זה הסיפור של החיים שלי, חלקים חלקים. החיים שלי אבל לא בסדר הנכון. חיים שעברו טלטלה, והושיבו אותי לחשוב. לכתוב. לזמן מה. החיים שלי, יצירה מדממת... ועדיין. יש בזה גם יופי, בכל זה. חיים. לא?
"שבעה מילימטר קוטר מרבי. גידול קטנטן", הם הסבירו, "נושק לאזור של חוש הריח, בצד שמאל", הם כתבו. "אולי זה מה שהפיל לך את העפעף, אבל לא זה מה שהלבין לך את העין", הם טענו. "מעקב עוד חצי שנה", הם הוסיפו.
קטן. ממש קטן, אבל הצליח לשנות את כללי המשחק בחיים שלי. בחיים שלי! זה מצחיק, הרי היו אלף דברים אחרים שיכלו לעשות את אותה השבירה ברוח. אז למה דווקא מסה כל כך קטנה בתוך הקופסה המקולקלת ממילא שיושבת לי על הכתפיים צריכה לשנות משהו. כאילו שהייתי חיה לנצח אם זה לא היה צומח לו שמה. כך או כך, היום אני מתחילה לכתוב.
גיל אומרת שהוויטיליגו שלי בעין, כמו הפסוריאזיס ברגליים, נולד כתוצאה מהפניה של הכעסים שיש לנו על העולם כלפי עצמנו. ככה זה. היא בטח צודקת. אם רק הייתי מבינה מה זה אומר ועל מה בדיוק אני כועסת ואיך בדיוק אני מסובבת את זה לתוך הגוף שלי. היא אומרת שמה שצריך לעשות במצבים כאלה זה לכתוב. או לצייר. או לפסל. ליצור.
גיל היא חברה טובה שמחזיקה מעמד כל השנים לידי. תמיד חגה במסלול מרוחק מספיק ולא קרוב מדי. משגיחה.
כשנולדתי, העיירה שלי עוד הייתה הרבה מדבר ומעט בתים. אימא שלי אהבה לספר איך הייתי יושבת שעות בשביל לבניין שלנו ומקפידה שאנשים לא ידרכו על הנמלים שהלכו בטור. היא גם אמרה לי שהייתי ילדה בלתי נסבלת כשהייתי תינוקת, שלא הפסקתי לבכות. שהיא הייתה מפזרת ערק סביב המיטה שלי שאירדם וזה לא היה עוזר. ושככה היה עד שיום אחד כשהייתי בת שלוש היינו ברחוב עם משפחת סירקין ועצבנתי אותה ממש אז היא נתנה לי מכות רצח ומאז נהייתי מותק. זה נכון. אני ילדה נהדרת. זאת אומרת, אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל בבסיס, היסודות שלי חיוביים והלב שלי טוב.
היו לי שלושה חברים לריצות שלי בתיכון. רון, ברי ושי. רון היה ערס עם בלורית שעומדת עם ג'ל, ועיניים כחולות ענקיות. ראיתי אותו לפני כמה שבועות בחנות כלים חד-פעמיים ולא אמרתי לו כלום. הוא היה רץ בקלילות כזאת, והמסלול שלנו אף פעם לא היה מתוכנן. גם לא זמן הריצה. זה היה נפלא.
לברי היה שיער ארוך ופרצוף רוסי והייתה לו רי"ש שמתגלגלת בפה. הוא היה מדבר בלי הפסקה על דרקונים ומבוכים או איך שלא קוראים למשחק הזה, ולא הבנתי כלום.
לשי היה שיער שחור יפה גולש עד הישבן, וחיוך מקסים. היינו רצים עד שהיינו מזיעים בכל הגוף ואז היינו מתגפפים וזה היה כיף ממש. זה היה הפן הספורטיבי שלי בתיכון.
את שאר הזמן הפנוי שלי העברתי בעישון כבד של נובלס עם ערימה של חייזרים בחצר בית הספר. באמת שהיינו משהו מיוחד. יוצאי דופן. יוצאים מן הכלל. למה לא יכולנו לראות את היופי שבזה? במקום זה, שקענו בדכדוך ופיתחנו נטייה להתבודד. להיבדל. לפחד.
מחוץ לבית הספר היו לי אחיינים שטיפלתי בהם במסירות רבה, וכלבים וחתולים בבית מחסה חסר תקנה, שגם בהם טיפלתי כמיטב יכולתי. הכול היה נראה תמיד בסדר. הרגיש בסדר. היה לי כוח. כנראה שבלי ששמתי לב, מהגוף פנימה זה נערם ונערם במשקעים של כעסים ותסכולים ועצב.
והנה, ארבעים שנה קדימה, זה התחיל מריס אחד לבן שהבחנתי בו פתאום ביום הכנת פיצות חגיגי שהיה דווקא יפה. הריס כלומר. וחוץ מזה, היה מלא קמח מפוזר בכל מקום, אז ממילא הריס לא באמת קיבל את היחס שהגיע לו. עכשיו יש לי עפעף שמוט ועיגול לבן מסביב לכל העין שזרק אותי דרך עשרות רופאים חזרה פנימה. מהגוף. ואם לכתוב את החיים שלי על דף זאת הדרך, אז הנה אני מוכנה לצאת למסע. למסע של החיים שלי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.