הנדר

"תבטיחי לי שלא תצאי מהמחבוא עד שאחזור לקחת אותך. לא משנה מה תשמעי או תראי, את נשארת פה." הבטתי בעיניה הכחולות של אימי וזיהיתי בהן משהו שלא הייתי מוכנה לו, משהו שלא ראיתי בהן קודם – פחד.

"אני מבטיחה, אימא."

"זה לא מספיק. תגידי שזה נדר."

"נדר? מה זה נדר?"

הקול המבועת שבקע מגרונה כשאמרה את מילותיה האחרונות נצרב במוחי והפך לזיכרון האחרון שלי ממנה. לא היה זה קולה העדין, שבו הקריאה לי סיפורים לפני השינה, או הטון הכועס ששמעתי לעיתים נדירות, כשנזפה בי. גם לא היה זה קול צחוקה המתגלגל, שהדהד ברחבי הבית, אלא קול מבועת שביטא חרדה ופחד.

"נדר הוא התחייבות שחייבים לקיים, זה יותר מהבטחה."

שש־עשרה שנים חלפו מאז, אך הבעתה שנשמעה בקולה לא מרפה. היא כמו נצרבה במוחי ונחרתה בנשמתי, לא נותנת לי מנוח.

זה קרה מהר כל־כך. לא הספקתי לומר לה בפעם האחרונה שאני אוהבת אותה, שהיא יכולה לסמוך עליי כי אני כבר ילדה בוגרת שיכולה להיות אמיצה כשצריך וממושמעת כשנדרש, שאני הילדה שהיא תמיד התגאתה בה.

אימא מעולם לא חזרה להוציא אותי מהמחבוא. הייתי בת שלוש־עשרה כשנדחפתי לתוך סליק שהיה מוסתר תחת שטיח עבה, סליק שעל קיומו לא ידעתי עד אותו יום שחור. אני זוכרת שהצטנפתי והתאמצתי לשמוע משהו, אך לא הצלחתי לשמוע דבר מלבד קולות הצעדים שהדהדו מעליי. הזמן שחלף לא מרפא את הפצעים וגם לא מטשטש את הכאב.

באותו ערב הייתי אמורה לישון אצל חברה. ברגע האחרון חברתי חלתה ולכן נשארתי בבית. עד היום לא ברור לי אם הרוצחים תכננו לרצוח גם אותי, אבל אין לי ספק שהם לא היו מהססים לירות בי, אם רק היו יודעים שאני שם.

אני לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהדממה השתררה שוב. מילאתי אחר הבטחתי ונשארתי בחלל הקטן והחשוך בעוד רק הפחד מארח לי לחברה.

שעות רבות לאחר מכן, כששלפוחית השתן שלי איימה להתפוצץ, אזרתי אומץ להמרות את פיה של אימי ובמאמץ רב הרמתי את פלטת העץ שהייתה צמודה לגבי במשך שעות ארוכות ואת השטיח הכבד שכיסה אותה. הופתעתי לגלות שבחוץ השחר כבר הפציע, אורו המסנוור הכה בעיניי הרגישות ונדרשו לי כמה שניות עד שהצלחתי להסתגל לאור.

כשראייתי שבה והתבהרה, כתמים שחורים נגלו לנגד עיניי. לרגע חשבתי שאולי טעיתי ועיניי טרם הסתגלו לאור, אבל כשהתקרבתי והבחנתי שצבעם אינו שחור, אלא אדום כהה, הבנתי שאלו כתמי דם שהתייבשו וצבעם הפך כהה משהיה.

עצמתי בחוזקה את עיניי ונשכתי את שפתיי. קמצתי את אגרופיי, נשמתי שלוש נשימות עמוקות והסתובבתי. סחרחורת הכתה בי ונפלתי על ברכיי. הנחתי את ידיי על גופותיהם המגואלות בדם, שכבר היו קרות, והבנתי שחיי השתנו באחת.

"לא, לא, לא..." המילים נעתקו מפי. לא הצלחתי לנשום ורצף של מלמולים, שבעצמי לא הצלחתי להבין, היה הקול היחיד שהצלחתי להפיק.

כעבור זמן שנדמה כמו נצח, מחיתי במכנסיי את ידי המגואלות בדם ורכנתי לעבר פניו של אבי, שהיו מופנות אל אימי.

"אבא, תתעורר." ניערתי את גופו הקר. "בבקשה, אבא," התחננתי והתקרבתי אל עיניו הפקוחות. "אבא!" נפנפתי בידי מול עיניו, אך הוא לא הגיב.

"אימא? את שומעת אותי?" התקרבתי אל אימי, ששכבה על הרצפה ושערותיה המגואלות בדם נדבקו לפניה היפות. "אימא? את יכולה לקום? לעזור לך?" אחזתי בכתפיה וניסיתי להזיז אותה ממקומה. "אימא, קומי. בבקשה, אני מתחננת. סליחה שיצאתי מהמחבוא. בבקשה, אל תכעסי!" ניערתי אותה בכוח עד שידיי רעדו וכל גופי כאב.

התרוממתי על רגליי כדי להביא מהמטבח קערה עם מים חמימים ולשטוף את פניהם, אבל ראייתי היטשטשה ורגליי כשלו. נפלתי על הרצפה ונכנעתי לחשיכה שעטפה את ליבי. אין לי מושג כמה זמן שכבתי שם, אבל כשפקחתי שוב את עיניי, השמש כבר זרחה במרכז השמיים ואני מצאתי את עצמי בשלולית של שתן ושל דם.

רציתי לצרוח, רציתי לנפץ מכל הבא ליד, אבל הבחילה שבה ועלתה בגרוני ועל אף שניסיתי להצמיד את לסתותיי ולנשום עמוק, פרץ של קיא נפלט מפי.

שנתיים קודם לכן עולמנו התהפך כשקברנו את אחי האהוב, שנכנע למחלה הארורה. אני זוכרת שהדמעות סימאו את עיניי כשהבנתי את גודל האסון שפקד אותי, כשהבנתי שנותרתי לגמרי לבדי.

נשכתי חזק את לשוני עד שהטעם המתכתי מילא את פי ומלמלתי, "מריו, תעזור לי. אני לא יודעת איך להתמודד. אני עוד צעירה מדי. אני צריכה את אימא ואת אבא. בבקשה, מריו. תשאיר לי אותם. אתה לא צריך אותם שם למעלה, יש שם מספיק מלאכים. תעזור לי..."

בשארית כוחותיי, זחלתי בכיוון שבו היו מוטלות גופותיהם של הוריי והתיישבתי ביניהן. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיניי גם כשהלילה ירד ועטף את הבית בעלטה. ניסיתי לחשוב מה עליי לעשות ולמי עליי לפנות. ניסיתי להבין איך אצליח להמשיך לחיות בלי החיבוק החזק של אבא ובלי הנשיקות המתוקות של אימא, איך אצליח לנשום את הנשימה הבאה שלי כשאין בעולם הזה אף אדם שאוהב אותי או שאכפת לו ממני.

החלקתי את אצבעותיי על עיניו הפקוחות של אבי ונשקתי למצחו. "אני אוהבת אותך, אבא," לחשתי בעוד דמעותיי זלגו במורד לחיו, "תשמור על אימא ועל מריו. אני אתגעגע אליך."

רכנתי לעבר אימי והסרתי מצווארה את השרשרת שענדה. "אני אוהבת אותך, אימא." פתחתי את התליון והבטתי בתמונה האחרונה שלנו כמשפחה. זכרתי את היום שבו התמונה צולמה, מריו ואני ישבנו ושיחקנו על מיטת בית החולים בעוד הורינו עמדו מחובקים וצפו בנו. אחת האחיות נכנסה לחדר וביקשה מאבי את המצלמה שלו. לרגע הוא לא הבין מדוע, אבל ברגע שהיא החלה לכוון את העדשה, הוא חייך ושב לעטוף בזרועותיו את אימי. נשקתי לתליון ורגע לאחר מכן כבר ענדתי את השרשרת לצווארי ותחבתי אותה תחת חולצתי כדי שתהיה צמודה לליבי.

הבטתי בהם למשך רגע ארוך והבנתי שאני כבר לא סתם ילדה קטנה. אני ילדה שכבר חוותה את הנורא מכול, ילדה שאין לה מה להפסיד מפני ששום כאב פיזי לא יצליח להשתוות לכאב הנפשי.

פתאום ידעתי מה עליי לעשות. אחזתי בידה של אימי ובידו של אבי והצמדתי אותן לחזי. "אני אהרוג את האנשים שלקחו אתכם ממני. את כולם. זה נדר."

התנקיתי והחלפתי את בגדיי, אספתי את כל הכסף המזומן שהצלחתי למצוא, ארזתי תיק קטן עם כמה חפצים ויצאתי מהבית בריצה. המקום היחיד שבו הרגשתי שלווה ואהבה אין־סופית כבר לא היה בטוח עבורי והייתי חייבת לברוח.

רצתי רחוק ככל שיכולתי, כל עוד רגליי נשאו את גופי. רצתי ותמונות הזוועה שחוויתי חלפו לנגד עיניי בזו אחר זו, כמו סרט בהילוך איטי שמסרב להיגמר.

באותם רגעים לא ידעתי שהנדר שנדרתי יהיה הסיבה לכך שאלחם על הזכות לחיות ואעשה הכול כדי לשרוד. לא ידעתי גם שבזכותו לא אוותר ולא אכנע גם ברגעים הקשים ביותר. מעולם לא דמיינתי שהנקמה תהיה עבורי כמו קרן אור בחשיכה, אבל היא זו שהובילה אותי והאירה לי את הדרך במסע למציאת הרסיסים שנותרו מליבי ומנשמתי.

זה לא סיפור על סליחה ולא תמצאו בו רחמים. זהו סיפור על צדק ועל נקמה, וגם אם בסופו של דבר זה יעלה בחיי, אקיים את הנדר.