1
הונור
השלב האחרון בחייה של הוֹנוֹר לווינסון התחיל בראש המדרגות בביתה שבצפון לונדון.
יומיים קודם לכן ניקה את החלונות הבחור שהגיע עם הדלי והסולם שלו מדי אביב. השמש זהרה מבעד לשמשה, חיממה רצועה של השטיח והקיר, וליטפה את לחייהּ של הונור כשעברה שם בדרכה אל המדרגות, נושאת בזרועותיה סל בגדים לכביסה.
היא חשבה על הכביסה שהייתה עושה פעם: על כובד האימוניות והמכנסיים המרוחים בבוץ באזור הברכיים. תלבושת אחידה של בית הספר, בגדים ששימשו לגינון וחולצות שהיו זקוקות לגיהוץ, לבנים וממחטות. ערמות רבות כל כך מדי שבוע, בזו אחר זו, ללא הפסקה, רק בשביל ילד אחד ואישה אחת. לפעמים הייתה לה תחושה שהבגדים הנוטפים מים שזורים בביתה. רק כדי להיכנס לתוך האמבטיה היה עליה להתמודד עם ג'ונגל של גרביים וגרבונים התלויים לייבוש. לגבי דבר הדורש זמן ומאמץ רבים כל כך, לא היה תהליך הכביסה נוכח מספיק בספרות.
בשעת הצהריים הזו הכיל הסל שלה שתי חולצות, וֶסט, חצאית ושלושה זוגות תחתונים. למען האמת, אף אחד מהבגדים לא היה מלוכלך. מה היא כבר עשתה בזמן האחרון כדי שהבגדים יתלכלכו? חלפו ימי הזיעה, האדמה והכתמים. הסל שלה היה קל עכשיו, קל כמו קרן השמש שבצד שדה הראייה שלה.
הונור איזנה את הסל על אגן ירכיה והניחה את ידה על המעקה. גם העץ היה חמים למגע, בגלל השמש. למטה, בקומת הקרקע, צלצל הטלפון. היא עשתה צעד קדימה כדי לרדת במדרגה הראשונה, והחטיאה אותה.
ההלם לא נבע מכך שהיא נופלת. הוא נבע מכך שהחטיאה את המדרגה, מכך שגופה שכח את שפת הבית, שכח איך לעשות את הדבר הזה שעשתה מדי יום במשך רוב שנות חייה. הונור הושיטה את ידיה כדי להיעצר, אבל המעקה חמק מאחיזתה. האגן שלה נחבט בחוזקה בחלק האנכי של המדרגה, והיא המשיכה ליפול ולהחליק על גבה על מדרגות העץ.
"סטיבן!" קראה אל האוויר הריק.
לא היה כאב. עדיין לא. היו רק חבטות כשהחליקה על שאר המדרגות בלי שיהיה שם מישהו שיתפוס אותה. חלקו האחורי של ראשה פגע בחוזקה במדרגה והיא ראתה כוכבים. הם היו ברורים יותר מכל דבר שראתה זה זמן רב.
היא הכירה את ההרגשה הזו, כאילו תכננה זאת במוחה פעמים רבות לפני כן. הרגע האחרון, מוכר כילד או כמאהב.
היא נעצרה בתחתית המדרגות, שרועה בפישוק רגליים על הרצפה. צלצול נוסף בקע מהטלפון. שני צלצולים, חשבה הונור. הכול קרה בהפסקה שבין שני צלצולי טלפון.
עכשיו הרגישה את זה, או חלק מזה: בחלק האחורי של הראש, בירך, באגן הירכיים, בגב, בישבן, במרפקים – תחושת הדף יותר מאשר כאב. ראשה היה מונח על המדרגה האחרונה. היא שכבה בשלולית נוספת של אור שמש מסנוור. אבל היא הייתה בחיים. כשצעקה קודם, היא הייתה בטוחה שלא תישאר בחיים.
הונור נגעה בחלקו האחורי של ראשה. הוא היה חם ורטוב. וכשראתה את היד שלה, היא רעדה והייתה מכוסה בדם.
כשראתה את זה, הכאב הגיע.
"סטיבן," אמרה שוב, והקול בקע מגרונו של אדם אחר, אדם זקן וחלש.
הונור הזדקפה לישיבה והתעלמה מזעקת הכאב שבקעה מהגב ומאגן הירכיים ומהפעימות העזות בראש. היא עצרה את נשימתה, נצמדה אל המעקה וניסתה להתרומם.
מייד צנחה שוב ארצה, וצווחה בקול בגלל הכאב באגן.
הטלפון צלצל בפעם השלישית, ואולי זו הייתה הפעם הרביעית. שבר באגן, אישה זקנה שגרה בגפה. איזו קלישאה היא הייתה. כל שנות המאבק הללו, והיא הייתה קלישאה. הונור התהפכה בזהירות תוך כדי השתנקות, כך ששכבה על הצד השמאלי שלה – הצד שבו האגן לא היה שבור. היא נעזרה בזרועותיה ובכף הרגל השמאלית, דחפה את גופה על רצפת העץ וזחלה אל הטלפון.
בכל קומה של הבית היו מכשירי טלפון: אחד בחדר השינה שלה, אחד במטבח שבמרתף, ואחד כאן, בסלון שבקומת הקרקע. הטלפון הנייד שלה היה בחדר השינה שבקומה העליונה. הונור עברה בזחילה בפתח הדלת, החליקה על ידיה הרטובות ועל כף הרגל החלשה שלה, והתקדמה לעבר השטיח הפרסי. היא השתהתה עליו רגע, והצמר שרט את לחייהּ. טיפות דם זלגו על פניה מהחלק האחורי של ראשה. יהיה צריך לשטוף אותו במים קרים, חשבה, והטלפון צלצל שוב. בפעם השישית? ואולי העשירית?
הוא צלצל כבר כל כך הרבה זמן, ועדיין נותר לה מטר לזחול.
היא נשמה נשימה עמוקה, טועמת את האבק ואת הצמר, והדפה את עצמה שוב קדימה. על השטיח היה קשה יותר. מייד כשתרגיש טוב יותר, היא תשליך את השטיח הזה לפח האשפה הקרוב בגלל כתמי הדם והכול.
הטלפון היה מונח על השולחן הנמוך הסמוך לספה. הונור התפתלה בסנטימטרים הספורים האחרונים, ונעזרה בכתפה כדי לדחוף את גופה קדימה. היא הקיפה את רגל השולחן בזרועה, משכה חזק ככל יכולתה, והשולחן צנח ארצה. תודה לאל שהרהיטים מעודנים כל כך.
למזלה, הטלפון נחת לצידה, והשפופרת צנחה מהעריסה. היא חטפה אותה ביד שלא נפגעה. "הלו?" אמרה. "הלו, אני זקוקה לעזרה."
שתיקה. שערה נפרע וצנח על פניה, כהה מדם. היא חשה בזיעה על שפתה העליונה. חלף לא מעט זמן מאז הזיעה לאחרונה.
"כן, גברתי," אמר לבסוף קול במבטא זר כבד. "שלום לך, מדבר אדוארד משירות התמיכה הטלפוני. אני מתקשר בנוגע לבעיה בתוכנת החלונות במחשב שלך."
"לך לעזאזל," אמרה לו בקול ברור ולחצה על הלחצן כדי לנתק את השיחה. היא התקשרה למוקד החירום. "אני צריכה אמבולנס," אמרה למרכזנית והמתינה שעות עד שחיברו אותה.
"שירותי אמבולנס, באיזה מקרה חירום מדובר ומה המיקום, בבקשה?"
"נפלתי במדרגות, שברתי את האגן ואני מדממת מהראש." היא מסרה את כתובתה לאישה בעלת הקול הרגוע.
"בסדר גמור, גברתי. הודעתי לסדרן, ואני אישאר על הקו עכשיו ואנסה לעזור לך בזמן ההמתנה. את אומרת שנפגעת בראש ושברת את האגן? את מתקשה לנשום?"
"זה בערך הדבר היחיד שאני לא מתקשה לעשות."
"ילדה טובה."
"אל תתנשאי מעליי. אני מבוגרת מספיק כדי להיות סבתא שלך. שמי הונור."
"כן, הונור," אמרה הטלפנית עם שמץ הומור בקולה. "אם לא אכפת לך שאני אומרת את זה, זה שאת נוזפת בי זה סימן טוב. יש איתך מישהו?"
"אני לבד."
"יש לך עדיין דימום מהראש?"
"כן."
"בסדר, הונור. יש משהו שאת יכולה להצמיד אליו כדי להפסיק את הדימום?"
היא הרימה את ידה וגיששה. סמוך לקצה הספה הייתה מונחת כרית מעוכה ומשוטחת כמעט לגמרי משימוש. הונור משכה אותה אליה. היא הצמידה את הכרית אל חלקו האחורי של ראשה, וחשקה את שיניה בגלל מדקרת הכאב. בידה השנייה הצמידה את שפופרת הטלפון לאוזנה. היא הייתה חלקלקה מדם.
"עשיתי את זה," אמרה לאישה שבעברו האחר של הקו.
"טוב לשמוע." היא נשמעה צעירה ועליזה. כמו ג'ו. הונור עצמה את עיניה וראתה בדמיונה שיער גלי וחיוך בשפתיים ורודות.
"הונור? את עדיין איתנו?"
היא נענעה את ראשה, השתדלה להשליט בו סדר. עדיין איתנו, עוד קלישאה. היא מנסה לגרום לכל התקרית להישמע כדבר שאנשים נוספים נכללים בו, אבל היא נמצאת כאן לבדה, בודדה יותר משהייתה מימיה.
"אני לא יכולה לגשת לדלת כדי להכניס את הפרמדיקים פנימה, אבל יש מפתח מתחת לעציץ הכחול של הגרניום." היה לה זמזום באוזניים. מרכז עולמה החל להאפיל. "אני עומדת להתעלף, אז אני מקווה שהם יגיעו מהר."
***
היא עומדת בראש המדרגות. הקולות הבוקעים מהמסיבה גואים סביבה. היא נשענת על המעקה ורואה את קודקודו של הגבר מתחתיה. יש לו שיער כהה, מבהיק ועבה, והוא לובש חליפת טוויד כהה. הוא גבוה יותר מהאנשים העומדים סביבו. הוא מחזיק כוס משקה בידו, ויסקי, וידו האחרת מונחת על העמוד המרכזי של גרם המדרגות, על הגולה שבראשו. כף ידו דקה ועדינה. אפילו מכאן היא רואה שהציפורניים נקיות וגזוזות. הוא עונד שעון עם רצועת עור שחורה ועבה.
כל אחד מהפרטים ברור כל כך. חד.
"מה שמו?" היא שואלת את סיסי שעומדת לצידה.
"מה? עדיין לא פגשת אותו? זה פול." סיסי מסיבה את פניה אל מישהו אחר, והונור ממשיכה להסתכל.
יש אנשים מסביבו, אבל הוא לבד. איפשהו צוחק מישהו בקול רם. אבל במקום לחפש את מקור הקול, הוא מפנה את ראשו ונושא מבט היישר לתוך עיניה של הונור.
בפעם הראשונה היא חשה כאילו היא נופלת.
"שלום, חמודה? את שומעת אותי?"
הונור פקחה את עיניה והטתה את ראשה. היה כתם מטושטש מעליה. שני כתמים, לבושים בירוק ובצהוב. "פול?"
"לא. קוראים לי דרק. זה סנג'י, ואנחנו פרמדיקים. את יכולה להחזיק לי חזק את היד? נפלנו במדרגות, נכון?"
"אני נפלתי במדרגות. אני לא יודעת מה איתך." פיה היה יבש. כמה דם, כמה זמן? אחד הפרמדיקים התעסק בראש שלה. עם קצת מזל הוא יצליח לעצור את הדימום. היא שמעה את קול קריעת החפיסות הנפתחות. את רשרוש התחבושות. היא ניסתה להיאבק, להחזיר לעצמה מעט מכבודה. היא קראה לו פול. כמה מביך.
"איך קוראים לך, חמודה?"
"הונור לווינסון."
"את יכולה להגיד לי איזה יום היום, גברת לווינסון?"
"יום שלישי, אחד־עשר באפריל. תצטרך לשאול אותי שאלה יותר קשה." קולה היה צורמני ונוקשה.
"אני רק אגמור עם השאלות האלה, ואז אתחיל לשאול אותך את השאלות חסרות הטעם. בסדר? את לוקחת תרופות כלשהן?"
"אני בת שמונים. ברור שאני לוקחת תרופות. הן בארון, בחדר האמבטיה."
"לחץ דם שמונים על חמישים, סנג'י. יש לך סחרחורת, גברת לווינסון?"
"כן."
"את לבד כאן?"
"אתה חושב שאחרת הייתי משאירה את התחתונים שלי על המדרגות?" היא עצמה את עיניה, וחשקה את שיניה כשהחובשים הרימו אותה וקיבעו את ראשה ברצועות כדי לייצב אותו.
"היא בטח גררה את עצמה מהמדרגות אל הטלפון," אמר אחד החובשים. "די מרשים."
"מורפיום." היא השתנקה.
"אל תדאגי, יש לנו גז צחוק באמבולנס, ואנחנו ניקח אותך צ'יק־צ'ק לבית חולים. יש מישהו שהיית רוצה שנתקשר אליו, גברת לווינסון?"
"דוקטור. דוקטור לווינסון."
"זה בעלך?"
"לא, ממש לא. זאת אני. אין לי למי להתקשר."
הם הרימו אותה אל האלונקה בעדינות רבה משחשבה שבגדר האפשר, ועברו בדלת. האמבולנס המתין בחוץ. הונור עצמה את עיניה. היא לא רצתה לראות את הולכי הרגל, שיעצרו כדי ללטוש עיניים בזקנה חסרת האונים הנלקחת מביתה, שברירית כצרור זרדים. פעם היא הכירה את כל האנשים האלה, את כל התושבים בבתים הסמוכים. האוויר שבחוץ צינן את הדמעות שעל לחייה.
"אף אחד." היא לחשה כשהם החליקו אותה ללא פגע לירכתי האמבולנס, והיא חזרה על שמותיהם כמו על שיר. על השמות של אף אחד.
פול וסטיבן. סטיבן ופול.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.