דברים מוזרים: בורחת
יובנוף ברנה
₪ 39.00
תקציר
מקס מייפילד לא מצליחה להשתלב. היא אף פעם לא אומרת את הדבר הנכון ומעדיפה משחקי וידיאו וסקיטבורד על פני מסעי קניות וצחקוקים עם הבנות. נקודות האור היחידות בחייה הן החברים הקרובים והביקורים אצל אביה. אבל כשאמא שלה מתחתנת עם ניל, ומקס צריכה להתמודד עם בנו האלים, החיים הופכים לגיהינום.
המצב רק מחמיר כשהמשפחה החדשה עוברת להוקינס. עד מהרה מקס מגלה שלא מדובר בסתם עיירה מנומנמת, ושבמקום קורים דברים מוזרים. היא מוצאת את עצמה במרכזה של פרשייה הזויה שמעורבים בה דמוכלבים מפלצתיים, מצליף מוח מסוכן ומגית אמיתית. עכשיו על מקס לבחור אם לברוח מחייה המסויטים או להתמודד עם המפלצות האכזריות שפולשות לתוכם.
ברנה יובנוף היא סופרת נוער אמריקנית מצליחה. את שנות ילדותה בילתה בארקנסו ובקולורדו, ולמדה בחינוך ביתי עד התיכון. היא גרה בדנוור.
הספר בורחת מגולל את סיפור הרקע של אחת הדמויות האהובות בלהיט הטלוויזיוני דברים מוזרים. הסדרה גרפה פרסים רבים ובהם חמישה פרסי אמי, והיתה לתופעה תרבותית בינלאומית
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ופעולה, ספרים לנוער, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 192
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרי מתח ופעולה, ספרים לנוער, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 192
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
השמיים היו כל כך נמוכים, שהיה נדמה שהם ממש יושבים על מרכז העיר הוקינס. העולם חלף על פנַי במהירות כשנעתי על המדרכה ברעש. הגברתי מהירות על הסקטבורד, מקשיבה לגלגלים לוחשים על הבטון ואז רוחשים על הסדקים. היה קר באותו אחר צוהריים, והקור הכאיב לי באוזניים. מזג האוויר היה קריר מהרגע שהגענו לעיר שלושה ימים קודם לכן.
המשכתי להביט למעלה, מצפה לראות את הכחול הבהיר של סן דייגו. כאן הכול היה חיוור ואפור, וגם כשלא היה מעונן, השמיים נראו חסרי צבע.
הוקינס, אינדיאנה, הבית של העננים האפורים הנמוכים, הז'קט המרופד והחורף.
הבית... שלי.
הרחוב הראשי כבר היה מקושט לקראת ליל כל הקדושים, עם חלונות ראווה מלאים דלועים מחייכות. קורי עכביש מלאכותיים ושלדים מנייר הודבקו בחלונות הסופרמרקט. עמודי הפנסים לכל אורך הרחוב היו עטופים בדגלונים שחורים־כתומים שהתנופפו ברוח.
את אחר הצוהריים העברתי באולם המשחקים פּאלאס — שיחקתי דיג דג עד שהמטבעות נגמרו לי. בגלל שאמא שלי לא אוהבת שאני מבזבזת כסף על משחקי וידיאו, בבית יצא לי לשחק בעיקר רק כשהייתי עם אבא שלי. הוא היה לוקח אותי איתו לאולם באולינג או לפעמים למכבסה האוטומטית, ושם היו פקמן וגלגה. ולפעמים הייתי מבלה בג'וי טאון במרכז הקניות, למרות שזה היה יקר בטירוף, והיו שם מלא מטאליסטים בג'ינסים קרועים ובמעילי עור. אבל היה להם שם פּוֹל פוזישן, משחק המרוצים הכי שווה שיש, עם הגה אמיתי. ומי ששיחק בו הרגיש כאילו הוא באמת נוהג.
אולם המשחקים בהוקינס היה בניין גדול ונמוך עם שלטי ניאון בחלונות וסוכך צהוב בהיר, אבל מתחת לאורות הססגוניים ולצבע זאת היתה סתם מסגרת אלומיניום. היו להם מאורת הדרקון ודונקי קונג ודיג דג, שהוא המשחק האהוב עלי.
ביליתי שם כל אחר הצוהריים, שיפרתי את התוצאה בדיג דג, אבל אחרי שהכנסתי את השם שלי במשבצת של המקום הראשון ולא היו לי עוד מטבעות, התחלתי להרגיש על קוצים, כאילו אני חייבת לזוז, אז יצאתי משם וגלשתי על הסקטבורד למרכז העיר, לעשות סיור בהוקינס.
דחפתי את עצמי מהר יותר, חלפתי בקרקוש על פני מזנון וחנות כלי בניין, סניף של רדיו שאק, בית קולנוע. הקולנוע היה קטן, כאילו יש בו רק אולם אחד, אבל החזית היתה נוצצת ובסגנון של פעם, עם גגון כניסה גדול, שבלט כמו ספינת קרב מכוסה אורות.
הפעמים היחידות שבאמת אהבתי לשבת בלי לזוז היו בקולנוע. הכרזה החדשה בחזית היתה לסרט שליחות קטלנית, אבל כבר ראיתי אותו. הסיפור די טוב. רובוט רוצח שנראה כמו ארנולד שוורצנגר חוזר מהעתיד כדי להרוג מלצרית אחת שקוראים לה שרה קונור. בהתחלה היא נראית סתם אחת נורמלית, אבל בסוף מתברר שהיא חיה רעה. אהבתי אותו למרות שהוא לא סרט מפלצות אמיתי, אבל משהו בו עורר בי תחושה משונה של אכזבה. אף אישה שאני מכירה לא דומה בכלום לשרה קונור.
עכשיו חלפתי במהירות על פני בית המשכונות — על פני חנות רהיטים, פיצרייה עם גגון בפסים אדומים וירוקים — כשמשהו קטן וכהה זינק לפנַי וחצה את המדרכה. באור האפור של אחר הצוהריים זה נראה כמו חתול, והיה לי בדיוק מספיק זמן לחשוב כמה זה משונה, כי במרכז סן דייגו אף פעם לא רואים חתולים. ואז עפתי מהסקטבורד.
אני רגילה להתרסקויות, ובכל זאת בחלקיק השנייה של הנפילה תמיד מיטשטש אצלי חוש ההתמצאות. כשאיבדתי את שיווי המשקל, הרגשתי כאילו כל העולם התהפך ונשמט מתחתי. התנגשתי בקרקע כל כך חזק, שהרגשתי את רעד החבטה בשיניים.
אני גולשת על סקטבורד כבר נצח — מאז שהחבר הכי טוב שלי, נייט ווקר, ואחיו סיילס נסעו לטייל בחוף וֵנִיס עם ההורים שלהם כשהיינו בכיתה ג', וחזרו מפוצצים בסיפורים על להקת זי־בויז ועל חנויות הגלישה בדוגטאון. אני גולשת על סקטבורד מהיום שגיליתי את הגריפ־טייפ ואת סקטבורד מדריד וגלשתי במורד גבעת סנסט בפעם הראשונה והבנתי איך מרגישים כשנעים כל כך מהר שהלב דוהר והעיניים דומעות.
המדרכה היתה קרה. שכבתי לרגע על הבטן, עם חלל הולם בחזה וכאב זורם בזרועות. המרפק שלי ביצבץ דרך קרע בשרוול הסוודר, וכפות הידיים שלי נדמו חשופות ומחושמלות. החתול נעלם מזמן.
התהפכתי וניסיתי להתיישב, כשאיזו אישה רזה עם שיער כהה יצאה במהירות מאחת החנויות. זה היה מפתיע כמעט כמו חתול באזור העסקים. בקליפורניה אף אחד לא היה יוצא בריצה לבדוק אם אני בסדר, אבל פה זה אינדיאנה. אמא שלי אמרה שאנשים פה יהיו נחמדים יותר.
האישה כבר כרעה לצידי על הבטון בעיניים גדולות עם מבט מתוח. דיממתי קצת במקום שהמרפק נחשף דרך השרוול. האוזניים שלי צילצלו.
היא התכופפה אלי במבט מודאג. "אוי, הזרוע שלך, נפצעת." אז היא הרימה את העיניים והביטה לי בפנים. "את נבהלת בקלות?"
פשוט החזרתי לה מבט. לא, רציתי להגיד, וזה היה נכון בכל מיני אופנים. אני לא פוחדת מכלבים ומעכבישים. אני יכולה ללכת בטיילת בים לבד בחושך או לגלוש על הסקטבורד על קרקעית נחל אכזב בעונת השיטפונות ולא לדאוג לרגע שרוצחים יתנפלו עלי או שמבול פתאומי יטביע אותי. וכשאמא שלי והאבא החורג שלי אמרו שאנחנו עוברים לאינדיאנה, ארזתי כמה גרביים ובגדים תחתונים ושני זוגות ג'ינס בתיק הגב שלי ויצאתי באומץ לתחנת האוטובוס. זה ממש לא לעניין לשאול מישהו זר אם הוא נבהל. נבהל ממה?
לרגע ישבתי באמצע המדרכה, המרפק שלי דוקר וכפות הידיים שלי משופשפות ומלוכלכות, והבטתי בה בעיניים מצומצמות. "מה?"
היא הושיטה יד לנקות את החצץ מהידיים שלי. כף היד שלה היתה דקיקה וכהה משלי, עם מפרקים יבשים וסדוקים וציפורניים אכולות. לעומתה, היד שלי נראתה חיוורת ומכוסת נמשים.
היא שלחה בי מבט מהיר ועצבני, כאילו אני זאת שמתנהגת משונה. "פשוט תהיתי אם את נחבלת בקלות. לפעמים זה קורה עם עור בהיר, שרואים יותר ברור את החבּורות. כדאי שתמרחי על זה יוד, שלא יזדהם."
"אה." נדתי בראש. עדיין הרגשתי כאילו כפות הידיים שלי מלאות ניצוצות זעירים. "לא. זאת אומרת, נראה לי שלא."
היא התכופפה קרוב יותר ועמדה להגיד משהו נוסף, כשלפתע העיניים שלה נעשו גדולות אפילו יותר והיא קפאה. שתינו הרמנו מבט כששאגת מנוע חתכה את האוויר.
שברולט קָמֵרוֹ בצבע כחול־בריכה זינקה מהרמזור ברחוב אוֹק ונעמדה בנהמה ליד המדרכה. האישה הסתובבה בחטף לראות מה הבעיה, אבל אני כבר ידעתי.
אחי החורג בילי נשען לאחור במושב הנהג, הידיים מונחות בעצלות על ההגה. שמעתי את רעם המוזיקה שלו דרך החלונות הסגורים.
אפילו מהמדרכה יכולתי לראות את האור מבהיק על העגיל של בילי. הוא שלח בי את המבט השטוח והריק שהוא תמיד שולח בי — כבד עפעפיים, כאילו אני משעממת אותו כל כך, שהוא רק בקושי מסוגל לעמוד בזה — אבל מתחת לזה היה חספוס מרצד של משהו מסוכן. כשהוא מביט בי ככה, הפנים שלי רוצים להסמיק חזק או להתכרכם. אני רגילה למבט שלו, כאילו אני משהו שהוא רוצה לגרד מעליו, אבל זה תמיד נראה גרוע יותר כשהוא עושה את זה בנוכחות אחרים — כמו האישה הנחמדה המתוחה הזאת. היא נראית כמו אמא של מישהי.
שיפשפתי את הידיים המעקצצות במכנסי הג'ינס והתכופפתי להרים את הסקטבורד.
הוא הניח לראש שלו לצנוח לאחור, לפה שלו להיפתח. אחרי שנייה הוא נשען הצידה והוריד את החלון.
הסטריאו הלם חזק יותר, קוואיֶט ראיֶט רעמו באוויר הצונן. "תיכנסי."
פעם, במשך שבועיים באפריל, חשבתי שהקמרו היא הדבר הכי מדליק שראיתי בחיים. יש לה גוף ארוך ורעב כמו של כריש, כולה זוויות חדות ודפנות מבריקות צבועות. מסוג המכוניות שאפשר לשדוד איתן בנק.
בילי הַרְגְרוֹב היה מהיר ומחוספס כמו המכונית הזאת. היו לו ז'קט ג'ינס דהוי ופנים של כוכב קולנוע.
בימים ההם הוא עוד לא היה בילי, רק איזה רעיון מעורפל איך ייראו חיי. אבא שלו ניל עמד להתחתן עם אמא שלי, וידעתי שכשכולנו נעבור לגור ביחד, בילי יהיה אחי. התרגשתי מזה ששוב תהיה לי משפחה.
אחרי הגירושים אבא שלי התחפף ללוס אנג'לס, ככה שראיתי אותו בעיקר בחגים סוג ב', או כשהוא הדרים לסן דייגו לעבוד ואמא שלי לא הצליחה למצוא סיבה לא לתת לי להיפגש איתו.
אמא שלי עדיין היתה נוכחת, כמובן, אבל באופן קלוש ואוורירי שהיה קשה להיאחז בו. היא תמיד היתה מעט מטושטשת, אבל אחרי שאבא שלי היה מחוץ לתמונה, זה החמיר. די טרגי לחשוב באיזו קלות היא נעלמת לתוך האישיות של כל בחור שהיא יוצאת איתו.
היה דוני, שחי על קצבת נכות בגלל הגב שלו, ולא היה מסוגל להתכופף לזרוק את הזבל. הוא הכין לנו פנקייק ביסקוויק בסופי שבוע וסיפר בדיחות איומות, ואז יום אחד הוא ברח עם מלצרית מבית הפנקייק.
אחרי דוני היו ויק מסנט לואיס, וגאס עם עין אחת כחולה ואחת ירוקה, ואייבן, שניקה בין השיניים באולר.
ניל היה שונה. הוא נהג בטנדר פורד חום־צהבהב, והחולצות שלו היו מגוהצות, והשפם שלו גרם לו להיראות כמו איזה מין סמל צבאי או שומר יערות. והוא רצה להתחתן עם אמא שלי.
הטיפוסים האחרים היו אפסים, אבל הם היו אפסים זמניים, אז הם מעולם לא הטרידו אותי במיוחד. כמה מהם היו מגוחכים או חברותיים או מצחיקים, אבל אחרי כמה זמן הדברים הרעים תמיד התחילו להצטבר. הם איחרו בתשלום שכר הדירה, או הרסו את המכוניות שלהם בתאונה, או השתכרו וגמרו בכלא המחוזי.
הם תמיד עזבו, ואם לא, אמא שלי העיפה אותם. לא נשבר לי הלב. אפילו הכי טובים ביניהם היו די מביכים. אף אחד מהם לא היה מגניב כמו אבא שלי, אבל בגדול הם היו בסדר. כמה מהם אפילו היו נחמדים.
אבל כמו שאמרתי, ניל היה שונה.
היא הכירה אותו בבנק. היא עבדה שם כפקידה, ישבה מאחורי חלון מוכתם, חילקה שוברי הפקדה ונתנה לילדים סוכריות על מקל. ניל היה מאבטח שעמד כל היום ליד הדלתות הכפולות. הוא אמר שהיא נראית כמו היפהפייה הנרדמת כשהיא יושבת שם מאחורי הזכוכית, או כמו ציור עתיק במסגרת. הוא התכוון להיות רומנטי כשהוא אמר את זה, אבל לא הצלחתי להבין איך בדיוק. היפהפייה הנרדמת היתה בתרדמת. ציורים ממוסגרים לא מעניינים או מרגשים — הם פשוט תקועים באמצע.
בפעם הראשונה שהיא הזמינה אותו הביתה לארוחת ערב, הוא הביא פרחים. אף אחד מהאחרים מעולם לא הביא פרחים. הוא אמר לה שקציץ הבשר היה קציץ הבשר הכי טוב שאכל אי־פעם, והיא חייכה והסמיקה והביטה בו מזווית העין. שמחתי שהיא הפסיקה לבכות על החבר הקודם שלה — סוחר שטיחים עם תסרוקת הלוואה וחיסכון ואישה שהוא לא סיפר לה עליה.
כמה שבועות לפני חופשת הקיץ ניל הציע לאמא שלי נישואים. הוא קנה לה טבעת, והיא נתנה לו את המפתח הרזרבי לבית. הוא היה מגיע מתי שבא לו, מביא פרחים או נפטר מכריות נוי ומתצלומים שלא אהב, אבל הוא לא היה מגיע אחרי עשר, ואף פעם לא נשאר לישון. הוא יותר מדי ג'נטלמן בשביל זה — כמו פעם, הוא אמר. הוא אוהב משטחים נקיים וארוחות משפחתיות. הרבה זמן לא ראיתי משהו מסב לאמא שלי אושר יותר מטבעת האירוסים המוזהבת הקטנה, וניסיתי לשמוח בשבילה.
ניל אמר לנו שיש לו בן בתיכון, אבל זה הכול. תיארתי לעצמי שהוא יהיה טיפוס ספורטיבי אופנתי כזה, ואולי העתק צעיר של ניל. לא דמיינתי את בילי.
בערב שסופסוף פגשנו אותו, ניל לקח אותנו לפורט פאן, מסלול קרטינג ליד הבית שלי, שאליו הלכו גולשים צעירים עם החברות שלהם כדי לאכול עוגה מטוגנת ולשחק הוקי אוויר וסקיבּוֹל. מסוג המקומות שאנשים כמו ניל לא ייכנסו אליהם בחיים. רק אחר כך הבנתי שהוא בכל זאת ניסה לשכנע את כולנו שהיה כיף.
בילי איחר. ניל לא אמר כלום, אבל ראיתי שהוא עצבני. הוא ניסה להתנהג כאילו הכול בסדר, אבל האצבעות שלו השאירו שקעים בכוס הקלקר של הקולה שלו. אמא שלי שיחקה בעצבנות במפית הנייר בזמן שחיכינו, קימטה אותה ואז קרעה אותה לריבועים קטנים.
העמדתי פנים שכל זה אולי תרמית גדולה ולניל אין בן בכלל. זה מסוג הדברים שתמיד קורים בסרטי אימה — האיש ממציא חיים בדויים מלאים ומספר לכולם על אשתו המושלמת והבית המושלם שלו, אבל למעשה הוא גר במרתף ואוכל חתולים או משהו כזה.
לא באמת חשבתי שזאת האמת, אבל בכל זאת דמיינתי את זה, כי זה היה יותר טוב מלהביט בו נועץ עיניים זועמות במגרש החניה כל שתי דקות, ואז מחייך אל אמא שלי בשפתיים הדוקות.
כשבילי סופסוף הגיע, שלושתנו היינו באמצע משחק מיני גולף. היינו בחוֹר העשירי, עומדים מול טחנת רוח צבועה בגודל מחסן גינה ומנסים להעביר את הכדור בין הלהבים המסתובבים.
כשהקמרו נכנסה למגרש החניה בשאגה, המנוע כל כך הרעיש, שכולם הסתובבו להסתכל. הוא יצא והניח לדלת להיטרק מאחוריו. הוא לבש ז'קט ג'ינס ונעל מגפי אופנוענים, והכי מגניב — היה לו עגיל. כמה מהילדים היותר גדולים בבית ספר הסתובבו עם מגפיים וז'קטים מג'ינס, אבל לאף אחד מהם לא היה עגיל. עם תספורת המאלֶט שלו והחולצה הפתוחה הוא נראה כמו המטאליסטים במרכז הקניות, או בון ג'ובי, או איזה מפורסם אחר.
הוא חצה את מסלול המיני גולף ישר לכיוון שלנו.
הוא עבר מעל צב פלסטיק גדול אל תוך שטח הדשא המלאכותי.
ניל הביט בו באותה הבעה מכווצת וחמוצה שתמיד היתה לו כשמשהו לא היה בסטנדרטים שלו. "איחרת."
ביל רק משך בכתפיים. הוא לא הביט באבא שלו.
"תגיד שלום למקסין."
רציתי להגיד לבילי שזה לא השם שלי — אני שונאת שקוראים לי מקסין — אבל לא אמרתי. זה לא היה משנה כלום. ניל תמיד קרא לי ככה, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לו להפסיק עם זה.
בילי שלח אלי הנהון איטי, מגניב, כאילו אנחנו כבר מכירים, ואני חייכתי בעודי מחזיקה את המחבט בידית הגומי המיוזעת שלו. כבר התחלתי לחשוב כמה יותר מגניבה זה יעשה אותי. כמה נייט וסיילס יקנאו. עומד להיות לי אח, וזה ישנה את החיים שלי.
אחר כך שנינו הסתובבנו ליד דוכני הסקיבול בזמן שניל ואמא שלי הלכו יחד בטיילת. התחיל להיות די מעצבן לראות איך הם כל הזמן נדבקים אחד לשני, אבל הכנסתי מטבעות לחריץ וניסיתי להתעלם מזה. היא ממש נראתה מאושרת.
הסקיבול היה על משטח בטון מורם מעל מסלול הקרטינג. מהמעקה היה אפשר להביט למטה ולראות את המכוניות טסות במסלולים המתפתלים.
בילי השעין את המרפקים על המעקה, הידיים שלו משתלשלות באגביות מלפנים, וסיגריה מאוזנת לו בין האצבעות. "סוזן נראית משביתת שמחות אמיתית."
משכתי בכתפיים. היא טרחנית ומתוחה ולפעמים היא לא כיפית, אבל היא אמא שלי.
בילי השקיף על המסלול. הריסים שלו היו ארוכים כמו של בת, ובפעם הראשונה ראיתי כמה כבדים העפעפיים שלו. אבל זה היה הקטע של בילי — הוא אף פעם לא נראה ער, חוץ מאשר... לפעמים. לפעמים הפנים שלו נראים דרוכים פתאום, ואז אין לך מושג מה הוא עומד לעשות או מה עומד לקרות.
"אז. מקסין." הוא ביטא את השם שלי כמו איזו בדיחה. כאילו זה לא באמת השם שלי.
העברתי את השיער אל מאחורי האוזניים וזרקתי כדור לכוס הפינתית, על מאה נקודות. המכונה מתחת לחריץ המטבעות זימזמה ופלטה שרשרת של כרטיסי נייר. "אל תקרא לי ככה. או מקס או כלום."
בילי החזיר אלי את המבט. הפנים שלו היו רפויים. אז הוא חייך חיוך ישנוני. "אוהו. יש לך חתיכת פה."
משכתי בכתפיים. לא פעם ראשונה ששמעתי את זה. "רק כשעולים לי על העצבים."
הוא צחק, וזה היה צחוק נמוך וצרוד. "מקס הזועמת. בסדר, שיהיה."
במגרש החניה בחוץ הקמרו עמדה מתחת לפנס רחוב, כל כך כחולה שהיא נראתה כמו יצור מעולם אחר. סוג של מפלצת. רציתי לגעת בה.
בילי הסתובב בחזרה. הוא נשען על המעקה עם הסיגריה ביד, מביט במכוניות הקרטינג חולפות במהירות במסלול המרופד צמיגים.
זרקתי את הכדור האחרון, שקירקש בכוס של המאה, ואספתי את הכרטיסים שלי. "רוצה להתחרות?"
בילי גיחך בזלזול וינק מהסיגריה. "למה שאני ארצה לשחק באיזה גוֹ־קַרט קטנה ועלובה כשאני יודע לנהוג?"
"גם אני יודעת לנהוג," אמרתי, למרות שזה לא היה נכון בדיוק. אבא שלי לימד אותי פעם איך להשתמש בקלאץ' במגרש חניה של ג'ק אין דה בוקס.
בילי אפילו לא מיצמץ. הוא הטה את הראש לאחור ונשף סילון עשן. "ברור," הוא אמר. הבעת הפנים שלו נראתה ריקה ומשועממת מתחת לאורות הניאון המהבהבים, אבל הוא נשמע כמעט חברותי.
"באמת. ברגע שאהיה בת שש־עשרה, אני אקנה ברקודה ואנהג עד החוף."
"קודה, מה? זה הרבה כוח סוס לילדה קטנה."
"אז מה? אני יכולה להסתדר עם זה. אני מתערבת שאני יכולה לנהוג גם בשלך."
בילי התקרב אלי והתכופף ככה שהביט לי ישר בעיניים. היה לו ריח חריף ומסוכן, כמו של חומרי טיפוח שיער וסיגריות. הוא עדיין חייך.
"מקס," הוא אמר בקול ערמומי מתנגן, "אם את חושבת שאת אפילו מתקרבת למכונית שלי, את טועה בגדול." אבל הוא חייך כשאמר את זה. הוא שוב צחק, מעך את קצה הסיגריה שלו וזרק אותה. העיניים שלו היו משועשעות.
תיארתי לעצמי שזאת סתם הצגה, פשוט כי ככה בחורים מהסוג הזה מדברים. הבטלנים ועלובי החיים שאבא שלי הכיר — כל אלה שהסתובבו ב בְּלֵק דוֹר לָאוּנְג' ברחוב שהדירה שלו היתה ממוקמת, במזרח הוליווד. כשהם התבדחו על הבת הנועזת של סם מייפילד או ירדו עלי בענייני בנים, הם סתם שיחקו.
בילי נישא מעלי, בוחן את הפנים שלי. "את רק ילדה," הוא אמר שוב. "אבל כנראה אפילו ילדות יודעות מה זה מכונית מהסרטים כשהן רואות כזאת, נכון?"
"בטח," אמרתי.
וממש הייתי מספיק טיפשה להאמין שזאת היתה התחלה של משהו טוב. שבני משפחת הרגרוב הגיעו כדי לשפר את המצב — או לפחות לעשות אותו סביר. שזאת משפחה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.