום בעיניו. נשכחת לחלוטין. אדישותו היתה מהלומה גופנית כל אימת שנוכחה בה.

למרות הכאב והתבוסה שמילאו אותה, היא לא התכוונה ללדת במיטתה ולסכן את חייו של התינוק ואת חייה שלה. היא דחפה את עצמה באיטיות אל קצה המזרן, נתמכה בארונית הלילה והתפללה שברכיה יתמכו בה. היא תצא בזחילה מהחדר הזה אם לא תהיה לה ברירה. פרימו אולי מייחל למותה, אך היא לא התכוונה להתפגר בשקט.

"זה דם?" דרש פרימו לדעת בחדות. מבט הנץ שלו נשלח מפניה המתוחות אל השמיכה המוכתמת ובחזרה. גוון עורו האפיר.

כשהביטה בכתם הקטן, מעט חום הגוף שנותר בה התרוקן מפניה ומחזיה ומגפיה. אז זהו זה. נגזר עליה לאבד את התינוק שלה, כמו אמה. אם היא תשרוד, זה יקרה שוב ושוב בעודה מנסה למלא את חלקה בהסכם הנישואים. למה בכלל היא חשבה שהיעתרות להינשא בנישואים מאורגנים תזכה אותה סוף-סוף בכבוד מצד אביה? למה היא הניחה לעצמה להתחיל לפתח רגשות כלפי בעלה ולקוות שתזכה בחיבתו?

למה היא פתחה את ליבה והכניסה את העובר הזה עמוק פנימה מתוך אמונה שסוף-סוף יהיה אדם אחד בעולם שיגמול לה אהבה?

אף אחד לא יאהב אותה לעולם. היא האדם היחיד שעליו היא יכולה לסמוך. הגיע הזמן להכיר בכך.

יפחה בקעה מגרונה והיא פסעה ברגליים כושלות אל אדן החלון שעליו השאיר פרימו את הטלפון שלה והרימה אותו. אחרי שהשעינה ראש על הקיר והתפללה באלם, היא חייגה את המספר של שירותי החירום ואמרה להם לשלוח אמבולנס.

אלסנדרו פראנטה ראה שאשתו מתקשרת וליבו החסיר פעימה. הוא כבש מיד את התגובה הבלתי רצונית, השתלט על עצמו ללא רחמים וכעס שהניח לה להשפיע עליו בקלות כזאת, אפילו כשהיתה בעבר השני של היבשת.

אך מידה כלשהי של הפתעה היתה מובנת. היא מעולם לא התקשרה אליו עד כה.

עובדה שממנה ניסה לא להיות מוטרד.

"קארה," ענה וכרה אוזן לשמוע רמזים באשר לסיבת התקשרותה עכשיו. השעה היתה מאוחרת בלונדון, אפילו מאוחרת יותר כאן בנאפולי, אך מסתבר ששניהם עדיין היו ערים. אולי התינוק בועט. היא אמרה פעמים אחדות שהיא מתקשה לישון בגלל זה. הדבר גרם לו להרגיש את המרחק ביניהם בחריפות רבה...

הוא התעלם מהדקירה של משהו שאולי היה חרטה. הפרידה היתה הכרחית. הוא לא ייכנע לערגות מתוך חולשה ובסוף יסכן אותה. זה יהיה חסר אחריות.

"סונו יו," אמר פרימו לתוך אוזנו. זה אני.

לא אוקטביה אפוא. אכזבה מילאה אותו לפני שהצליח לנטרל אותה. לרוב הוא נאבק בעוצמות רגש עזות ולא הניח להן לשלוט במעשיו, אך הנישואים האלה איבדו כל צביון של נישואים והדבר החל לתסכל אותו. הם החלו עם הבטחה כה גדולה. היתה ביניהם התאמה ראויה לציון, במיוחד במיטה, אך הקשר ביניהם התפורר למשהו שהוא כבר לא ידע מה לעשות בו.

הוא פקפק, ולא לראשונה, בהחלטתו להשאיר אותה בלונדון, אך כל העובדות נותרו בעינן: היא היתה בהיריון ובמצב מסוכן. לאמה היתה היסטוריה של הפלות. בית אמו בלונדון היה באותה העיר של מרפאת מומחים ראשונה במעלה, מרפאה שביצעה מעקב קפדני אחריה. כמו כן היא היתה בטוחה מהאיומים כאן בנאפולי. סירובו להביא אותה הביתה היה הדבר הכי טוב בשבילה ובשביל העובר שלהם.

עם זאת, אשתו פיתחה לעצמה מנהג להתחמק מהטלפונים שלו. בן-דודו דיווח על מצב העניינים במקומה, התערבות שלא מצאה חן בעיני אלסנדרו. למה פרימו שהה בכלל עדיין בבית אמו? כמה זמן לוקח לסיים לצבוע דירה בימים אלה?

"סי?" דחק כעת אלסנדרו בבן-דודו, טון קולו מתחדד מדאגה.

"היא נתקפה צירים," אמר פרימו לקונית.

אלסנדרו הזדקף במושבו, עורקיו מעקצצים משטף אדרנלין פתאומי, הררי העבודה שעל שולחנו נשכחים. זה מוקדם מדי. כמעט חודש לפני תאריך הלידה המשוער שלה. הוא תכנן לטוס אליה בשבוע הבא. הוא שלח יד אל הטאבלט שלו וכבר החל להקליד הודעה לנהג ולטייס שלו.

"הכול התרחש במהירות רבה, אחרת הייתי מתקשר אליך מוקדם יותר," המשיך פרימו. "האמבולנס התעכב ו... טוב, היו סיבוכים."

דממה השתררה.

אלסנדרו חיכה. סכין של אימה פילחה אותו, מבלי שיהיה אפשר להתחמק ממנה. פרימו אהב לדבר בדרמתיות רבה ככל האפשר. סנדרו דיבר איתו על זה לא פעם, אמר לו שזה רק מחמיר את המצב, אך פרימו נהנה מתשומת לב.

זה לא היה הזמן המתאים.

אלא אם כן פרימו באמת לא שש לבשר בשורות רעות.

אלסנדרו יכול היה לשמוע את תקתוק השעון שעבר במשפחתו מדור לדור – טיק טק, טיק טק. כמו פצצה. הוא לא יכול היה לנשום. הוא היה משותק, שולל כל תחושה, ומוחו מרוקן כשהדף את מה שחשש שיהיה שידור חוזר של רגע אחר של טרגדיה. של צמיגים צווחים ו –

"כן?" דחק בבן-דודו בקול מחוספס ועבה.

"הם נאלצו לפנות אותה לבית-החולים הקרוב, לא לבית-החולים שבו היא היתה אמורה ללדת. הוא מוצף בפצועים מתאונת אוטובוס, אבל הם מכניסים אותה לניתוח בזה הרגע."

עצביו התפוצצו בזרם בהילות כמעט לא הגיוני.

"איזה בית-חולים?" דרש אלסנדרו לדעת ונאבק להשתלט על רגש שרצה לגבור על ההיגיון ולשבור דלתות וקירות וחוקים של האדם והטבע כדי להגיע ללונדון. הוא נאבק לשמור על קור רוח והכריח את עצמו לדבר בבהירות למרות מוחו וליבו הדוהרים. "אני יוצא עכשיו. אגיע בהקדם האפשרי."