פרק 1
קייסי
יולי, שבת בלילה
הייתי שיכורה.
לא היה לי הסבר אחר לכך שהחזקתי ביד את הנייד כשהאגודל שלי מרחף מעל למספר הטלפון של הוריי בסן דייגו.
חיוג מתוך שכרות, חשבתי. כבר לא משהו שעושים רק עם האקסים.
פלטתי נחרת צחוק שנשמעה יותר כמו יבבה והדהדה בגרם המדרגות. ישבתי בחלל החשוך והצר, ברכיי משוכות אל חזי, וניסיתי להפוך את עצמי לקטנה. לבלתי נראית. מהצד השני של קיר הבטון נשמעו צעקות עמומות ושריקות של שלושת אלפים אנשים שחיכו שראפיד קונפשן יעלו לבמה. המנהל שלנו, ג'ימי ריי, אמר לנו לפני עשרים דקות לפחות שבעוד עשר דקות עולים לבמה. חברות הלהקה בטח חיפשו אותי.
לגמתי מבקבוק המים שלי, שהיה מלא כדי שלושה רבעים בוודקה (כי אני מתוחכמת) והסתכלתי בטלפון. תהיתי אם יהיה לי אומץ להתקשר. הזהרתי את עצמי לא לעשות את זה, אלא להחזיר את הטלפון למקום ולהצטרף ללהקה ב"גרין רום". נעלה על הבמה וננגן שוב בהופעה שכל הכרטיסים אליה נמכרו. אני אתפרסם בטירוף, ארוויח מלא כסף, וכל לילה אמשיך לזיין בחור אחר.
כי... רוק'נרול.
איזו בדיחה. אני לא הייתי רוק'נרול. אומנם נראיתי כאילו כן, בייחוד הערב, עם חצאית מיני, מגפיים בגובה הירך וחולצת סטרפלס. שערי, מחומצן כמעט עד לובן, גלש בגלים מושלמים על כתפיי, כמו בפרסומת. שפתיי היו משוחות בשפתון אדום ועיניי מאופרות בשחור. קעקועים עיטרו את עורי והוסיפו לרושם של נערת רוק גראנג'. אבל הקעקועים לא היו תחפושת. הם היו שלי.
נראיתי כמו נערת רוק, אבל הרגשתי כמו חתיכת זכוכית, מנופצת ומפוזרת סביב. כבר לא ידעתי מי או מה אני, אבל זהרתי באופן מקסים תחת אור הזרקורים.
לגמתי עוד וודקה וכמעט הפלתי את הטלפון. ניסיתי לתפוס אותו בידיים מגושמות, וכשהרמתי אותו ראיתי שלחצתי בטעות על מקש השיחה הירוק.
"שיט..."
הרמתי באיטיות את הטלפון לאוזני. אימא שלי ענתה בצלצול השלישי.
"שלום, בית משפחת דוסון."
לבי צנח. הפה שלי עבד, אבל לא הצלחתי להוציא קול.
"הלו?"
"אני..."
"הלו, אפשר לעזור לך?"
היא עומדת לנתק!
"היי, אימא. זאת אני. קייסי."
"קסנדרה."
שנאתי את השם הזה ולא השתמשתי בו במשך שנים, אך שמעתי את ההקלה בקולה של אימא כשביטאה את שלוש ההברות האלה. שמעתי.
"כן, היי!" אמרתי בקול עליז וחזק מדי. "מה... מה שלומכם?"
"אנחנו בסדר," היא אמרה. הקול שלה היה מהוסה, כאילו לא רצתה שישמעו אותה. "מאיפה את מתקשרת?"
"לאס וגאס," אמרתי. "כי אנחנו בסיבוב הופעות. אני והלהקה שלי? ראפיד קונפשן? כל הכרטיסים להופעה נמכרו, כבר ערב שני ברציפות. האמת היא שברוב ההופעות שלנו נמכרו כל הכרטיסים. זה די מעולה. אנחנו מתחילות להצליח בגדול."
"אני מאוד שמחה בשבילך, קסנדרה."
שמעתי את השפעתו של אבא שלי מאחורי המילים של אימא שלי. מילים שהפכו אותה לרובוט מחורבן, שפולט משפטים שהיא נאלצה לשנן בעל פה.
"והסינגל האחרון שלנו? 'Talk Me Down' ? אז..." נשכתי את שפתיי. "הוא במקום השישי במצעד הלהיטים. ואני... טוב, אני כתבתי את השיר, אימא. כלומר, הלהקה שלי ואני כתבנו, אבל רוב המילים הן שלי. והשיר 'Wanderlust'? גם אותו כתבתי. הוא הגיע למקום השניים-עשר במצעד."
כלום.
בלעתי במאמץ. "מה שלום אבא?"
"הוא בסדר," אימא השיבה כמעט בלחישה.
"הוא... הוא שם?"
אימא שלי נאנחה בשאיפת אוויר זעירה. "קאסי... את בטוחה? שומרים עלייך? מטפלים בך?"
"אני מטפלת בעצמי, אימא," אמרתי. "ואני מצליחה. הלהקה הזאת - אנחנו הצלחה."
אלוהים, שנאתי את זה. את הצליל הפתטי בקולי, את הצורך שלי להתרברב בהישגי הלהקה, להתחנן בפני אימא שלי שתשמח בהצלחה שלנו, אף שבקושי הרגשתי משהו בעצמי, מלבד הצורך שיאהבו אותי. זה היה כמו רעב שמעולם לא סופק. רעב נואש שהתעוות והתפתל בבטני, סבוך בקשרים מורעבים שלא הצלחתי להתיר.
אף פעם לא הצלחתי להשקיט את התיאבון האיום ההוא. רק להטביע אותו באלכוהול במשך זמן קצר ולנסות להקיא אותו החוצה למחרת.
"אימא? בבקשה, רק תגידי לאבא..."
"קאסי, אני חייבת ללכת."
"חכי, את יכולה לקרוא לו לטלפון? או פשוט... את יכולה להגיד לו שאת מדברת איתי בטלפון עכשיו? רק תעשי את זה, אימא. נראה מה הוא יגיד."
דממה. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב," היא אמרה לבסוף. "הוא... במצב רוח טוב לאחרונה. לא היו לו מצבי רוח. אני לא רוצה להפריע לו."
"הוא עדיין כועס עליי?" שאלתי בקול רועד. "זה היה לפני ארבע שנים, אימא. אני אפילו לא עם צ'ט יותר."
צ'ט עזב אותי בלאס וגאס לפני ארבע שנים והשאיר אותי מרוששת, שבורת לב והמומה. ועכשיו, אחרי סיבוב הופעות ברחבי המדינה, חוזה הקלטות, אינספור סטוצים ללילה אחד ושני קעקועים חדשים, שוב הרגשתי כמו נערה סוררת שמבקשת מהוריה לסלוח לה.
נלחמתי בדמעות. "סיפרתי לך על זה, אימא. אבל את סיפרת לו? סיפרת פעם לאבא שהייתי הומלסית וישנתי בהוסטל כשהוא העיף אותי מהבית? הומלסית, אימא. לעזאזל, הייתי בת שבע-עשרה."
שמעתי אותה בולעת במאמץ. מדכאת את הדמעות ואת הרגשות ואת כל מה שהיא רצתה להגיד, אבל אף פעם לא תאמר. היא לא סיפרה לאבא שלי דבר עליי, מעבר לכך שעדיין הייתי בחיים, שהיא שמעה ממני ושהייתי בסדר. היא לא חרגה מהתסריט שלה, לא משנה כמה פעמים התחננתי אליה לנסות חומר חדש.
"ידעת שאסור לך להביא את הבחור הזה הביתה," אימא אמרה כשהצליחה לגייס מעט תקיפות. "ידעת שזה ירגיז את אבא שלך."
"כל מה שעשיתי הרגיז אותו," צעקתי וקולי הדהד בחדר המדרגות. "שום דבר לא היה מספיק טוב בשבילו. נכון, אני יודעת שזה היה פאקינג רעיון גרוע להביא את צ'ט הביתה, אבל רציתי שיתפסו אותי. את יודעת למה, אימא? כדי לאלץ את אבא לדבר איתי. יש יותר עצוב מזה? הבת שלו. הילדה שלו."
"קסנדרה, אני חייבת ללכת עכשיו. אני אגיד לאבא שלך ששמעתי ממך ו – "
"שאני בסדר?" סיימתי את המשפט. "לא בסדר, אימא," אמרתי בכעס וניגבתי את האף בגב כף ידי. "אנחנו פאקינג סנסציה. אנחנו הדבר הגדול הבא..."
"את יודעת שאני לא אוהבת את השפה הגסה הזאת, קסנדרה," היא אמרה. עכשיו קולה הפך לאבן וחסם אותי. אבל לא יכולתי להפסיק.
"תספרי לאבא את זה, אוקיי? תגידי לו שהצלחתי ושעשיתי את זה בלי הפאקינג עזרה שלו או האישור שלו או... קורת הגג המסריחה שלו מעל הראש שלי."
"אני מנתקת עכשיו, קסנדרה."
שאפתי אוויר בחדות ומיד התחרטתי על כל מילה. רציתי להמשיך לשמוע את קולה. "אימא, חכי. אני מצטערת. אני כל-כך מצטערת.”
שקט השתרר מעבר לקו וחשבתי שהיא ניתקה, עד ששמעתי אותה נושמת נשימה קטנה ורועדת.
גם אני נשמתי ועצמתי עיניים. "אני מצטערת. תגידי לאבא..." בלעתי את הדמעות. "תגידי לו שאני אוהבת אותו. בסדר? בבקשה?"
"אני אגיד לו," היא אמרה, אבל לא האמנתי לה. אפילו לא לרגע.
"תודה, אימא. ואני אוהבת גם אותך. מה שלומ-"
"אני חייבת לנתק עכשיו. תשמרי על עצמך."
הקו דמם.
בהיתי בטלפון שלי במשך כמה שניות. דמעה ניתזה עליו וניגבתי אותה עם אגודלי. חשבתי להתקשר שוב. יכולתי להתקשר אליה בחזרה ולהגיד לה שאני מצטערת שקיללתי. או להתקשר ולהגיד לה שאני פאקינג לא מצטערת בכלל. החלטתי שאני לעולם לא אתקשר שוב. גמרתי איתם כמו שהם גמרו איתי.
הם באמת גמרו איתי?
המחשבה גרמה לליבי לכאוב. לא, עוד לא. אימא שלי לא ויתרה. היא הייתה זקוקה לשיחות הטלפון ממני. ידעתי את זה. אבל אם לעולם לא אתקשר אליה שוב, היא לא תתקשר אליי. גם את זה ידעתי. היא הייתה צופה מהצד בחיים של הבת שלה.
השתופפתי כנגד קיר הבטון. שמעתי מצידו השני של הקיר את הקהל, שהתחיל להיות חסר מנוחה. זה נשמע כמו סערה מתקרבת. אם לא נעלה בקרוב על הבמה...
הייתי חייבת סיגריה.
הוצאתי חפיסה רכה וחבוטה מהחלק העליון של מגף הירך שלי, והדלקתי סיגריה עם חפיסת גפרורים שדחפתי לתוך הצלופן של האריזה.
שאפתי פנימה עמוק והשתופפתי עוד יותר נמוך כנגד הקיר. הרגשתי את כובדן של כל הדמעות שלא הזלתי בארבע השנים האחרונות. הן איימו לפרוץ עכשיו בסערה פרטית. נלחמתי בהן, נשמתי נשימה עמוקה עטופה בעשן ובלעתי אותן לקרבי, שם התמקמו, כבדות כמו עופרת.
אבא אפילו לא מוכן לדבר איתי.
נשפתי את המחשבה בחזרה החוצה. אז מה? למי אכפת מה הוא חושב? במשך עשרים ושתיים שנים לא היה לו אכפת. למה שיהיה לו אכפת עכשיו? שיילך להזדיין.
נאום אמיץ, אלא שהייתי נותנת הכול כדי לשמוע את קולו של אבא שלי בלי שיהיה שזור באכזבה או בכעס. לשמוע אותו אומר שהוא התגעגע אליי, או אוהב אותי. לשמוע אותו אומר שאני יכולה לבוא הביתה מתי שאני רק רוצה והדלת תהיה פתוחה בפניי.
אבל הוא סגר ונעל את הדלת הזאת, ייתכן שלתמיד, והיסודות שעליהם נבניתי התפוררו לאבק.
הקהל שאג מצידו השני של הקיר. הם קראו לנו. הם קראו לי. הם אהבו אותי.
וכפי שאמרה רוקסי הארט במחזמר שיקגו, אני אהבתי אותם משום שהם אהבו אותי.
שתיתי לגימה נוספת מהוודקה שלי וקמתי על רגליי בדיוק כשג'ימי ריי התפרץ דרך הדלת בקומה שמעליי, מבטו מוטרף ולחוץ.
המנהל שלנו היה באמצע שנות הארבעים לחייו, עם שיער דליל. החליפה שלו (ארמני, מאז שלייבל בגודל בינוני החתים אותנו על חוזה לפני שלושה חודשים) הייתה תלויה ברפיון מה על גופו הכחוש. מבטו הפראי נחת עליי והוא קרס על הקיר בהפגנת הקלה מוגזמת, ידו על ליבו.
"ג'יזס, חמודה, תגרמי לי דום לב, למה לא? ההופעה הייתה אמורה להתחיל לפני חצי שעה."
כיביתי את הסיגריה תחת עקב המגף שלי והדבקתי חיוך על פניי. "מצטערת, ג'ימי. הייתה לי שיחת טלפון חשובה. אבל אני בסדר עכשיו. מוכנה לתת לקהל בראש."
"טוב לשמוע. הקהל יאכל אותנו בלי מלח אם לא נצא לשם, עכשיו."
ניסיתי לעבור על פניו, אבל הוא עצר אותי כשתפס את סנטרי ובחן את פניי.
"בכית?"
נשמתי עמוק. ג'ימי ריי לא נחשב בעיני איש לדמות אב, אבל הוא היה טוב אלינו. טוב אליי. הרגשתי שאני מתחילה להתמוסס תחת טוב ליבו, שאני רוצה לספר לו...
"כי האיפור שלך מרוח," הוא אמר. "תדאגי לתקן אותו לפני שאת עולה, כן?"
הנהנתי בשתיקה.
"כל הכבוד."
הוא חבט קלות בתחת שלי כדי להזיז אותי ויצא בעקבותיי מחדר המדרגות בחזרה ל"גרין רום", שם חיכתה שאר הלהקה.
רבקה (בעלים מאומתים) –
דואט פול טילט 1: פול טילט
ספר מצויין, מצליח לעורר השראה של אהבה בצל המוות, כתוב בצורה מרגשת, סיפור שמנצח למרות כל הסיכויים
אור –
דואט פול טילט 1: פול טילט
כל כך התאפקתי לא לקנות את הספר הזה, כי בינינו למי בא לשבור את הלב כמו שאמה סקוט יודעת לעשות.
ואז כשנשברתי ורכשתי, אכן נשברתי מהסיפור המרגש, החכם, הפיוטי, הסוחט דמעות והכל כך רומנטי.
אז אם בא לכן להתרגש באמת, לכו על זה. לגמרי שווה את הטישו.
Dana –
דואט פול טילט 1: פול טילט
וואו אין מילים. ידעתי שיהיה עצב ובכי אבל גם ידעתי מספרים קודמים של הסופרת שזה יהיה שווה את זה ושלא מדובר בקלישאות של טרגדיה רק כדי לסחוט את בלוטות הדמעות אלא סיפור שמסופר ברגישות מדהימה, ויש בו הכל. כמו שנאמר בספר עולם ומלואו
ירדן (בעלים מאומתים) –
דואט פול טילט 1: פול טילט
וואו! איזה כתיבה מדהימה ! עם כל הכאב והעצב היו המון רגעים של חיוכים ואושר. ספר מהמם דמויות שנונות,
אהבתי
ורד בח (בעלים מאומתים) –
דואט פול טילט 1: פול טילט
סיפור אהבה מהמם ביופיו כשדמויות המשנה בסיפור מוסיפות לו הרבה נופח וצבע ,
אזהרת ספוילר ..
הסיפור הזה ישבור לכן את הלב.
ולמרות שהסוף ידוע מראש ולמרות ים הדמעות ששפכתי
זהו סיפור שמעורר תקווה ואמונה ביופיים של האנשים בעולם . ממליצה על הספר בחום!
מירטה –
דואט פול טילט 1: פול טילט
כל הספרים של אמה סקוט מדהימים. מתוכם זה הדואט האהוב עליי. ממולץ!
אורטל אסולין (בעלים מאומתים) –
פשוט וואוו!!! אמה סקוט מלכת סיפורי האהבה יוצאי הדופן. מרגש, מדהים ושובר לב. ממליצה בחום!