המועמדת המושלמת

"אתה מוכן להפסיק להתנועע?" אמרה אווה ברגן לאיש שישב לפניה על השרפרף. היא עצרה את קילוח הדם מהפצע שעל גשר אפו, וכבר היתה מוכנה עם האגדים הסטריליים הקטנים כדי לסגור אותו. מה שהיה אמור להיות משימה פשוטה הפך לאתגר לא פשוט בגלל רגלו הימנית שלא חדלה להלום על הרצפה ולטלטל את כל גופו.

הוא נעץ בה מבט זועם, מבעד לחרכי עיניו, שהימנית שבהן כבר החלה להתנפח ולעטות גוון כחול-סגול. "עשי את זה כבר וזהו."

"אתה רוצה שאני אעצור לך את זרימת הדם או לא? אני לא אחות במקצועי, ואני צריכה להתרכז, אז אל תזוז."

הוא לקח נשימה ארוכה, הידק את לסתותיו ונעץ את מבטו בנקודה מרוחקת מעבר לכתפה. היא ניחשה שגם את כל שרירי רגליו הוא דרך, שכן כף הרגל שלו פסקה מלנוע סוף-סוף.

אווה לקחה גם בעצמה נשימה ונשענה קדימה על המושב שלה, שאותו היא הגביהה כדי להביא את עצמה לגובה שלו, ואז היא היססה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאחד החובשים פה יעיף בו מבט? אני די בטוחה שהוא שבור."

"עשי את זה וזהו," הוא שב ואמר בקוצר רוח.

בזהירות רבה שלא לגעת בו בשום מקום מלבד באפו, היא הניחה את פיסת הפלסטר הראשונה על הפצע.

היה מדהים שאפילו עם אף מפוצץ, דניאֶלֶה פלגריני הצליח עדיין להיראות כה אלגנטי ומלוטש. התלתל של בלורית שערו החום-כהה, הסבוך, היה מונח עדיין בדיוק במקומו, חליפתו – שנתפרה מלאכת-יד בהזמנה אישית – היתה עדיין מגוהצת בשלמות.

הוא היה גבר נאה. היא לא חשבה שיש אישה בין כל עובדות הסיוע במחנה הפליטים שלא עצרה להעיף מבט נוסף לכיוונו כשהוא הופיע פה לראשונה, לפני קרוב לחודש. זה היה רק ביקורו השני. הוא התקשר אליה, לפני חצי שעה, ושאל – בלי שום מילות ברכה – אם היא נמצאת עדיין במחנה. אם היה מעניין אותו ללמוד איזה דבר עליה, הוא בוודאי היה יודע שכמו כל שאר עובדי הסיוע כאן, היא התגוררה במגורי הצוות שהיו בשטח המחנה עצמו. הוא אמר לה שהוא בדרך אל המחנה, והורה לה לפגוש אותו באוהל המרפאה. הוא ניתק את השיחה עוד לפני שעלה בידה לשאול אותו מה רצונו ממנה, אבל היא למדה בעצמה את התשובה לשאלה הזאת כשהגיעה לאחר הליכה קצרה ממבנה המנהלה הרעוע אל המרפאה הראשית של המחנה.

כשההוריקן איגור היכה לראשונה באי קבאלרוס שבקאריביים, סוכנות הסיוע בלו-טריין, שכבר היתה בעלת נוכחות משמעותית במדינה מוכת-הפשיעה, היה ארגון הסיוע הראשון שהקים פה מחנה ממשי. כעת, חודשיים לאחר אסון הטבע הנורא ביותר שהמדינה הזאת ידעה אי-פעם, ואובדנם של עשרים אלף מתושביה, המחנה היה ביתם של קרוב לשלושים אלף פליטים, עם אוהלי ברזנט, מבני פלסטיק מודולריים וסככות מאולתרות – כל אלו מעורבבים אלו באלו בחוסר סדר ניכר. ארגוני סיוע נוספים הקימו מאז מחנות נוספים, באתרים שונים, ומספר דומה של פליטים התגורר בכל אחד מהם. זה היה אסון הומניטרי מכל בחינה ובחינה.

דניאֶלֶה היה אחיו של הנדבן הנודע פייטה פלגריני. פייטה ראה בחדשות את הידיעה על האסון אשר פקד את קבאלרוס, ועל כך שמה שהגביר עוד יותר את האסון היה ההרס של רוב בתי החולים הראשיים של האי. הוא החליט מיד שהקרן שלו תבנה בית חולים חדש, עמיד בפני כל פגעי הטבע, בסן-פדרו, בירתה של המדינה. אלא ששבוע לאחר מכן, הוא נהרג בהתרסקות מסוק.

אווה נעצבה לשמוע על מותו. יצא לה לפגוש את פייטה רק פעמים ספורות, אבל האיש זכה לכבוד רב מאוד בקרב כל מי שפעל בארגוני סיוע.

היא, ושאר אנשי הצוות של ארגון הסיוע בלו-טריין, שמחה מאוד לשמוע שבני משפחתו החליטו להמשיך את בניית בית החולים. אנשי האי היו זקוקים נואשות למתקנים רפואיים. הם, ושאר ארגוני הסיוע הפועלים באי, עשו כמיטב יכולתם כדי לסייע להם, אבל בשום פנים זה לא היה יכול להספיק.

פרנצ'סקה, אחותו של פייטה, הפכה לכוח המניע שמאחורי הפרויקט. אווה חיבבה אותה מאוד, והעריכה את הנחישות ויכולת ההתמקדות של הבחורה הצעירה. היא ציפתה שגם את אחיה היא תחבב ותעריך. כמו פייטה, דניאֶלֶה היה בעל שם עולמי, אלא שהמוניטין שלו התבססו על היותו ארכיטקט בעל חברת בנייה מצליחה מאוד, שזכה ביותר פרסי עיצוב מכל אחד אחר בחמש השנים האחרונות.

כשפגשה אותו, היא לא מצאה שום סיבה לחבב או להעריך אותו. למרות שהאיש נודע בחוש ההומור ובאינטלקט החד שלו, לה הוא נראה יהיר ומפונק. היא ראתה את קמיטת המיאוס של אפו – הפצוע כעת – כשהוא הגיע אל המחנה כדי לאסוף אותה לצאת איתו לערב משותף, בדייט שהיא הסכימה לצאת אליו רק מאחר שהוא הבטיח לה שזה איננו דייט וכל רצונו הוא ללמוד ממנה על הצרכים של בית החולים שהוא עומד לבנות, מאחר שהיא נחשבה לסוג של מומחית למדינה הזאת ולתושביה. הוא הטיס אותה אל מלונו האקסקלוסיבי, בעל שבעת הכוכבים, באי גן-העדן הסמוך אגואדילה, והקדיש חמש דקות בלבד לשאלות שנוגעות לעניין, ואת כל שאר הערב לשתייה בכמויות, לשאלות אישיות מחוצפות ולפלירטוט חסר כל עכבות.

לדעתה, המעלות היחידות שלו, שלהן היא לא יכלה להתכחש, היו הופעתו החיצונית, מבנהו הגופני וממדי חשבון הבנק שלו. ומאחר שהיא היתה לגמרי חסינה בפני גברים ונטולת כל עניין בכסף, המעלות הללו התבזבזו עליה כליל.

ההבעה שהופיעה על פניו כשהיא דחתה בקרירות את הזמנתו להתלוות אליו לסוויטה שלו, למשקה אחרון של לילה, היתה אחד הדברים הכי משעשעים שהיא ראתה אי-פעם. היתה לה הרגשה שדניאֶלֶה פלגריני אינו רגיל לשמוע את המילה "לא" נאמרת לו על ידי מישהי מבנות המין הנשי.

הוא הורה לנהגו להחזירה אל שדה התעופה, ללא שום מילות פרידה, וזאת היתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו עד כניסתה אל אוהל המרפאה, לפני כמה דקות, שם היא מצאה אותו ממתין לה. היה ברור מיד שמישהו חבט לו בפניו. היא תהתה בליבה מי זה היה יכול להיות, ואם יעלה בידה למצוא אותו ולקנות לו משקה לאות הערכה.

"אני לא אחות," היא אמרה כשהוא הסביר לה שהוא צריך שהיא תטפל בפניו.

הוא משך בכתפיו הרחבות, אך לא הוסיף לכך את החיוך החמים שהיא זכרה מתחילת "הדייט" שלהם. "אני צריך רק שתעצרי את הדימום. אני בטוח שראית כבר מספיק פעמים איך עושים את זה, כך שיש לך איזה מושג בסיסי לגבי מה שנדרש."

היה לה יותר ממושג בסיסי. למרות שתפקידה העקרוני היה מתורגמנית ומתאמת, כמו רוב שאר אנשי הצוות הלא רפואי גם היא סייעה לא פעם לחובשים ולרופאים, ככל שרק היה נחוץ. זה לא אומר שהיא הרגישה ביטחון בבואה לטפל באף שבור, ובעיקר כשהאף הזה שייך למיליארדר יהיר שחליפתו עולה ודאי יותר מכל שכרו השנתי של תושב קבאלרוס שמזלו מאיר לו פנים מספיק כדי לקבל בכלל שכר.

"אני אקרא לאחת האחיות או – "

"לא. הן עסוקות," הוא קטע אותה. "תעצרי לי את הדימום, ואני אסתלק מפה."

היא כבר עמדה להתווכח שגם היא די עסוקה, אבל היה בהתנהגות שלו דבר מה שעצר בעדה. כעת, בהניחה בעדינות את פיסת הפלסטר השנייה על אפו, היא חשבה לעצמה שהוא כמו קפיץ דרוך בכוח. היא ריחמה בליבה על מי שיסבול את עוצמת הפיצוץ שיתרחש בלי שום ספק כשהקפיץ הזה ישתחרר.

היא נטלה את פיסת הפלסטר השלישית והאחרונה, ולא יכלה שלא לראות עד כמה שערו הכהה היה בוהק. אם היא לא היתה יודעת שזה מזל תורשתי שבו הוא התברך, מאחר שגם שאר שערם של בני משפחתו שהיא פגשה בהק בצורה דומה, היא היתה יכולה לחשוב שהוא לוקח איתו ספר פרטי לכל מקום שאליו הוא נוסע, וגם מלבישה אישית.

אילו היתה מרגישה קצת יותר חמלה כלפיו, היא היתה יכולה להבין את הסלידה שלו מכל מה שהקיף אותו במחנה. דניאֶלֶה חי חיי פאר ומותרות, כאן היו רק עוני והררי אשפה, שכל המאמצים שכולם עשו כדי לפנות, לא הצליחו להותיר בהם את השינוי הקטן ביותר. בהתייצבה כך לפניו, היא היתה מאוד מודעת לחוסר הניקיון של מכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו שלה, ולכך שהקוקו שבו היא אספה את שערה היה ממש פרוע.

למי אכפת מההופעה שלך? היא שאלה את עצמה בזעף. זהו מחנה פליטים. כל אנשי הצוות פה מוכנים להטות שכם לכל מלאכה שהם נדרשים למלא. להתלבש כמו לתצוגת אופנה לא יהיה רק לגמרי לא ראוי אלא גם ממש לא מעשי.

רק שהגבר השנוא הזה הצליח לגרום לה להרגיש מלוכלכת ונחותה.

"אל תזוז," היא הזכירה לו כשרגלו החלה שוב לתפוף בעצבנות. "כמעט סיימנו. אני רק אנקה אותך טיפה, ואתה תוכל ללכת לדרכך. תצטרך להשאיר את הפלסטרים האלה במקומם למשך שבוע בערך, ותזכור להשאיר אותם יבשים."

היא נטלה מגבוני חיטוי והחלה לנגב בעדינות את טיפות הדם הזעירות שחמקו מהפצע מאז שהיא סיימה לנקות את אפו ולחיו.

לפתע אפף אותה גל של ניחוחו. היא שכחה לעצור את נשימתה.

זה היה אולי הניחוח המפתה ביותר שבו היא נתקלה אי-פעם, שגרם לה להתחיל לחשוב על יערות סבוכים ועל פירות תלויים, תגובה ומחשבות שהיו מעוררות בה צחוק אם מישהו היה מנסה לתאר לה משהו כל כך רומנטי.

איך זה שגבר כך יהיר ושנוא התברך בצורה כל כך בלתי הוגנת? יש לו בקצה האצבע הקטנה שלו יותר כישרון טבעי ממה שהיא תוכל לקוות לרכוש במהלך חיים שלמים של עבודה קשה.

ויש לו את העיניים החומות-ירוקות הכי יפות ובלתי חדירות, שצבען משתנה בכל רגע נתון בהתאם לסביבותיו. עיניים שהיו פתאום ממוקדות בה, מביטות ישירות אל תוך עיניה.

היא הסתכלה בו בחזרה, לכודה במבטו, עד שאילצה את עצמה למצמץ, להדוף אחורה את הכיסא שלה ולקפוץ ממנו.

"אני אביא לך גם כרית קרח בשביל העין," היא מילמלה במבוכה שהיא התאמצה מאוד להסתיר.

"אין צורך," הוא השיב בביטול. "אל תבזבזי את המשאבים שלכם עליי." הוא הכניס את ידו לכיס הפנימי של הז'קט שלו ושלף את ארנקו. הוא הוציא מתוכו כמה שטרות ותחב אותם לכף ידה.

ואז הוא יצא לו מהאוהל, בלי שום מילות תודה או פרידה.

רק כשאווה פתחה את ידה שדיגדגה עדיין במקום שבו עורו ליטף אותה, היא ראתה שהוא השאיר לה עשרה שטרות של מאה דולר.

"חייבת להיות איזו דרך אחרת," אמר דניאֶלֶה בתוקף, תוך שהוא מוזג לעצמו עוד כוס של יין אדום, ואחיזתו בבקבוק היתה חזקה מספיק כדי שפרקי אצבעותיו ילבינו. "קחי את לעצמך את האחוזה."

אחותו פרנצ'סקה, שאליה הופנו הדברים, נדה בראשה לשלילה. "אני לא יכולה. אתה יודע את זה. אני בת המין הלא נכון."

"ואני לא יכול להתחתן." נישואים עמדו בניגוד גמור לכל מה שהוא היה. הוא לא רצה להתחתן. הוא לא חש שום צורך בזה. במשך כל חייו כבוגר הוא התחמק מפני זה. התחמק מפני מחויבות מכל צורה שהיא.

"או שאתה מתחתן ולוקח לידיך את האחוזה, או שמתאו מקבל אותה."

שארית שליטתו העצמית נטשה אותו לשמע שמו של בן-דודו הבוגדני, והוא הטיח את כוסו בקיר הנגדי.

פרנצ'סקה הרימה את ידה כדי לעצור את פליפה, ארוסה, הגבר הקשוח, יוצא היחידות המובחרות, שכבר הכין את עצמו כדי להתערב. קולה נותר יציב כשהיא אמרה לדניאֶלֶה, "הוא הזכר הבא בתור אחריך. אתה מודע לזה. אם אתה לא תתחתן ותקבל בירושה את האחוזה, מתאו יקבל אותה."

הוא לקח שאיפת אוויר עמוקה כדי לשוב ולהשתלט על חמתו. היין האדום זלג במורד הקיר הלבן. מהזווית הנכונה, הוא נראה כהה כמו הדם שזלג מאפו כשחמתו התגברה עליו והוא תקף את מתאו, ושניהם החליפו מהלומות בקרב שהיה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע אלמלא פליפה שהתערב ושם לו סוף. מאז חילופי המהלומות ההם, הוא חש את הכעס הזה בתוכו, כמו משהו חי, כמו נחש המתלפף סביב קרביו ומחכה להתפרץ לנוכח ההתגרות הקטנה ביותר.

מתאו בגד בכל בני המשפחה.

"חייב להיות איזה מוצא חוקי שיאפשר לנו להתגבר על מה שכתוב בחוקי קרן הירושה המשפחתית," הוא אמר כשהיין שניתז על כל הקיר נכנע לכוח המשיכה והגיע עד לרצפה. יהיה עליו להביא מישהו שיסייד מחדש את הקיר לפני שניתן יהיה להשכיר מחדש את המקום, הוא חשב לעצמו בפיזור דעת מסוים. הדירה בפיזה היתה שייכת לו, אך אחותו היא זאת שהתגוררה בה בשש השנים האחרונות. כעת היא עמדה להתחתן עם פליפה ולעבור לרומא, וכל עוד לא יעלה בידו למצוא איזה מוצא אחר, גם הוא יצטרך להתחתן. "אלו כללים ממש ארכאיים," הוא הכריז.

"נכון," היא הסכימה. "כולנו מודעים לזה. פייטה כבר התחיל לעבוד עם נאמני הקרן, כדי לשנות את הכללים הללו, אך הסתבר שזה לא קל כמו שניתן היה לחשוב. הקרן הזאת מחושקת בפלדה. זה ייקח חודשים, אולי שנים, לערער על הכלל הזה, ובזמן שאנחנו נחכה, מתאו יוכל להתחתן עם נטשה ולקחת לעצמו את כל הירושה."

הירושה הארורה. האחוזה המשפחתית, שכללה את הקסטלו בן שש מאות השנים, ואת אלפי הדונמים של כרמים, שהשתייכו למשפחת פלגריני מאז שהאבן הראשונה הונחה על ידי הנסיך צ'רלס פיליברט, הנסיך הסורר הראשון של המשפחה. המשפחה ויתרה על תארי האצולה שלה לפני עשורים אחדים, אך הקסטלו נותר היהלום הנוצץ בכתר שלה. כדי לשמור על שלמות האחוזה חל עליה משפט הבכורה, כך שהבן הזכר הבכור היה תמיד זה שירש את כולה. די היה בחוק הזה כדי שפריציפֶּה עמנואֶלֶה השני, נסיך מטורף ואכזרי במיוחד, שחי במאה התשע-עשרה וחשד שבנו הבכור הוא הומוסקסואל, יפסוק את הכלל שנאכף עד עצם היום הזה, שעל פיו הבן הבכור יהיה זכאי לרשת את האחוזה אחרי שיתחתן. פרינציפה עמנואלה חזה כנראה את ההתפתחויות העתידיות בחברה, שכן הכלל שהוא כפה קבע בפירוש שהבן הבכור חייב להתחתן עם נקבה.

סעיף הנישואים הארכאי הזה לא היווה מעולם בעיה. הרי בכל זאת, כולם מתחתנים בסופו של דבר. זה מה שאנשים נהגו לעשות, בעיקר בחוגי האצולה. אבל הזמנים, ואמות המידה המוסריות, החלו להשתנות.

דניאֶלֶה היה עולל כשסבו הלך לעולמו ואביו ירש את האחוזה. בהיותו הבן השני, דניאֶלֶה ידע, מאז ומעולם, שפייטה יהיה זה שיירש הכל כשאביהם ימות. הוא היה לגמרי שלם עם זה. הוא לא היה מעוניין באחוזה. הוא שנא את הקסטלו הפרוץ לכל רוח, שאחזקתו עלתה הון תועפות, ועוד יותר מכך הוא שנא את עצם הרעיון של נישואים. היתה לו מין תחושת סיפוק משונה לאורך כל חייו הבוגרים מעצם הישארותו רווק, מעצם היותו ניגוד מוחלט לפייטה המסור והרציני.

אבל כעת פייטה כבר לא היה בין החיים.

במשך חודשיים דניאֶלֶה נאחז בתקווה שנטשה, אשתו של פייטה, בהיריון אולי – אם זה היה קורה, והיה נולד לה בן זכר, הילד היה היורש של האחוזה, ודניאֶלֶה היה נשאר חופשי לחיות את חייו כרצונו.

התברר שנטשה אכן בהיריון. לרוע המזל, פייטה לא היה האבא. עוד לפני שגופת בעלה התקררה בתוך קברה, נטשה פתחה ברומן עם בן-דודם מתאו, שחי עם המשפחה, מאז שמלאו לו שלוש-עשרה, וגדל עם ילדיה כאילו היה אחד האחים. המנוול הבוגדני היה זה שסיפר בעצמו לדניאֶלֶה על כך שנטשה נושאת בבטנה את הילד שלו.

כעת היו שתי דרכים שבהן הם יכלו להתקדם. או שדניאֶלֶה ימצא לעצמו רעיה ויוותר על כל החופש שהוא כל כך אוהב, כדי לרשת את האחוזה שבה הוא כלל לא מעוניין; או שבן-דודו הבוגדני יירש את כל מה שהיה כל כך יקר בעיני אביו ואחיו.

הוא הידק את לסתותיו ומתח את צווארו בחושבו על אמו ועל האהבה והגאווה שהיא רוחשת למשפחה ולאחוזה שלתוכן היא נישאה בהיותה רק נערה בת תשע-עשרה.

בסופו של דבר, היתה רק דרך אחת שבה הוא היה יכול לבחור.

"אני חייב להתחתן."

"נכון."

"ובמהירות."

"נכון. יש מישהי ספציפית שעולה בדעתך?" שאלה פרנצ'סקה חרש. היא ידעה עד כמה דניאֶלֶה מתעב את מוסד הנישואים. לה היה מוח משפטי חריף עוד יותר מזה שהיה לפייטה. אם היא לא יכלה לחשוב על דרך לסתור את הכלל הזה בצוואה המשפחתית, כדי שמתאו לא יוכל לרשת את הכל, אז זה היה לגמרי בלתי אפשרי.

יום אחד זה יהיה, נשבע דניאֶלֶה לעצמו. על הדור הבא של משפחת פלגריני לא ייכפה לעשות דבר שהם לא מעוניינים לעשות, מעשה שגורר עמו מחיר כבד כל כך.

דניאֶלֶה עבר במוחו על כל הנשים שעמן הוא יצא לאורך השנים. הוא העריך שמתוך אלו שאינן נשואות עדיין, בערך מאה אחוז יטוסו למדוד שמלת כלה עוד לפני שהוא יסיים אפילו להשמיע את הצעת הנישואים שלו.

ואז הוא חשב על הדייט האחרון שלו. הדייט היחידי שלו אי-פעם, שלא הסתיים בחדר המיטות.

מבלי לחשוב על כך, הוא חיכך את חוטמו בידו. הפלסטרים הסטריליים שאווה הניחה על גביו בזהירות רבה כל כך היו עדיין שם, הפצע הלך והגליד בצורה יפה. הוא נזכר בסלידה שהבזיקה בעיניה הכחולות, הצלולות כבדולח, בכל פעם שהיא הביטה לעברו.

היא שימשה לו כמתורגמנית בביקור הראשון בקבאלרוס, לפני כחודש. באי שהיה מוצף בהרס רב כל כך, שהצבעים השולטים בו היו גוונים של חום בגלל כל העפר ההפוך, היא היתה כמו מגדלור של תקווה בלב כל הקדרות הזאת. או שמה שהאיר את הקדרות היה שערה האדמוני, שאותו היא נהגה לאסוף כמו נערה, בקוקו. הוא היה בגוון אדום שניתן למצוא רק בבקבוק של צבע לשיער, ועמד בניגוד גמור לעורה הצחור – היא בוודאי משחה על עצמה שכבות עבות של קרם הגנה מדי שעה בשעה, כדי למנוע אותו מלקבל קצת צבע – בצורה כה נפלאה, שהוא לא היה מסוגל לדמיין לעצמו שאיזשהו גוון אחר, כולל זה שהטבע העניק לה, היה יכול להתאים לה באותה מידה.

למרות שהיא התלבשה רק בג'ינס מרופטים ובחולצת הטריקו הרשמית של ארגון בלו-טריין, אווה ברגן היתה אולי האישה היפה ביותר, ובלי ספק הסקסית ביותר, שהוא פגש במהלך שלושים ושלוש השנים של חייו. והיא ממש שנאה אותו.

דניאֶלֶה הביט בפניה המודאגים של אחותו והעניק לה מין חצי חיוך. "כן," הוא אמר בהנהון. "אני מכיר את המועמדת המושלמת לנישואים."

בצאתו מהדירה, כעבור שעה לערך, הוא חשב לעצמו שלא משנה מה יהיה, לפחות אמו תהיה מרוצה סוף-סוף מההחלטה שהוא קיבל.

אווה המתינה בסבלנות בתור למקלחות אנשי הסגל, כשהיא משחקת משחק על מסך הטלפון שלה כדי להעביר את הזמן. היתה מכסָה מוגבלת של מים נקיים במחנה, כך שאנשי הסגל הגבילו בקנאות את משך המקלחות שלהם. היא נעשתה מומחית למקלחות של שישים שניות במים, פושרים, מדי שלושה ימים. כמו כל שאר אנשי הסגל, היא חשה גם אשמה וגם תחושה של הקלה כשהגיע מועד החופשה שלה, מה שקרה בכל סוף שבוע שלישי, והיא זכתה לטוס לאגואדילה ולהיכנס שם לבית מלון רגיל לגמרי. שם, על חשבונה, היא יכלה לרבוץ במשך שעות במים חמימים, ריחניים, עם שפע של קצף. לצבוע את שערה, לסדר את ציפורניה ולנקות את עורה, תוך התמודדות בלתי פוסקת עם רגש האשמה שלה על הזנחת כל הפליטים העקורים, אשר נותרו במחנה, שלא יכלו לקחת פסק זמן של כמה ימים כדי להתפנק להם.

דבר אחד שבפירוש לא חסר במחנה היה טלפונים סלולריים. נראה היה שלכל אחד יש טלפון, כולל הילדים הכי קטנים, שבקושי היו להם מכנסיים וחולצה. הטירוף הנוכחי היה משחק חינמי שדרש הטחת הרבה כדורים צבעוניים. איזה גאון טכנולוגי הצליח לחבר יחדיו את כל השחקנים במחנה, פליטים ואנשי סגל כאחד, כך שכולם התמודדו ישירות זה מול זה. אווה התמכרה למשחק, כמו כולם, וברגע זה היא היתה קרובה לשפר את השיא האישי שלה ולהיכנס אל בין מאה השחקנים המובילים במחנה. ברגע זה, כשהיא משחקת וממתינה לתורה להיכנס אל המקלחת המינימליסטית, שלושה בני נוער עמדו לצדה, מעמידים פנים אדישות בעוקבם מרותקים אחרי המשחק.

כשהטלפון שלה רטט לפתע בידה, היא התעלמה מזה.

"את צריכה לענות לזה," אמר לה אודני, המבוגר מבין שלושתם. אודני היה מדורג כרגע במקום התשעים ותשעה בקרב שחקני המשחק במחנה.

"הם יתקשרו עוד פעם," היא השיבה בביטול, והפנתה לעברו הבעה כאילו זועפת.

בחיוך עוד יותר רחב ושובב, אודני חטף את הטלפון מידה, לחץ על הכפתור לקבלת השיחה והרים אותו אל אוזנו. "זהו הטלפון של אווה," הוא אמר, "איך אוכל לסייע לך?"

חבריו התפוצצו מצחוק, וגם אווה נאלצה לכבוש את צחוקה.

"אנגלית?" שאל אודני את המתקשר, שבפירוש לא היה דובר ספרדית. "אני יודע לדבר מעט אנגלית. אתה רוצה את אווה?"

אווה הושיטה את ידה קדימה ונתנה בו מבט ישיר.

בפנים מלאי שביעות רצון, אודני השיב לה את הטלפון שלה. "המשחק שלך לא נשמר," הוא אמר בסיפוק, לקול צהלות הצחוק של חבריו.

כשצחוק מהדהד בקולה – כמה שהיא מתה על ילדי המחנה הללו, מהזאטוטים ועד לבני הנוער – אווה השיבה סוף-סוף למי שהתקשר אליה. "הלו?"

"אווה? זאת את?"

כל האושר של הרגע נטש אותה בבת אחת.

"כן. מי זה?"

היא ידעה מי זה. אי אפשר היה לטעות בטונים העמוקים והעשירים, במבטא הכבד של דניאֶלֶה פלגריני.

"מדבר דניאֶלֶה פלגריני. אני צריך להיפגש איתך."

"דבר עם המזכירה שלי וקבע פגישה." לא היתה לה שום מזכירה, והוא היה מודע לזה.

"זה חשוב."

"לא מעניין אותי. אני לא רוצה להיפגש איתך."

"את כן תרצי, כשתדעי למה אני רוצה להיפגש."

"לא, אני לא. אתה סתם – "

"בן-אדם עם הצעה שתועיל מאוד למחנה הפליטים שלך," הוא קטע אותה.

"למה אתה מתכוון?" היא שאלה בחשדנות.

"בואי לפגוש אותי ותגלי בעצמך. אני מבטיח לך שזה יהיה מועיל גם לך וגם למחנה."

"סוף השבוע הפנוי הבא שלי הוא ב – "

"אני בדרך לאוסטרליה. אני אביא אותך אלי."

"מתי?"

"הערב. מישהו יגיע לאסוף אותך בעוד כשעתיים."

ואז הוא ניתק.