קולו של המלאך

1 ההחלפה

יש אנשים שהגורל יצליב את דרכם. בכל מקום שיהיו, לכל מקום שילכו, ביום מן הימים הם ייפגשו.

קלודיה גאליי

ניו יורק

נמל התעופה ג'יי־אף־קיי

שבוע לפני חג המולד

היא

"ואז?"

"ואז, רפאל נתן לי טבעת יהלומים של 'טיפאני' והציע לי נישואים."

הטלפון היה דבוק לאוזנה של מדלן, והיא צעדה הלוך ושוב לפני קירות הזכוכית הגדולים שהשקיפו אל מסלולי ההמראה. במרחק חמשת אלפים קילומטרים משם, בדירתה הקטנה בצפון לונדון, חברתה הטובה ביותר, ג'וליאן, הקשיבה בקוצר רוח לדוח המפורט של ההרפתקה הרומנטית שלה בתפוח הגדול.

"הוא באמת שיחק אותה בגדול," אמרה, "סוף שבוע במנהטן, חדר ב'וולדורף', טיול בכרכרה, הצעת נישואים קלאסית..."

"כן," אמרה מדלן, "הכול מושלם, כמו בסרט."

"תגידי, זה לא יותר מדי מושלם?" עקצה אותה ג'וליאן.

"את יכולה להסביר לי איך משהו יכול להיות מושלם מדי, גברתי הספקנית?"

ג'וליאן ניסתה לכפר על פליטת הפה, אך התנסחה באופן מגושם, "התכוונתי להגיד שאולי היתה חסרה קצת הפתעה. ניו יורק, 'טיפאני', טיול בשלג לאורך מסלול ההחלקה בסנטרל פארק... דברים די צפויים, קצת נדושים, לא?"

"אם אני לא טועה, כשוויין הציע לך נישואים, זה היה בערב שהוא חזר מבילוי בפאב," השיבה מדלן בסרקסטיות. "הוא היה רווי כמו המטרו בשעת השיא, ואחרי שהוא הציע לך נישואים הוא הלך לאמבטיה להקיא, לא?"

"בסדר, בסיבוב הזה את זכית," סיכמה ג'וליאן.

מדלן חייכה והתקרבה אל אולם היציאה כדי לנסות למצוא את רפאל בקרב ההמון. בתחילתה של חופשת חג המולד המה הטרמינל כמו קן נמלים. היו אנשים שנסעו כדי להצטרף אל משפחותיהם, אחרים התרחקו מהאפרוריות של ניו יורק ונסעו לקצה האחר של העולם, לעבר יעדים חלומיים יותר.

"בקיצור, לא אמרת לי מה היתה התשובה שלך," המשיכה ג'וליאן.

"את צוחקת? אמרתי לו 'כן', כמובן."

"לא נתת לו לחכות קצת?"

"לחכות? ג'ול, אני כמעט בת שלושים וארבע, את לא חושבת שחיכיתי מספיק? אני אוהבת את רפאל, אני איתו כבר שנתיים, ואנחנו מנסים לעשות ילד. בעוד כמה שבועות נעבור לבית שבחרנו יחד. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה מוגנת ומאושרת, את יודעת."

"את אומרת את זה כי רפאל לידך, נכון?"

"לא!" צחקה מדלן. "הוא הלך לעשות צ'ק־אין. אני אומרת את זה כי זה מה שאני חושבת."

היא עצרה מול דוכן העיתונים. עמודי השער של העיתונים, שהיו מסודרים זה לצד זה, הציגו עולם אבוד שמישכן את עתידו: משבר כלכלי, אבטלה, שערוריות פוליטיות, מחאה חברתית, אסונות סביבתיים וכן הלאה.

"את לא מפחדת שעם רפאל החיים שלך יהיו צפויים מדי?" הוסיפה ג'וליאן.

"זה לא חיסרון," השיבה מדלן. "אני זקוקה לאדם יציב, אמין, נאמן. הכול סביבנו ארעי, שברירי, לא יציב. אני לא רוצה שום דבר כזה בזוגיות שלנו. אני רוצה לחזור מהעבודה בערב ולהיות בטוחה שאמצא שלווה ורוגע, את מבינה?"

"הממ..." אמרה ג'וליאן.

"שום הממ, ג'ול. אז תתחילי בסיבוב הבוטיקים כדי לקנות לך שמלה של שושבינה."

"הממ," חזרה שוב האנגלייה הצעירה, הפעם כדי להסתיר את רגשותיה יותר מאשר לבטא ספקנות.

מדלן העיפה מבט בשעונה. מאחוריה, על מסלולי ההמראה, עמדו מטוסים לבנבנים בטור והמתינו לאישור המראה.

"טוב, אני צריכה לנתק, המטוס שלי ממריא בחמש וחצי ועדיין לא מצאתי את... את בעלי."

"את בעלך לעתיד," תיקנה אותה ג'וליאן בקול צחוק. "מתי תבואי לבקר אותי בלונדון? אולי בסוף השבוע הזה?"

"הייתי מאוד רוצה, אבל זה בלתי אפשרי; בעוד כמה שעות ננחת ברוּאָסי, ואני בקושי אספיק ללכת הביתה להתקלח לפני שאפתח את החנות."

"לא ייאמן, את לא לוקחת אפילו יום אחד של חופש?"

"אני מוכרת פרחים, ג'ול! התקופה של חג המולד היא אחת התקופות הכי עמוסות שלי!"

"לפחות תנסי לישון בזמן הטיסה."

"בסדר. אני אתקשר אלייך מחר," הבטיחה מדלן לפני שניתקה את השיחה.

הוא

"אל תתעקשי, פרנצ'סקה, אנחנו לא יכולים להיפגש."

"אבל אני במרחק עשרים מטרים ממך, בתחתית המדרגות הנעות..."

ג'ונתן התקרב למעקה שמעל המדרגות הנעות והטלפון הנייד צמוד לאוזנו. אישה צעירה, חומת שיער, בעלת מראה מלאכי, עמדה בקצה המדרגות ודיברה בטלפון. היא אחזה בידו של ילד עטוף במעיל גדול מדי. היה לה שיער ארוך, והיא לבשה מכנסי ג'ינס בגזרה נמוכה ומעיל צמוד והרכיבה משקפי שמש גדולים ממותגים שהסתירו כמסכה חלק מפניה.

ג'ונתן נופף לשלום לבנו, וזה השיב לו בביישנות.

"תשלחי לי את צ'רלי ותעופי מפה," הורה לאישה ביובש.

בכל פעם שראה את אשתו לשעבר, תקף אותו זעם מהול בכאב, רגש רב־עוצמה, בלתי נשלט, שייאש אותו וגרם לו להתנהג באלימות.

"אתה לא יכול להמשיך להתייחס אלי ככה!" היא מחתה במבטא איטלקי קל.

"אל תלמדי אותי, את," התפרץ ג'ונתן. "זאת בחירה שלך, ואת צריכה לקחת עליה אחריות. בגדת במשפחה שלך, פרנצ'סקה. בגדת בנו, בצ'רלי ובי."

"תשאיר את צ'רלי מחוץ לעסק, הוא לא קשור לזה בכלל."

"להשאיר אותו מחוץ לעסק? הרי הוא הבנאדם שהכי ניזוק מכל זה. בגלל הבגידות שלך הוא רואה את אבא שלו רק כמה שבועות בשנה."

"אני מצטע..."

"שלא לדבר על הטיסות!" קטע אותה ג'ונתן. "את רוצה שאני אזכיר לך למה צ'רלי מפחד לטוס לבד, מה שמחייב אותי לחצות את כל המדינה בכל חופשה מהלימודים?" הרים את קולו.

"מה שקרה לנו זה... זה החיים, ג'ונתן. אנחנו אנשים בוגרים, ואנחנו יודעים שבחיים לא כל הטוב נמצא בצד אחד והרע בצד האחר."

"אבל השופט לא חשב ככה," השיב בעייפות פתאומית. הוא רמז לפסק הדין במשפט הגירושים, שהטיל את האשמה על האישה לשעבר.

הוא השקיף מהורהר מבעד לקיר הזכוכית. השעה היתה רק ארבע וחצי אחר הצהריים, אבל הערב מיהר לרדת. על מסלולי ההמראה המוארים המתינה שורה מרשימה של מטוסים לאות ממגדל הפיקוח, לפני שימריאו לברצלונה, להונג קונג, לסידני, לפריז.

"טוב, מספיק לקשקש," הוא סיכם. "הלימודים מתחילים בשלושה בינואר, אני אחזיר לך את צ'רלי בשניים בינואר."

"בסדר," אמרה פרנצ'סקה. "דבר אחרון: קניתי לו טלפון נייד. אני רוצה שתהיה לי אפשרות לדבר איתו בכל זמן."

"את צוחקת?" הוא התפרץ. "אין על מה לדבר בכלל. לא מסתובבים עם טלפון נייד בגיל שבע."

"אפשר לדון בזה," מחתה.

"אם אפשר לדון בזה, את לא יכולה לקבל את ההחלטה לבד. אולי נדבר על זה, אבל עכשיו תסלקי את הגאדג'ט הזה ותני לצ'רלי לבוא אלי."

"בסדר," ויתרה.

ג'ונתן שירבב את גופו מעל המעקה וכיווץ את עיניו כדי לוודא שצ'רלי מחזיר לפרנצ'סקה טלפון נייד צבעוני וקטן. אחר כך נשק הילד לאמו ובצעד מהסס עלה על המדרגות הנעות.

ג'ונתן דחף כמה נוסעים כדי לעמוד בשורה הראשונה ולקבל את פניו.

"שלום, אבא."

"שלום, קטנצ'יק," קרא ג'ונתן ומעך אותו בין זרועותיו.

הם

מדלן הקלידה במהירות שיא. היא צעדה הלוך ושוב מול חלונות הראווה של הדיוטי פרי, הטלפון בידה, וכתבה בעיניים עצומות־כמעט תשובה לרפאל. בן זוגה עבר את הצ'ק־אין ועתה עמד בתור לבדיקה הביטחונית. באס־אם־אס היא הזמינה אותו להצטרף אליה לקפטריה.

"אבא, אני קצת רעב, אני יכול לקבל כריך, בבקשה?"

ידו של ג'ונתן היתה מונחת על כתפי בנו כשחצו את מבוך הזכוכית והפלדה שהוביל לאולם היציאה. הוא שנא נמלי תעופה, בייחוד בתקופה הזאת של השנה; בחג המולד הזכירו לו נמלי התעופה את הנסיבות העצובות שבהן גילה את הבגידה של אשתו, שנתיים קודם לכן, אבל הוא שמח להיות עם בנו, תפס אותו במותניו והרים אותו באוויר.

"כריך לילד!" קרא בשמחה ופנה לעבר המסעדה.

ב"שער הרקיע", הקפטריה הראשית של נמל התעופה, היה חלל מרכזי וסביבו כמה דלפקים שהציעו מגוון רחב של מנות מעוצבות.

מוס שוקולד או משולש פיצה? שאלה את עצמה מדלן כשבחנה את המזנון. כמובן, פרי יהיה בריא יותר, אבל היא רעבה כל כך, שהיא יכולה לאכול פיל. היא הניחה את הקינוח על המגש שלה, ואז, מיד לאחר שג'מיני הצרצר2 מנה באוזנה את מספר הקלוריות של אותה נגיסה מפתה, החזירה אותו למקומו. באכזבה מסוימת היא נטלה תפוח מסלסילת הנצרים, הזמינה תה עם לימון וניגשה לשלם בקופה.

ג'באטה ברוטב פסטו, עגבניות מיובשות, נקניק מפּארמה ומוצרלה. צ'רלי רייר למראה הכריך האיטלקי שלו. מגיל צעיר מאוד נהג להתלוות לאביו אל תוך מטבחי המסעדות. הדבר זיקק את חוש הטעם שלו ואת היכולת שלו לזהות מזונות משובחים ופיתח בו סקרנות למגוון הטעמים.

"תיזהר לא להפוך את הצלחת, או־קיי?" אמר לו ג'ונתן אחרי ששילם על ארוחתם.

הילד הינהן והשתדל לשמור על שיווי המשקל הרעוע בזמן שנשא את הכריך ואת בקבוק המים.

המסעדה, אולם אובלי שקיר הזכוכית שלו השקיף היישר אל מסלולי ההמראה, המתה אדם.

"איפה נשב, אבא?" שאל צ'רלי, אבוד בים הנוסעים.

ג'ונתן בחן בדאגה את ההמון שפילס את דרכו בין הכיסאות. במקום היו בבירור יותר לקוחות ממקומות ישיבה. ואז, כבמטה קסם, התפנה שולחן ליד קיר הזכוכית הגדול.

"תחתוך מזרחה, קטנצ'יק," הודיע ג'ונתן וקרץ בעינו לעבר בנו.

בזמן שנדחקו בהמולה, התחיל הטלפון הנייד לצלצל. ג'ונתן היסס אם לענות. ואף שלא היה לו נוח — שכן ביד אחת אחז במזוודה על גלגלים ובאחרת החזיק את המגש — הוא ניסה להוציא את הטלפון מכיס הז'קט, אבל...

איזה אנשים! חשבה מדלן בייאוש כשהסתכלה על צבא הנוסעים שפלש למסעדה. היא קיוותה לתפוס שלווה רגע לפני הטיסה, אבל לא היה אפילו שולחן פנוי אחד לשבת בו.

אַיי! היא בקושי התאפקה מלצעוק כשנערה מתבגרת דרכה באדישות על רגלה ולא אמרה אף מילת סליחה.

מנוולת קטנה, חשבה מדלן ושלחה לעברה מבט חמור, שעליו השיבה הנערה באצבע משולשת.

מדלן אפילו לא הספיקה להתעצבן. היא הבחינה בשולחן פנוי בדיוק ליד קיר הזכוכית ומיהרה לעברו, מחשש שתאבד אותו. היא כמעט הגיעה ליעדה כשהטלפון שלה צילצל בתיקה.

זה ממש לא היה הרגע המתאים.

תחילה החליטה לא לענות, ואז שינתה את דעתה; אין ספק שרפאל הוא שמחפש אותה. בתנוחה מסורבלת החזיקה את המגש ביד אחת — לעזאזל, כמה כבד הקנקן הזה! — ובאחרת פישפשה בתיקה ושלפה את הטלפון הנייד, שהיה תחוב בין צרורות כבדים של מפתחות, מתחת ליומן שלה וספר שקראה בזמן האחרון. היא התפתלה כדי לתפוס את הנייד ולקרב אותו לאוזנה, ואז...

ג'ונתן ומדלן התנגשו זה בזה. קנקן תה, תפוח, כריך, כוס יין, הכול עף באוויר ונחת על הרצפה.

צ'רלי, שנבהל מההיתקלות הבלתי צפויה, שמט את המגש שלו והתחיל לבכות.

איזו מטומטמת! חשב ג'ונתן ברוגז וקם במאמץ.

"למה את לא מסתכלת לאן את הולכת?" הוא אמר בקול.

איזה אידיוט! חשבה מדלן ביובש והתעשתה באחת.

"אה, אתה עוד מעז להאשים אותי, אחרי שהפלת אותי?" השיבה לפני שהרימה מהרצפה את הטלפון הנייד, התיק והמפתחות.

ג'ונתן רכן אל בנו כדי להרגיע אותו והרים מהרצפה את הכריך העטוף בנייר, את בקבוק המים ואת הטלפון הנייד.

"ראיתי את השולחן הזה קודם," הוא מחה בכעס. "כמעט התיישבנו, כשנחַת כאן כמו סופה אפילו בלי..."

"אתה צוחק?" קטעה אותו מדלן. "אני ראיתי את השולחן לפניך!"

לקולה הכועס הסתנן המבטא הבריטי, שעד אז היה בלתי מורגש.

"בכל מקרה, את לבד ואני עם ילד."

"תירוץ מעולה! אני לא מבינה איך העובדה שיש לך ילד קטן נותנת לך זכות לקפוץ עלי ולהרוס לי את הבגדים!" רטנה מדלן כשגילתה שכתם יין התפשט על הסוודר הקצר שלה.

ג'ונתן הניד בראשו בפיזור דעת. הוא עמד למחות, אבל היא עצרה בעדו, "וחוץ מזה, לידיעתך, אני לא לבד," אמרה כשהבחינה ברפאל.

ג'ונתן משך בכתפיו ונטל את צ'רלי בידו.

"בוא, נלך למקום אחר... היא מפגרת מסכנה," אמר ויצא מהמסעדה.

טיסת "דלתא" 4565 המריאה מניו יורק בדרכה לסן פרנסיסקו בשעה חמש. ג'ונתן שמח כל כך על הפגישה המחודשת עם בנו, שלא הרגיש איך הזמן עובר. צ'רלי פחד מטיסות מאז הפרֵדה של הוריו. הוא לא היה מסוגל לטוס לבדו וגם לא להירדם במהלך הטיסה. שבע שעות הטיסה הוקדשו אפוא לפטפוטים, לחילופי סיפורים מצחיקים ולצפייה בפעם העשרים ב"היפהפייה והיחפן" על מסך המחשב הנייד, תוך כדי אכילת גביעוני גלידת האגן־דאז. ההנאות האלה היו שמורות למחלקת העסקים, אבל דיילת מתחשבת, שמתיקותו של צ'רלי וקסמו המגושם של אביו שבו אותה, שמחה להתעלם מהחוקים.

טיסת "אייר פראנס" 29 המריאה מנמל התעופה ג'יי־אף־קיי בשעה חמש וחצי. ברכּות הנוחה של מחלקת העסקים — אין ספק שרפאל ידע לארגן את הדברים היטב — הדליקה מדלן את המצלמה ועיינה בתמונות מחופשתם הקצרה בניו יורק. מכורבלים זה בזה הביטו שני הנאהבים בשמחה ברגעים היפים ביותר בטיול שהקדים את ירח הדבש. אחר כך רפאל נרדם, ואילו מדלן צפתה בשקיקה בפעם המי־יודע־כמה בקומדיה הישנה "החנות מעבר לפינה" של לוביטש שהיתה זמינה בווידיאו.

בגלל הבדלי השעות היתה השעה בקושי תשע בערב כשמטוסו של ג'ונתן נחת בסן פרנסיסקו.

צ'רלי, שהתגבר לבסוף על חרדתו, נרדם בזרועות אביו כשירדו מהמטוס.

באולם הטיסות הנכנסות חיפש ג'ונתן במבטו את גיסו מרקוס, שאיתו ניהל את הבראסרי הצרפתי הקטן בלב נורת' ביץ'. הוא היה אמור לבוא לאסוף אותם במכונית, וג'ונתן התרומם על קצות אצבעותיו כדי לנסות להבחין בו בהמון.

"הייתי מופתע אם הוא היה מגיע בזמן," רטן.

משנמאס לו לחכות, החליט להציץ בטלפון הנייד כדי לבדוק אם הגיע אס־אם־אס. ברגע שביטל את מצב "טיסה", הופיע על הצג אס־אם־אס ארוך:

מה הקשקוש הזה, תעלול משונה של מרקוס? הוא שאל את עצמו כשקרא את האס־אם־אס. הוא תהה על העניין שניות אחדות, עד שבחן את הטלפון: אותו הדגם, אותו הצבע, אבל... זה לא הטלפון שלו. מבט מהיר בדואר האלקטרוני איפשר לו לגלות את זהותה של בעלת המכשיר: מדלן גרין אחת, שהתגוררה בפריז.

לעזאזל! זה הטלפון של המטומטמת ההיא מג'יי־אף־קיי, חשב.

מדלן הביטה בשעון והחניקה פיהוק. שש וחצי בבוקר. הטיסה נמשכה קצת יותר משבע שעות, אבל בגלל הבדלי השעות נחת המטוס בפריז בשבת בבוקר. רוּאסי־שארל־דה־גול התעורר במהירות רבה. כמו בניו יורק, למרות שעת הבוקר השתלטו נופשי חג המולד על נמל התעופה.

"את בטוחה שאת רוצה ללכת לעבוד היום?" שאל אותה רפאל כשעמדו לפני מסוע המזוודות.

"בטח, יקירי!" ענתה והדליקה את הטלפון הנייד שלה כדי לבדוק את הדואר האלקטרוני. "אני מוכנה להמר שכבר מחכות לי די הרבה הזמנות."

ראשית הקשיבה לתא הקולי, להודעה שהשאיר לה קול מנומנם ומרייר, עלום לגמרי, "שלום, ג'ון, זה מרקוס. היתה לי בעיה קטנה עם הרנו 4, נזילת שמן ש... טוב, אני אסביר לך אחר כך. בקיצור, אני עלול לאחר קצת. סליחה."

מי המטורף הזה? היא שאלה את עצמה ולחצה על המקש האדום. מישהו שטעה במספר? אלוהים יודע.

היא בחנה את הטלפון הנייד בפליאה: אותה החברה, אותו הדגם, אבל... זה לא הטלפון שלה.

"לעזאזל! זה הטלפון של האידיוט ההוא מנמל התעופה!" פלטה בקול.

דמות מהסרט "פינוקיו" של וולט דיסני. משמשת כקול המצפון של פינוקיו. [כל ההערות הן הערות המתרגמת]