נישואים גנובים

אוגוסט 1943 1 ליטל איטלי, בולטימור, מרילנד

"פרוסה גדולה לרופא," אמרה אמא והגישה את המגש לווינסנט מעל שולחן האוכל הצפוף שלנו. היא החזיקה את המגש ביד שמאל — ידה הימנית עדיין היתה חלשה מעט בעקבות השבץ הקל שלקתה בו לפני שנים אחדות — והצלחת שקעה תחת משקלה של עוגת הקרם האיטלקית שלה. היא אגרה שבועות את קצבאות הסוכר שלנו לכבוד העוגה הזאת.

"תודה, אמא," וינסנט חייך אל אִמי. הוא קרא לה אמא מאז שאני זוכרת, משהו שמצא חן בעיניה עד מאוד. היא העריצה אותו כמוני. הוא הבן שמעולם לא היה לה. אני קראתי להוריו שישבו מולי בשולחן, מימי ואבא. בני הזוג רוסו גרו לידנו בשכונת ליטל איטלי. היו לנו בתי לבֵנים זהים עם מדרגות שיש זהות, ובילדותי כששיחקתי על המדרכה היה לי קשה להבדיל בין שני הבתים. הם היו זהים גם מבפנים — חדרים מלאים צלבים, פסלי מרים הקדושה וציורים ממוסגרים של ישוע על הצלב, כמו גם בריח רוטב עגבניות ונקניקיות.

חגגנו היום הן את יום הולדתי העשרים ושלושה והן את הקביעוּת שווינסנט קיבל בבית החולים ג'ונס הופקינס. הכרתי אותו מאז שהייתי בעריסה, ובגיל ההתבגרות הייתי מאוהבת בו לגמרי. אבל יש להודות שחשתי משיכה חדשה כלפיו בפעם הראשונה שראיתי אותו בחלוק הלבן, המילים ד"ר וינסנט רוסו רקומות על הכיס, וסטטוסקופ תלוי על צווארו. החלוק הדגיש את יופיו הכהה, את שערו השחור עם הקרחת הקלה, את חיוכו הרחב ואפו הישר, רמז לאף הנשרי של אביו. התארסנו בשנה שעברה, ובמאי אהיה כלתו. תיכננו את עתידנו יחד זה זמן רב מאוד. ידענו איפה נגור — באזור צעיר וחדש של ליטל איטלי, קרוב להורינו אך לא מדיי. יהיו לנו ארבעה ילדים. שנינו גדלנו כילדים יחידים — דבר נדיר בשכונה איטלקית — ובהחלט לא רצינו ילד אחד בודד. יכולנו להסתמך רק על שיטת הימים הבטוחים, וידענו שייתכן שיהיו לנו הרבה יותר מארבעה, אבל זה בסדר גמור. פינטזנו שיום אחד תהיה לו מרפאת ילדים משלו, ואני אהיה הסייעת. בתוך כמה חודשים אסיים את הלימודים בבית הספר לאחיות, אעבור את בחינת ההסמכה, וסוף־סוף אוכל לקרוא לעצמי אחות מוסמכת — קריירה שהשתוקקתי אליה מאז גיל עשר, כשאמי חלתה בסוכרת, ואחות לימדה אותי להזריק לה את האינסולין. אמא יכלה בהחלט להזריק לעצמה, אבל היא רצתה לטעת בי את הזרע הזה, כיוונה אותי לעבר מקצוע שהיא קיוותה שאבחר בו. זה עבד. להיות אחות היה כל עולמי. לא ידעתי איך אשלב עבודה כאחות עם ארבעה־פלוס ילדים, אך הייתי להוטה לגלות.

"אז החלטת בקשר לשמלה שלך, תרזה?" שאלה מימי ונגסה מפרוסת העוגה. בדומה לבעלה היה לה מבטא איטלקי רך. הם נישאו בשידוך מאורגן. כשאבא הגיע כמתבגר מסיציליה, הוא ידע שבתו של ידיד משפחה ותיק הגיעה שנה קודם לכן, ושהיא מחכה לו. לא יכולתי לדמיין לעצמי איך זה להתחתן עם מישהו שאני לא מכירה. ועם זאת הם היו מסורים זה לזו. הוריי, מצד שני, נולדו וגדלו בליטל איטלי הקטנה ונפגשו בנשף. אבי מת כשהייתי בת ארבע ובקושי זכרתי אותו. מימי ו"אבא" לקחו את אמא ואותי תחת חסותם אחרי מותו.

"אני לא יכולה להחליט בין שתי השמלות שאהבנו," אמרתי. "אבל יש עוד זמן." מימי ואמא היו איתי כשמדדתי את השמלות. אם אבחר אחת עכשיו, אסור לי להעלות אפילו חצי קילו עד מאי. רציתי שג'ינה פָרינוֹלה, החברה הכי טובה שלי, תבוא ותעזור לי בבחירה הסופית. ואז נצטרך למצוא שמלת שושבינה בשבילה.

"את נראית טוב בכל השמלות," אמרה מימי.

"אני אוהבת את זאת עם עיטורי הוורד הקטנים, טס," אמרה אמא. היא רכנה מעל השולחן לסדר קווצת שיער סוררת שלי. ירשתי את שערה הסמיך, הפרוע, הכמעט שחור, אלא שבזה שלה כבר נראו אניצי שיבה.

"אה, היא באמת היתה נהדרת." הסכימה מימי.

הבחנתי בחיוך שחלף בין וינסנט לאביו במהלך שיחת הבנות. שני הגברים הנאים, הכהים, ישבו ליד השולחן והתלוננו על קבוצת הבייסבול של בולטימור, ואמא, מימי ואני התחלנו לפַנות את הכלים למטבח. וינסנט השאיר לי את רוב תכנון החתונה. זו תהיה חתונה קטנה. חשבנו להזמין סביב שלושים איש לקבלת הפנים, שתיערך באחת המסעדות האהובות עליי בשכונה. לא יכולנו להרשות לעצמנו יותר מזה, אבל זה לא היה אכפת לי, כל עוד המשפחות שלנו יהיו נוכחות. השתוקקתי לנישואים, לא לחתונה.

אמי שטפה את הכלים, ומימי ואני ניגבנו אותם כאשר וינסנט נכנס למטבח הקטן. "אוכל לגנוב את טס מכן, גבירותיי?" שאל, ידו כבר על מותניי.

"כמובן." מימי משכה את מגבת המטבח מידי. "לכו לכם." היא מירפקה אותי קלות לעבר הדלת. "תיהנו."

וינסנט אחז בידי והוביל אותי דרך הסלון לעבר דלת הכניסה. "בואי נצא לטיול," הוא אמר. בחוץ הוא כרך את זרועו סביבי בעודנו פונים שמאלה במדרכה. המגע שלו היפנט אותי זה שנים. בפעם הראשונה חלף בי ברק כשהייתי בת חמש־עשרה והוא בן תשע־עשרה, בחופשה בבית מהקולג'. ניסיתי לשווא להחליף את מחט הפטיפון בסלון של בני הזוג רוסו. וינסנט הזיז אותי הצידה בעדינות, ידיו על מותניי, וכמעט קרסתי. הוא החליף את המחט ופנה אליי.

"מה את רוצה לשמוע?" שאל. לא יכולתי לענות בגלל הזמזום באוזניי. גופי נעשה רכיכה. החיוך שלו העיד שהוא יודע בדיוק מה אני מרגישה. ואז הוא הזמין אותי לסרט. זאת היתה ההתחלה. מאז עברו שבע שנים של זוגיות. שבע שנים ארוכות, נפלאות, מלאות אהבה אם כי לפעמים גם מתסכלות. רצינו זה מזו יותר משיכולנו לקבל. ציפיתי ליום שבו נוכל סוף־סוף לישון יחד באותו חדר. באותה מיטה. להיות נאהבים סוף־סוף, מחשבה שמילאה אותי כמיהה אליו. האיפוק הממושך שלנו היה מדהים מבחינתי, וגם מקור גאווה. לא התקרבנו אפילו לעשות אהבה, כי וינסנט לא רצה את הפיתוי הזה. הוא גדל בציפייה להיות כומר, אז אך הגיוני שהוא לא ילחץ עליי לחצות את הקו קודם שנינשא. ג'ינה הקניטה אותי על כך. היא ומאק, החבר שלה, שכבו עוד לפני שהוא התגייס. היא חשבה שווינסנט ואני משוגעים בגלל שאנחנו מחכים. היא לא ראתה חטא במעשה האהבה. אבל כמעט שום דבר לא היה חטא בעיניה.

"יש משהו שאני צריך לדבר איתך עליו," אמר וינסנט. נימת קולו שהיתה משועשעת בארוחת יום ההולדת, הרצינה פתאום, ותהיתי אם עליי לדאוג. הפחד הכי גדול שלי היה שיקראו לו לשירות צבאי. היתה לו בעיה קלה בלב — אוושה, אמר הרופא — ועד כה הוא לא גויס, עובדה שהתבייש בה. האוושה בלב לא גרמה לו שום בעיות, תודה לאל. "למה שאשב בשקט בבית כשכל כך הרבה אחרים נלחמים?" הוא היה אומר. ברוב אנוכיותי שמחתי שאי־אפשר לגייס אותו.

"אני צריכה לדאוג?" שאלתי עכשיו.

הוא ליטף את ידי, ובאור הערב הזהוב ראיתי שהוא מחייך. "לא," אמר. "את רק צריכה להיות קצת... גמישה."

"את זה אני יכולה לעשות," אמרתי, מאושרת להחזיק בידו.

עברנו על פני שורות הבתים ברחוב שלנו. במרפסות אחדות נתלה דגל הלאום, לציין שבן משפחה משרת בכוחות המזוינים. אחד הדגלים היה מקושט בשני כוכבים כחולים ואחד זהוב. חלפה בי צינה כשעברנו על פניו. המלחמה היתה יקרה מאוד.

האוויר היה חם ומשיי על זרועותיי החשופות, ופנינו לעבר המקום שבו נהגנו לנהל שיחות — סנט ליאו. הכנסייה שלנו. המרכז של ליטל איטלי. גם בילדותנו נהגנו לדבר בלחש בכנסייה. שם קיבלנו לראשונה את לחם הקודש, וזה היה לשנינו מקום של נחמה. זה היה גם המקום שבו נהפוך לבעל ואשה.

הגענו לכנסייה והתיישבנו בשורה האחרונה, עדיין אוחזים ידיים. נשמתי את ריח המוסק, הנרות והקטורת שכמו עלה מהאבנים הקרות, ואת ריחם של ספסלי העץ, ריח שאמר נוחות וביטחון. ככל שאהבתי את סנט ליאו, ידעתי שהיא חשובה לווינסנט הרבה יותר מאשר לי. חשתי שם נינוחה בידיעה שאני שייכת לכנסייה הזאת, שבה אנשים אוהבים אותי ודואגים לי. אך וינסנט חש כלפיה משהו עמוק יותר, רוחני. הוא ניסה להסביר לי את זה, אבל זה מסוג הדברים שאינך יכול להעביר לאחר — הקִרבה האינטנסיבית של האל. אחד הכמרים בסנט ליאו שם לב שווינסנט מבריק במתמטיקה ובמדעים ועודד אותו ללמוד רפואה במקום כמורה. "יש דרכים רבות לשרת את האל," אמר לו. לנצח אהיה אסירת תודה לאותו כומר.

באותו ערב היו רק מעט אנשים בכנסייה. הם ישבו או כרעו בשורות, קרובים למזבח. אחדים הדליקו נרות בצד הכנסייה. מאז פרוץ המלחמה נוסף עוד מתקן נרות. בימים אלה היה עלינו להתפלל למען כל כך הרבה בחורים צעירים.

הנחתי את ראשי על כתפו של וינסנט. "ובכן," אמרתי ברכות, "בקשר למה אני צריכה להיות גמישה?"

"יש שינוי קטן בתוכניות שלי לשבועות הבאים," אמר. "אני צריך לנסוע לשיקגו לכמה זמן."

הרמתי את ראשי ובחנתי אותו. "שיקגו? למה?"

"התפרצה שם מגפה של שיתוק ילדים," הוא אמר. "הם צריכים רופאים מתנדבים."

"אה," אמרתי בהבנה. "אתה חושב על האחיין שלך, טוני." אחיינו הבוגר של וינסנט לקה בפוליו בגיל ההתבגרות. היום, בשנות הארבעים שלו, היו לו ברזלים ברגליים, והוא הלך בעזרת קביים.

"כן," הוא אמר. "אני מניח שאני יותר רגיש לפוליו מרופאים אחרים, ואני רוצה לעזור איך שלא יהיה."

כזה היה וינסנט. תמיד ראשון לקפוץ להגיש עזרה. "כל כך הרבה ילדים חיים בעוני בארץ הזאת," אמר לי פעם. "אקדיש לפחות חלק מזמני לטפל בהם." ידעתי שלעולם לא נתעשר, אבל זה היה בסדר מבחינתי.

"לכמה זמן אתה חושב שתלך?" שאלתי.

"אני מקווה שלשבועיים," הוא אמר. "המגפות האלה נוטות לפרוץ בקיץ ולהעלם עם בוא הסתיו."

פחדתי מהמחלה המאיימת הזאת. בכל קיץ היא כמו תקפה חלק אחר של הארץ, נטפלת לילדים ומשאירה אותם חולים מאוד, לפעמים משותקים, לחודשים או שנים או אפילו לשארית החיים. בלימודים שלי בבית הספר לאחיות כבר ראיתי לא מעט ילדים כאלה שחייהם נהרסו.

וינסנט הרפה מידי וכרך את זרועו על כתפי. התקרבתי אליו יותר. "אני לא רוצה להתרחק ממך ליותר מזה," הוא אמר.

שבועיים. זה נשמע לי נצח ורציתי להתנגד לכך, אבל היה עליי לתמוך בו. "אני אהיה בסדר," אמרתי. "הלוואי שכבר הייתי מסיימת את הלימודים ומצטרפת אליך לעזור." נותר לי עוד שבוע בסמסטר הקיץ, ומיד אחר כך יתחיל סמסטר הסתיו.

"זה היה יכול להיות מושלם." הוא ליטף את כתפיי. "אני אתגעגע אלייך," אמר, "אבל אחזור מהר."

"אני אהיה בסדר," אמרתי שוב, נחושה לגמרי.