1
צלצול הטלפון העיר את פלורה משינה עמוקה. ריצ'רד שכב לצידה כשֶכּר מונח על ראשו, והיא טיפסה מעליו ויצאה מהמיטה אל החדר הקר והקודר. היא פסעה מעל ערמות הבגדים הזרוקים, הבקבוקים הריקים והצלחות המלוכלכות שעל הרצפה, הרימה מפה ישנה שנהגה להניח על הספה כדי להסתיר את הכתמים השמנוניים שהותירו הדיירים הקודמים, וכרכה אותה סביב גופה בתור גלימה. הצלצול נפסק. פלורה נאנחה, וכשסיימה להיאנח הצלצול התחדש. היא הקשיבה ואז נברה בין הבגדים עד שמצאה את מכנסי הג'ינס שלה עם הטלפון הנייד בכיס. נאן, היה כתוב על המסך. ריצ'רד התהפך במיטה וגנח, ופלורה עברה לחדר האמבטיה.
"נאן?" שאלה כשמשכה בחוט התאורה ומצמצה באור המסנוור.
"הלו? פלורה?"
"אוי, אלוהים, אני ממש מצטערת," אמרה פלורה. "הייתי צריכה להתקשר אתמול ולברך אותך ביום הולדת שמח."
"תודה," אמרה נאן, "אבל לא בגלל זה אני מתקשרת." קולה היה בהול ומודאג, ופלורה הרגישה את הפחד מתפשט בבטנה.
"מה קרה?" קולה של פלורה הפך ללחישה. היא צנחה על רצפת הלינוליאום ומיצבה את עצמה בין האמבטיה לבסיס הכיור. המערבולות המופשטות הרקומות על המפה שעטתה על עצמה נראו לה מקרוב כמו דגים בצבע כחול־כסף השוחים מעל ברכיה.
"מה?" קראה נאן. "אני לא שומעת אותך טוב. הקליטה נוראית. פלורה? הלו?" קולה של נאן היה רם מדי. "זה בקשר לאבא," היא צעקה.
"אבא'לה?" אמרה פלורה, ובראשה החלו להתרוצץ כל התסריטים האפשריים.
"לא צריך לדאוג מייד, אבל..."
"מה?"
"קרתה לו תאונה."
"תאונה? מה? מתי?"
"אני לא שומעת אותך," אמרה נאן.
פלורה קמה על רגליה, נכנסה לאמבטיה ופתחה את החלון אל הרווח שמתחת לפני הקרקע. חושך שרר בחוץ, חושך מבלבל. משב רוח חדר פנימה, ומעל לחלון נראו העצים והשיחים מתנודדים הלוך ושוב. "עכשיו יותר טוב?"
"כן, יותר טוב," אמרה נאן עדיין בצעקה. "אבא נפל מהטיילת בהאדליי. יש לו חתכים וחבורות, אולי זעזוע מוח, ונקע במפרק כף היד. לא משהו רציני..."
"לא משהו רציני – את בטוחה? שאבוא עכשיו?"
"...או שאולי הוא קפץ," המשיכה נאן.
"קפץ?"
"לא, אל תבואי עכשיו."
"מהטיילת?"
"פלורה, את חייבת לחזור על כל מילה שאני אומרת?"
"נו, אז ספרי לי!"
"את שיכורה?"
"ברור שלא," אמרה פלורה אף שאולי הייתה עדיין שיכורה.
"או מסוממת? את מסוממת?"
צחוק לא צפוי בקע מגרונה של פלורה. "אף אחד כבר לא אומר מסוממת, נאן. אומרים מסטולה."
"אז את מסטולה."
"אני ישנתי," אמרה פלורה. "ספרי לי! מה קרה?"
"רק עכשיו קמת? עכשיו תשע וחצי בערב, למען השם." נאן נשמעה מזועזעת.
"בערב?" שאלה פלורה. "לא בוקר עכשיו?"
נאן צקצקה בלשונה, ופלורה דמיינה את אחותה נדה בראשה.
"הייתי ערה כל הלילה שעבר," אמרה פלורה. לא הייתה לה שום כוונה לספר לנאן שהיא וריצ'רד נשארו במיטה במהלך היומיים האחרונים; שהיא פעמיים לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר, ורצה לחנות בדרך סטוקברידג' כדי לקנות עוד זוג בקבוקי יין, גוש גבינת צ'דר פלסטית, לחם לבן פרוס, שעועית אפויה ושוקולד. ריצ'רד הציע ללכת, אך פלורה הייתה זקוקה לעשר הדקות הללו בלעדיו. כשחזרה ונכנסה דרך דלת המרתף, היא שמטה את השקיות ואת מכנסי הג'ינס וטיפסה בחזרה אל בין השמיכות.
"ומה עשית?" שאלה נאן. "אוי, פלורה, את לא מאחרת שוב להגיש עבודה, נכון?"
"את בבית החולים? אני יכולה לדבר איתו?"
"הוא ישן. יש עוד כמה דברים." אחותה רחרחה ורשרשה כאילו היא מקנחת את אפה, ואז לקחה נשימה עמוקה. "הוא אמר לי שראה את אימא מחוץ לחנות הספרים בהאדליי, לובשת את המעיל הישן שלו, זה שאת היית מתחפשת בו, ושהוא עקב אחריה עד שוברי הגלים."
האדרנלין הציף את פלורה, כמו גל שגואה ממרכז גופה ומציף את איבריה עד קצות אצבעותיה וראשה. "אימא? בהאדליי?" ריח אגוז קוקוס עלה באפה, קשור קשר בל יינתק עם צבע דבש זהוב, מתוק וטהור בין הקוצים והפרחים הנובלים של שיח האולֶקס.
"אבל הוא לא ראה אותה באמת," אמרה נאן. "הוא רק חשב שראה אותה. זה בטח בגלל הגיל או בגלל זעזוע המוח שעבר."
"כן," לחשה פלורה. הרוח התיזה עליה גשם, והיא התכופפה וחזרה אל תוך חדר האמבטיה, אך נשענה לעבר החלון כדי לשמור על קליטה טובה.
"פלורה, את עדיין שם?" שאלה נאן אל תוך אוזנה.
"עדיין כאן." ענתה פלורה. "אני באה לבית החולים. אארוז תיק ואעלה לרכבת הבאה."
"לא, אל תעשי את זה. אבא ישן. קיוויתי שישחררו אותו הערב, אבל עכשיו זה כבר מאוחר מדי. זה יהיה רק מחר בבוקר, אחרי שמישהו מהצוות הפסיכיאטרי יראה אותו."
"מהצוות הפסיכיאטרי? מה הבעיה שלו?"
"פלורה, תירגעי," אמרה נאן. "הם רק רוצים לשלול דברים. זו בטח דלקת בדרכי השתן. תבואי מחר. אפגוש אותך בבית ונדבר." ביתן השחייה: הבית. שתיהן עדיין קראו לו כך, אם כי אף אחת מהן כבר לא גרה בו עכשיו.
"אני רוצה לראות אותו."
"את תראי אותו, בבוקר. תקפידי לבדוק את לוח הזמנים של האוטובוס למעבורת. אל תיתקעי כמו בפעם שעברה."
פלורה שכחה מההרגל המעצבן של אחותה לחשוב על כל דבר שמישהו עשוי להצטרך.
לאחר שנפרדו הניחה פלורה את הטלפון בצד הכיור וצחצחה את שיניה. כשפנתה ללכת הפילה בטעות את הטלפון, והוא צנח אל תוך האסלה בקול נקישה.
האור דלק בחלל הבית הראשי – מטבח, חדר שינה וסלון – אבל ריצ'רד, שכנראה קם לפני כן, שכב כעת שוב מתחת לשמיכות בעיניים עצומות. הצלחות המלוכלכות נעלמו מהרצפה ונערמו כעת על השולחן, ושאריות האוכל שהיו בהן הושלכו לפח. בארון המטבח שלה מצאה פלורה חבילה של אורז מתובל בטעם קארי, ושמטה את הטלפון שלה לתוכה. היא ישבה על הספה וניסתה לדמיין את אביה פצוע וחבול במיטת בית חולים, אך הצליחה רק לראות אותו רזה, שרירי ושזוף, פוסע לצידה בשדה הבור, או מראה לה עוד ספר שמצא. היא חשבה על אימה מסתובבת עכשיו בהאדליי, או יושבת בחנות או בפאב או בבית קפה. ידיה רעדו למחשבה, והפחד התהפך בבטנה. ואז היא הבינה שאימה בוודאי לא נמצאת אף לא באחד מהמקומות האלה; היא בטח ממתינה להם בבית.
פלורה התבוננה בריצ'רד הישן. לא היה שום רעש של רוח או גשם בחלל הבית הראשי. הנורה שעל התקרה האירה את פניו באור מלא, והוא נראה שונה ללא המשקפיים. לא רק צעיר יותר אלא גם חסר הבעה, לא מפותח. היא כרעה לצד המיטה, וחיטטה מתחתיה כדי למצוא את המזוודה שלה.
"מי זה היה?" שאל ריצ'רד ופקח עין אחת.
"אף אחד," אמרה פלורה ומשכה אליה את מה שקיוותה שהוא ידית המזוודה.
"למה את לובשת את זה? זאת לא מפה? את בטח לגמרי קופאת מקור. בואי חזרה למיטה." הוא הרים את השמיכה וחשף את פלג גופו העליון.
"אה," היא אמרה. "שכחתי מזה."
"מה?" ריצ'רד שרבב את צווארו קדימה כדי להביט בגופו. הוא טפח בידו הפנויה על המדף שמתחת לשולחן הלילה והרים את משקפיו. כשהרכיב אותם התנשף בהפתעה מעושה. בין השערות החומות שכיסו את חזהו והציצו מתוך הטבור שלו היה ציור אנטומי של קרביו – הצלעות, עצם החזה, עצם הבריח ותחילת אגן הירכיים, הנחש הפתלתול של מעיו – הכול בטוש שחור בלתי מחיק. "את חייבת לחזור למיטה." הוא נשען קדימה כדי למשוך אותה אליו. "עדיין אין לי ידיים או רגליים. את צריכה להשלים את הציור שלך או שלא אוכל לחזור לעבודה." הוא חייך.
"אתה יודע שכבר תשע וחצי?" שאלה פלורה, נתנה עוד משיכה לידית המזוודה ונפלה אחורה על השטיח.
"תשע וחצי? בבוקר?" ריצ'רד שמט את השמיכה.
"לא, בערב המחורבן," אמרה פלורה.
ריצ'רד שלח שוב את ידו אל המדף שמתחת לשולחן הלילה. הפעם שלף משם את הטלפון שלו המחובר למטען, ופלורה חשה הבזק של רוגז על כך שלא רק שזכר לטעון אותו אלא גם היה לו מספיק שכל לשים אותו במקום בטוח.
הוא שרק שריקה ארוכה. "תשע וחצי. אולי זה תשע וחצי מחר והפסדנו את כל יום שבת. בעבודה ממש יכעסו עליי."
פלורה ויתרה על המזוודה, ניגשה למגירת הלבָנים שלה והחלה לחטט בה.
"הכול בסדר?" הוא התיישב במיטה והביט בה.
"זו הייתה נאן," אמרה פלורה. "בטלפון."
"סבתא שלך?"
"ננֶט. אחותי."
"לא ידעתי שיש לך אחות. מבוגרת או צעירה ממך?"
"מבוגרת ממני בחמש וחצי שנים," ענתה פלורה. היא זרקה חופן של תחתונים וחזיות אל מרכז הרצפה, וחזרה לשידת המגירות כדי לעבור על מכנסי הג'ינס והסוודרים שלה.
"מה היא רצתה?"
"אני צריכה ללכת הביתה."
"עכשיו? כלומר, ברגע זה?"
"כן, עכשיו," היא אמרה, השליכה עוד ערמת בגדים על הערמה הראשונה והסתובבה אליו. "ממש מייד. לקחו את אבא לבית החולים, ואני צריכה שתקום כדי שאוכל להוציא את המזוודה שלי מתחת למיטה."
"אבא?" שאל ריצ'רד.
"כן, גיל, אבא שלי. אתה חייב לחזור על כל מילה שאני אומרת?" פלורה עמדה ואגרופיה על מותניה. ריצ'רד קם מהמיטה, מצא את תחתוניו ואת מכנסי הג'ינס שלו ולבש אותם. הוא התכופף כדי להוציא את המזוודה שלה, ישב על קצה המיטה והביט בה כשארזה. המזוודה הייתה שייכת בעבר לאימה. היא הייתה עשויה מקרטון כחול עם פינות עגולות. פלורה הפנתה את מבטה מריצ'רד, אך יכלה לשמוע את הגלגלים עובדים במוחו.
"רגע," הוא אמר. "גיל? לאבא שלך קוראים גיל? ושם המשפחה שלך קולמן?"
פלורה נאנחה. היא לא קלטה שהוא יודע את שם משפחתה. לקח לריצ'רד קצת פחות משבועיים לעלות על זה. זה היה לא רע; פעם גילתה נער ששכב איתה רק לאחר שגילה מיהו אביה. היא מעולם לא חזרה אל אותו נער.
"גיל קולמן הזה?" שאל ריצ'רד. "גיל קולמן שכתב את 'איש התענוגות'?" היא ידעה מבלי להסתובב כיצד נראית הבעת פניו, וזו הסיבה, הזכירה לעצמה, שאסור לה לשכב שוב לעולם עם עוזר בחנות ספרים.
"זה האיש," אמרה פלורה, ודחסה למזוודה פנקסי רישומים וקופסה של עפרונות פחם נוסף על הבגדים.
"אלוהים אדירים. גיל קולמן הוא אבא שלך. אני לא מאמין. חשבתי שהוא מת. הוא לא כתב שום דבר מאז הספר ההוא, נכון?"
"אני מניחה שכל זה נראה לך קצת כמו 'הטירה היא שלי'." פלורה ניסתה לפטור את העניין בהומור. אך כשהביטה בריצ'רד ממקום מושבה על גבי המזוודה, בשעה שניסתה לנעול אותה, יכלה לראות בפניו שהוא זוכר שהיה עוד משהו; עוד משהו שקשור אל גיל קולמן חוץ מהספר שכתב. היא הרגישה שזה מגיע ושמוטב להיפטר מזה כבר, ואחר כך היא תוכל לעזוב ולא לראות שוב את ריצ'רד. המזוודה נסגרה בנקישה.
"חכי," אמר והתיישב זקוף עם יד אחת על מצחו והשנייה באוויר, כאילו היא מפריעה לו לחשוב. "חכי, אני מכיר את הסיפור הזה."
"זה לא סיפור, ריצ'רד. זו המשפחה שלי."
"לא, כמובן, אני מצטער." הוא עדיין ניסה להיזכר כאשר נפנתה ממנו ושמטה את המפה סביב רגליה. היא פתחה שוב את המזוודה, שלפה החוצה זוג תחתונים נקי ולבשה אותו. היא מצאה את מכנסי הג'ינס שלה, רחרחה את המפשעה שלהם ונכנסה לתוכם. היא לא הסתכלה על ריצ'רד, כי לא יכלה לסבול לראות אותו נזכר בפיסת המידע הקטנה הזו.
פלורה הרימה חזייה, ניסתה לרכוס אותה, פספסה את התפסים, ניסתה שוב ושמעה אותו אומר "אוי" קצר ונבוך. כשהצליחה לרכוס את החזייה, כרעה על ברכיה ליד המיטה והשתחלה אל תוך חולצת טי ששכבה שם. ריצ'רד רכן קדימה ונטל בעדינות את מפרק ידה. שקע הכתף השחור שציירה עליו התכופף כשזרועו נעה, והוא אמר, "אני מצטער. בקשר לאימא שלך."
"אין על מה להצטער," אמרה פלורה בעליזות. "לא בטוח שהיא מתה."
"אבל," אמר ריצ'רד, "חשבתי שהיא – "
"העיתונים טעו," נכנסה פלורה לדבריו.
"שהיא - טבעה... לפני הרבה זמן," השלים ריצ'רד.
"אני..." התחילה פלורה. "היא הלכה לאיבוד, זה הכול." ריח אגוז הקוקוס וצבע הדבש הזהוב חזרו, ואיתם מראה אימה המסתובבת לאור השמש. "אנחנו לא יודעים מה קרה. וזה היה לפני אחת־עשרה שנה, אבל עכשיו היא חזרה. אבא ראה אותה בהאדליי." פלורה לא יכלה להסתיר את התרגשותה.
"מה?" ריצ'רד אחז עדיין במפרק ידה.
"אני לא יכולה להיכנס לזה עכשיו. אני פשוט צריכה ללכת הביתה. הוא זקוק לי." היא ישבה על הרצפה לידו. היא ידעה שלא תראה שוב את ריצ'רד, כי הוא יסתכל עליה אחרת עכשיו לאחר שהבין מי היא. היא שנאה את זה שהוריה הפכו להיות הדבר הכי מעניין אצלה בעיני הגברים.
"תני לי להסיע אותך." ידו החליקה ממפרק ידה ואחזה כעת באצבעותיה. "האדליי זה המקום שבו גר אביך?"
"ליד. אני אתפוס את הרכבת האחרונה, זאת לא בעיה. בטח גם אתה צריך כבר לחזור." היא הבחינה בשינוי התנוחה שלו כששמע את דבריה והבין למה היא מתכוונת.
"מתי הרכבת יוצאת?" ריצ'רד נעמד ולחץ על הטלפון שלו.
"בערך בעשר, אני חושבת."
"זה בעוד רבע שעה. פלורה, את לא תספיקי. קחי את המכונית שלי."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.