וי גיימז 1: ולאד

פרק 1 אירינה כעבור שבוע...

הדברים האלה משעממים ומרגיזים. בזבוז של זמן. האצבעות שלי מתות לכתוב ביומן – לשרבט את כל התסכולים שמבעבעים בתוכי ופשוט מחכים שמישהו ינער אותי כמו פחית משקה מוגז ויצפה בפיצוץ התוהו ובוהו. במקום זה, דיו יציג את מחשבותיי הכתובות בקווים בהולים ברגע שאגיע הביתה ואשליך את השמלה לארון של אחותי, המקום שאליו היא שייכת. למה אני צריכה להשתתף בדברים האלה? בדרך כלל רואים, אבל לא שומעים אותי – אני חבויה בצילה של אחותי המדהימה דיאנה.

למען האמת אני שמחה להיות שם, אם איני יכולה להיות בשום מקום אחר.

המוח שלי מתערפל ועוד רגע אירדם אם הבחור ימשיך לדבר על כמה מושלם ויקטור – היה – וכמה עצוב ולא הוגן... היה מותו בטרם עת.

ויקטור היה שאפתן ואכזר כמו שאר בני משפחת וסילייב. המוות שלו קרה בהפתעה, אבל לשבת ולהעמיד פנים שהוא מת תוך כדי ביצוע משהו הרואי זו כבר הגזמה.

האמת היא שחיבבתי אותו. לא שהוא אי פעם הבחין בי, אבל היה בו משהו מיוחד. קסם מהפנט. וחבל שבגיל שמונה־עשרה הוא נאלץ להוכיח את יכולותיו באמצעות כניסה למשחק מרושע, משפיל וסדיסטי. מה שמביש עוד יותר הוא שאביו הרשה לו. עודד אותו.

המשחקים הם אבן הפינה של כל האימפריה המשפחתית שלנו. בזכותם אנחנו נשארים בראש שרשרת המזון. אם תספק לעשירים את התשוקות ואת השחיתויות שהם משתוקקים אליהן, הארנק שלך ימשיך לתפוח והשפעתך תמשיך להתרחב.

אבא שלי נותן חסות למשחקים ולפני שוויקטור מת הוא גם קיווה, ללא ידיעתי, לרכוש שותפות דרך נישואים. לא שלו, כמובן. הרי בשביל זה הוא גידל בנות.

בן־זונה.

אני מוציאה בקבוקון שטוח מהכיס הפנימי של הז'קט ופותחת את הפקק בדיסקרטיות. אני מקרבת את הבקבוק אל שפתיי ושותה לגימה הגונה. הצריבה מציתה נתיב חמים בגרוני ומתמקמת בבטני. אישה מבוגרת יושבת לשמאלי ושולחת אליי מבט, הגועל מקמט את שפתיה לכדי פס צר ומעוקל.

זין עלייך, גברת.

זו הלוויה השנייה שאני נאלצת להשתתף בה השבוע. ויקטור היה אמור להיות משהו בטוח. משפחת וסילייב הם־הם המשחקים, למען השם. אבא שלי הודיע להם עד כמה הוא סומך על ויקטור כשהימר עליו בסכום גדול.

עכשיו הכסף איננו. מישהו התנקש בוויקטור, זה כל מה שאנחנו יודעים, אבל לעולם לא נגלה מי הזמין את ההתנקשות. שאלוהים יעזור להם אם זה יתגלה. הכלל קובע שאף נקמה לא יכולה לנבוע ממוות שבוצע בתוך הזירה, אבל אבא שלנו, ליאוניד וולקוב הערמומי, לא משחק לפי הכללים של אף אחד, רק לפי הכללים שלו, וכך גם משפחת וסילייב.

הוא רותח מזעם.

וכשאבא היקר והחמוד זועם, הוא מתנקם. בעוד כמה חודשים אני בטוחה שתהיה לו תוכנית איך לפרוע את החשבון. אני מתכווצת כשאני חושבת מה עלול לקרות.

המשקה החריף נקווה בבטני ומאיץ בי לאכול משהו כדי להספיג אותו.

לא מתאים לי לשתות, אבל האישה הצעירה והמרדנית שבתוכי צועקת שירשו לה להשתלט עליי לזמן־מה.

היא מוצאת חן בעיניי.

וברגע שהיא תצא החוצה, יהיה קשה מאוד להחזיר אותה פנימה.

הרחש העדין של הרוח מטלטל את דלתות הכנסייה ומזכיר לי למה אני אף פעם לא לובשת שמלות. אלמלא האלכוהול המחמם את דמי, כבר הייתי הופכת לשלגון. הכנסייה עמוסה, אבל יש ריקנות משונה באוויר, שמעבירה בי צמרמורת.

מבטי מחפש אותו. ולאד וסילייב. חזק. מרשים. יפה תואר. שערו הכהה משוח בג'ל בסגנון שמעורר בי רצון עז להעביר את אצבעותיי בו ולפרוע אותו. המחשבה עליו בשיער סתור לשם שינוי מאלצת אותי לרסן צחקוק לא הולם במיוחד.

אולי אני צריכה להירגע עם השתייה.

אני נועצת את עיניי בלסתו החשוקה. כל השעשוע מתפוגג כשאני מסתכלת על השריר בצווארו שמתגמש מדי פעם. מעניין מה הטעם שלו שם. הוא יושב מצד ימין, ממש לפניי. אם ארכון קדימה, כנראה אצליח להריח את השמפו שהוא משתמש בו. הוא בטח גברי ויוקרתי.

אני מיישרת את גבי ומכווצת את ירכיי. האישה שלידי זעה ואני רואה שהיא מסתכלת עליי בזמן שאני בוחנת את ולאד. אני מתעלמת משפתה המעוקלת קלות וממשיכה בדגימה החזותית. לא לעיתים קרובות יוצא לי לשבת קרוב כל כך אליו ולנעוץ בו מבטים חסרי בושה.

החליפה שהוא לובש הולמת את כתפיו הרחבות כמו עור שני,

אף קמט אינו נראה בבד. המראה המלוטש הוא כמו שריון – מרחיק אנשים. עד עכשיו, בהחלט לא העזתי להתקרב אליו.

שליטה, כסף ועליונות קורנים ממנו בכמויות, כאילו חולל שדה כוח רק בכוח רצונו.

צפיתי בו מרחוק מהיום שבו למדתי ללכת. למדתי אותו, ניתחתי את האישיות שלו וערגתי אליו, אף שמוחי אמר לי אחרת. אבל אי אפשר שלא. הוא ההתמכרות האהובה עליי.

אני שואפת אותו לריאות כמו אוויר ונושפת.

הוא נראה בעיקר כועס ופחות עצוב לפי חריקת השיניים והדריכות. מובן – הנבלים האלה כנראה מעוצבנים בעיקר מהכישלון של ויקטור ופחות מכך שאיבדו אדם אהוב.

אחותי סיפרה לי סוד ביום שבו ויקטור מת – סוד שהפך את כל חיי. היא הייתה מיועדת לוויקטור. אבא כבר ניהל משא ומתן לשידוך ביניהם והיא הייתה אמורה להיות אשתו – אלמנתו, אם המשחקים היו מתקיימים באיחור של חצי שנה. עוד סיבה לכך שאבא רתח. כמעט כאילו הוא מאשים את יורי וסילייב בכך שהקריב את בנו הצעיר כדי למנוע את החתונה.

כל חיי אימא שלי הבטיחה לנו שחיינו יהיו שונים מחייה. שאנחנו נתחתן מתוך בחירה שלנו ולא לפי מה שמיטיב עם המשפחה.

כמעט האמנתי לה.

כשלא הצליחה להוליד לאבא שלי בן, הוא החל להכשיר את אחותי ואותי בעסקי המשפחה. הוא וידא שאנחנו שולטות בחמש שפות ושילם על בתי ספר פרטיים ועל מורים שילמדו אותנו על העולם שסביבנו. הוא אפילו הרחיק לכת ושלח אותנו למדינות זרות כדי להרחיב את השכלתנו על אודות תרבויות חשובות בעיניו. הוא הדגיש שהעובדה שאנחנו נשים אינה מפחיתה מערכנו או מכוחנו בכל הקשור לעסקים, אלא אם כן נרצה בכך.

לא נצטרך לשמח את הבעל בזמן שהוא מנהל אימפריה, כי יהיו לנו אימפריה ואהבה משלנו. החובה לא תמשול בגורלנו.

שקרים. שקרים. שקרים.

הנשמה שלי התרוקנה ביום שבו אחותי סיפרה לי על התוכנית של אבא להשיא אותה לוויקטור. הוא היה בן שמונה־עשרה בלבד, בדיוק כמוני. דיאנה בת עשרים וארבע ולמרבה התדהמה, והאכזבה, היא התכוונה לשתף פעולה עם התוכנית. המילים "זה יועיל למשפחה שלנו" נשרו משפתיה כמו ציאניד והרעילו את הכבוד ואת ההערכה שרחשתי לה כל חיי. היא נשמעה בדיוק כמו אבא.

ואם הוא מתכנן שהיא תתחתן, זה אומר שאני הבאה בתור והעסק שהתכוונו להשתלט עליו מהרגע שבו למדנו לדבר יתמזג עם העסק של משפחת וסילייב. זו אסטרטגיה עסקית טובה, אבל יותר מכל דבר אחר היא מחזקת את משפחת וסילייב. יצפו מאיתנו לשכב על הגב ולהוליד יורשים עבור הבעלים שלנו כאילו אנחנו במאה התשע־עשרה.

מעניין אם דיאנה עצובה שהארוס שלה מת או שהיא מאושרת בחשאי...

בעודי שקועה במחשבות האלה, אני לוגמת שוב, נואשת להרגיש את הצריבה המאלחשת, ומעבירה את ידי על השמלה השחורה האסופה בשכבות עבות על ירכיי. הבד מגרד ואני מרגישה רוח פרצים בחלקן האחורי של רגליי.

מרפק במותני כמעט גורם לי לשפוך את המשקה שבבקבוק.

אני מסננת קללה ומעקמת את אפי למראה אחותי שמתיישבת מימיני. שפתיה מתעקלות בחיוך זדוני ואז במהירות מתכווצות בחזרה לשני פסים אדומים ודשנים. רק אחותי יודעת להיראות מתוחכמת עם שפתון אדום בלוויה.

ידה גולשת על ידי. היא לוקחת את הבקבוק וסוגרת את הפקק.

משביתת שמחות.

אני חוטפת אותו מידיה, אבל ידיי קפואות ואני מתקשה לתפוס אותו. הוא נופל מאצבעותיי ברעש אל רצפת הכנסייה וגולש אל מתחת לספסל שלפניי. אני מתכווצת בתוכי ומתחילה לסובב את העגילים כדי להרגיע את עצביי.

העיניים של אחותי מתרחבות באימה בשעה שוולאד מסתובב במושב שלפנינו. זה קורה כמעט בהילוך איטי נוכח ליבי הדוהר.

בום. בום. בום.

נשימתי נעתקת כשעיני הענבר הכהות נודדות לעברי. מצומצמות. מרוגזות. נוקבות.

בום. בום. בום.

לעזאזל, הראש שלי מסתחרר כאילו שתיתי מאה אחוזי אלכוהול ולא שמונים.

עפעפיי מפרפרים בלי רשות והבטן שלי מתכווצת. זו הפעם הראשונה בחיי שהוא מישיר אליי מבט כאילו מבחינתו אני יותר מעוד ילדה. שמונה־עשרה שנים אני חיה ומעולם איש לא השפיע עליי במבט בלבד.

קרביי מתהפכים וריאותיי משוועות לאוויר. אני משותקת. אם מבט היה יכול לשרוף, הייתי הופכת לענן של עשן בזה הרגע.

הרוגז שלו מעצבן אותי ומלהיב אותי בעת ובעונה אחת. אני מרגישה ששפתיי נעות, אף שידה של אחותי נשלחת אליי כדי ללחוץ את ידי לאות אזהרה.

אני רוצה לדחוק בו ולהביא לכך שכעסו, עיניו ותשומת ליבו יתמקדו אך ורק בי. להתערסל בחומם – לתת להם להיספג בעורי כדי שאזכור את התחושה.

"למה הקבורה לא בארון פתוח?" אני רוצה לשאול. החתולה הסקרנית שבתוכי תוהה על כך מאז ההודעה על מותו. במקום זה, אני מרַצה את אחותי ואת אבי, שיכעס אם ידע ששתיתי והפרעתי ללוויה של אחת המשפחות הראשונות האחרות.

"סליחה," אני אומרת בגמגום ומושכת בכתפיי, אבל הוא כבר מפנה את ראשו קדימה. המילים שלי פוגעות באוויר, מתפזרות אל האין. אני עוטפת בזרועותיי את אמצע גופי ומתכווצת אל תוך הרקע, אל דיאנה – שוב בצל, כמו מאז ומתמיד.

אני לא מורדת, אני לא אישה שמסוגלת להיות עם גבר כמוהו.

אני סתם בחורה, בת למשפחת וולקוב, שתעשה מה שיצוו עליה ותחיה כמו ציפור פצועת כנף שרוצה בכל מאודה לעוף ולפלס לה נתיב משלה, אבל תקועה ללא יכולת תעופה.

אני השקטה. אחותי היא זו שיושבת במושב הנהג בשעה שאני יושבת מאחור, מצטנעת ומחושבת. קול יללה מושך את תשומת ליבם של רוב האורחים וגם אני מפנה את מבטי ורואה את ויקה, אחותו התאומה של ויקטור, מתייפחת ולופתת את וניימין וטרוב. הוא מחזיק אותה בזרוע אחת, בלי להשפיל מבט כלל אל דמותה המצונפת והצולעת שנמסה עליו כמו גלידה. היא לובשת שמלה ורודה, בלתי הולמת אפילו למועדון, על אחת כמה וכמה ללוויה בכנסייה.

ולאד מושך את עיניי. שוב. אני רוצה לראות את הרגש, את האמפתיה כלפי אחותו. במקום זאת, הוא מניד את ראשו על הכתפיים המרשימות שלו ולסתו שוב נחשקת.

אני מוציאה את הפנקס מהכיס ומאפשרת לעיפרון שלי לרחף על פני הנייר. מוחי מתרוקן והחדר סוגר עליי עד שלא נשאר אלא חושך – רק ולאד נראה מולי.

הרוגע מציף אותי כשאני בוחנת את תווי פניו, את העור השזוף המתוח על מבנה העצמות המרשים. קו לסת נחוש. אף ישר ובולט. ריסים שחורים דמויי מניפות נוצתיות פרושים על עיניים כהות ונוקבות. כשנעץ בי אותן לפני דקות ספורות, הרגשתי כאילו קרני ענבר מסתחררות סביב ליקוי חמה. את יודעת שעלייך להסיט את המבט כדי להימנע מפגיעה, אבל המראה נדיר כל כך, שאי אפשר שלא להיות מרותקת אליו.

הוא מסנוור אותי.

תנועה רוחשת סביבי, מרחיבה את החדר ומחזירה אותי אל ההווה. כולם יוצאים. אני קמה, מכניסה את הפנקס בחזרה לכיס והולכת בעקבות זנב המעיל של אחותי.

לפיתה עזה בזרועי עוצרת אותי מלהתקדם. אני מסתובבת ועומדת פנים אל פנים מול קיר הפלדה של ולאד. הוא מתנשא מעליי ואני לא מצליחה להישיר אליו מבט מחשש שיראה מה צפון בעיניי. הריח שלו אופף אותי וגורם לראשי להסתחרר. הוא מדיף ריח גברי ויקר, כמו שדמיינתי. ריח גשמי, כמו של סיסם שחור, שמחמם מקומות שמעולם לא נגעתי בהם קודם לכן. דש הז'קט שלי נפתח ביד שזה עתה עטפה את זרועי והוא מכניס את הבקבוק לתוך הכיס הפנימי. גב ידו מתחכך בפטמה שלי. זה לא מכוון, אבל אני מרגישה את זה בכל מקום. הוא גורם לאוויר סביבי להידחס וריאותיי מתכווצות.

תנשמי, אני פוקדת על עצמי.

נהמת הבריטון של קולו מכה בי כמו נשק כשהוא אומר, "כדאי שנאכל יחד צהריים מחר."

בום. בום. בום.

פי נשמט בשעה שליבי רועם כמו כלוב של לוחם רומאי טרם הקרב. אני לא יודעת מה לומר, אבל אני לא צריכה להגיד דבר כי אני שומעת את הטון המתנגן של אחותי.

"ברור, ולאד. אקבע את זה ואשלח לך את הפרטים." כשאני מרימה את עיניי, אני רואה שהוא עקף אותי וכעת הוא מביט באחותי היפהפייה ומדבר אליה.

ברור.

ברור שהוא מדבר אל דיאנה. לא אליי.

אני מנענעת את הראש. צחוק מבעבע בחזי, אבל אני מחניקה אותו ונוטשת אותם כדי לנשום מעט אוויר. ההידלקות הילדותית שלי על ולאד תמיד הייתה סוד וכך היא תישאר.