הארמון האחרון

1 בן לתפארת לעיר לתפארת פראג, אביב 1924

השחר עמד לעלות. בגבעה הצופה אל העיר העתיקה, קצת מצפון למצודת פראג, התעורר גבר בן 39 בביתו הקטן והיפה. זאת היתה אחת הווילות הקטנות הפזורות בבּוּבֵּנֶץ', שכונה שעד לא מכבר היתה כפרית ונעשתה לרובע האופנתי ביותר בעיר. הוא תחב את רגליו לנעלי בית, השחיל את זרועותיו לחלוק וקשר את החגורה. הוא נע חרש כדי לא להעיר את אשתו, שקווי המתאר של גופה הדקיק נראו מתחת לשמיכות. הוא פתח בזהירות את הדלת אל המרפסת ויצא מהחדר.

אוטו פֵּצֶ'ק בירך בוקר־בוקר את השמש הזורחת, שהתרוממה עכשיו מעל קו האופק. המשרת שלו, שלבש וסט מפוספס מתחת לפראק, הצטרף אליו באור הכחלחל הרך וערך בידיו העטויות כפפות לבנות את כלי הקפה. אחר כך מזג את הקפה ביעילות מתורגלת, הגיש את הספל לאוטו ושב פנימה. אוטו החזיק את הספל, וחמימות הקפה פעפעה מבעד לחרסינת מַייסֶן העדינה, שהיתה מקושטת בדוגמה סבוכה של פרחים ורודים ועלי זהב. מערכת הקפה היתה מתנה למרתה, אשתו. אחרי 11 שנים וארבעה ילדים משותפים, אוטו עדיין שמח לראות את פניה אורים כשהביא לה חפצים יפים.

אוטו לגם את הקפה והשקיף על הנוף. הוא אמנם התגורר סמוך למרכז פראג — העיר שנבנתה לאלף שנים, והבנייה החדשה נדחקה בה בינות לקיים ובשכבות־שכבות חדשות מעליו — אבל פיסת הטבע שנותרה בה השתרעה ממש מאחורי ביתו. זאת היתה אדמתו עכשיו, חלקות רבות שהוריו, והוא אחריהם, צברו במשך עשרות שנים וחיברו למגרש אחד ענקי ששטחו 20 דונם. הוא התבונן בגבולותיו. השטח עדיין הוסתר חלקית באפלולית שעטתה האדמה, אבל הוא הכיר אותו היטב, כל עלה ועלה בו. שנים רבות סייר בחלקות הנפרדות, בא לבקר בסוף השבוע, השתתף בחגיגות משפחתיות ואפילו הציע למרתה נישואים פה. עצים זקנים, גבוהים ופרועים התנשאו השמימה. בין העצים חצצו משוכות שיחים, פרחים ומרבדי עשב. מרחוק שמע אוטו שעטת פרסות של סוסים. העגלות הראשונות של היום הובילו ירקות ופירות, קרח וחלב אל בתי השכנים.

במרחק־מה מאחוריו ומאחורי שדה הבור הסבוך ממזרח נמצא לב העיר פראג: מרכז העיר שבו נולד, בית הכנסת שבו עלה לתורה, מוסדות החינוך שבהם רכש השכלה, בתי העסק שסייע בהקמתם. הוא היה אזרח למופת של הבירה הצ'כוסלובקית. ובכל זאת נשא בכל בוקר את מבטו מערבה: אל גרמניה, בזכות השפה והספרות; אל צרפת, בזכות הציור והאדריכלות; אל אנגליה, שאת התושייה לעסקים שלה העריך; ומעבר לאוקיינוס אל ארצות הברית, שאת האנרגיה שלה אימץ, והיה אסיר תודה לה על התפקיד שמילאה בהקמת המדינה הצ'כוסלובקית הצעירה ובכינונו של סדר אירופי חדש אחרי המלחמה. בערפל של טרם שחר, אם אימץ את עיניו, ראה בעיני רוחו את התקמרות האדמה מתחת לכברת הארץ הענקית שלו והיה יכול להתוות את הקשת שלה, וקטור שחיבר אותו אל כל אחת מהאומות שהעריץ.

ייתכן מאוד שמוזיקה התנגנה בראשו של אוטו. מוזיקה היתה אהבתו הראשונה הגדולה, והוא נשאר חובב נלהב של מוזיקה קלאסית, מתומכיה של האופרה הגרמנית של פראג ואוהד מושבע של ואגנר. הוא העריץ את גיבוריו של המלחין ואת להיטותם אחר אתגרים נועזים. אולי הבוקר שמע את פריטת המיתרים הנמוכה שפתחה את האופרה "זהב הריין", את היום מקיץ כמו כלי הנגינה, את הצלילים מתפשטים כמו השמש. ובעת שהקשיב לתזמורת הבלתי־נראית והשקיף על השחר העולה יום אחר יום על שדה הבור הגדול והפראי שלו, גיבש אוטו רעיון על מה שיעשה באדמתו.

הוא יבנה ארמון שיתחרה בכל אחד מהארמונות בעיר. הוא יהיה ענקי, יותר מ־100 חדרים, וישתרע מפינה לפינה של רחוב. חזיתו תמזג את העמודים המרהיבים בדיוקם המתמטי של יוון העתיקה, את התקיפות של הפיסול הרומי, את יחסי הזהב של אדריכלות הרנסנס ואת הוד הבארוק הצרפתי. אוטו יבטא את התקדמותה של התרבות המערבית באבן, בשיש ובלבנים עד להווה — חזית בעלת קימור מודגש, אולטרה־מודרני, נופך עכשווי דרמטי שיבדיל את יצירתו מכל ארמון אחר בעיר המשופעת בארמונות.

זה יהיה המעון היאה למעמדו כבנקאי וכתעשיין מן השורה הראשונה בדמוקרטיה הצעירה, בית מושלם למרתה אהובתו ולילדיהם. בית שיגלם את עתידה המזהיר של המאה ה־20 — עידן של שלום ושל שגשוג שנפתח אחרי המלחמה ששמה קץ לכל המלחמות.

החלומות בהקיץ של אוטו נקטעו עם התעוררות הווילה שמאחוריו. השמש זרחה. מרתה והילדים החלו להקיץ, ועובדי הבית ניגשו לעבודת יומם.

כשהפנה את גבו אל החצר שטופת השמש ונכנס הביתה, זמזם לעצמו והתווה בראשו את התוכניות המדוקדקות לארמונו.

* * *

הכול בא בקלות לאוטו. הוא נולד ב־1882 לאיזידור פֵּצֶ'ק ולקמילה לבית רוֹבּיצֶ'ק — צאצאים לשתיים מהמשפחות היהודיות העשירות ביותר בחבלים האוסטריים־הונגריים בוהמיה ומוראביה. הוא היה הילד הראשון בדורו במשפחה, ומשפחת פֵּצֶ'ק המתינה להולדתו בהתלהבות שלא נפלה מציפייתה של אומה להולדת נסיך. ב־17 באוקטובר נשמעה היללה המוזיקלית הראשונה של התינוק השמנמן בבית המשפחה במרכז פראג. אוטו נולד בבית, והמיילדת ניקתה אותו ומסרה אותו לאמו. איזידור ואחיו יוליוס התבוננו היטב בתינוק, שנח בזרועותיה של קמילה. סבר פניהם החמור הסווה את החיבה שחשו כשבחנו את התווים האופייניים למשפחת פֵּצֶ'ק, שהתגלו באוטו הקטן: גולגולת גדולה, מצח רחב ואף פחוס.

שלושה דורות התגוררו זה מעל זה באותו בית איתן ויצרו את עוגת השכבות של פֵּצֶ'ק. עד גיל שש למד אוטו, הילד שניחן בביטחון עצמי טבעי, אצל מורה פרטי. במכנסיים קצרים, מקטורן ועניבת־צעיף שחורה ורפויה הביאו אותו אל איזידור ואל יוליוס כדי שיפגין לפניהם את יכולתו בתרגילי חיבור. הוא עמד בדום מתוח בטרקלין והמספרים זרמו ממנו. אוטו דמה לאיזידור. הוא היה נאה ובעל ראש רבוע, אם כי בלי זקנקן התיש המפואר של אביו. ראשו של דוֹד יוליוס היה אגסי ומקריח. פניו היו עטורים שפם ארוך מידלדל, וגופו הכביר התמקם תכופות באחת הכורסאות התפוחות בטרקלין. האחים היו מרוצים מחריפות שכלו של אוטו. הם היו בעלי הון, עסקו בהלוואות, קנו ומכרו מניות של מכרות פחם וחברות אחרות וציפו לגדולות מאוטו באותו משלח יד. אוטו היה שחקן מבטן ומלידה, ואולי משום כך נהנה מאוד מההופעות הללו. ואם נראה שהוא נהנה קצת יותר מדי מאור הזרקורים, מילא, האחים האמינו שיוכלו למחות את הנטייה הזאת בבוא העת.

כישרונותיו של אוטו הקטן כללו גם מוזיקה. מוזיקה נשמעה בכל פינה בפראג. רסיטלים, קונצרטים סימפוניים, אופרות — המלודיות השתפכו אל הרחובות וזרמו בעיר באין מעצור כמו נהר הוולטאבה החוצה אותה. שירים ריחפו גם בין כתליו של בית פֵּצֶ'ק: כשהמשפחה המורחבת התאספה, נעצרו לא פעם ברחוב שְטאטפּארק מרכבות עמוסות נגנים שכירים. בני המשפחה לבשו את מיטב בגדיהם — הגברים במעילי פראק, הנשים בשמלות ערב גבוהות צווארונים על המחוכים. אף על פי שהמשפחה היתה יהודית, התרבות הגרמנית העילית היתה דתה לא פחות מהיהדות, וכמה מבני המשפחה הצטרפו לנגנים המקצוענים בשירה או בנגינה בפסנתר.

מקצת הילדים, בפנים מקורצפים ובשיער מודבק לקרקפת, ישבו בחוסר מנוחה על קצות הדרגשים. אבל אוטו הקטן היה מרותק. הוא התחנן ללמוד פסנתר, ועד מהרה ישב מול הקלידים, ואצבעותיו שלטו במקצבים המושלמים של שוברט, שופן ושומן. הוא הלך עם הוריו אל בית האופרה הגרמני החדש שנפתח ב־1888. האופרה "די מַייסטֶרזינגר" של ואגנר חנכה את הבניין, ויצירותיו האחרות נוגנו בעונות הבאות. אוטו נעץ את מבטו בעיגולים שעל התקרה בסגנון הניאו־בארוק, ועם הצלילים שהציפו אותו נולדה בו ההערצה למלחין, שליוותה אותו כל חייו. אוטו אהב גם את מוצרט ואת בטהובן — שניהם יצרו וניצחו בפראג — ואת כל האמנים דוברי הגרמנית האחרים. הוא הפתיע את משפחתו כאשר עם שובו מקונצרטים פרש את אצבעותיו על קלידי השנהב וניגן מהזיכרון את המוזיקה ששמע זה עתה.

אוטו מצא יופי בכל מקום. משהחל ללמוד בבית הספר והשתחרר מד' אמותיו של בית המשפחה, הוא שוטט ברחבי העיר בעיניים פקוחות לרווחה והתבונן במִקצָבים שקפאו בטיח, באבן ובגבס של בתיה ואשר התגבשו במשך מאות שנים של בנייה אירופית. "מוזיקה היא אדריכלות נוזלית, אדריכלות היא מוזיקה שקפאה", היא אִמרה שמיוחסת לגתה, סמכות מכובדת בביתו דובר הגרמנית של אוטו. האַלטנוֹישוּל, בית הכנסת הישן־חדש, ומבנים אחרים מימי הביניים, היו קולות בריטון עמוקים באבן מוצקה. אנדרטאות מהרנסנס, כמו ארמון הקיץ בֶּלוֵודֶר, היו קולות סופרנו מסתלסלים. כנסיית מיקוּלָשֶה1 הקדוש וגני וַלדשטֵיין,2 ענקי הבארוק, היו טנורים. היו מי שהעמדת הסגנונות הללו זה לצד זה צרמה להם, אבל בשביל אוטו היה הנוף העירוני מקהלה הרמונית.

מעריציה של פראג הוקירו את חזותה הייחודית והכירו אותה כמו את כף ידם. היו פרטים שעיניים מאומנות פחות החמיצו: ציור קיר מגונה פה, מעבר חשאי המוליך אל מערה עתיקה שם. תושבי העיר יצרו זה מכבר כת שסגדה ליופייה. הם שימרו את ההיסטוריה שהפיחה רוח חיים בחזותה החיצונית של העיר: אגדות יוצאות דופן, סודות לא כתובים, מורשת של חוזים ותימהונים. הורים, סבים וסבתות סיפרו לילדים בלחש מעשיות על הנסיכה ליבּוּשֶה, מגדת העתידות שייסדה את העיר, על הנזיר נֵפּוֹמוּק עושה הנפלאות, על המהר"ל והגולם שלו ועוד אלף מעשיות — והצביעו על המקומות שבהם כולם (לרבות הגולם) התגוררו והתהלכו. לכל הערים החשובות יש אפוטרופוסים, אבל אלה של פראג הצטיינו במסירות עזה במיוחד. הפרגאים הללו, אלה שאינם שוכחים, אלה שעינם צופייה תמיד, אלה שמעבירים את מסורותיה של העיר מדור לדור, הם שוחריה האמיתיים.

אוטו נמנה עמם. והוא לא הסתפק בצפייה. הוא עדיין לא ידע איך, אבל כמו הגיבורים האופראיים שהעריץ, הוא התכוון להטביע את חותמו ההרואי על העיר האהובה עליו.

* * *

ב־1892 עבר אוטו בן העשר לגימנסיה, ובשמונה השנים הבאות היה שקוע בלימודים עיוניים קלאסיים. הוא טיפס מן השורשים של אירופה — יוונית ולטינית — אל צמרותיה: ספרות, מדעים ומתמטיקה בני זמנו. מסלול הלימודים נועד לצקת בו את האמונה בתבונה ובקִדמה שבהן דגלה הנאורות, ובמקרה של אוטו הניסיון עלה יפה. עם זאת, איזידור ויוליוס וידאו שהחשיפה של אוטו לאתונה ולרומא, לפריז ולווינה, לא תבוא על חשבון ירושלים. הם גדלו בבית אורתודוקסי, ואף כי נעשו ליברליים יותר, כפו על אוטו ללמוד את ההלכה, המסורת וההיסטוריה היהודית בשיעורי דת יומיומיים.

ב־1895 הדהד קולו הצלול באַלטנוֹישוּל, ובקריאת פרשת השבוע בעברית רהוטה הוא ציין את קבלת עול המצוות והבגרות. ראשו היה רכון על כתב היד הזעיר בספר התורה, וידו הנחתה את היד העשויה כסף על הכתב העברי העתיק. המילים המוטעמות התרוממו מעלה־מעלה באור העמום, בין חמש הצלעות של הקמרונות הגותיים (הצלע החמישית נועדה לנוי בלבד, כדי למנוע יצירת צלב). למעלה, בעליית הגג, נם הגולם — סיפרה האגדה — והוא נכון לשוב ולהתעורר אם יצטרך להגן על הקהילה היהודית של פראג. למטה הוביל החבר החדש בקהילה את התפילה בביטחון. הוא גבה ורזה, אבל עדיין נותר הדמיון המשפחתי הבולט, בלורית שיער שחורה מעל מצח גבוה. אביו ודודו, גרסאות מלאות יותר של אוטו הצעיר, עמדו על הבימה משני צדדיו, ואילו אמו ואחותה ברטה, שהתחתנה בינתיים עם יוליוס, הביטו בהם מבעד לחרכים במחיצה שעובייה כחצי מטר, אשר הפרידה בין הנשים והגברים.

בשנים שאחרי בר המצווה למד אוטו שלא כל תושבי עירו והארצות הסובבות אותה רוחשים חיבה לשבט שלו. הלאומיות הצ'כית הרימה ראש: השפה והזהות הצ'כית הושבו למעמדן כמעט שלוש מאות שנה אחרי שהאוסטרים דוברי הגרמנית כבשו את הבוהמים והמוראבים הסלבים. משפחת פֵּצֶ'ק תמכה בהתלהבות בשליט האוסטרי־הונגרי, הקיסר פרנץ יוזף הנוח, שישב על כיסאו שנים רבות. הוא נודע ביחסיו החמים עם נתיניו היהודים בכל רחבי קיסרותו הענקית, שאיחתה עשרות לאומים ברחבי אירופה. ואכן, דוד יוליוס שירת אותו כאוֹבֶּר־פינַנצראט, יועץ פיננסי של הקיסרות.

אבל צ'כים אתניים ורבים אחרים התקוממו נגד מאות שנים של שליטת בית הַבּסבּוּרג בפראג ובחבלי הארץ הסובבים אותה. הם התמרמרו על ייצוגם הדל ברייכסראט, בית הנבחרים של פרנץ יוזף, ודרשו הגדרה עצמית או עצמאות. סמוך לתחילתה של המאה החדשה החל מיעוט לאומני קולני למקד את איבתו בתושבי פראג שנטו לתרבות הגרמנית, והיהודים היו למטרה מרכזית. קונטרסים אנטישמיים בשם "פְּרוֹ ליד" ("למען העם") השמיצו את היהודים בשל היטמעותם בשפה ובתרבות הגרמנית, וגזענים צעדו ברחובות בתביעה להחרים חנויות של יהודים וקראו קריאות שמשמען תמיכה בהפרדה אתנית. התוצאה היתה שרבים מבתי העסק האלה התמוטטו.

ולא זו בלבד, אלא שכמה מהלאומנים הקימו לתחייה את עלילת הדם הנושנה, שהאשימה את היהודים ברצח נוצרים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות. ליאופולד הילסנֶר, סוכן נוסע יהודי, הואשם על לא עוול בכפו ברצח נוצרייה לצורך פולחן. במהלך כל התקופה הזאת התחוללו בפראג מהומות אנטי־גרמניות ואנטישמיות וקטטות רחוב. יהודים הוכו, חלונות ראווה נופצו וחנויות נבזזו. גם בתי יהודים ובתי כנסת הותקפו ונהרסו, עד שפרנץ יוזף שלח את צבאו, והחיילים צעדו ברחובות הזרועים שברי זכוכית כדי להשיב את הסדר על כנו.

גלי האנטישמיות שידעה פראג בשלהי המאה עוררו חששות בלב אביו ודודו של אוטו. הם נמלטו לפראג בגלל חשש מפוגרום, והפוגרום המשיך לרדוף אחריהם. הם גדלו בקוֹלין,3 אביהם רכש שם אדמות בזול מתושבי העיר ומכר אותן ברווח ניכר לממשלה לצורך הנחת מסילת ברזל. ב־1876 התקבץ מול ביתם המון נזעם. בני המשפחה הציצו בזהירות מאחורי הווילונות ותהו אם האספסוף עומד לתקוף אותם. לאחר האירוע הזה החליטו לברוח. הם השתקעו בפראג וקצרו הצלחה כמשקיעים פסיביים המתרחקים מעיני הציבור. בני משפחת פֵּצֶ'ק לא ששו לעקור שוב.

אוטו, עם כל האידיאלים של בן 17, אימץ עמדה אופטימית יותר: משפחת פֵּצֶ'ק היתה לא רק יהודית. בניה היו גם פרגאים אוסטרים־הונגרים, בוהמים ודוברי גרמנית. ברור שהאנטישמיות תדעך — זאת היתה התפרצות תקופתית בשולי החברה. הרי טומש מסריק, שהיה גוי ותמך בלאומיות הצ'כית, שימש פרקליטו הראשי של הילסנר ויצא נגד עלילת הדם. מסריק בן ה־49 — פילוסוף, סופר ומו"ל של עיתון ליברלי, שמבטו החד נשקף מאחורי משקפי מצבט — היה סנגור עז ומרשים של היהודים. החוגים הלאומיים מנו עוד אישים שקיבלו בברכה את היהודים, ועם חברי החוגים האלה נמנו אפילו כמה יהודים צ'כים (אם כי אוטו לא היה ביניהם). אוטו האמין שהקיסרות יציבה ושמשפחתו יושבת בה בבטחה. פרנץ יוזף אפילו הציע להעניק להם תואר אצולה, אבל יוליוס ואיזידור סירבו. הם העדיפו לשמור על פרופיל נמוך, ברוח חוכמת החיים היידית "שָא, שטיל" — "הַס, דוֹם".

אוטו היה משוחרר מחששות כאלה. מאה חדשה עמדה בפתח, ובשחר המאה, בשנת 1900, הוא יסיים את הגימנסיה וימשיך בלימודיו. הוא רצה ללמוד ניצוח. היתה לו שמיעה מוזיקלית טובה, ומזגו הסמכותי, השמח והמתפרץ הלם את התפקיד. הוא ראה את המנצחים הגדולים של אירופה והעריץ אותם בדרך כלל. פעם כתב להוריו, "עשרה ימים בווינה בלי ואגנר. רק זבל! מאהלר כאילו עשה לי דווקא!" כמנצח, הוא יוכל להכניס לתוכנית כל יצירה שירצה בכל עת שירצה.

איזידור ויוליוס התנגדו. מוזיקה היא תחביב. לא מקצוע. היו להם תוכניות אחרות בשביל הבן הבכור של משפחת פֵּצֶ'ק: אוטו ילמד משפטים, כמו שניהם, ולאחר מכן ישתלב בעסקי המשפחה. מזגו הנלהב של אוטו הטריד את אביו ואת דודו, והם קיוו שלימודי המקצוע יעשו אותו רציני. אולי הם פינקו אותו יותר מדי. ניהול הון מהגדולים בפראג לא אמור להיות רומנטי. מכרה פחם הוא לא תא באופרה, ואין לבלבל בין השניים. ואם אוטו ימצא שלימודי המשפטים יבשים, אדרבה ואדרבה.

אם אוטו תיעב את התכתיבים שלהם — כפי שסביר להניח — הוא שמר את רגשותיו לעצמו. אין שום עדות לתלונות או לניסיונות שעשה לדבר על לבם. הוא בא מבית ומתרבות שכפו היררכיה. הוא היה בן ואחיין צייתן ונענה לרצונם של המבוגרים ממנו. הם שלחו אותו לאוניברסיטה שבה למדו, שלוחה דוברת גרמנית של אוניברסיטת קַרל. האוניברסיטה, שנוסדה ב־1348 בפראג, היתה אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה העתיקים והמכובדים באירופה ומשכה מלומדים מכל רחבי העולם דובר הגרמנית (איינשטיין הצטרף לסגל הפקולטה ב־1911, שנים ספורות אחרי שאוטו סיים את לימודיו).

אבל לימודי המשפטים לא תרמו הרבה לריסונו של אוטו. הכריכות השחורות של ספרי הלימוד נשאו כותרות מרתיעות — "תורת המנהל וחוקי המנהל האוסטריים, קובץ כללי"; "תולדות המשטר והמשפט בגרמניה"; "קובץ החלטות במשפט אזרחי של בית המשפט העליון הקיסרי" — אבל בין הכריכות הקודרות הציתו את הטקסט ההדגשות והערות השוליים של אוטו. שלל סימונים בדיו אדומה, כחולה וירוקה סנוור את העיניים. החוק היה עוד מערכת מורכבת — כמו המתמטיקה, המוזיקה והבליל האדריכלי של פראג — ודמיונו של אוטו היה ער לדפוסיה, שאמנם לא היו מוחשיים, אבל היו כל־נוכחים. חוקיה סיפקו תמיכה לקיסרות של פרנץ יוזף, וזו מצדה סיפקה הגנה והזנה לאוטו ולמשפחתו וליהודים ולכל נתיניו. מערכת החוקים היתה מכשיר להגשמת חזון הנאורות על חברה המושתתת על הסדר והתבונה שספג אוטו בגימנסיה. הוא היה מוקסם.

ההתלהבות הזאת לא היתה משותפת לכל חבריו ללימודים. אחד ממכריו תיאר את חומר הלימוד במילים "נסורת אינטלקטואלית שאלף פיות אחרים כבר לעסו לפני". הסטודנט הפסימי הזה למשפטים היה פרנץ קפקא. פרנץ ואוטו למדו במקביל באוניברסיטת קרל לתואר ראשון והמשיכו לתואר דוקטור במשפטים. אוטו רכן מעל העמוד, השתדל לקלוט כל מילה וסיכם במהירות כאילו תעתק סימפוניה. פרנץ הקשיב בספקנות, ועל פניו הצרים והחדים היתה נסוכה חרדה. אצלו הולידה מערכת המשפט האוסטרית־הונגרית הסבוכה אימה מפני הַאֲשָׁמָה, אַשְׁמָה ועונש לא הוגנים ואפילו לא מובנים. השקפת העולם האפלה הזאת היתה זרה לחלוטין לאוטו.

ההשכלה המשפטית של אוטו לא השפיעה כהוא זה על אופיו המשולהב והססגוני. לכבוד חתונת הכסף של הוריו ב־1906 הוא גרר את הדור הצעיר של משפחתו אל הגן המוריק של משפחת פֵּצֶ'ק בּבּוּבֵּנֶץ'. הוא כפה על כולם להתלבש במחלצות נוסח מוצרט — ולנגן מבחר יצירות. אחיו הצעירים של אוטו, בני הדודים וקרובים אחרים גויסו למשימה (אחדים מהם בעל כורחם), לבשו תחפושות והרכיבו תזמורת. אוטו היה המנצח ונראה מרהיב באברקיים צמודים ובמקטורן לבן ארוך שעוטר במקלעת זהב כבדה. לתלבושת נוספה פאה נוכרית מפודרת ומזעזעת שנקשרה מאחור בסרט שחור. הפרצופים האחרים בתצלום החגיגה אינם נראים שמחים. אבל אוטו, שרגליו עמדו איתן על הבמה, התלהב מההצגה.

* * *

בשנת 1909 השלים אוטו את לימודיו וקיבל תואר דוקטור למשפטים. איזידור ויוליוס שלחו אותו לתקופה ארוכה לשמש עוזר משפטי במשרדו של אחד מידידיהם, ד"ר יוליוס פּוֹפֶּר. הדוקטור הטרי למשפטים לא נהנה שם משום זכויות יתר כיורש מיועד. למרות השכלתו הגבוהה היה אוטו שוליה, ועבודתו היתה חסרת דרמות לחלוטין: תחקיר משפטי, כתיבה, אפילו סידור שולחן העבודה של הבוס. אחרי שהשלים את תקופת החניכות המרסנת, הצטרף אוטו רשמית לעסק המשפחתי. איזידור ויוליוס הכשירו אותו בהיבטים הזוהרים פחות של פעילויותיהם: ניהול חשבונות, תכתובת וכוח אדם. הם הפקידו אותו על מסתרי השקעותיהם מתחת לפני הקרקע — על נבכיהם של מכרות הפחם שחרצו את אדמותיהן של צפון בוהמיה ושלזיה — כדי שילמד את תפעולם. הם לקחו אותו לפגישותיהם כצופה מן הצד וקבעו לו קצב מפרך: "הייתי חייב לנסוע עם אבא ודוד יוליוס ביום שני ושלישי. עוד לא היה לי שבוע מבלבל כזה. והייתי עייף עד כדי כך שהצלחתי לעשות את הלא־ייאמן ונרדמתי כמו מת לשעה שלמה בדרך חזרה במכונית מאַאוּסיך — לא סיימנו בזמן כדי להגיע לרכבת ויצאנו במכונית ב־9:30. אם מביאים בחשבון שהדרך משובשת ומלאה שלוליות, ושהנהג בצדק צפצף בכל סיבוב, מובן למה ההישג הגדול הזה ראוי להערכה רבה".

מדריכיו נהגו לבחון אותו כדי לוודא שהוא עושה כפי שהצטווה. דומה שאוטו ציית, לפחות למראית עין. הוא גם אימץ את חוסר ההבעה, את היציבה הזקופה ואת חליפות שלושת החלקים הכהות של אביו ודודו.

אבל בתחום אחד התנגד אוטו לתכתיביהם: נישואים. במשך כל שנות ה־20 לחייו לחצו עליו אביו ודודו, וגם אמו ודודתו, להינשא. הוא התחמק. הוא רצה להיות מאוהב (יותר מדי אופרה, הם רטנו). אבל בתקופת חניכותו אצל פופר סוף־סוף התעניין במישהי: מרתה, בתו של הבוס. גם היא היתה יהודייה ילידת פראג ודוברת גרמנית. אביה השתייך זה שנים למערכת העסקית ולחוג החברתי של משפחת פֵּצֶ'ק. אוטו, שהיה מבוגר ממרתה בחמש שנים, בקושי הבחין בה בילדותה.

אבל בשנת 1911 היא היתה בת 23 וחמודה: דקיקה וחיננית, עם פנים עגלגלים חלקים וידיים יפות. היא ניחנה בנועם, שבזכותו אנשים סמכו עליה וגילו לה את סודותיהם. כולן, מסבתות ועד נכדות, ביקשו לשפוך לפניה את לבן. אוטו ראה אותה בכל יום כשבאה לקחת את אביה לטיול רגלי. היא היתה עדינה ולבבית עם הפרקליט המזדקן. יום אחד חלפה בו פתאום המחשבה: "למה שלא אתחתן עם מרתה?"

כמעט שנה ניסה אוטו לקשור איתה שיחה — ליצור קשר. היא היתה מנומסת, אבל תמיד חמקה ממנו. לאמיתו של דבר, מרתה נרתעה מן הבזבזנות של אוטו. הוא עשה טעות וגילה לה שיש לו 45 כובעים — מספר מגוחך. היא התעניינה בבני אדם, לא בחפצים.

אבל אוטו, עקשן כדרכו, התמיד גם ב־1912 — וערב אחד, כאשר ישבו מול האח בבית אביה וצלליות פיזזו על שמלתה האפרפרה, מרתה נעתרה. היא גילתה שאותן אהבות מבעבעות בשניהם: מוזיקה, ציור וספרות. הם גילו שהם מתלהבים זה מחברתו של זה, וכעבור זמן לא רב החלו להיפגש בשניים. מרתה קנטרה אותו בהומור בקול רך ומתנגן. היא הצחיקה את אוטו בכינוי דוּמֶה (טיפשון) שהדביקה לו. הוא החזיר לה באותו מטבע, וזה נעשה שם החיבה הפרטי שלהם.

היא התבדחה בעדינות גם על היהדות שלו. הוא היה מרוחק רק דור אחד מהגטו בקולין, שאביו ודודו גדלו בו על ברכי היידיש. אוטו טען בפני מרתה שהוא "ריאליסט גדול וספקן מטבעו" — כתוצאה משנים ארוכות של חינוך חילוני. אבל הוא תיבל את שיחותיהם המתוחכמות במילים ביידיש, חגג את החגים היהודיים והתפלל "הגומל" אחרי שכמעט נפגע בתאונת דרכים. "זה היה עלול להיגמר רע", הוא אמר לה. "ברגעים כאלה, כשנראה לי שיצאתי במזל, יש לי תמיד דחף חזק להודות למישהו — לאלוהים, לגורל... וגם אתמול אמרתי 'ברוך השם' מעומק הלב כשהתברר שיצאתי מזה בשלום. בגלל זה את צוחקת ממני?" היא אכן צחקה — אבל עד מהרה גילתה שגם היא זורה "ברוך השם" בדבריה.

בעל כורחה הושפעה גם מהערצתו ליופי. הוא גייס אותה לכת שוחרי פראג ולקח אותה לסיורים ברחובותיה הציוריים של העיר. הם עצרו ליד חלונות ראווה, והוא העלה סומק על פניה בהערכות חושניות של חרסינה עגלגלה ממוראביה, של כלי זכוכית עדינים מבוהמיה ושל אריגי יבוא משובחים. העיר שימשה בעבר מרכז לאלכימאים — "פראג המכושפת" — אבל האלכימיה האמיתית לדעת אוטו היתה למעשה כישרונו של אדם ליצור יופי במו ידיו. הוא ניסה לחזר אחרי מרתה ברכישת חפצים יפהפיים. היא הוכיחה אותו על שהוא מבזבז יותר מדי כסף. לפעמים אפילו שלחה לו אותם בחזרה. אבל היא גם השאירה לעצמה כמה מהם.

ואחרי שמרתה התמקמה עמוק יותר בעולמו של אוטו היא קנתה לו מתנה: את הכובע ה־46. הוא הקניט אותה שאולי הכובע "קצת אופנתי מדי" והוסיף, "דרך אגב, לא הייתי מתנגד בכלל שתדאגי גם ליתר ה'טואלט' שלי. לפחות אחסוך בהוצאות". אבל הקנטור הסגיר את הנאתו הרבה. אפשר שמרתה התחרטה על המחווה שלה אחרי מכתב נוסף שכתב לה זמן קצר לאחר מכן והכריז שמתנתה זכתה בבן לוויה חדש:

בעידודה של מתנתך הנהדרת קניתי לעצמי אתמול כובע ירוק חדש — למעשה צריך לקבל אותו ב"יוֹדל־איי־אי־אוּ" כי הוא נראה טירולי לגמרי. מספר 47. אני נראה בו מקסים — כמו הבחורים באישְל! כשאני הולך ברחוב, אני כל הזמן חושש ששוטר יעצור אותי בגלל הופעה בלתי־הולמת. אבל אני מוכן להסתכן. מצ"ב התצלום האחרון שלי. את מוזמנת ליהנות בזהירות!... הילדים ברחוב מתחילים לבכות כשהם רואים אותי. נראה לי שזה מה שיקרה גם לך.

כל פקפוק שעורר בה המכתב הזה בטל בשישים בהשוואה להתנהגות השערורייתית הבאה מבית היוצר של מחזרה הפזיז. אוטו היה בנסיעת עסקים והתברר לו ששכח בביתה מסמך חיוני. הוא שלח את אחד מעמיתיו להביא את הניירות. האיש חלף בחיפזון על פני המשרתת, נכנס לחדרה של מרתה וחיטט בשולחן הכתיבה שלה. כשמרתה חזרה הביתה, היא מצאה את המשרתת מתייפחת ומיד ישבה וכתבה מכתב נוקב. הוא כתב בתשובה מכתב מלא התנצלויות. "אמא שלי תמיד אומרת: 'נולד טיפש ולא למד כלום!' אם תיתני לי חנינה, אתן לך ייפוי כוח לומר אותו הדבר". אוטו היה אולי מבריק בניתוח מערכות, אבל גולמני ביחסי אנוש. מרתה הרשתה לעצמה להתרצות, אבל שבה לעמוד על המשמר.

אוטו התאזר בסבלנות. הם ביקרו בפארק טבעי פרוע שגבל בבית הקיץ שרכשו הוריו בּבּוּבֵּנֶץ'. השניים יצאו צפונה מהעיר העתיקה ועברו את גשר צֶ'ך, גשר בסגנון אר־נובו על הוולטאבה. אחר כך עלו דרך פארק לֶטנָה ונחו בראש גבעה שהשקיפה על הנוף המרהיב של העיר שהשתרעה למרגלותיהם. מדי פעם פגשו בדרך ידידים וקרובי משפחה והחליפו ברכות ולעתים נעצרו לשיחה קלה.

יהודיה העשירים של פראג החלו לעקור ממרכז העיר, ומשפחת פֵּצֶ'ק המורחבת, בהיותה משפחה של פַיינשמֶקֶרים, חטפה מגרשים ברחבי השכונה לפני שיעלו המחירים. בבעלות הוריו של אוטו היו כמה מגרשים שגבלו זה בזה בשטח היקר ביותר בּבּוּבֵּנֶץ'. בית הקיץ שלהם עמד בפינת השטח הענקי, והקרקע סביבו היתה שוממה ברובה. זה היה פארק טבעי, פתוח לכל השכונה. כתמים של פרחי בר צבעוניים, ניצוצות של אדום וצהוב, ניקדו את משוכות השיחים ואת העשב. אוטו ומרתה, שלובי זרועות, עצרו להתרשם מהפרחים, כל אחד מהם יצירת מופת.

הם יצאו בקביעות לטיולים במקום, לראות את צבעי השלכת המשתנים, ולמדו להיות קשובים לשינויים הדקים בעונות השנה. כשנשרו העלים, נשרו גם הסתייגויותיה של מרתה. למרות המוזרויות של אוטו, אהבת התפנוקים והגולמנות שלו, היא כבר לא יכלה לתאר לעצמה את החיים בלעדיו. באוקטובר היו העצים עירומים. ב־25 באוקטובר 1912 הזמין אוטו את מרתה לפארק. דיבורו היה ערני במיוחד. תגובותיה השנונות היו מבריקות מתמיד. אחרי הטיול הרגיל הוא כרע ברך. הוא שאל אותה בחיוך מרצד בעיניו ובנימת ההתלוצצות הרגילה, "גברתי, האם תרצי להיעשות פֵּצֶ'ק?"

אוטו ומרתה, 1913 בקירוב

הם נישאו ב־1913 ויצאו לירח דבש באיטליה. אוטו כבר טייל באיטליה לפני כן והשתוקק להראות למרתה את הדברים האהובים עליו — עתיקות, קתדרלות, ארמונות מהרנסנס — כאילו הזמין אותם במיוחד למענה. הוא חרת בזיכרונו תמונות מהטיול: של מרתה עומדת מול פלאי האדריכלות שביקרו בהם, וכל אחד מהם עטוף בנוגה הוורדרד של תשוקתו לכלתו. הם דיברו איטלקית עם חנוונים ועם עובדי מלונות וזה עם זה — הם יעברו לאיטלקית כל חייהם, כשלא ירצו שבני משפחה יבינו על מה הם מדברים.

בשובם לפראג עברו להתגורר עם משפחתה של מרתה, ואוטו שב לעבודה כשותף מלא בעסקים. עכשיו, משהסתיימה תקופת החניכות שלו, הוא התלהב לקראת "הרומנטיקה והטרגדיה שבבנקאות", כשמו של אחד הספרים האמריקאיים שלו. אבל הוא עשה כל מאמץ שלא לגלות את התלהבותו, דבק עוד יותר בגינונים המחמירים של מוריו, ואפילו החל לצבור משהו מכובד גופם. הם גמלו לו, ובשנים 1913 ו־1914 שלחו אותו להיפגש עם שותפים עסקיים ולבדוק השקעות ברחבי אירופה. זה היה הגל האחרון של שלום, כשבן אירופה היה יכול לנוע בחופשיות בכל רחבי היבשת, מסנט פטרבורג ועד סקוטלנד, מאָאכֶן ועד אתונה. אוטו יצא לנסיעה אחרי נסיעה, חצה את היבשת לאורכה ולרוחבה וחי על מזוודות. רעיו למסע היו מדריכי התיירות האדומים של בֵּדֵקֶר. בין פגישות, ברכבות ובחדרי מלון, עיין אוטו בעמודים המבריקים ואחר כך הביט בהתפעלות בדברים האמיתיים. הוא ניצל כל רגע פנוי כדי להלעיט את עצמו בתרבות, זלל בעיניים את האמנות שקישטהֹ את הארמונות, את הכנסיות ואת התיאטראות שביקר בהם ואצר הכול במוחו לצורך התייחסות עתידית.

אוטו גמע את יופייה של היבשת, אבל כמה לשוב הביתה ואל מרתה. הוא שפך את לבו במכתבים הארוכים שכתב לה בכל יום, לפעמים פעמיים ביום. "היא זורמת", כתב על אהבתו אליה — הוא שרבט על גיליונות של דפי פוליו עבים, שנשאו את שמות המלונות שהתגורר בהם: אימפריאל בווינה, קונטיננטל בפריז, גרנד הוטל בהולנד. הוא גם שלח לה מתנות מכל הערים החשובות באירופה: מיניאטורה מהמאה ה־15 של קדוש מתפלל, כוס מזכוכית ונציאנית אדומה עתיקה, ספר קטן מראשית המצאת הדפוס שכריכתו מלאכת מחשבת בשנהב ובכסף. היא השיבה לו במכתב או במברק, הוכיחה אותו ברוח טובה על הכסף הרב שהוא מבזבז עליה וחתמה ב־HRDLS, הכינוי הסודי שלהם לנשיקות.

בפברואר 1914 העניקה מרתה לאוטו מתנה בתמורה — ואת הנפלאה מכולן: ילד. הם קראו לבנם ויקטור. הילד ואוטו דמו זה לזה כשתי טיפות מים: שיער כהה עיטר את הגולגולת המשפחתית האופיינית. עכשיו היה זה אוטו שבדק אם התינוק עטוף היטב לפני שהציג את הרך הנולד לבדיקתם של איזידור, יוליוס ושאר בני משפחת פֵּצֶ'ק. ויקטור היה תינוק עליז ורעבתן. בינם לבין עצמם כינו אוטו ומרתה את בנם דער הוּנד ("הכלב"), מחווה לטבעו החמים של בנם (ולתאבונו הבריא).

זו היתה תקופה מאושרת — והיא עמדה להסתיים.

* * *

בקיץ 1914 הידרדר המצב באירופה במהירות לאסון. השבר החל בסוף יוני, אחרי שלאומנים סֶרבּים קיצונים, שתבעו את סיפוח חבל בוסניה לסרביה, רצחו את פרנץ פרדיננד, יורש העצר של הקיסרות האוסטרית־הונגרית. אוטו עשה ימים ארוכים לצד אביו ודודו בניסיון לעמוד על משמעויות המצב המחמיר, שנודע בכינוי "משבר יולי", ולהגיב לו כראוי. השלושה עיינו בעיתונים יומיים מפראג, מווינה ומברלין, צירפו פירורי ידיעות שליקטו מעמיתים עסקיים והתווכחו על מידת הדיוק בשמועות שהתהלכו בבורסה של פראג. האם עומדת לפרוץ מלחמה? הם דאגו לא רק לעסקיהם. אוטו כבר השלים את שירות החובה שלו כקצין בצבא הקיסרי, אבל שלושת אחיו הצעירים (פאול, 28; פריץ, 25; הַנס, 18) היו קצינים בכוחות המילואים וייאלצו להילחם אם תפרוץ מלחמה.

ב־28 ביולי 1914 הכריזה אוסטריה־הונגריה מלחמה על סרביה. בעלות הברית של כל אחד מהצדדים מיהרו להצטרף לסכסוך, ובתוך שבועיים היתה רוב אירופה מעורבת במלחמה, שהיתה המלחמה הכל־אירופית הראשונה מאז מלחמות נפוליאון. גם פראג היתה שרויה בקדחת מלחמה, אף כי הצ'כים, שהתנגדו לשלטון האוסטרי עליהם, ששו לקראתה פחות מעמיתיהם הקרואטים, הגרמנים וההונגרים. אוטו, לעומת זאת, תמך בקיסר פרנץ יוזף ובבעלת בריתו גרמניה — שתי המעצמות יצרו יחד את מי שכונו "מעצמות המרכז". שפתו של אוטו היתה גרמנית וכך גם תרבותו, עיקר עסקיו התנהלו באוסטריה־הונגריה, והמשפחה רחשה כבוד לפרנץ יוזף. אחיו של אוטו עמדו לשרת כקצינים בצבאו, כפי שעשה אוטו עצמו לפניהם. הוא תמך אפוא בברית הפאן־גרמנית של הקיסר עם וילהלם השני קיסר גרמניה.

בתחילה היו תוצאות המלחמה במזרח מעודדות, ומכתביו העליזים של אחיו פאול הרגיעו את אוטו. הבן השני וטוב המזג של משפחת פֵּצֶ'ק שירת כתצפיתן ארטילריה, ואף נידב את מכוניות השרד של המשפחה (לרבות הנהגים) לנסיעות בקו החזית כדי לבדוק את פגיעות הפגזים האוסטריים. אוטו הסיק מהמכתבים האלה, וכן מעיתונים ומידיעות שזרמו בהתמדה מעמיתים לעסקים, שהגרמנים והאוסטרים מתקדמים בחזית המזרחית (אם כי במערב נעצרה המתקפה שלהם בחודש ספטמבר). מכתביו של פאול תיארו את הארגון הלקוי של הכוחות הרוסיים ואת נסיגתם והפיחו באוטו תקוות שהמלחמה תסתיים בקרוב. אוטו ערך התרמה למען סיוע רפואי לחיילים וזכה בעיטור הצלב האדום על הסכום הגדול שהצליח לגייס. מרתה סייעה לו וקיבלה גם היא מדליית כסף. היא הצמידה אותה בגאווה לשמלותיה.

אבל 1915 הסתיימה והמלחמה עדיין נמשכה. ב־1916, בשנתה השלישית, אפילו אוטו התפכח מאשליותיו. הכוחות מחבלי צ'כיה ספגו את מספר הנפגעים הכבד ביותר בצבא האוסטרי. אוטו ראה את הפצועים ברחובות פראג: שרוול מוצמד בסיכה במקום שפעם היתה בו זרוע, קב המפצה על רגל קטועה — וקשה מזה, יותר ויותר משפחות ענדו סרטי זרוע שחורים שציינו אב, אח או בן שנהרג. עכשיו המתינה משפחת פֵּצֶ'ק יום־יום לידיעה מרה. כל מברק שהגיע הביא עמו פרץ של חרדה. הסוללה של הַנס נפגעה, אבל הוא ניצל. פאול לא היה בר מזל כמותו. הוא נפצע בקרב, אושפז והוצב בתפקיד משרדי במיניסטריון המלחמה בווינה. קשה מכולם נפגע פריץ. עצביו לא עמדו במתח שבחזית והוא שוחרר ושב לפראג הלום קרב. הוא שוטט במסדרונות של משרדי המשפחה, וחזר ורשם את שמו באוויר. איש לא היה בטוח מפני מוראות המלחמה. גם לא צמרת החברה. אפילו הקיסר פרנץ יוזף, אחרי 68 שנים על כס השלטון, נפל קורבן למחלה ולמתח של המלחמה. הוא מת בנובמבר 1916, ונתיניו ספגו מהלומה נוספת. יוליוס שימש בעבר יועץ של הקיסר, והאבל במשפחת פֵּצֶ'ק היה עמוק במיוחד.

ביטחונו העצמי של אוטו הועמד למבחן — בפעם הראשונה בחייו הוא נתקל בקושי של ממש. אבל הוא סירב להיכנע. איזידור, יוליוס והעולם ראו אולי מבוי סתום, כאוס ותסבוכת בלתי־צפויה. אבל אוטו, שכאילו הקשיב לכיוון כלי הנגינה לפני תחילת הסימפוניה, חשב שהוא כבר מבחין בצלילים ראשונים מתוך היצירה החדשה. השלום בוא יבוא. וכאשר יבוא השלום, כך האמין, הפחם הצ'כי יניע את השיקום וערכו ירקיע שחקים. עכשיו, בשעה שערפל המלחמה עדיין מטשטש את שוק האנרגיה והמחירים בשפל, זה הזמן להשתלט על השוק.

הנימוקים המדויקים שעליהם ביסס את חישוביו נותרו מעורפלים. ב־1916 נעשו מכתביו למרתה סתומים — הם התייחסו לאנשים ולאירועים בעקיפין ואפילו בקודים. התכתובת רומזת על הרהורי כפירה: המערב עומד לנצח במלחמה, וחבליה של צ'כיה עומדים לחבור אליו. יריבותיהן של גרמניה ואוסטריה, שנודעו בכינוי "מדינות ההסכמה", הכריזו שמטרת המלחמה היא מתן הגדרה עצמית לתושבי מרכז אירופה שכפופים לשלטון זר. טומש מסריק — אותו פרופסור שהתבלט במאבק בעלילת הדם נגד הילסנר — נמלט עוד בראשית המלחמה למערב. הוא פעל כגולה להשגת התוצאה הזאת ונע לשם כך בין לונדון, פריז, מוסקבה וארצות הברית. אוטו לא היה מהדוגלים בלאומיות צ'כית. ואף על פי כן נראה שהגיע למסקנה שממשל צ'כי אוטונומי עם זיקה למערב יציע הזדמנויות כלכליות אדירות, ושהפחם יקדם אותן.

יהיה אשר יהיה ההיגיון שהנחה אותו, אוטו אמר לשותפיו שעליהם להיכנס לזה — לרכוש כמויות גדולות של פחם ונכסים הקשורים לו בחבלי צ'כיה ולהרחיב את אחזקותיהם. אנשי הדור המבוגר במשפחת פֵּצֶ'ק הביטו בו בפקפוק. אביו העיקש והממולח, בתספורת גזוזה הסתכל בו בעיניים חודרות; הדוד יוליוס — כבד גוף, חריף פחות — ליטף את שפמו וניסה להבין. אוטו נימק את חזונו. הוא הכיר כל מכרה חשוב, למד את התפעול, שוחח עם כורים וביקר במכרות בתכיפות רבה כל כך, עד שהיה יכול לשוטט בהם בעיניים עצומות. עכשיו הגיעה השעה לבצע רכישות כדי להשתלט על מועצות מנהלים ולעבור לניהול אקטיבי.

אוטו מצא מוצא לאופטימיות המבעבעת שלו: השקעה בשלום הקרב ובא. מוריו, תמיד זהירים ממנו, דשדשו. במיוחד דוד יוליוס התנהג כמו "שלומיאל". "הוא לא מוכן להקשיב לשום דבר שמישהו אחר אומר", דיווח אוטו למרתה, אם כי הודה, "אני קצת עצבני ומשוגע... אני מרגיש כמו אישה בחודש השמיני! בכל אופן, ככה אני חושב שהיא מרגישה". אבל הוא המשיך בשלו וכתב ל"דוּמֶה יקירתי היחידה", שהוא מכנס ישיבה חשובה כדי לנסות לשנות את דעתם של אביו ושל דודו. הוא יצטרך להציג עובדות ונתונים שתומכים בעמדתו. הוא גייס את ילדיו המתבגרים של יוליוס שיסייעו לו לבדוק מאזנים. "הם יושבים סביב השולחן בחדר האוכל... ועושים חשבון בריכוז רב. הם עובדים בהתלהבות רבה ותענוג להסתכל עליהם", הוא דיווח בצהלה למרתה.

יהיו אשר יהיו הסיבות להיסוסים של שני האחים המבוגרים באשר לאסטרטגיה הנועזת של אוטו — התנגדות שהתבססה על שיקולים עסקיים, על חשש מסכנה או על רגשות פטריוטיים — היתרונות העצומים גרמו להם לוותר בחירוק שיניים לחישובים של אוטו. אוטו דיווח למרתה בחדווה על הצלחתו: "הילד נולד ושלומו מצוין!" באותו חורף מקפיא של 1917-1916, כשהביקוש לפחם לחימום הבתים בעיר היה בשיאו ופירורי הפיח הזעירים נפלטו מהארובות והתערבבו בפתיתי השלג המסתחררים, יצא אוטו למסע רכישות. כדי לאפשר את הפעילות החדשה הוא הרחיב את החברה בפראג: "להפתעתם הרבה של אבא ושל הדוד, ריהטתי משרד שלם... שני חדרים וחמישה פקידים חדשים... יצרתי גם שיטה חדשה במשרד הכתבנים". הצוות התנפח עד מהרה ל־35 אנשים והצריך חלוקה של המשרדים הקיימים כדי שיהיה מקום לכולם, אף כי לא כל בני משפחת פֵּצֶ'ק היו שותפים לחזון האדריכלי של אוטו. "אבא הופתע מאוד כשראה היום את הפועלים בונים קיר", המשיך אוטו לדווח למרתה. "אני חייב להסתלק לפני שאבא חוזר, אחרת הוא יהרוג אותי".

ואוטו אכן הסתלק. הוא היה כל הזמן בנסיעות ועשה ימים ולילות בביקורים אצל מוכרים ובקידום עסקאות. כתוצאה מכך ראה את הבית עוד פחות מכפי שראה אותו כאשר חצה את אירופה לאורכה ולרוחבה לפני המלחמה. הוא התגעגע אל מרתה ואל ויקטור הקטן, שהיה עכשיו זאטוט ידידותי וסקרן בן שלוש. הוריו הרעיפו עליו שמות חיבה. חוץ מהוּנד, הם כינו אותו גם בּוּרשֶה ("בחורצ'יק") וּויקי. הוא הצחיק אותם בניסיונותיו הראשונים לדבר. בוקר אחד נכנס לחדר השינה, ומכיוון שלא ראה אותם הכריז: "אין אמא, אין אבא פה".

אוטו התנצל לפני בנו על היעדרויותיו התכופות. הוא כתב: "בּוּרשישי [ילדונצ'יק] יקר שלי, לאבא יש הרבה עבודה... לכן הוא לא יכול להגיע ליום ההולדת שלך... כשאבא יחזור אל ויקי, אבא יביא את המתנה. אבא שולח לך ולאמא הרבה נשיקות... שלום, שלום!" קרוב לוודאי שמרתה עיוותה את פניה. היא ידעה שהכוונות של בעלה טובות, אבל מתנות לא היו תחליף לנוכחותו. זאת נותרה נקודה כאובה ביחסים שלהם. היא לא חששה לומר לו את דעתה, ומכתביה היו חריפים לפעמים. אבל בסופו של דבר הם תמיד התפייסו, ואוטו חתם על מכתבי ההתנצלות, "אלף נשיקות ויותר, אני משוגע עלייך".

במכתביו למרתה בשנים 1917 ו־1918 התייחס אוטו אל התמרונים העסקיים שלו ואל האירועים החיצוניים שעמדו להכריע את הכף בהימור הגדול שעשה וכיוון את מרתה אל החדשות שקבעו את גורלם: כניסת האמריקאים למלחמה לצד מדינות ההסכמה בחודש מרס תמכה בהימור שלו, ואילו ההתמוטטות של רוסיה, בעלת הברית של המערב, איימה עליו. תוצאות ההימור התנדנדו עם כל התהפוכות הבלתי־צפויות האחרות של 1917. הידיעות על הנעשה בשדה הקרב נטו פעם הנה ופעם הנה, ועמן גורלו. גם תנאי החיים בעורף הורעו: מסעדות ותיאטראות הקדימו להיסגר, מלונות הוחשכו, טבק ואחריו קפה ולבסוף בשר נעלמו מן השוק. אחיו של אוטו נענו לבקשתו ושלחו את מנות החמאה שלהם למרתה ולוויקי כדי שלא ידעו מחסור. שביתות והתפרעויות מזדמנות פרצו בקרב הציבור הצ'כי שמאס במלחמה ובאדוניו ההבסבורגים.

במהלך כל האירועים הללו, לצופים מן הצד נראה אוטו אדיש ואפילו מטיל מורא. הוא כבר אימץ לעצמו לחלוטין את החזוּת הסטואית של מוריו — הזמן והלחצים בשנות המלחמה חתמו הרמטית וסופית את החזות שמאחוריה שכנה אישיותו האמיתית. אבל למרתה הוא גילה את תוכניותיו האדירות, את תקוותיו הנוסקות ואת דאגותיו הלוחצות:

סיימתי סוף־סוף את העניין פה. הוא באמת עינה אותי ארבעה ימים שלמים... כאילו הייתי צריך להחליט היום אם להתלבש למזג אוויר חם או קר מחר. הרי זה תלוי במזג האוויר מחר, אבל אני חייב להחליט היום. את מבינה? אני חושב שאחרי ארבעה ימים קיבלתי את ההחלטה הנכונה. רוּדי [חבר לעבודה] אומר תמיד, שאני אף פעם לא מרוצה מעצמי. היום אני מרוצה, קצת. אם יש לי זכות לזה או לא, רק העתיד יגיד. להתראות, מלאכי, אהבי אותי כמו שאני אוהב אותך!

בזמן ששניהם היו בפראג חטפו בני הזוג רגעים יחד בתחילת היום או בסופו. כאשר היו בנפרד, הם נאלצו להסתפק במכתבים ובמברקים — לפעמים שלושה או ארבעה ביום, ולא אחת הם הסתיימו בהוראה של אוטו להשמיד את המסמך, שמא הנטייה הפרו־מערבית שלו תדלוף: "קרעי את המכתב מיד והשליכי אותו לאסלה!"

נראה שב־1918 היתה מרתה קרובה אליו מדי, כי דומה שספגה את התקפי הלחץ שלו. היא סבלה מאפיסת כוחות, ושיעול טורדני שתקף אותה החריף ולא הרפה. בוקר אחד לא יכלה לקום מהמיטה. רופא המשפחה חשש שחלתה בשחפת. אוטו המודאג מיהר לחזור לפראג. המומחים לא הצליחו להסכים על אבחנה והחליטו לשלוח אותה לסנטוריום בסֵמֵרינג, באלפים האוסטריים. אוטו קיווה שהאוויר הצח, התזונה המוקפדת והאווירה הרגועה ירפאו את מחלתה.

* * *

היעדרה של מרתה עורר באוטו במפתיע את השיגעון שהיה עתיד לשלוט בחייו: בנייה.

לפני שחלתה הם החליטו שהגיעה השעה לעקור מדירתם במרכז העיר. הם תכננו להביא עוד ילדים לעולם אחרי המלחמה (הם קיוו לבת ואפילו בחרו לה שם, אווה). דירתם הנוכחית גם היתה קטנה מכדי להכיל את כל הרכישות של אוטו. הם היו זקוקים ליותר מקום, ומצאו אותו בשכונת בּוּבֵּנֶץ', במגרש שעורר אצל בני הזוג אסוציאציות רומנטיות: הוא צפה אל הפארק הטבעי שבו הציע אוטו נישואים. כבר היה עליו מבנה, וילה ניאו־קלאסית דו־קומתית צנועה יחסית.

מכיוון שמרתה נעדרה, קיבל אוטו על עצמו לרכוש את הנכס ולהכין אותו בשבילם. לאכזבתו גילה שהווילה, שנראתה מקסימה כל כך מבחוץ, מוזנחת מאוד בפנים. אחד החדרים "היה רטוב ולח כל כך עד שמים נזלו על הקירות", ובמקום אחר "היו שתי ערימות של גללי סוסים". אבל הוא הודיע למרתה שאין לה מה לדאוג. הוא יעשה את הווילה "נקייה ויבשה כמו אולם ריקודים". זאת תהיה המתנה החדשה שייתן לה, והגדולה ביותר עד כה.

אוטו פנה לעזרתו של מאטֵיי בּלֵכָה, אחד הבנאים האמנים של פראג. המהנדס בן ה־57, בן כפר מבוהמיה שהגיע לאן שהגיע בעשר אצבעותיו, השתתף בעיצוב נופה האקלקטי של העיר שאוטו אהב וסייע לבנות הכול, החל בבתי דירות בסגנון אר־נובו וכלה בפנס רחוב קוביסטי נודע. בדרך כלל הוא לא הטריח את עצמו בשיפוץ בתים, אבל אוטו היה לקוח שכדאי לטפח. בּלֵכָה החל בתכנון מערכת הסקה מרכזית שתייבש את הקירות הטחובים ותתאים את מעון הקיץ למגורים בחורף.

אוטו הסקרן ביקש לראות את השרטוטים הטכניים. הוא הוקסם. התנור, תעלות ההולכה המתפתלות, חישובי החום — זאת היתה עוד מערכת מרתקת שאפשר לחקור (וכמו האימפריה המתרחבת של אוטו, גם היא פעלה על פחם).

כעבור זמן לא רב הוא החל לעיין בתוכניות הבנייה ולהציע רעיונות לשיפוץ הבית והמגרש. "אני מסב את המוסך לחדר גן במפלס הרחוב", הוא דיווח למרתה. "בּלֵכָה קורא לזה 'סאלָה טֵרֵנָה'. והעלויות, נעבעך", הוסיף ביידיש. אחר כך כתב כי תכנן לבית עמודי נוי ושלח תרשים של התכנון, וכן תיאר את פרויקט אדריכלות הנוף החדש שלו.

עכשיו, לאחר שהחומה הוסרה והתעלה שהסתיימה בגן הופנתה לכיוון אחר... אני רוצה שהם יקטינו את ערוגת הפרחים הגדולה, שבין שער הכניסה והכניסה מהרחוב, וירחיבו את השביל, כדי שהוא ייראה יותר כמו שביל כניסה לרכב. אני רוצה גם להעמיד ספסל בין השיחים שהיו לאורך החומה הישנה, מול הגינה של אמא. את מסכימה?

במכתב אחר הודיע למרתה שלו החסכנית, שהוא היה "מאוד לא מחושב" ומנה מבחר של רהיטים שבחר בווינה בשביל הבית. הוא אמנם מנה 11 פריטים בלבד, אך סיכם, "אי־אפשר לקנות הכול בבת־אחת... voilá tout [וזה הכול]". מרתה, במכתב תשובה, הפצירה בו לרסן את עצמו. בתגובה הביא איתו אוטו את תוכניות הבית לביקור בסנטוריום. הוא הסביר לה אותן והצביע על כל אחד מפרטי התוכנית. בסופו של דבר היא הרשתה לעצמה להיות מוקסמת, כפי שהתרככה לעתים קרובות כל כך כלפי מתנותיו הבזבזניות. היה קשה לעמוד בפניהן.

לפני שנפרד ממנה קיבל אוטו את ברכתה והנחיה נוספת. הם החליטו שיהיה להם חדר שינה משותף — יוזמה נועזת באותם ימים, שבהם לבעל ולאישה היו בדרך כלל חדרים נפרדים. ההחלטה היתה שערורייתית עד כדי כך, שאוטו התבייש כנראה להציג אותה ישירות למשרתות ולאנשי הצוות האחרים שהחלו להכין את הבית לקראת שובה של מרתה. "בבקשה תארגן דרך אמא", הוא כתב לאביו, "כי אני נעבעך לא מסוגל לדרוש את זה ישירות".

אוטו הזדרז לסיים את שיפוץ הווילה. לאחר שורה של עיכובים, שדחו את סיום השיפוץ, הוא התלוצץ עם מרתה, "תחזיקי אותי, אחרת אני קופץ מהחלון". אבל לבסוף הגיע הרגע שבו היה יכול לומר לה, "בּוּבֵּנֶץ' גמור" ו"הווילה יצאה באמת נהדרת".

בשעה שמרתה ארזה את חפציה לקראת עזיבת הסנטוריום בהרים, היא בוודאי סברה ששיגעון הבנייה של אוטו חלף. למעשה הוא בקושי התחיל.

* * *

במהלך הקיץ והסתיו של 1918 התברר שאוטו צדק בנבואתו ושכניסת ארצות הברית למלחמה אכן היתה מהלך מכריע — העולם החדש התגייס להצלת העולם הישן. אוטו ביטא את רחשי לבו בבדיחה שסיפר למרתה: "מה ההבדל בין מלחמה לטחורים? שהמלחמה נמאסה עלינו עד הצוואר". אוטו תלה "תקוות רבות בשלום". הוא האמין שמסע השכנוע של הצ'כים להבטחת תמיכתה של אמריקה בממשל עצמי מבטיח טובות (והוא הימר על כך) — אוטו היה מרוצה שהצ'כים מעניקים לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון את הביטחונות שביקש.

ב־1918 הציג טומש מסריק את עמדותיו לפני נשיא ארצות הברית בוושינגטון, ועשה זאת באותן הרהיטות והתקיפות שהפגין בעת מאבקו בעלילת הדם בימי התעוררות האנטישמיות בשלהי המאה הקודמת. הפילוסוף הסבאי למראה, העטור שפם אדיר צחור ומשתפל, השתדל שוב ושוב אצל וילסון, איש אקדמיה כמותו, כדי להשיג את תמיכתו בהקמת מדינה צ'כית בקונפדרציה עם הסלובקים, שכניהם הסלבים הקרובים להם במוצאם. בין שני הפרופסורים נוצרה כימיה, והיא סיפקה את הדחיפה הנחוצה האחרונה לשָנים (לחיים שלמים, למעשה) שהקדיש מסריק לחתירה לחירות לאומית ולהגדרה עצמית. ב־18 באוקטובר 1918 הכריזה המדינה החדשה צ'כוסלובקיה על עצמאותה בתמיכתה המלאה של אמריקה. ההכרזה שניסח מסריק זכתה לכינוי "הכרזת וושינגטון".

הכללתה של סלובקיה במדינה החדשה הפתיעה בוודאי את אוטו (שלא השקיע שם) ורבים אחרים. החבל האוסטרי־הונגרי הגובל בצ'כיה ההיסטורית (בוהמיה ומוראביה) היה כפרי יותר, משכיל פחות, ונבדל משכנו גם בהיבטים היסטוריים ותרבותיים. הסלובקים היו בעיקר קתולים, ואפילו אדוקים, בניגוד לצ'כים החילונים יותר, שהידרדרו לספקנות ולמודרניזם. הניגוד בין הקהילות היהודיות בשני האזורים היה ניכר לא פחות. ההשקפות המודרניות של אוטו (ועוד יותר, של מרתה) עמדו בניגוד חריף לחסידות החרדית של היהודים שחיו בחבל שממזרח להם.

אבל השפות של שני החבלים השכנים היו דומות מאוד. בשני החבלים היה רוב סלבי והיה ביניהם עוד הרבה מן המשותף. חוץ מזה, מסריק עצמו היה סלובקי למחצה. והאיחוד עם השכנים העניק למסריק יתר השפעה אצל מדינות ההסכמה. כך קמה צ'כוסלובקיה. צרפת ומדינות נוספות חברו לאמריקה ותמכו גם הן במדינה החדשה. את ההישג אפשר לזקוף במידה רבה לעבודה המאומצת שהשקיע בפריז עוזרו של מסריק — עיתונאי ואקדמאי צ'כי צעיר שהתנהגותו היבשה, אפילו העכברית, הסתירה מוח ממולח. שמו היה אֶדוַורד בֵּנֶש, והוא היה עתיד למלא תפקיד חשוב בחייה של המדינה הצעירה — ובחייו של אוטו.

* * *

ב־11 בנובמבר, שבועות ספורים לאחר הכרזת וושינגטון, הסתיימה המלחמה. כעבור זמן, כשהוכנו הסכמי השלום, התברר שההימור של אוטו הצליח. האמריקאים והצרפתים תבעו הכרה במדינה החדשה של מסריק. גרמניה, הונגריה ואוסטריה נענו בעל כורחן. צ'כוסלובקיה, המדינה החדשה שהוקמה בתמיכת המערב, היתה לעובדה קיימת ונעשתה לכלכלה העשירית בגודלה בין המערכות הכלכליות של אחרי המלחמה. ערך אחזקותיה של משפחת פֵּצֶ'ק הרקיע שחקים וביסס את בני המשפחה כשחקנים ראשיים בכלכלה הצ'כית. הם היו הבעלים הגדולים ביותר של מכרות הליגניט (פחם חום) באזור ושלטו כמעט במחצית המסחר בו באירופה. אוטו היה למלך הפחם.

אבל יחלפו עוד חמש שנים עד שהמלך יחשוב על ארמון שיהלום את כס מלכותו. המשפחה המורחבת החזיקה בידיה רכוש עצום, שניהולו תבע את כל זמנו של אוטו. בריאותו של אביו הידרדרה, והוא מת ב־1919. אוטו הרגיש בחסרונו. למרות קפדנותו, איזידור הוקיר את אוטו ושימש בולם זעזועים כשאחיו יוליוס ושאר בני משפחת פֵּצֶ'ק המורחבת מתחו את עצביו יתר על המידה.

ועכשיו, כשאוטו קיבל למעשה את התפקיד של אביו ועמד בראש עסקי המשפחה, זה קרה לעתים קרובות יותר. הוא הפך את המשרדים שבנה בשקדנות לבנק פרטי של ממש, "פֵּצֶ'ק ושות'", שעיסוקו העיקרי היה ניהול האימפריה ההולכת וגדלה של המשפחה. הם הרחיבו את נכסיהם בצ'כוסלובקיה וברחבי אירופה, נכנסו לתחומי הנייר, הזכוכית, הפרמצבטיקה, הכימיקלים ועוד, ואפילו השקיעו מעבר לאוקיינוס, בארצות הברית. אוטו התעקש להכניס לעסקים את פאול, פריץ והַנס, אֶחיו שחזרו מן המלחמה. יוליוס התנגד, אבל אוטו סבר שדודו "לא מבין שבגרו סביבו צעירים ששואפים לעבוד ולקבל אחריות... שהילדים שהוא לקח בידיים נעשו גברים שווים לו". הוא ארגן אפוא מקומות לאחיו ודחק הצדה את יוליוס. אבל אוטו לא היה רך עם אחיו יותר משהיו מורי הדרך שלו איתו. הוא אהב את אחיו הצעירים, אבל הוראה תובענית היתה הדרך היחידה שהכיר.

אוטו ואחיו היו חיילים משוחררים נאמנים של הצבא האוסטרי־הונגרי והתייחסו אל הניתוק מן האימפריה בדרגות שונות של מרירות. הם לא תמכו בלאומיות הצ'כית, לא הזדהו עם התרבות ועם העם ובקושי דיברו את השפה (פאול מצא פעם כפתור על הארץ, רץ אל האישה שאיבדה אותו ואמר לה בצ'כית רצוצה, לצהלתם הגדולה של ילדיו, "סליחה, אכלנו את הכפתור הזה"). אבל הארץ החדשה קסמה לאוטו, בעל החינוך הליברלי, והוא ראה בה את התגלמות רעיון הנאורות: עמים וחבלי ארץ נפרדים יכולים להתאחד סביב רעיונות מתקדמים, כמו דמוקרטיה וחירות, וליצור יש מאין שלמות מלוכדת ומתפקדת. נראה שהרעיונות האלה דיברו אליו, לכל הפחות בתחום הכלכלי, והוא קישט את ביתו בלא פחות משבעה פורטרטים ופרוטומות של קָרֶל קראמָר, ראש הממשלה הליברטיאני שעודד עסקים וטיפח את הקשר עם לודוויג פון מיזֶס, הכלכלן האוסטרי השמרן.

צ'כוסלובקיה נשענה מאוד על אוטו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. הקמת המדינה החדשה, גם אם היתה עשירה ומשופעת במשאבים, היתה עניין כאוטי. ב־1921, כשהיתה בריחה מהמטבע הצ'כוסלובקי, אוטו תמך בו, ובנק פֵּצֶ'ק רכש את המטבע החדש כדי להביא לסיום הבהלה. הוא נשא באחריות כבדה גם בשמירה על השקט ביחסי העבודה. מכיוון שהיה למעשה הבעלים של המכרות, היה עליו להתמודד עם ההנהגה המרדנית של הכורים, שעם חבריה נמנו גם כמה קומוניסטים ששאבו את השראתם מהמשטר הבולשביקי שקם ברוסיה. הם גינו את אוטו ובעלי מכרות אחרים כנצלנים. הוא הוכה גם מימין. בכתבי עת דוגמת "שטיט נָרוֹדָה" ("מגן האומה") תקפו לאומנים ימנים ופאן־סלבים את "כוח המיליארדים היהודי, שהשתלט מיד בעזרת העיתונות על האנשים הנבערים מדעת במדינתנו החדשה... האצולה [האוסטרית ההבסבורגית] המושפלת התחלפה מיד באצולה חדשה וגרועה פי אלף... ויימן, פֵּצֶ'ק, בלוך וכן הלאה". והאנטישמיות לא הוגבלה למילים. ב־1918 ואחריה היו פה ושם גם התפרצויות אלימות הן בחבלים הצ'כיים והן בחבלים הסלובקיים של המדינה, והרשויות נאלצו להתערב ולשים קץ לאירועים שהזכירו את מעשי הביזה של שלהי המאה ה־19.

אוטו התנער מהקיצונים משמאל ומימין גם יחד. בראש המדינה החדשה עמד מסריק, שקנה את המוניטין שלו בהגנה על יהודים ודגל בליברליזם. לנין, המנהיג הקומוניסטי הצנוע, תיאר אותו בתור "היריב האידיאולוגי הקשה ביותר שלו בכל אירופה". בֵּנֶש, יד ימינו של מסריק, היה מסור לא פחות לקידום הדמוקרטיה ולמאבק באנטישמיות, ויהודים התבדחו שיש לשנות את ההזמנה המסורתית ביידיש מ"מיר וֶועלן בֶּענטשן" ("רוצים לברך") ל"מיר וֶועלן בֵּנֶש" ("רוצים את בֵּנֶש").

מזמן לזמן היו לאוטו עניינים עם הנשיא מסריק ולעתים תכופות יותר עם בֵּנֶש, עד כדי כך שהעיתונות האנטישמית טענה ששר החוץ מקבל שוחד מפֵּצֶ'ק. המציאות היתה פשוטה יותר: השקפת העולם שלהם היתה דומה. שניהם הושפעו מהנאורות, האמינו בסדר ובתבונה והיו משוכנעים שהאתיקה והאינטלקט הרב שמנחים את פעולותיהם יפתרו כל בעיה (עם עזרה קטנה מאותה אלוהות מיטיבה ששניהם הסתמכו עליה). בֵּנֶש סעד עם איל הממון וביקש מאוטו לתמוך במדינה הצ'כוסלובקית מבחינת פיננסית ובכלל. הוא אפילו עודד את החסות שהעניקה משפחת פֵּצֶ'ק לאופרה הגרמנית החדשה כחלק מחיזוק המיעוט הגרמני במדינה הרב־לאומית.

השניים היו שותפים בתמיכתם בחבר הלאומים הצעיר, שהוקם ביוזמתו של וילסון, ובסדר העולמי החדש שנוצר אחרי המלחמה — ברית בין האמריקאים והאירופאים שקידם נשיא ארצות הברית. אוטו אפילו רכש גרסה מוקטנת של אמנת חבר הלאומים, שיוכל לטמון בכיסו. החירויות שהבטיחה האמנה — הפוליטית, הכלכלית והאישית — אמנם עוררו בעיות לפעמים, אבל הוא האמין בהן.

מעט הזמן הפנוי של אוטו הוקדש למשפחתו בווילה הקטנה. ב־1920 נולדה אחותו הקטנה של ויקי. אוטו ומרתה קראו לה אווה, בדיוק כפי שהחליטו בתקופת המלחמה. ב־1922 התברכה המשפחה המתרחבת בבנות תאומות, אינה וריטה. אוטו שיחק עם הילדים בפארק הטבעי שבו חיזר אחר אמם. הוא קנה עוד ועוד חלקים ממנו בכל פעם שהועמדו למכירה. הם היו בהישג ידו. הוא טבע בכסף. ב־1923 היו בבעלותו או באופציות רכישה 20 דונם ברצף שיצר מגרש אחד גדול.

באותה שנה שבו וניצתו גם האנרגיות האמנותיות של אוטו. עסקיו היו מסודרים פחות או יותר וכן ארצו החדשה. הוא עשה לו מנהג להשכים קום, לחמוק חרש החוצה ולחלום בהקיץ. הוא הביט בנוף הטבעי, שהיטשטש לעתים בערפילי הבוקר, ונזכר בטיולים שעשה בו עם מרתה לפני יותר מעשור. הרבה מאוד קרה מאז, החיים היו מהומה מתמדת, אך המהומה הזאת רק סייעה לשחרור האופטימיות הטבועה בו. בשנים שחלפו מאז, העבודה על הווילה הקטנה הזאת ועל השטח שסביבה נמנתה עם הדברים המהנים ביותר שעשה.

הוא ביקש להציב על אדמתו מבנה מפואר שיבטא אותו, והרעיונות החלו להתגלגל — לבנות ארמון, לעצב את הפארק ולמזג את השניים. החזון הופיע בהבזקים קטנים במשך כל אותה שנה וגם ב־1924. הוא הפך בו במוחו בעבודה, בזמן שהתבונן בכוס היין שלו בארוחת הערב ובעת שישב בתאו באופרה והביט סביבו, וכך גיבש את החזון אט־אט בדמיונו.

זאת תהיה עוד מתנה למרתה, לוויקי יורשו, לשלוש הבנות הקטנות ולילדים של ילדיהם: מחווה לפראג, עירו האהובה, לצ'כוסלובקיה, האומה החדשה והמשגשגת, ולאירופה שבה הן מושרשות. צאצאיו יתגורר שם כפרגאים, כצ'כוסלובקים, כאירופאים וכיהודים. הוא ימלא את הארמון המרהיב בכל האוצרות האירופיים הקטנים שקנה לעצמו ולמרתה והוא ירכוש עוד הרבה. הוא יחצה את היבשת, ובעזרת ההון הבלתי־מוגבל שממנו הוא נהנה כעת יקנה רהיטים עתיקים, ציורים, שטיחי קיר וחפצי אמנות אחרים. הארמון יהיה לא רק יפה — הוא יהיה טוב. הוא יבטא את ערכיו, את אמונתו בתבונה, בהומניזם ובקדמה, את שחר העידן ההיסטורי החדש שהוא האמין שעולה עכשיו.

המניעים האלה עוררו אותו לא פחות מהקפה שלגם בעת שהשקיף על הנוף באותו בוקר אביב ב־1924. כעבור זמן שמע אוטו את בני משפחתו מקיצים משנתם. הוא הסב את פניו מן הגינה, פתח את דלת המרפסת ונכנס לברך את מרתה.

הוא היה מוכן להתחיל.

מוכרת במדריכי טיולים בשם כנסיית ניקולס הקדוש (כל הערות השוליים הן של המתרגמת, אלא אם כן צוין אחרת).

מופיעים באתרי טיולים גם בשם גני ולנשטיין.

עיר במרכז בוהמיה, כ־60 קילומטרים ממזרח לפראג.